הקדמה - המשפט
"אתה נשבע לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת?"
"נשבע, אדוני," השבתי בקול רם וברור.
"האם אתה מתיה אספרנסה?" שאל התובע.
"אכן כך, זה אני," שבתי ועניתי בקול בוטח.
הס הושלך בבית המשפט המאולתר שהוקם במיוחד לכבודי בעיירה שכוחת אל, שרק רוחות רפאים ואנשים שתעו בדרכם פקדו אותה בשגרה.
"האם שמך הקודם היה הולנד קלאוס, האם אתה בנם של מארי ואלברט קלאוס?" המשיך התובע בשאלותיו מבלי שהמתין לתשובתי.
"כן," עניתי, וחלל בית המשפט נתמלא בקללות ובגידופים, וגם צעקות רמות וקולות בכי עלו והתערבבו בקול חבטות פטיש השופט על דוכנו.
"הס, שקט בבית המשפט!" צעק סדרן כהה עור ומגודל רגליים עד שקולו כמעט נסדק.
"ספר לי, אדוני, על השיטה שלכם שם במחנה אונדשפול," ביקש התובע בעת שרגעו מעט הרוחות הסוערות באולם.
"הפורמט היה פשוט מאוד," עניתי.
"פורמט, אדוני?" תהה התובע.
"כן, פורמט. ככה אתם האמריקאים קוראים לזה היום בכל תכניות הריאליטי האלה שלכם, כמו בטלוויזיה," עניתי, משועשע קמעה מתשובתי הספונטנית והמתוחכמת. "ובכן, זה פשוט מאוד," המשכתי בדבריי, "אף אחד לא מת עד שאני מרשה לו למות."
"כלומר?" שאל התובע בעיניים פעורות לרווחה, והקהל באולם בית המשפט נדרך גם הוא לקראת תשובתי.
"אדוני התובע מתנהג כאילו איננו יודע מהו מחנה ריכוז או מהי תכנית מציאות המוקרנת על גבי מרקע," צחקתי. "אך בעבור בור שכמותך אשמח להסביר - את אלו שהסריחו מן המוות, כל אותם בני מזל שהגיעו כגופות מתות, היינו מורידים מן הרכבת ומשליכים מיד אל בור המתים, וסיד הותז מעליו עד שכיסה את הגופות במלואן. ואילו מי ששרד את הנסיעה וירד חי מן הרכבת קיבל דרגש לשינה, בגדים נקיים, מעט מרק חם ואת רשותי לחיות עוד יום, אתנו באונדשפול."
"והאם נתת למישהו מבאי המחנה את הרשות למות?" שאל התובע ונימה צינית התגנבה לקולו. הוא הוסיף וקרץ לי קלות, כאילו היה שבע רצון מכל תשובותיי עד כה.
"בוודאי, לכולם. אבל לא מיד, הרי היה לנו פורמט מסודר," השבתי בקריצה משלי.
"ובכן, אדוני, מה היה הפורמט?" נכנע התובע ושאל לבסוף.
"אני שמח ששאלת, אדוני התובע," עניתי ונשמתי לרווחה. "ובכן, כפי שאמרתי קודם, מאוד פשוטה הייתה השיטה," גלגלתי את עיניי מעלה כמנסה להיזכר בכל פרט, אפילו הקטן שבקטנים. "בכל יום קיימתי הגרלה, מתוכה העליתי מספר בני מזל מדרי המחנה הוותיקים, לעתים עשרה, לפעמים מאה. לכל אחד ניתנו מאה ושמונים דפי כתיבה ועט נוצה עם כסת דיו. אותם אנשים נדרשו לכתוב את קורות חייהם. מי ששמט את העט באמצע הכתיבה, בין אם נכנע לצמא או לכאב בכף היד, נורה מיד, ואילו מי שהצליח לסיים את כתיבת סיפור חייו משני צדי הדפים ובמלואם, קיבל את רשותי האדיבה לעמוד בפני כל המחנה ולספר לכולם בקולו הרועד את תמצית הדברים שכתב.
"ומה קרה לאחר מכן?" שאל התובע כמתפלא, "האם שחררת את הזוכים?"
"בוודאי שלא, מה הטעם בכך, אם היה זה הסוף?" עניתי בגיחוך. "זה בכלל לא היה חלק מהפורמט. לאחר מכן קברנו אותם," סיימתי את דבריי ולגמתי מעט מכוס המים שהייתה מונחת מולי על דוכן העדים.
"את אלו שמתו?" שאל התובע.
"לא, אדוני, אותם כבר קברנו מזמן," עניתי מיד, ובטרם הספיק התובע להמשיך בשאלותיו המשכתי אני ואמרתי, "קברנו את כולם, גם את החיים, את אלו שזכו – שחרור מהיר קראנו לזה."
התובע הסיר את משקפיו וניגב את עיניו, דומה היה כי דבר מה הציק לו. אולי גרגיר חול שנכנס לעינו או שמא קורי שינה שעדיין אחזו בעפעפיו? כך או כך, עת שסיים לנגב את פניו, הוא השיב משקפיו למקומם והוסיף בפליאה שכלל לא הייתה מובנת לי, "אבל הם ניצחו..."
"אכן," עניתי, "ועל פי חוקי הפורמט המנצחים זוכים להקריא את סיפוריהם בפני ההמונים, ואחר כך נקברים בעודם בחיים. בני מזל של ממש."
"אדוני!" התפרץ השופט, "כמה אנשים מתו באופן המחריד הזה?"
"ניצחו, אדון שופט," ביקשתי לתקן ומחיתי בשקט, "ניצחו." הוספתי בקול, אך זה רק המשיך לנעוץ מבטיו בעיניי. הבטתי בו בתמיהה ולאחר מכן הבטתי בתובע במבט שואל, הרי אין זה מתפקידו של השופט להתערב כך במשפט.
שקט השתרר באולם, רק אוושת מאווררי התקרה הפריד כעת בין רעש הלמות לבי החובט לבין המיקרופון שניצב למולי. הבטתי סביבי, על ספסלי העץ באולם הענק והמקורה שהוקם במיוחד לצורך משפט זה ישבו מאות, ואולי אפילו אלפי אנשים.
החזרתי את מבטי לשופט, "למיטב ידיעתי, כשעזבתי את המחנה נותרו בו חמשת אלפים בני אדם," עניתי לבסוף.
אך השופט קטן המידות רק הלך והסמיק, זיעה נטפה ממצחו וגלשה אל לחייו. הוא סרק בידו את מעט השער שעוד נותר על ראשו ולאחר מכן ניגב את גב כף ידו בגלימה השחורה כאילו לא התבייש כלל להסתיר. אחר כך, עת שנרגע מעט ונשימותיו שבו לסדרן, המשיך להתעקש ושאל, "וכמה היו לפני כן, כמה היו במחנה מרגע הקמתו?"
נדתי בראשי והרמתי עיניי לתקרה, כאילו אני מחשב את הנתונים בראשי, אף שידעתי את התשובה במדויק. "מרגע הקמתו של המחנה ועד לרגע עזיבתי, שישים אלף איש הצליחו לנצח על פי חוקי הפורמט, ואילו מאתיים וחמישים אלף מהם נכשלו."
"כלומר, במחנה נהרגו, על פי הנחייתך, כשלוש מאות אלף איש?" שאל השופט ולחלוחית עלתה בעיניו.
"אדוני השופט, אני מוחה בכל תוקף," הזדעקתי וקמתי ממקומי, אך שני שומרים גברתניים אחזו בכתפי והושיבו אותי בכוח בחזרה למקום מושבי.
"אדוני השופט," חזרתי והתנצלתי בקול מפויס יותר, "ראשית, כפי שציינתי, השתתפו בפורמט מעט יותר משלוש מאות אלף אנשים בני מזל. ושנית ונוסף לכך, אדוני השופט, אני לא הרגתי אף לא אחד מהם וגם לא ציוויתי להרוג איש, במו ידיהם האנשים האלה בחרו את גורלם, הרי באותם הימים היה ידוע לכול שמי שנכנס בשערי מחנה אונדשפול חותם על כתב הסכמה מרצון לכל חוקי הפורמט, וכולם אכן חתמו מרצון."
"אדון קלאוס, האם אתה..." ביקש התובע להמשיך ולשאול, אך מיד התערב השופט בדבריו והאיש הגמלוני בחליפת הכותנה הכחלחלה השתתק.
"אדוני התובע, אין בכך עוד צורך," אמר השופט ומיד המשיך, "הרי בהתאם להודעתו של העד מטעם עצמו אני מוכן להרשיעו ואף לגזור את דינו."
התובע פנה על מקומו, הרים את ידיו וחייך בפה מלא שחשף שני טורי שיניים מצהיבות אל כל הקהל הגדול, כאילו ביקש לזכות בהכרתם שהוא, ורק הוא, ניצח מבלי שקיבל כל עזרה.
"הפסק מיד!" כעס השופט וקם ממקומו.
"בית המשפט!" התבלבל הסדרן וקרא בקולו הניחר, והקהל הרב התרומם על רגליו, אף כי טרם הסתיים המשפט.
וכך, כעבור הפסקה בת מספר שעות, לאחר שאולם המשפט נשטף ומצלמות הטלוויזיה התמקמו בכל פינות ההיכל, בשעה שלוש לערך באותו אחר צהריים, השיבו אותי שני שומרים לשם. המון סוער מילא את האולם ומצלמות הטלוויזיה התמקדו בי בעת שנכנסתי אל החדר.
"בית המשפט!" שב וקרא הסדרן כמקובל, ושקט הושלך באולם. הקהל התיישב וכך גם אני.
"ובכן, אדון קלאוס, על פי הודאתך," פתח השופט ואמר, "ועל פי הדברים הקשים והנוראיים אשר סיפרת היום לבית המשפט, אינני רואה עוד טעם להמשיך ולדון בתיקך. לפיכך אני מוצא אותך אשם ברצח עם."
צהלות רמות מילאו את אולם בית המשפט, קריאות שמחה, שאט אט התחלפו בקולות בכי רם. דומה היה שמכל הנוכחים באולם רבים היו תושבי המחנה שלי, אונדשפול. 'אנשים אשר כלל לא זכו להשתתף בתחרות', חשבתי לעצמי, 'הרי לך סיבה מוצדקת לעיכוב ביצוע העונש', שעשעה המחשבה אותי ופרצתי בצחוק קל, בתקווה שהדבר לא ימשוך תשומת לב.
"משהו מצחיק אותך, אדון קלאוס?" שאל השופט בזעם ופניו האדימו, כפי שקרה לא מעט במהלך כל המשפט.
"כלל לא," עניתי.
"אם כך, אדון קלאוס, אני גוזר עליך גזר דין מוות," אמר השופט וחייך לקראתי כמחזיר לי באותה המטבע בדיוק. "ובאשר לאופן הביצוע גזר הדין? הרי שזה יבוצע על פי חוקי הפורמט שאותם אתה המצאת, מר קלאוס, לא פחות ולא יותר."
Lihi –
להרוג את אלוהים
זהו סיפורו של דיוס, בנו של מתיה אספרננסיה שהוא בעצם הולנד קראוס, שהוא בעצם פושע מלחמה נאצי, שברח לברזיל והחליף את זהותו.
הספר מתחיל במשפטו של קראוס, אדם ששמץ של חרטה אינו ממלא את ליבו. הוא מחייך מבפנים כלפי כל הזוועות שעולל. נפשו מלאה בתסביך גדלות, חסר כל רגש אנושי. כאשר קוראים את מחשבותיו, עוברת צמרמורת של רתיעה ואי נוחות בעירוב של פחד ממה שעלול להתגלות בפנינו. הרי אנו רוצים לחשוב שרוצח שפעל “תחת הוראות”, יגלה הבנה ואולי חמלה לגבי הפשעים שביצע. אבל לא במקרה זה. הולנד קראוס הוא יותר מפושע מלחמה שיכול לטעון כי מילא הוראות, הוא חי את מעשיו בסינכרון מושלם עם עצם קיומו. הוא עצמו חלק מפשעי המלחמה בהתמזגות עם נשמתו.
את קיומו של דיוס הוא מגלה רק בהגיע הילד לגיל 6. אז מזעיקים אותו מבית היתומים שם שהה הילד מרגע היוולדו. אמו, שהיתה נערת הבושת האישית של הולנד, מתה בלידתה. הולנד ונערת הבושת הנוכחית, קלרה, מגדלים את הילד, כאשר קלרה הופכת להיות הנוכחות העיקרית בחייו של דיוס.
בהגיעו לבגרות, מתחיל דיוס לגלות את האמת על משפחתו, והיא לא נעימה. הוא מגיע לארה”ב, מתחבר אל פרופסור אייבן ואל רעייתו, שהופכים לחלק בלתי נפרד מהגילויים הנפרשים בפניו, מנקודה זו ועד הסוף הבלתי צפוי.
הסיפור נע מנקודת הזמן הנוכחית, בא עומד הולנד קראוס למשפט על חלקו כפושע מלחמה, במלחמת העולם ה-2, אל העבר הקרוב והרחוק, תוך שילוב דמויות שונות עד הקשרותן ביחד לכדי גילוי הסודות והקשרים המורכבים בחייו של דיוס.
זה ספר שנקרא במהירות, קשה לשחרר אותו. הכתיבה המאוד מיוחדת לסופר זה, מבליחה גם כאן, בספרו השני. מילותיו מתנגנות והוא מצליח לחבר אותנו לדמויות, ולתהליכים הנפשיים העוברים עליהן, ולהעכיר את שלוותינו כאשר הסיפור עובר לשיחה בגוף ראשון, מפיו של פושע המלחמה.
הנושא הלא קל נכתב כאמור מנקודת מבט שאותה אנו לא נאהב, אבל לא נוכל להפסיק לקרוא.
מומלץ בחום.
מיכל צנחני אקשטיין –
להרוג את אלוהים
❄ “להרוג את אלוהים” ❄
⭐ זה הספר.
⭐ זו החוויה שלי…
⭐ מאחלת גם לכם..
“מוקדש לאנשים המחייכים היכן שלא יהיו”
במילים אלה, הסופר פותח בפנינו את הספר.
אני רוצה לציין שקראתי הרבה ספרים עם תודות והקדשות, לקרובים, לחברים, לנשים ובעלים, לעורכים ועוד סייענים.. אך מעולם לא נתקלתי בהקדשה מעין זו, שגרמה לי לחייך, האירה וחיממה את ליבי, טרם קריאת הפרק הראשון.
זו האחת מיועדת לכולם באשר הינם. המסר כל כך בהיר וברור ומגלה רמז או שניים, על הקשר הנאמר בספר ולחייים בכלל.
את הספר, קראתי פעמיים ברצף. בפעם הראשונה לאט..מאוד לאט. אומנם, אינו עב כרס כאנציקלופדיה, אך עמוק, מרתק ועוצמתי כמו האוקיינוס. שקט מלמעלה ובמעמקים ישנם חיים סוערים. הרבה מהם.
בהקשר זה אפשר לומר שהגודל אינו קובע, כי אל תטעו לחשוב, שהספר הזה יניח לעיניכם לרפרף מעל דפיו, כאילו הייתם בעלי כנף. ההיפך מזה הוא הנכון.
הוא גורם לעיניים, לקרוא ולגמוע כל אות בכל מילה ומילה. בין אם היא מלטפת ובין אם היא ננעצת בלב במלוא הכאב.
הוא גורם לכך שהפה נשאר פתוח קמעה, בכדי לשאוף אוויר לריאות, מעצם ההתרחשות ומרוב התרגשות.
מצד שני מחדד את רמת הקשב ואת הסקרנות שרק הולכת ומתעצמת.
מתחילתו עד סופו, הוא גרם ללב שלי לפעום בחוזקה, עד שנדמה היה שייתפוצץ וייתפזר בין הדפים.
בליל של רגשות ליווה אותי מול כל אחת מן הדמויות והן.. ברובן עשירות ומרתקות.
אהודות יותר או אהודות פחות.
בכמה משפטים אתייחס לשם הספר..
גם אני, כמו מספר קוראים, חשבתי שהשם הזה מאתגר. רגשית, מנטלית או איך שתבחרו..
הוא העיר בי משהו.. רגש ששווה היה להתבונן בו ושקשה לכמת אותו במילים.
מעין מבחן פנימי בהתנגדות, או קבלה. מול מחסום הרושם הראשוני ממראה עיניים. ואולי..אולי גם פחד.
אגלה לכם, שאת ספרו הראשון של איי וי אולוקיטה “עשרה חוקים פשוטים” קראתי קודם לכן ובנשימה אחת והוא לדעתי, יצירה ספרותית מעולה.
לא בכדי, הוא זכה בפרס הספר הטוב ביותר, לפני כשנה.
ועליו אכתוב בנפרד.
אך ראוי לספר, שבזכותו ידעתי שקיים בינינו סופר ישראלי, אשר הכתיבה המרתקת, הקולחת והרהוטה המייחדת אותו, אינה תופעה מקרית וחולפת, אלא..היא.. הדבר האמיתי שאני כל כך מעריכה ואוהבת ושאליו מתחברת.
את ההבנה הזו, חיזקה הקריאה של עוד סיפורים קצרים, אשר מתפרסמים בדף הספר בפייסבוק.
דף הקרוי בשמו של הספר
“עשרה חוקים פשוטים”
משם, נותר רק לחכות לספר הבא. וכשהוא הגיע, היה זה הספר המדובר
“להרוג את אלוהים”
בעוד אני קוראת את שם הספר, שוב ושוב ותוהה על משמעותו, נזכרתי בציטוט מדבריו של קולומבוס…
“אתה לעולם לא תוכל לחצות את האוקיינוס, עד שיהיה לך האומץ לאבד את מראה החוף”
מכאן הבנתי, שמיותר להיצמד למחשבה מצומצמת ומגבילה ובכך לאבד עולם ומלואו.
⭐⭐אליך הסופר איי. וי היקר..
השארת אותנו עם שם עט, מתוך בחירה שמתקבלת בברכה.
אני רוצה לומר, שעבורי, אתה מהווה מעין מלאך הרואה שאינו נראה ועם זאת נוכח תמיד, בכל שעה ובכל זמן.
מגיב לקוראים, מעלה אתגרים ומפרגן לסופרים אחרים.
אתה מעניק סיפורים ומברך בבקרים.
מעריך ומוקיר, כל מילה כתובה, מכל הלב והנשמה וקשוב..בעיקר קשוב.. מכאן גדולתך
על כל זאת בנוסף לאיכויות הספרותיות…דע שהינך אחד מהסופרים האהובים עלי ביותר.
אני מאחלת לי ולכולם, ספרים רבים מפרי עיטך
ואותך אברך..בדרך צלחה
עם תודה גדולה
IV Olokita
ממיכל.
לימור –
להרוג את אלוהים
ספר ענק!!! הכותב מצליח למשוך אותנו בלי שנרגיש לתוך הסיפור, לא הצלחתי להניח את הספר עד לסיומו. פשוט מומלץ.
דורית (בעלים מאומתים) –
להרוג את אלוהים
קראתי את ספרו הראשון של איי וי אולוקיטה “עשרה חוקים פשוטים” ורותקתי ליצירת המופת. את הספר הזה קראתי באותה שקיקה אך באופן קולח יותר. ספר מעניין שאי אפשר לעזוב. מומלץ ביותר.