להיות פלסטלינה בעולם של ברגים

איך נראים חיים מושלמים?

המנהל נעמד על הבמה. כל הנערים והנערות, תלמידי י"ב, ישבו בשקט, ממתינים למוצא פיו.

והוא התחיל.

"עוד מעט אתם תיגשו למבחני הבגרות שלכם. מי מכם שלמדו כל השנים הללו ולא התעסקו בשטויות, מי שלא חלמו להיות 'מפורסמים', דוגמניות וכדורגלנים — יצליחו בלימודים. הם יתגייסו לצה"ל, ישרתו ביחידות נחשקות כמו סיירות מובחרות, יחידות טכנולוגיות כמו 8200 ותלפיות, או יתקבלו לקורסים נחשבים כמו קורס טיס. משם הם ימשיכו ללימודים באוניברסיטה ולאחר מכן הם ימצאו עבודה בחברת טכנולוגיה או בחברה ישראלית בין־לאומית, יבנו משפחה ויקנו בית — אולי עם נוף לים. חלק מהם יתקדמו להיות מנהלים בכירים ואחרים יקימו סטארט־אפ שיימכר במאות מיליוני דולרים לחברות אמריקאיות. בקיצור, הם יהפכו להיות ישראלים למופת, שהגשימו את החלום בגדול."

הילדים הנהנו בראשם. זה נשמע נפלא, לא?

אורח הכבוד, שישב שם בצד, היה אדם כבן 55. המנהל הביא אותו בתור מודל לחיקוי, אדם שהקים סטארט־אפ שנמכר בכמיליארד דולר לאחת החברות הגדולות בעולם. סיפור הצלחה אולטימטיבי. האורח חרק שיניים בזמן שהוא שמע את המנהל מדבר אבל שמר על איפוק. וכשניתנה לו זכות הדיבור, הוא נעמד מול הנערים והנערות, בחן את עיניהם המצפות למוצא פיו, ואז הביט אל המנהל שעמד שם נפוח, מלא בעצמו. האורח שאף אוויר מלוא ריאותיו, ואז התחיל:

"עבור רובכם, מה ששמעתם מהמנהל שלכם זה סיפור, פנטזיה, אגדה. בעולם הכמעט דמיוני שהוא תיאר, 99 אחוז מכם לא טובים מספיק. 99 אחוז לא ראויים. 99 אחוז לא יהיו ישראלים למופת. בעולם הזה, בעוד עשר־עשרים שנה ישאלו אתכם 'איפה הייתם בצבא?' או 'אתם נשואים?' או 'יש לכם ילדים?' ואתם תמלמלו בהתנצלות משהו על כך שלא הייתם ביחידה מיוחדת, שאתם גרושים או שאין לכם ילדים, ואנשים יביטו עליכם בבוז: 'פחחח, זהו? זה מה שאתם שווים?'

"למעשה, כשאתם חושבים על זה, לפי התיאור של המנהל, אפילו הוא לא טוב מספיק. מנהל בבית ספר? זהו? פחחחח...

"כמובן, להיות טייס, לוחם בסיירת, איש פיתוח — אלו דברים נפלאים וראויים. אבל למה להיות מורה בבית ספר זה לא להיות 'ישראלי למופת'? למה להיות אחות בבית חולים זה לא 'נחשב'? למה להיות טבח, אינסטלטור, קוסמטיקאית, רקדן, אנליסט או איש מכירות — זה לא יופי של דבר? איך היו נראים החיים שלנו ללא כל האנשים האלה? למה אנחנו צריכים לשפוט אדם — גבר או אישה — על פי מצבו המשפחתי, מספר הילדים שלו או המקצוע שלו?

"כל הזמן אתם שומעים בבית הספר שזה לא בסדר לנהוג בבריונות כלפי ילדים חלשים, מכוערים, שמנים. אומרים לכם שזה לא ראוי לעשות חרם חברתי, שכל העניין הזה של מקובלים ולא מקובלים הוא מטופש. ואז תראו את המנהל שלכם, מציג לכם את העולם ומסווג אנשים לראויים וללא ראויים: ישראלים למופת וסתם ישראלים. מלח הארץ וסתם מלח שולחן. לוחם בגולני זה בסדר אבל אפסנאי זה לא? אישה עם ילדים זה בסדר אבל אישה בת ארבעים ללא ילדים זה לא? אישה עם קריירה זה מצוין אבל אישה ללא קריירה זה לא? אם עשית אקזיט אתה בסדר ואם לא, כנראה אתה סתם סטארטאפיסט קשקשן שחולם חלומות. ומה אם לא הצלחתם בפעם הראשונה — אז אתם כישלון?

"לפחות רבע מכם לא יגיעו לפגישת המחזור שלכם כי תתביישו שלא הרווחתם מספיק כסף או לא עשיתם שום דבר חשוב — לא הייתם טייסים, לא הנפקתם חברה בבורסה, לא הקמתם משפחה, לא קיבלתם ג'וב חלומות. הבריונות והחרם רק ישנו צורה בעוד עשרים שנה, כשתהיו מבוגרים, אבל הם עדיין יהיו שם.

"והאמת העצובה היא שמי שיתעלל בכם יותר מכולם, הוא אתם בעצמכם.

"כי מה אם אתה לא סטארטאפיסט, יוצא יחידת מודיעין מובחרת, אלא בוחר להיות גנן שמטפל בילדים קטנים או מעצב גרפי, שוטר או יועץ פיננסי? ומה אם את מרגישה שחשוב לך יותר לבלות עם הילד שלך מאשר 'להשתזף' באור הניאון במשרד אפילו ש'זכותך' להקים סטארט־אפ? מדוע 99 אחוז מהציבור צריכים להרגיש לא טוב מספיק בגלל איזה סטנדרט דמיוני של הצלחה?"

היזם המצליח הביט מסביב בעיני הנערות והנערים המרותקים והמשיך.

"בית הספר הכין אתכם לעבודה במפעל במאה ה־19, לא לסביבת העבודה הדינמית של המאה ה־21. בגלל זה, בין היתר, רובכם חושבים שלספר על ההישגים שלכם זו התנהגות לא ראויה ולטעות זה אומר שאתם כישלון.

"אתם חוששים ממה שיגידו עליכם, אתם מנסים להיות 'כמו שצריך'.

"אתם לא יודעים איך לחפש מקום עבודה ואתם לא יודעים לבנות קריירה. אין לכם מושג איך חוסכים כסף, איך ריבית דריבית יכולה לשנות את חייכם בתור מבוגרים ואיך מרוויחים ומשקיעים כסף. איך מציגים מוצר. איך מוכרים. איך מנהלים משא ומתן. איך עומדים מול קהל ומציגים רעיון. איך מתמודדים עם תלונות או ביקורת — ותמיד יהיו תלונות וביקורת. תמיד יהיה מישהו שיחשוב שאתם מכוערים, טיפשים או סתם טועים, לפעמים ללא סיבה מוצדקת, לפעמים רק כי הוא לא רוצה לקבל אחריות או פשוט מרגיש רע עם עצמו.

"אף אחד לא סיפר לכם שלרובכם החיים יהיו כמו נסיעה ברכבת הרים מפחידה, מלאה פיתולים, עליות וירידות.

"וכמובן, אין לכם מושג מה יעשה אתכם מאושרים.

"אף אחד גם לא סיפר לי, ושילמתי מחיר יקר. לצערי, ביליתי המון זמן הרחק מהילדים שלי, איבדתי את אשתי הראשונה. הפסדתי המון זמן יקר גם עם ההורים שלי, זמן שלא יחזור. אתם חושבים שאני מוצלח, אבל יש הרבה דברים שנכשלתי בהם."

המנהל עמד שם, חיוור. הנערים והנערות היו המומים. אחד מהם הצביע ביד רועדת ושאל, קצת מבויש: "אז מה לעשות? מה הפתרון?"

"לא התכוונתי לזעזע אתכם," אמר אורח הכבוד בחיוך, "אבל... בעצם כן."

ואז הוא ניגש לפתרון.

"הפתרון יכול להתחיל בכך שלא יהיה לנו 'מודל לחיקוי' אחד אלא כמה, כלומר לייצר הרבה מסלולים להרבה סוגי הצלחה: זה נפלא להיות דוגמנית וזה נהדר להיות מדענית. זה מצוין להיות אימא שנשארת בבית לגדל את ילדיה ממש כמו להיות יזמית שכובשת שווקים בין־לאומיים. זה סבבה לשאוף להיות כדורגלן או לשאוף לעבוד בחברה גדולה, ללמוד ריקוד או ללמוד הנדסת תוכנה. זה מעורר השראה גם אם אתה בוחר להיות מורה וגם אם את מעדיפה להיות אשת עסקים.

"ואתם יודעים מה? זה בסדר גם אם אתם רוצים לעשות יותר מדבר אחד או לעקוב אחרי יותר ממודל לחיקוי אחד. גם נועה קירל וגם פרופסור עדה יונת. גם לצפות בסדרת ריאליטי וגם לקרוא ספרים על כלכלה התנהגותית.

"אנחנו לא צריכים לשאוף להיות מישהו אחר, לא צריכים לעמוד בסטנדרט דמיוני, בלתי אפשרי. מה שבסך הכול אנחנו צריכים הוא לא להיות שיבוט או העתקה של מישהו מוצלח אחר, לא משנה איך אנחנו מגדירים מוצלח.

"מה שאנחנו צריכים להבין הוא מה זה באמת אומר להיות מוצלח מבחינתנו, לזכור שההגדרה הזאת תשתנה עם השנים — ואז לצאת למסע הזה ולעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים. ובדרך, אם אנחנו גם רוצים להיות מאושרים, אפשר להפסיק לחשוב 40 אלף פעם ביום על הטעויות והפספוסים, על מה שאין לנו, על מה שאמור היה להיות לנו, על החרדות והחששות ממה שאולי יקרה ועל מה שכל דבר אומר עלינו.

"אז איך נראים חיים מושלמים? איך שאתם מחליטים, ועם מי שאתם מחליטים.

"ועוד משהו על החיים: אף אחד לא יחיה אותם במקומכם. אף אחד לא יבוא ו'יציל' אתכם. זו האחריות והזכות שלכם לחיות אותם. בהצלחה!"

היזם ירד מהבמה לקול מלמול בלתי פוסק של הנערים המבולבלים באולם. רובם לא באמת הבינו מה הוא אמר, ונראה שמחר הם ימשיכו להתנהג אותו הדבר ולחשוב את אותם דברים, להיכנע לאותם לחצים חברתיים ולהיות חלק מאותן קבוצות של מקובלים ולא מקובלים, מחרימים ומוחרמים.

אבל היו שם מי שכן הבינו את הדברים, אותו מיעוט שהחליט לחשוב עבור עצמו, נערים שהחיים שלהם כבר לא יהיו אותו הדבר.

אותו מיעוט שהחליט שהוא רוצה לחיות את החיים שלו כמו פלסטלינה, ולא כמו בורג.