להקיף את השמש

לפני שקניה היתה קניה, כשכבר היתה בת מיליוני שנים ובכל זאת עוד היתה חדשה איכשהו, היה השם קניה שייך רק להר המרשים ביותר. הוא נשקף מהחווה שלנו בנג'ורו, במזרח-אפריקה הבריטית - שוליו החדים מצטיירים בקצה המרוחק של ערבה מזהיבה שנפרשה מלוא העין, פסגתו מזוגגת בקרח שאינו נמס לעולם. מאחורינו צמח יער מָאוּ, כחול ומעוטר בפתילי ערפל. לפנינו השתפל למרחקים עמק רוֹנגַאי, גובל בצד אחד בהר הגעש המוזר והגבוה מננגאי, שהילידים מכנים אותו הר האלוהים, ומצדו השני ברכס אָבֶּרדָארֶס, גבעות מעוגלות, כחולות-אפרפרות, שמשנות את צבען לסגול מעושן בשעת בין ערביים, לפני שהן מתמזגות בשמי הלילה.

כשהגענו לכאן לראשונה בשנת 1904, החווה לא היתה אלא ששת אלפים דונם של אדמות פרא בתוליות ושלוש בקתות רעועות.

"זה?" אמרה אמי, האוויר סביבה מזמזם ומרצד כאילו היה יצור חי. "מכרתָ הכול בשביל זה?"

"חקלאים אחרים מנסים את מזלם במקומות קשים יותר, קלרה," אמר אבי.

"אתה לא חקלאי, צ'ארלס!" היא סיננה ופרצה בבכי.

למעשה, הוא היה איש של סוסים. הוא התמצא במרוצי סוסים ובציד שועלים בשבילים ובשיחים המסודרים של אזור רַטלֶנד. אבל הוא ראה עלוני פרסום על מכירת אדמות אימפריאליות זולות ונתפס לרעיון מסוים שלא הרפה ממנו. עזבנו את בית וֶסטפִילד שבו נולדתי ויצאנו למסע של אחד-עשר אלף קילומטר, חלפנו על פני טוניס, טריפולי וסואץ; הגלים התנשאו כמו הרים אדירים אפורים, בולעים את השמים. אחר כך חצינו את מפרץ קילינדיני אל נמל מומבסה, שהדיף ריח עז של תבלינים ודגים מתייבשים, ומשם עלינו על רכבת שהתפתלה כנחש בדרכה לניירובי, חלונותיה הרותחים מכוסים באבק אדום. אני לטשתי עיניים בכול, נפעמת עד עמקי נשמתי כפי שלא זכרתי את עצמי מעולם. לא ידעתי מהו המקום הזה, אבל הוא לא היה דומה לשום דבר ולשום מקום אחר.

התמקמנו ועבדנו כדי להפוך את תנאי המקום לכאלה שאפשר לחיות בהם, ניסינו להדוף את מרחבי הפרא, ומרחבי הפרא הדפו אותנו בחזרה בכל כוחם. לאדמתנו לא היו גבולות או גדרות נראים לעין, ולבקתות שלנו לא היו דלתות ראויות לשמן. קופי קולובּוּס קטיפתיים ומפוספסים טיפסו על החלונות ונכנסו מבעד לאריגי השק שכיסו אותם. על צנרת איש עוד לא שמע שם. כשהצורך הטבעי דחק, יצאנו אל הלילה ואל כל הדברים שארבו בו וביקשו לעוט עלינו, שרבבנו את האחוריים מעל מדרון ארוך ושרקנו כדי להרחיק את הפחד.

הליידי והלורד דֵלָאמֶר היו שכנינו הלבנים הקרובים ביותר וגרו במרחק של אחד-עשר קילומטרים מעבר למרחבי הפרא. הם היו ברון וברונית, אבל התואר הזה לא פטר אותם משינה בבקתת טיט עגולה עם גג מקש. ליידי די החזיקה אקדח טעון מתחת לכרית ויעצה לאמי לעשות כמוה - אבל אמי סירבה. היא לא רצתה לירות בנחשים או בארוחת הערב שלה. היא לא רצתה לסחוב מים לאורך קילומטרים כדי לרחוץ במשהו שרק דומה לאמבטיה ראויה לשמה, או לחיות בלי חֶברה במשך חודשים ארוכים. לא היו שם אירועים חברתיים. לא היתה לה שום אפשרות לשמור על ידיים נקיות. החיים היו פשוט קשים מדי.

כעבור שנתיים הזמינה אמי מקום באונייה בחזרה לאנגליה. אחי הגדול דיקי הצטרף אליה, כי הוא תמיד היה חלוש ולא היה מצליח להחזיק מעמד באפריקה עוד זמן רב. טרם מלאו לי חמש כשהם עלו על הרכבת לניירובי, זו שהגיעה פעמיים בשבוע, עם תיבות מסע וממחטות ונעלי נסיעות. הנוצה הלבנה בכובעה הנוקשה רטטה כשהיא נשקה לי ואמרה לי לשמור על ראש זקוף. היא ידעה שאני אהיה בסדר כי אני כזאת ילדה גדולה וחזקה. כפיצוי מפנק היא תשלח לי במתנה קופסת סוכריות ליקוריץ וסוכריות קטנות בצורת אגס מחנות בפיקדילי, ולא אצטרך לחלוק אותן עם שום נפש חיה.

התבוננתי ברכבת המתרחקת לאורך מסילת הברזל השחורה ולא ממש האמנתי שהיא באמת מסוגלת לנסוע. אפילו כשהקרון המרעיד האחרון נבלע בין הגבעות הצהובות הרחוקות ואבי פנה אלי, מוכן לחזור לחווה ולעבודות; אפילו אז עוד חשבתי שכל העניין אינו אלא טעות, איזו אי-הבנה איומה שתיפתר בכל רגע. אמא ודיקי יֵרדו מהרכבת בתחנה הבאה או ישובו על עקבותיהם בניירובי ויחזרו למחרת היום. כשזה לא קרה המשכתי לחכות בכל זאת, כריתי אוזן בתקווה לשמוע את הרעם המרוחק של הרכבת, עין אחת צמודה לאופק, לבי דרוך.

במשך חודשים לא שמענו שום דבר מאמי, אפילו לא מברק שנכתב בחופזה, ואחר כך הגיעו הממתקים. הקופסה היתה כבדה ונשאה רק את שמי - בריל קלאטֶרבּאק - בכתב ידה המסולסל של אמי. למראה האותיות המוכרות, המתלכסנות והמתעקלות, פרצתי מיד בבכי. הבנתי את משמעותה של המתנה ולא יכולתי להשלות את עצמי עוד. חיבקתי את הקופסה בזרועותי, הלכתי לפינה חבויה ושם, רועדת כולי, אכלתי מהממתקים מצופי הסוכר כמה שיכולתי עד שהקאתי לתוך דלי באורווה.

מאוחר יותר, כשלא הייתי מסוגלת לשתות את התה שאבי הכין, העזתי סוף-סוף להגיד את הדבר שממנו פחדתי יותר מכול. "אמא ודיקי לא חוזרים, נכון?"

הוא נעץ בי מבט כאוב. "אני לא יודע."

"אולי היא מחכה שאנחנו נבוא אליה."

השתררה שתיקה ארוכה, ואז הוא הודה שאולי זה נכון. "אבל זה הבית שלנו עכשיו," הוא אמר. "אני עוד לא מוכן לוותר עליו. ואת?"

אבי הציע לי לבחור, אבל זו לא היתה בחירה פשוטה. הוא לא שאל, האם תישארי איתי כאן? ההחלטה הזאת כבר התקבלה חודשים קודם לכן. הוא רצה לדעת אם אוכל לאהוב את החיים האלה כמוהו. אם אוכל לתת את לבי למקום הזה, גם אם היא לא תחזור לעולם ומאותו יום ואילך לא תהיה לי אמא.

איך יכולתי לענות לו? מאיפה להתחיל? הארונות שהתרוקנו מסביבנו הזכירו לי את הדברים שהיו בהם פעם אבל עכשיו כבר אינם - ארבעה ספלי תה מחרסינה עם פס מוזהב שמעטר את שפתם, משחק קלפים, חרוזי ענבר שנקשו אלה באלה על מחרוזת שאמי אהבה. חסרונה עוד היה קולני כל כך, מכביד כל כך, עד שכאבתי אותו והרגשתי חלולה ואבודה. אני לא ידעתי איך לשכוח את אמי, ואבי לא ידע איך לנחם אותי. הוא משך אותי אל חיקו - ארוכת גפיים ומלוכלכת במקצת, כפי שתמיד הייתי כנראה - וכך ישבנו זמן מה בדממה. מקצה היער הדהדו קריאות אזהרה של להקת שפני סלע. אחד מכלבי הציד שלנו הטה אוזן מִשיית ואחר כך שב והתמקם בתנוחת השינה הנוחה שלו ליד האח. בסופו של דבר אבי נאנח. הוא תפס אותי מתחת לזרועותי, מחה את דמעותי המתייבשות בנשיקה חטופה והעמיד אותי על שתי רגלי.