להרגיש נוח עם חוסר ודאות

לעתים קרובות מתארים התעוררות רוחנית כמסע אל עבר פסגתו של הר. אנחנו משאירים מאחור את כל ההתקשרויות ואת חיי היומיום ומתקדמים לאטנו בדרך לפסגה. בנקודה הגבוהה ביותר כבר התעלינו על כל כאב. הבעיה היחידה בדימוי הזה היא שאנחנו משאירים מאחור את כל האחרים. הסבל שלהם נמשך והבריחה הפרטית שלנו לא מקלה עליו.

במסע של לוחם בודהיסטווה הדרך מובילה למטה ולא למעלה, כאילו ההר פונה אל הקרקע במקום אל הרקיע. במקום להתעלות מעל סבלם של כל הברואים אנחנו עושים כל שביכולתנו להתקרב אל לב המהומה והספק. אנחנו בוחנים את המציאות הבלתי צפויה של תחושות חוסר ביטחון וכאב ומשתדלים לא להדחיק. אם זה לוקח שנים, אם זה לוקח כמה גלגולי חיים, אנחנו מאפשרים זאת. אנחנו ממשיכים לנוע כלפי מטה, בקצב שלנו, בלי להאיץ בעצמנו או לנהוג בתוקפנות. איתנו נעים עוד מיליונים, שותפינו לדרך ההתעוררות מן הפחד. בתחתית אנחנו מוצאים מים, מי המרפא של הבודהיצ'יטה. בודהיצ'יטה היא הלב שלנו - הלב הפגוע שהתרכך. ממש שם למטה במוקד העניינים אנחנו מוצאים את האהבה שלא תגווע. האהבה הזאת היא בודהיצ'יטה. היא עדינה וחמימה, חדה וברורה, פתוחה ורחבת ממדים. הלב המתעורר של בודהיצ'יטה הוא הטוב הבסיסי של כל ההוויה.