השביל הראשון המוביל לעבר ריפוי עצמי: אחריות
ריפויִי הוא באחריותי, ובאחריותי בלבד. כל הכלים שאשתמש בהם כבחירתי, כל האנשים הנפלאים שאפגוש בדרך, כעזרה לריפויי, לא ישנו את האמת הזו. אני אחראי לריפויי (ואלוהיי בוראי איתי כמובן).
אין זמן נכון יותר ומתאים יותר להתחיל בריפוי העצמי מאשר עכשיו!
עַכְשָׁו,
בְּלֵּב הָעֲרָפֶל הַמְּטַשְׁטֵשׁ רְאִיָּתך,
כָּל שֶׁנּוֹתַר לך,
לַעֲצוֹר.
בַּמָּקוֹם שבּוֹ נִמְצֵאת,
לַעֲצוֹר.
נְשִׁימָה עֲמֻקָּה.
מָתַי עָצַרְתּ קֹדֶם?
מָתַי הֵעַזְתּ לְהִתְבּוֹנֵן אֶל תּוֹךְ עֵינֵי אֱמֶת?
מָתַי הִפְסַקְתּ לִבְרוֹחַ?
פֹּה, עַכְשָׁו,
בְּלֵּב הָעֲרָפֶל הַמְסַמֶא,
נָתַתִּי לך עֵינַי כְּדֵי לִרְאוֹת
יוֹפְיְך,
טוּבך,
אֱלוֹהוּתך.
כִּמְעַט שְהִתְעַוַורְתּ מֵרֹב הַזֹּהַר.
רָאִית.
בתחילת שנת 2014 נקבע כי בגופי מקנן סרטן. שני גידולים ממאירים באשכי השמאלי.
כך מצאתי את עצמי בבית החולים, כששני רופאים מומחים עומדים מעליי ודנים בינם לבין עצמם – כאילו איני קיים כלל – במחלה שמצאה לה מקום משכן בתוכי ושאולי אולי אמורה להביא למותי. הם מדברים גם על מה שצריך להיעשות.
אני יושב בשקט, דרוך וקשוב למוצא פיהם, כלומר למוצא פיהם המכוון כלפיי, לא זה המשודר מעל ראשי.
לאחר שהם בוחנים בהתעמקות מרובה את הממצאים, תוך שהם זורקים מילים מלאות משמעות לחלל החדר, הם סוף-סוף פונים אליי. עכשיו נלווית נימה של דחיפות לקולם. דחיפות קרה, מתכתית, כמעט מבוהלת, נטולת כל אמפתיה או רגש. "חייבים להתחיל פרוצדורה מהירה מאוד של ניתוח ואחר כך לבדוק סוגי טיפולים. הסרטן יכול להתפשט כמו אש בשדה קוצים!"
זה מה שיש להם לומר לי. לפחות מבחינתי, כי נדמה שיש להם עוד הרבה מה לומר.
בהרף עין אני חושב על חיי. אלה שברגע זה הפסיקו להיות מה שהיו עד כה, ועומדים להיות משהו אחר לגמרי, חדש ומסתורי.
ובתוך המחשבה, הודיה עולה בי. מכל האפשרויות, דווקא היא זו שעולה. הודיה על המזל שהתמזל לי כל כך, שאִפשר לי בצמתים קודמים שבהם מצאתי עצמי, שחורים משחור, לעלות על שבילים בלתי צפויים, מלאי הרפתקאות מעצימות ומרפאים.
בעיקר חשבתי על האהבה שבה נעטפתי בשנים האחרונות מכל עבר.
בעודי יושב על ספסל הנאשמים, סליחה, כיסא ה"חולה" המקבל את פסק דין מחלתו, נרחב לבי מאוד.
אני נושם עמוקות ובוחן את הרגע. לא באמת אני מוכן לבשורה הזו. הרגשתי בריא וחסון. עשיתי את הדברים הנכונים מבחינת תרגול, תזונה ואורח חיים. הרי אני כבר ותיק למדי בתהליכי הריפוי העצמי שלי, נע בתוך תהליך של ריפוי וצמיחה.
ועם זאת, משהו עמוק בי כן היה מוכן לכך. הרי רוב האנשים שאני פוגש ביום-יום נמצאים בשלבים כאלה או אחרים של גילוי מחלה בגופם, על כל המשתמע מכך, או בתהליכים שונים של ריפוי והבראה. אני עומד מולם, מרצה להם או מלמד אותם על ריפוי ועל ריפוי עצמי, על התנהלות תוך כדי, על הרחבת הקבלה של תהליכים שהם פוגשים בחיים, על מוות ועל קבלתו בחיינו. על כך שגופנו, ככל חומר פיסי, הוא בר-כליה, ומתוך כך אני מלמדם כיצד להפוך את ההבנה הזו לכלי ריפוי והתעצמות ובעיקר להיפתח אל עצמם, אל הנפלאוּת שהם, אל האור הזוהר שהוא הם, ומתוך כך לרפא את עצמם.
באותו רגע אני מבין שגם גופי שלי זמני ופגיע וקיימת האפשרות שמחלה כלשהי תמצא לה משכן בתוכו. אינני חסין ואינני בעל תכונות שמאפשרות לי להתעלות מעל לכך.
אני מחזיר את תודעתי לחדר הרופאים. שניהם עומדים מולי, מחכים למוצא פי. סיימנו כאן, אני חושב לעצמי. את כל האינפורמציה שאני זקוק לה כרגע הרופאים העניקו לי, גם אם מבחינתם היא אינה מספקת. לי, לרגע זה, היא בהחלט מספיקה. אני קם מכיסאי, מודה להם ויוצא מהחדר בלי להביט אחור.
הלכתי משם מכיוון שהבנתי שהמידע הבא שעליי לקבלו ולעבדו מוכרח לבוא ממני. מתוכי. הלכתי כי קול בתוכי אמר שכעת עליי להתכנס אל תוך עצמי ולברר לעומק מה עליי לעשות וכיצד להמשיך הלאה. ידעתי בחדות חסרת-פשרות שהדבר הראשון הוא לקבל אחריות מלאה על הריפוי שלי כדי לרפא את עצמי.
עליי לנשום עמוק, להתרכז במשימה בכל מאודי, ומתוך פתיחות, הכלה ואהבה, ובעיקר מתוך חופש מוחלט, לבחור את השבילים שעליהם אצעד כדי לרפא את עצמי.
הרי כבר עשיתי זאת פעם. תשע-עשרה שנה קודם לכן ריפאתי את עצמי ממחלה לא פשוטה כלל. זמן רב עבר מאז, ובמשך השנים למדתי כלי ריפוי רבים. תרגלתי תרגולי מודעות וטיפוח מודעות ולימדתי תלמידים רבים כלים לריפוי עצמי. אני מכיר את הדרך, את המסע הזה, ומתוך היכרותי זו אתבונן פנימה כדי ללמוד ממקור ראשון איך לנהוג כעת. אעשה זאת בשקט, ברכּוּת, תוך שאני נושם נשימות עדינות. השביל הראשון על מפת הריפוי שלי מתחיל כאן, ביציאה מבית החולים. אני האחראי לריפוי שלי. אני אבחר במי להיעזר, אילו פעולות לנקוט ולאן לפנות. וכן, גם לאן ולמי לא לפנות.
התיישבתי על הספסל מחוץ לחדר הרופאים. הדבר הראשון שעלה בדעתי אחרי הנשימות והטונגלן היה שאני חי כבר חמישה חדשים לפחות עם הגידולים האלה, מפתח איתם מערכת יחסים וחש אותם כמה פעמים ביום, ושום אש לא הובערה בשדה הקוצים הזה.
בשובי הביתה התיישבתי מול אשתי, המבוהלת משהו. "אתה תעשה את הניתוח," היא אמרה בחצי שאלה-חצי תחינה. "אתה תעשה את הניתוח, נכון? אתה תהיה מספיק אחראי לעשות את הניתוח."
לא כל האנשים שמכירים אותי יטענו בלהט שאני אדם אחראי. יש לכך סיבות רבות, בעיקר בנות עשרים שנה ויותר. אבל יש כתמים שנדבקים וקשה להסירם, אפילו עם החומרים המשובחים יותר, ובשעת דחק ומצוקה עולים ראשונים ה"אוטומטים" הישנים. לבי יצא אליה, אל האישה הזו שנתנה לי את חייה, את אהבתה, את כל כולה. בשורת מחלתי ניחתה עליה משום מקום, בלא שהייתה מוכנה לכך כלל, וההלם ניכר בכל תנועת גוף שלה, בכל צליל שבקע מפיה.
נשמתי עמוקות. עוד נשימה. הנחתי ללב שלי להיפתח כלפיה רחב ככל האפשר.
"אני אהיה אחראי כל כך," אמרתי לה, "שאני אחליט מה נכון לי ומה לא, ולא אף אחד אחר. זאת אחריותי," אמרתי לה. "אני אבחר את הבחירות הכי נכונות לי, ואעשה זאת בהתחשב בכל הנתונים והמידע שיש. זהו תפקידי, לקבל אחריות, ואת זאת אעשה. אבל," הוספתי, "ללכת כאוטומט לניתוח כי הרופא אמר, בלי לבדוק לעומק את הדברים, זו אינה אחריות בעיניי."
"אתה רוצה להירפא?" קולה רטט דקות.
"לא רק שאני רוצה להירפא, אני גם אירפא," השבתי לה בשקט.
"איך?"
"בדרך הנכונה."
"ומהי הדרך הנכונה?"
"קודם כול לקבל אחריות על הריפוי שלי. איש אינו אחראי לריפוי שלי, אף אחד, חוץ ממני."
הוספתי שזה לא אומר שאנשים אחרים לא יקבלו אחריות על ריפויי, וזה גם לא אומר שכמה מהם – במקרה שלא אסכים לקבל את אחריותם על ריפויי – לא יראו בי אדם חסר אחריות בעליל. בשורה התחתונה, הבחירות שאעשה למען הירפאי הן באחריותי שלי.
הבחירה יכולה להיות להתנתח, או לא. אבחר בה מתוך ההתבוננות הכוללת בי ועליי, כמי שמכיר אותי הכי טוב ויודע הכי טוב מה נכון לי ומה לא.
מובן שתפקידי לבדוק לעומק כל הצעה, כל אפשרות, כל דרך, אולם ההחלטה בסופו של דבר תהיה שלי ושלי בלבד.
הדבר הזה, אהוביי, נכון לגמרי גם לגביכם. ברגע הקשה מנשוא הזה, שבו בישר לכם מישהו כי חייכם כפי שהכרתם אותם עד היום הסתיימו, הרגע הזה שבו נשמטה הקרקע מתחת לרגליכם, זהו הרגע שבו אני מזמין אתכם לנשום עמוק, לעצום עיניים ולהניח לתובנה מלאת העוצמה הזו לחלחל לתוך הווייתכם המיוסרת: איש אינו אחראי לריפוי שלכם חוץ מכם. הדרכים, ההחלטות והבחירות שבהן תבחרו על מנת לרפא את עצמכם, כולן מוטלות עליכם ולא על מישהו אחר.
איני אומר זאת כיוון שאני יוצא נגד שיטה כזו או אחרת, נגד רפואה או כלים כאלו או אחרים; לא כקריאה לכם להימנע מאי-אלו טיפולים או להתנגד לעזרה ממומחים כלשהם. אני אומר זאת משום שברור לי מעל לכל ספק – ולכן אמשיך לומר בקול רם וצלול – שאם אדם רוצה לרפא את עצמו, וזה נכון לכל מחלה, ראשית עליו לקבל אחריות מלאה לריפויו, ולא להשליך את יהבו על מישהו שיקבל את האחריות במקומו. זה אינו ריפוי עצמי.
הקריאה כאן היא לעצור בתוך המהומה והכאוס ולנשום. בחוזרנו אל אותם רגעי הלם, בהלה וכאוס מחשבתי ורגשי, טוב להקפיא הכול לרגע (כמו שמקפיאים תמונה בסרט), לא לעשות דבר, פשוט להרפות את הגוף, את הנשימה, את המחשבות, את הכול. זה קשה. כמעט לא אנושי, אך זו הדרך. לעצור... לנשום... ובדגש על לא לעשות דבר.
בתוך כך, לתת לכל מה שעולה – לעלות. לאפשר לרגשות להציף ופשוט להיות בתוכם, בלי שיפוט ובלי ביקורת. לשהות בתוך הרגע הקשה והנורא הזה עם כל מה שהוא מביא עמו. לא להחביא ולא להתחבא. להניח לאימה, לייאוש, למחנק, לכל מה שעולה – לעלות. להרגיש. כמו נכנסנו ברגע זה לתוך כבשן, לאפשר לעצמנו להישרף בלהט הרגשות המציפים.
זהו המקום שבו אנו מחליטים. בניקיון של עין הסערה. כאן אנו נוטלים את מלוא האחריות על ריפוינו העצמי על כל המשתמע מכך.
זוכרים את הרופאים שלי? לפי דבריהם היה עליי להיכנס מייד לסחרור של טיפולים מפני שהמחלה "יכולה להתפשט כאש בשדה קוצים!" קרי להביא למותי המהיר.
אמירה כזו אמורה להבהילנו מאוד, להכניסנו לפאניקה. וכאשר כך קורה, על פי רוב אנו מאבדים את יכולת ההבחנה העצמית שלנו ואת קור הרוח המביא לתובנות ולהבנות עמוקות יותר ומדויקות יותר של מצבנו.
אנו נשבים באימה המכלה, ומתוך כך משליכים את יהבנו על מבשר הבשורה, כלומר נכנעים לתכתיבים שלא בטוח כלל שיובילונו למסלול של ריפוי.
לא הסכמתי להיכנס לפאניקה. סירבתי להשתתף במשחק החרדה. החלטתי לקבל אחריות מלאה על ריפויי, אחריות חובקת-כול.
זהו חוזה של לקיחת אחריות על הריפוי העצמי, וכל אדם שבא אליי למרפאה חותם עליו. כולם חותמים. זהו תנאי של המרפאה.
מהי בכלל מחלה
כדי שנוכל לדבר על ריפוי עצמי ועל מה בכלל אנו מקבלים אחריות, עלינו להבין קודם כול מהי בכלל מחלה.
לרוב הידע שלנו על מחלות אפוף בהרבה סטיגמות ודעות קדומות. במוחנו הוטמעה המחשבה שסרטן, פרקינסון, טרשת נפוצה ועוד ועוד מחלות פירושן אחד – גזר דין מוות, שבמקרה הטוב יהיה מיידי, ובמקרה השגור יותר – מתמשך ומלא בייסורים ובכאב. התוויות שולטות בכל מקום, בכל תחום. הן פועל יוצא של פחד שמקורו עתיק עד ראשית היות האדם, הפחד מהלא-נודע.
עד כדי כך הדעות הקדומות הללו הן נחלת רבים, שיש אנשים הנמנעים ממגע עם חולי סרטן בגלל החשש להידבק. הוא כל כך מפחיד שרבים אינם מעיזים לקרוא לו בשמו אלא מכנים אותו "המחלה". "סרטן" טוב כהדגמה לתופעות אלה בשל נפוצותו ונחרצותו, אולם מחלות אחרות אינן פטורות מדרך החשיבה הזו.
לא כל האנשים שבאים אליי על מנת ללמוד לרפא את עצמם סובלים ממחלות פיסיות, או מתופעות שבעולם הרפואה בכלל מוגדרות כמחלות.
באים אליי אנשים שלבם שבור בגלל אהבה נכזבת, או שננטשו על ידי אהוב או אהובה. אחרים נתקעו בדרכם הכלכלית, או שאינם מוצאים את מקומם בתוך הדהירה הבלתי נלאית של העולם שבו אנו מצויים.
כמו חולי הסרטן, הפיברומיאלגיה, הטרשת הנפוצה או כאבי הגב, גם הם חותמים על החוזה הזה.
מדוע אני מחתים גם אותם אף שאינם חולים?
מפני שמבחינתי מחלה היא כל תופעה שמעכבת את הזרימה ההרמונית של החיים ויוצרת אי-התאמה בין החלקים השונים של ה"חולה". העיכוב יכול לבוא בצורת תופעות פיסיות, רגשיות, מנטליות ורוחניות. כל אחת לחוד, או כמה יחד, או כולן יחד.
עם הזמן נגלה שאין "לחוד", ושתמיד מעורבים כל הארבעה ביצירת אי-ההתאמה.
בבסיסה של כל מחלה או תופעת אי-התאמה נמצאת "קריאת השכמה". מסר לאדם.
מסר לשינוי
למעשה, באה המחלה לאלץ אותנו להביט במראה, להתבונן בדרך שבה הלכנו עד היום ולשנות כל מה שדורש שינוי. במילים אחרות, אם עד היום התנהלנו, התרוצצנו, חיינו את חיינו, את מערכות יחסינו, את עבודתנו, תפקידנו וכיוצא בזה בדרך מסוימת, המחלה קוראת לנו לעצור ולהתחיל לחקור כדי לעשות שינוי, בראש וראשונה לחקירת התהליכים הפנימיים של עצמנו. עלינו להפוך ל"חוקרי קריאת ההשכמה".
אחרי שנשמנו ונרגענו מעט מהלם הבשורה על המחלה, מגיע הזמן לעשות בחירות רבות מאוד: אֵילוּ טיפולים לקבל, אצל איזה מומחה להתנתח, אם בכלל, בידי מי להפקיד את גופנו ועל מי להטיל את יהבנו.
אלו רגעים הרי-חשיבות בתהליך הריפוי שלנו. עדיין לא התחלנו פרוצדורה כלשהי שאין ממנה דרך חזרה (ניתוח למשל), הכול חדש עדיין, ובעיקר התודעה שלנו עדיין אינה "נעולה" על דבר. עדיין קיימת טריות מבורכת באי-הידיעה שלנו, באי-ההתקבעות שלנו על דרך כלשהי.
מדוע "מבורכת"?
משום שזהו המקום היחיד שבו כל הדרכים (בדגש על כל הדרכים), עדיין פתוחות. פירושו של דבר הוא שעוד לא צעדתם שום צעד. עוד לא החלטתם שום החלטה. אתם עדיין לפני. וכמה חשוב "הלפני" הזה, הזמן שלפני עלות השחר, שלפני התנעת המכונית. רגע לפני שיוצאים למסע. כעת הכול אפשרי. הכול כאן למעננו. רק לעצור, להקשיב, להתבונן. לקבל את מה שיש בלא התנגדות, בלא ויכוח. זהו רגע של דממה ברוכה, זהו מקום חשוב מאין כמוהו, הן בעולם המודעות והרוחניות והן בעולם הריפוי העצמי.
אחת המטרות החשובות העומדות לפני מתרגל הזן הבודהיסטי היא לשוב תמיד לתודעת המתחיל, תודעת המתלמד, תודעתו של זה שעדיין אינו יודע דבר. זהו תרגול מאתגר מאין כמוהו, מפני שתודעתנו אוהבת להיות בשליטה ו"לדעת", ולכן להתרוקן מהצורך הקיומי הזה הוא דבר מאתגר מאוד.
מסיבה זו אני מוקיר את הרגעים (הקשים מאוד) הללו, שבהם נשמט השטיח מתחת לרגלינו. אנו נותרים פעורי פה וחסרי ידע לחלוטין. הנתיבים הזמינים לנו לעלות עליהם כעת רבים יותר מאשר בכל מצב אחר, דווקא בגלל אי-הידע שלנו.
אני מזמין אתכם ללמוד להוקיר את הרגעים האלה. עם כל האימה והייאוש המלווים את המצב שאליו נקלעתם. זהו זמן מצוין לנשום, להירגע, להרפות ולתת לעצמכם זמן ניטרלי, שבו לא החלטתם עדיין דבר.
במרחב הזה הזכירו לעצמכם שאתם אהובים על ידי אוהביכם. תנו לעצמכם לחוש זאת בכל תא בגופכם, בכל רקמה, בכל איבר. אתם אהובים וחשובים וכוחות רבים מאוד רוצים בטובתכם.
ברגע זה זכרו שגם צוותי בתי החולים והמרפאות, עם כל הידע שלהם, הם בני אדם עם מחשבות, דעות ורגשות כמונו. גם רופאים, ויהיו המומחים שבמומחים, הם בני אדם הפוחדים מזקנה, מחלה ומוות בדיוק כמוכם.
בהיחשפם רבות למקרים שבהם הם מטפלים, קורה שחרדתם אף רבה מזו של ההדיוט.
הרופא המשוחח איתך על מחלתך ומסביר לך את הפרוצדורות ודרכי הטיפול אינו פטור מפחדיו בעת שיחתכם. הכול שם (זה אינו מבטל את מומחיותו ואת כישוריו אך זה נמצא שם).
טוב לזכור כאן, עכשיו, בתוך רגעי האימה של הגילוי, כולם בני אדם. כולם. כולם מותנים על ידי אותם מנגנונים. גם הרופא.
מהו ריפוי?
בעולמנו ריפוי נחשב כהיעלמותה של מחלה. כלומר, הייתה מחלה, הופעלו פעולות כדי למגרה ואז, או שהיא אכן נעלמה, מה שנקרא לו "הריפוי הצליח", או שלא, ואז נאמר שהריפוי "לא הצליח".
הסיפא של הדבר הזה הוא שהריפוי מכוון כולו, ואף מוגדר, כעומד מול החולי.
אפשר לומר שכל עולם הרפואה עוסק בהעלמתן של תופעות, כלומר בריפוי של מחלות. אין-ספור טכניקות, טקטיקות ואסטרטגיות נוצרו כדי להגדיל את יכולת הריפוי ממחלות.
המפעלים העשירים והמפותחים בעולם, לאחר מפעלי הנשק, הם מפעלי התרופות. כמות האנרגיה, הזמן והמשאבים המושקעים בפיתוחם של כלים לריפוי מחלות גדולים כל כך, עד שאי אפשר באמת לנקוב בסכומים או במדדים אחרים.
חליתי לא פעם בחיי, החל ממחלות ילדות, דרך מחלות שכיחות וכלה במחלות קיצוניות. טופלתי בידי אנשים נהדרים שכל מטרתם הייתה להקל עליי, לרפא את מכאוביי ואת מחלותיי. הם עשו זאת במסירות רבה ובאהבה והעניקו לי את מיטב הידע שלהם והכלים העומדים לרשותם. לעתים זה עזר, בפעמים אחרות לא, אך תמיד הייתה מטרתם ומטרתי אחת – להירפא מהמחלה.
מהו אפוא ריפוי עצמי?
כאשר חליתי בפעם הראשונה בפיברומיאלגיה, בחרתי מתוך אי ידיעה מוחלטת להפנות את כל האנרגיה שלי לריפוי המחלה. בדחיפות מרובה גייסתי את כל משאביי וכוחותיי לשם כך.
לא חלף זמן רב עד שהבנתי שהמחלה אינה התחלה של תהליך, אלא שלב מתקדם מאוד בו. הבנתי שאם תירפא המחלה, אין זה אומר דבר על הריפוי העצמי שלי. במקרה הטוב אדע שמצאתי כלים ואנשים טובים שעזרו לי להיפטר מהמחלה.
אבל האם נרפאתי? האם אני נרפאתי? לא מהמחלה, כי אם מהסיבות לה. הסיבות העמוקות ביותר.
כאן מתחיל הריפוי העצמי; למצוא את המקורות למחלה ולרפא אותם. לגלות את הדברים בחיים שיצרו תקיעות, אי-התאמה ומאבקים, ולרפא אותם.
הנה נגלה הסוד – ריפוי עצמי הוא תהליך של חקירה וגילוי, של לשוב הביתה אל המקור ולהשיב את הסדר על כנו. זהו תהליך רוחני מובהק של מודעות וצמיחה ועשיית שלום. והוא מתחיל מכך שעל זה בדיוק אתם מקבלים אחריות. על המוכנות לצאת למסע שבו, לפחות בהתחלה, רב הנסתר על הגלוי. וכאשר קיבלתם אחריות זו על עצמכם, לעתים כנגד הגיונם של הסובבים אתכם, אין הדבר אומר שהשארתם את כולם מאחור. אין זה אומר שנותרתם לבד, נהפוך הוא. כה רבים, תגלו, נמצאים שם לסייע בידיכם. לפתוח את לבם לקראתכם, לחבק אתכם ולהשתתף איתכם במסעכם זה.
דרך צלחה, אהובים. עליתם על השביל הראשון בדרך לחופש.
תרגיל קבלת אחריות על ריפויי העצמי
אפשר לבקש מחבר לקרוא את התרגיל או להקליט אותו ולהקשיב להקלטה.
מצאו תנוחה נוחה ונעימה... תוך שאתם שואפים שאיפה עמוקה, עצמו את העיניים... ונשפו את האוויר בנשיפה ארוכה החוצה. ושוב, שאיפה עמוקה דרך האף ונשיפה ארוכה ארוכה...
עברו עכשיו על שרירי הגוף והרפו אותם... התחילו מהעיניים... הרפו ורככו את העיניים... רככו את השפתיים... הניחו ללסת להיות כבדה ולהישמט מטה... הרפו את הצוואר ואת הגרון... הורידו את הכתפיים למטה... ממש עם מעט כוח... פרשו את הגב רחב על המשענת, או על הכרית, או על המזרן... הרפו את הזרועות... האמות... כפות הידיים עד קצות האצבעות...
הרפו את החזה... בטן רכה, פתוחה, נושמת... הרפו את האגן... מפרקי הירך... הירכיים... השוקיים... כפות הרגליים... עד קצות הבהונות...
כל הגוף רגוע כעת... רפוי... משוחרר ופתוח...
כעת אתם מוזמנים להתבונן אל תוך הלב שלכם... והניחו לתפילה העמוקה ביותר לעלות מתוך הלב... התפילה של מה אתם מייחלים לעצמכם שיקרה בעקבות התהליך שאליו אתם נכנסים כעת... כאשר התפילה עולה, והיא יכולה להיות קצרה או ארוכה, כראות עיניכם, תנו לה ביטוי במילים, בקול... בקול, כדי שהמילים יצאו אל העולם... התפילה אמורה להיות מיצוי המאוויים העמוקים ביותר שלכם לריפוי ולצמיחה ולעשיית שלום עם עצמכם ועם עולמכם...
עכשיו, כשהמילים מלאות העוצמה הללו נאמרו, התחייבו בקול, בעוצמה העצומה הגלומה בתוככם, במלוא כנותכם ויכולתכם, לקבל אחריות מלאה על הגשמתה של התפילה הזו... על הריפוי העצמי שלכם...
כעת הרפו הכול. פשוט נוחו בתוך החסד, בתוך האור, בתוך הטוב העוטף אתכם. הניחו להתחייבותכם לזרום אל תוך הגוף שלכם. אל תוך התאים. אל תוך הדי-אן-איי ולהפוך לחלק אינטגרלי מכם.
בדמיונכם, תנו לעצמכם טפיחת עידוד על השכם, על כי בחרתם לקבל אחריות על ריפויכם...
וקחו נשימה עמוקה עכשיו... ונשיפה ארוכה... ושוב, שאיפה עמוקה.... ונשיפה ארוכה... וכשהעיניים מוכנות, ברכות עצומה, הניחו להן להיפקח...
לסיום קראו בקול (אם אתם נמצאים בחברת מישהו שמקריא לכם את ההדמיה הזו, הוא מוזמן לקרוא יחד איתכם בקול גם כן) שלוש פעמים:
זה נעשה!
זה נעשה!
זה נעשה!
יישר כוח ובהצלחה.
דר’ יורם –
להירפא
ספר מדהים עוצר נשימה המשלב חלקים מקורות חיי המחבר עם טכניקות רוחניות וגשמיות לריפוי עצמי.
מומלץ בכל לב