להחיות דברים דוממים

להחיות דברים דוממים

סיפור זה הוא תפילה אשר דממה בלבה של אישה, שהזתה דבר אהבה. מאז שחזרה לתל אביב היא שבה ומספרת לעצמה קורות אותה אהבה שממנה חמקה. באופן מוזר היא שומרת אמונים לירושלים, אך לשם אינה נוסעת. היא חולמת חלום החלטי כאבנים הירושלמיות, צמא כאבנים, נופל כמותן ומתדרדר.

שם בירושלים, הותירה אויב שהלוואי והיה אהוב. היא שבה אליו בכל לילה דרך סיפור זה, שהוא תפילה עקשנית, כפייתית וחסרת היגיון. היא שבה שוב ושוב ומספרת לעצמה את הסיפור הזה, שלובש צורה ופושט צורה כבר עשר שנים ובלא הצדקה. ואם אויבה, שהלוואי והיה אהובהּ, היה מגלה זאת, בוודאי היה בז לה עוד יותר.

לבסוף היא הבינה שאין זו אלא רוח רפאים וכבר כתבה לסיפור הזה מאות נוסחים, כמספר הלילות הלבנים שבהם הדיר שינה מעיניה. לכן הזדקנה הכותבת טרם זמנה. קמטים מצטופפים מתחת לעיניה, בריכות שחורות נאגרות מתחת לעפעפיה ובתוך אישונה הכחול רוקם הסיפור הזה חיים שיכלו להיות. חיים שהיא מסרבת לחיות בְּעֵרוּתָהּ. לכן הסיפור הזה אינו אלא חלום, שהיא כותבת בכדי לחיות. אך כשם שרוח רפאים חסרת גוף ולכן חמקמקה, כך גם הסיפור הזה אינו מצליח ללבוש צורה קבועה.

ואולי הייתה זו החלטה לאהוב את האיש שאינו רוצה באהבתה? ייתכן והייתה זו החלטה מודעת וברורה לאהוב את מי שלא ירווה את צמאונה. כי אם היה מופיע על סף דלתה בוודאי הייתה מתרגשת עד כדי שכחת עצמה. אך לאחר שבוע, שבועיים, נאמר חצי שנה, הייתה מסלקת אותו מחדרה וזאת כדי לשוב אל חלוֹמהּ. אין זאת אהבה. אין זו אלא רוח רפאים ששבתה את רוחה בדמות סיפור זה, שהוא תפילה לאהבה.

לאהבה יש אופי מבטיח, כך גם בתופת ייסוריה נושא קול האהבה הבטחה לאלמוות. נדמה שתמיד יכול לעלות קול האהבה מעל פני הזמן האבוד ולאחות את הקרעים, שאינם אלא אשליה. כלומר עיוורון וחוסר אמונה בכוחה הכל יכול של האהבה.

אך מהי אשליה? הקרע או האמונה? החלום או שברו? הכוח או החולשה? והרי בסיפור הכול אפשרי. כאן תוכל הכותבת להצמיח לראשה כנפיים ולטעון שהגיבורה היא מלכת שבא, בעלת זנב וסנפירים הנובחת יללות שמפיקות יהלומים. האם עליה להיצמד לאחד מן הקטבים? לתאר כיצד התרחשו האירועים או כיצד הם נוצרים בדמיון?

לאחר שנים של התנסות בכתיבת סיפור זה, אי אפשר להימנע מכוונת הניגודים להתאחד ולהתאחות. משום כך הפנטזיה שבסיפור מגיחה תמיד מתוך המציאות.

לכותבת נדמה שאויבה, שהלוואי והיה אהובה, שוכב כעת בביתו על ערסל. השמים פרושים כיצירת מופת לפניו. אך לפתע הוא קם ובלי הסבר נוסע אל ההר. בדרך העצים מגלים לו ערוותם, הם לא מתביישים מאדם והוא מביט סביבו לראות מחזות מרגשים, רגעים שמזוהים עם הזמן שבו גרו יחד ויכול רק להיזכר, כי אינו רואה דבר מלבד צמרות ערומות וגזעים חשופים. האם היה זה הרגע שכוח מחשבתה חדר אל זכרונו? ולמרות שאנשי יהודה אמיצים, דווקא הוא זה שמפחד ממנה והוא איש משבט יהודה, מדרדר אליה מראשו מחשבות של הרים. מן ההרים אל החוף. כבר שנים שמזרים וממתיק או ממרר לה עוד יותר את הים. והוא בסך הכול איש יהודי, כך הוא אוהב לחשוב על עצמו, תמיד חסר ומתנועע כאדם לא ראוי. לא מאמין שאי פעם יוכל להשלים משהו למענה. היהודי שלי, היא קוראת לו והוא לא עונה לה בחזרה.

נדמה לה שהיו אלה מגפי העור שלה עם העקבים הדקים שפגמו בשלוות חדרו. אך כבר מן ההתחלה, מן הרגע הראשון שבו פגעה עינו בעינה, ידעה שלא תוכל ללכת בדרכו של איש ההרים, ובכל זאת הניפה ידה מן המישור וצעדה אל סופה, רק כדי להודיע על קיומה ביופי הזה.

וכבר אינה נוסעת לירושלים, משחזרה לשכון בתל אביב, מול הים.

האם נמצא המרפא בים? האם קיים מרפא בשכחה? וכמה כחול יכול אדם לשאת?

זה סיפור על אהבה שנדמה כאילו לא הייתה. כי יום אחד, בשוק מחנה יהודה, ראתה את אויבה שהלוואי והיה אהובה וריחפה אליו עד לביתו. היא הכירה אותו עוד לפני שחשב שהוא אדיפוס המלך. היא הכירה אותו הקדום, עוד כשהיה אינדיאני יחף, חודשים לפני כניסתו אל היכלי התיאטרון. הוא הפצע שנמצא אצלה במקום קדום, שרק מצב שכרות גמור מביא אותו לידי היחשפות.

"פתח לי את הדלת בבקשה," קראה אליו, רכונה על סף דלתו, לאחר ימים ארוכים שבהם שוטטה ברחובות ירושלים ושיערה מאובק וכבוי כשמש בלילה, אך גם הכוכבים שזרחו בעיניה דממו.

"אין אף אחד בבית," הוא צעק אליה בתשובה.

מתוך ביתו עלה קולו, רחוק ומסורג: "אני מסרב להיות אידיאל או קורבן."

"אתה לא אידיאל ולא קורבן," צעקה אל חלונו, "כבר מאוחר מדי בשביל זה. שים אהבה היכן שהשנאה מורגשת, עטוף אותה היטב."

"מה את רוצה ממני?" שאל מתוך ביתו.

"רק אותך, לעצמי." ענתה לעצמה.

היא קראה לו אינדיאני ועלתה לירושלים, להביט בו, לשכב לצדו ולחלום על תיאטרון. היא החליפה את בגדיה ביער לשמלה שחורה וצמודה, כמו בובה שהשתחררה מחוטיה נמשכה חזרה למכוניתה והרוח שרה באוזניה את שיר האינסטינקט החייתי. לירושלים עלתה לצפות עמו בהצגה. הם היו השחקנים. חדר שלו היה היכל התיאטרון. באותם ימים דם צועני הבעיר את כף רגלה, אבל לאינדיאני היה דם כחול. ביום הולדתו הבעירה נר עטוף בפלסטיק אדום והניחה בכל פינה בחדרו. הם התעטפו בצעיפים ושכבו על השטיח בחדרו כאנשים חסרי בית.

"אני אכתוב עליך שירים ואקשור את שמך ליופי הנצחי," לחשה על אוזנו וחיממה את כתפיו על השטיח, עד המערכה השלישית, עד שרוח נשבה בנרות ונטפה השעווה. כל המחזות המרפרפים שעל המדף עלו באש שהציתה את גופיהם הרדומים עד אבק. לאינדיאני צמחו כנפיים והוא נישא ועף בשמי אולם התיאטרון. נשמתה התבוננה בו מן השטיח למטה וקראה אליו: "הלוואי שתיפול רק כדי שאוכל להרים אותך. אני אוהבת כל מה שאין לך. אני אוהבת כל מה שהיה לך."

מבעד לאור הלהבה שהלך ודעך היא שרה אליו:

"בְּמִבְצָר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלְּךָ הָרְחוֹקָה

אֶקַּח אִינְדְּיָאנִי אֶל פְּנִים בֵּית הָאֶבֶן

מִסָּבִיב לְאֵשׁ אֶצְבָּעוֹת וְעֵינַיִם

תִּינוֹקִיּוֹת

תִּהְיֶה אוֹרָה כְּפוּלָה טְהוֹרָה

יִהְיוּ כָּל הַפָּנִים הַטּוֹבוֹת שֶׁלְּךָ

בְּמִבְצָר יְרוּשָׁלַיִם הַטּוֹבָה

יִהְיֶה אִינְדְּיָאנִי רַק לְעַצְמִי

יִקַּח אֶת יַלְדַּת אֵין־בַּיִת

אֶל פְּנִים בֵּית הָאֶבֶן

אֶל חוֹפִים שֶׁל מַעֲלָה

אֶל חוֹפֵי רָקִיעַ

זְהֻבֵּי זִיו יְהוּדָה."

כך תמה ההצגה. אבל השיר לא תם והמשיך להתנגן בפיה ולטפס איתה לירושלים בכל לילה קר. על סף דלת ביתו של האינדיאני היא נרדמה ורגלה גלשה מן המדרגה וראשה נשען על הילקוט. האור בחדר המדרגות נדלק ומיד כבה כמו שהשמש בקיץ כופה עליה אושר מופרז לשווא. ואולי לא לשווא, כי הנה שב האינדיאני ופתח את הדלת. היא ביקשה להיכנס למיטתו, להתכרבל בין סדיניו ולהתכסות בשמיכתו. אבל האינדיאני לא נתן לה להיכנס למיטה. לא עם כל כתמי הדיו על ידיה. וגם לאחר שישבה חצי שעה באמבט מים רותחים, עדיין מצא כתמים שחורים תחת מרפקה והעיר לה על כך. עד שהתקרב ואמר:

"את ציפור מופלאה שאין לה איפה לנחות." לבש את מעילו ויצא מן התיאטרון. והיא לא ויתרה והלכה בעקבותיו. ריחפה ושרה סביבו כמו רוח רפאים.

"קומי! קומי! זה לא יפה ככה! קומי!" קול קרא מעליה במבטא ערבי, "קומי! את כמו אחותי! ככה זה לא טוב! קומי!" קול חם מחבק אותה בשתי ידיים חזקות. רק את קולו היא שומעת, אך את פניו אינה רואה. הוא מבקש את אמונה. ומי היא? איפה היא? אישה בלי הכרה באמצע הלילה על ספסל מחוץ לתיאטרון. הקול הטוב עצר בשבילה מונית והיא נשענה על כתפו. היא מצאה שטר כסף בכיס מעיל הגשם האדום ועל המעיל כתמי קיא ורוד ומצחין מוודקה. היא שכבה על גבה מתחת לחלון המונית. פניה התעוותו בשמשה האחורית ובמורד ההר לא נשמעה עוד שירת הרוח.