להיות אישה סופרת

שירת העטלפים במעופם

(1989)

א

אינסטינקטיבית, לחשוב על סיפורת נשים פירושו לחשוב על כתיבה תמה, על טוב טעם, על רגישות, דקויות ועין לפרטים הזעירים, וכמובן, על ניקיון ונוי. ואינסטינקטיבית, מבחינתו של הקורא, אלו תהיינה אמות המידה אשר תַּדְרֵכְנָה את שיפוטו הערכי של הסיפור. מבחינתה של הסופרת, כל האטריבּיוּטים הנ"ל כשלעצמם אינם יותר מאשר כלים, להעביר באמצעותם את אשר היא מנסה לומר בסיפור שכּתבה.

ממה נובע פער זה בהתייחסויות? דהיינו, התופעה על פיה בעיניו, במקרה שלה, הכלים שלה הם עיקר, והתכנים שלה אינם יותר מאשר נלווים לעיקר. בעוד שבעיניה, הסדר הוא הפוך.

נדמה לי שהתשובה, על רגל אחת, היא זאת:

בכל תחום ותחום, כל עשייה היא מענה לצורך המציאותי שעורר אותה. ובדיעבד, כל כלי שהתקין לו אדם כדי לאפשר לעצמו את מלאכת העשייה הזאת הוא הפתרון האישי של אדם זה לבעיות העומדות לפניו, הכרוכות בעשייה שלו. על כך, אני מקווה, אין חולק.

הקושי מתחיל להתעורר כאשר מציאות קיומית כלשהי, שהולידה את הצורך המסוים בעשייה מסוימת, זו מערכת שהיא מעבר לטווח התנסויותיו של הזולת המנסה להתייחס אליה. ובמקרה זה, כשהמדובר הוא בהבעה הספרותית, כאשר זו מערכת שהיא מעבר לטווח של הספקטרום האישי של יכולת ההזדהויות מיד ראשונה של הקורא (ולא זה המקום לברר את הצד הסוציולוגי של התופעה) — במקרה כזה, לא תהיה לקורא התובנה לקלוט במה דברים אמורים.

לגבי סיפורת נשים, על היעדר זה של תובנה ניתן להחיל את הפתגם "אין חירש כמי שאינו רוצה לשמוע", ובהמשך ננסה לבדוק מדוע.

לפי שעה נציין כי כל שהעין של קורא זה כן תקלוט — יהיו הכלים שהותקנו.

כמו למראה כלי פולחן ארכיאולוגיים שתכליתם סתומה כיום, יגיב קורא זה לכלים עצמם כחפצים ("כל משפט שלה הוא פנינה"); ולא לתוכן האצור בהם, שיצר את הצורך בקיומם של כלים אלה, ועיצב את צורתם.

שכּן תוכן זה סמוי מעיניו בערך כפי שאדם המרכיב משקפי שמש שחורים, מבחינתנו, בדברנו אליו אין לו עיניים. ואז איננו מדברים אל עיניו כי אם אל פיו. או בערך כפי שאתה ואני, לרוע המזל איננו יכולים להתענג על שירתם המשוכללת מן הסתם של העטלפים במעופם (משום היותם יצורים ליליים הם פיתחו את כושר השמעת הקול והשמיעה שלהם כתחליף לראייה), לפי ששירה זו מתרחשת בתחום שמיעה שהוא מעבר ליכולת הקליטה המוגבלת של אוזנינו.

הבעיה של הסופרת, אם כך, כנראה נעוצה בתכנים אשר על אודותיהם היא מנסה לדבּר.

בעולמה של הסיפורת העברית, כתכנים, אלה הם עדיין תכנים הסמויים מן העין.

ב

אבל כיצד ייתכן הדבר שמערכת תכנים זאת, שהסופרת מטפלת בה, נמצאת מעבר לטווח הספקטרום של יכולת הזדהויותיו של הקורא הטוב כקורא, אדם האמון משחר ילדותו על ברכיהן של המסורות המרכזיות של הסיפורת העברית? האם זה סביר שהסיפורת העברית לא ציידה אותו, לא הכינה אותו לקראת כל תוכן אפשרי?

היא הכינה אותו. ועוד איך.

ועל רגל אחת, אענה כך:

המסורות המרכזיות של הסיפורת העברית הן מבנה מחשבתי קיים. אף הוא, כמו כל מבנה מחשבתי אחר, שכּן זה טיבו של מבנה מחשבתי, מסדר לנו את העולם באופן שקובע לנו מראש מהי עמדתנו כלפי מה שמוצג לפנינו, ובלעדיו לא היינו מזהים שום דבר.

והנה, היסטורית, על פי מסורות אלו של הסיפורת העברית כתבנית מחשבתית סגורה וכאסכולה — מן המוסכמות הוא, שלפי טבע הדברים, החוויה של האישה את עצמה בעולם, בתחומים בהם חלה ההתפלגות, נחשבת לחוויה צרה, ופחות חשובה, בהשוואה לאופן בו חוֹוה הגבר את עצמו בעולם. שכּן מקובל כי ממהותה, על חווייתה של האישה את עצמה בעולם להיות בצורה זאת או אחרת מותנית ונקבעת על פי החוויה שלו, אליה היא נספחת, כמשלימה אותו. החוויה שלו את עצמו בעולם היא האימום על פיו אמורה להיות נתפרת, כנעל, החוויה שלה את עצמה, בהתאם לכל סיטואציה נידונה, לפי המקרה.

מדוע אלה הם פני הדברים בסיפורת העברית לדורותיה?

התשובה איננה פשוטה. וכאן כבר אינני חושבת שניתן לענות על רגל אחת. מצדי, ניסיתי לעשות זאת כמיטב יכולתי בשורה של מאמרים שהופיעו במשך השנים האחרונות. כל אחד מהם בתורו עורר התנגדויות, ואני שמחה לראות שעִם השנים רבים מהרעיונות המובעים בהם הפכו לנחלת הכלל. אולם אם לחזור כאן בקיצור נמרץ על התזה שלי לגבי היבט אחד בלבד של התופעה, אומַר רק זאת:

להיות יהודי, פירושו: אתה בהתייחס לקולקטיב, לעדה, כחלק ממנה. חשבון הנפש האישי הוא אך ורק ביום הכיפורים. ביֶתר ימות השנה, לעמוד בתפילה בציבור למען ישראל — פירושו להיות נתון בעשייה למען השלם. בעוד שלהתפלל בינך לבינך בשם האני למען האני — פירושו עשייה בשם החלקי, שהוא טפל לשלם.

כלומר, תחינות האני למיניהן (דהיינו, מתן ביטוי לאישי כאישי) הן מראש עשִׂיּוֹת טריוויאליות, נחותות, בהשוואה לעשייה המרכזית, שהיא תפילת הכלל למען הכלל.

עשייה מרכזית זאת, היכן היא מתקיימת? — בבית הכנסת. זירה שהיא מחוץ לתחום לאישה.

בתוקף היותה אישה, מקומה האחד של האישה בזירת בית הכנסת הוא בעזרת הנשים, כצופה פסיבית, שאיננה תורמת דבר. מישהו אחר, העושה בשם כל ישראל, מדבר גם בעדה.

כך שכּל העשוי לקרות את האישה היושבת בעזרת הנשים מֵעֵבֶר לתפקיד של צופה פסיבית — בתחומיו של בית הכנסת — הוא מראש אירוע חריג צדדי ומעכב, שכּן איננו חלק תקני מהמהלך השוטף של הדברים, וטפל לעיקר המתנהל בזירת האירועים המרכזית. כלומר, אם פתאום חס ושלום נופל דבר בעזרת הנשים או במדרגות לשָם, בכל מקרה דבר זה מראש הנו תקלה. לפי שזהו אירוע שלא יכול להיות מעניינו של הכלל, הוא עניין לנשים בלבד, ובתחומי המקום הזה מוטב שלא היה קורה.

והנה, כתיבת סיפורת, מבחינות רבות ניתן להשוות אותה לתפילה. לא אתעכב על כך כאן, אולם שתי הפעילויות נובעות ופונות, מוּנעות ועונות על אותו צורך עצמו של האני. וכמעט מן הנמנע היה שבסיפורת העברית לא תתרחש אפוא העתקת דפוסים:

הסופר העברי, מאז היות סיפורת עברית מודרנית, רואה את עצמו כמי שהתקדש, בצורה הנעלה ביותר, לעבור לפני התיבה, לשאת שָם את דְּבר האני הקולקטיבי של העדה, מעלֶה בכך על סדר היום של המודעוּת את עניינו של הכלל. ובכל תולדותיה של הסיפורת העברית, ככל שהוא סופר המדבר ביצירתו פחות בשם עצמו ובשם היכרויותיו האישיות עם הנושא כמות שהוא, וככל שלעומת זאת הוא יותר מתעד את הערכים, ההתמודדויות והיעדים של האדם מישראל לאור התקופה הנתונה, באמצעות דמות, או שורת דמויות, ייצוגיות (אידיאולוגית), הרי זה משובח.

שכּן את הסיפורת העברית, ואפילו אם היא חילונית, רואים הן הסופר והן כלל הקוראים כאת בית הכנסת הלאומי שברוח. למעשה, לאדם החילוני אולי אין כיום בית כנסת אחר.

מבּחינה זו, בשונה מכל הצורות האחרות של הביטוי האמנותי, כולן עד אחת, כולל כתיבת שירה, לטוב או לרע הסיפורת העברית נשארה שמורת טבע מתמיהה.

מבנה מחשבתי קיים זה של הסיפורת העברית, אסכולה אנכרוניסטית שלטת זאת, קרוב לוודאי שזה סוף הדרך שלה, ושל כל מנגנון ההוראה והביקורת המסורבל וכבד התנועה שהיא הצמיחה על גבה. אני רוצה להאמין כך.

ואולי אחד הסימנים המובהקים לכך שאלה הם ימיה האחרונים של אסכולה זאת יכולה לשמש גם עובדה זאת: בהשוואה לקהל החי, התאב והמעורה המגיע עם ברק בעיניים לערב של דיון בענפים אחרים של האמנות הישראלית כיום, כגון דיון בנושאי הציור, הפיסול, הארכיטקטורה או הקולנוע וכן הלאה — כל מי שנקלע לערב, בכל נושא מנושאי הספרות העברית ב"בית הסופר", כולל הערבים הנחשבים למוצלחים ביותר שם, נדמה לו שהוא נקלע לבית קברות. האקשן הוא במקום אחר.