להתבגר איתה

אני נוסע ברכב על כביש שש ודמעות מציפות את עיניי. אני מנסה להמשיך לנהוג אבל העיניים מלאות בדמעות. דמעות שמבקשות ממני לעצור לרגע את מסלול החיים. דמעות שמבקשות לפרוץ את סכר הדמעות והקשיחות של 12 וחצי השנים שלי עם דרור. אני עוצר בצד ובוכה. בוכה בלי הפסקה. בוכה כפי שלא בכיתי שנים רבות ואולי אף פעם. בכי עם דמעות שלא מפסיקות. בכי עם קול. קול חזק ושבור. שבור כי הרשתי לעצמי לרגע להיסדק. רק כמה דקות ואני חוזר לעצמי הסברתי לעצמי על מנת להשאיר לעצמי גלגל הצלה לפני שאני מאבד את עצמי לדעת מרוב בכי. זה פרץ כך בבכי כבד, שביר וגדול, רק כי הייתי לבד, הרשתי לתת לו לבכי להתחזק ולהתחזק ולסדוק אותי. בכי שבור של אדם שלרגע אחד הרשה לעצמו להשיל את כל הקליפות ולתת לחומת ברלין שלו להיסדק. בכיתי ובכיתי עד שנגמר והעננים שבי התפזרו ושוב השמש יצאה והאירה את השמיים שבתוכי. הרגשתי ריק, אבל מלא שוב מחדש. הרגשתי כמו סוללה של פלאפון נייד שהייתה לרגע על שני אחוזים האחרונים שלה ואז בשנייה האחרונה לפני שהמכשיר כבה, הוטענה מחדש.

סופית, נקבע תאריך לניתוח לתיקון העקמת של דרור ואני נשברתי לרסיסים. נשברתי כי חשבתי על כמה סבל הילדה שלי צריכה לעבור בחייה. על כמה אתגרים חדשים מזדמנים לנו בדרך. על זה שזה לא פייר, שסוף-סוף למדנו להטיס את ״גוף המטוס״ של דרור. עברנו תקופות מורכבות ויפות, כבר טסנו מעל העננים וראינו את פסגות ההרים. ראינו מלמעלה כמה עברנו. למדנו לטוס גבוה ונמוך. לטוס בין ההרים ובתוך הוואדיות. עברנו תקופות מאתגרות ומספקות ואז שנראה שהמטוס כבר טס לבד. אפילו על ״טייס אוטומטי״ קיבלנו מכה חזקה בכנף. מהמכות שגורמות למטוס לאבד את כל הכוח שלו ולהתחיל בצלילה למטה. צלילה לתוך הלא נודע. לתוך החושך הגדול של אי הוודאות. ועם כנף אחת בטח שאי אפשר להמשיך לטוס.

שנים שמעתי סיפורים על ניתוחי ילדי שיתוק מוחין, על הארכת גידים ברגליים ושיקומי ידיים קצרות. שמחתי בכל שנה שהאורתופד היה מרוצה ממצבה של דרור. שמחתי שההתמדה בתרגילי הפיזיותרפיה שעשיתי לה השתלמו. שמחתי שחסכתי לה ניתוחים ושיקומים. מה שלא ידעתי להתכונן אליו היה הניתוח לתיקון העקמת. אחד הניתוחים המורכבים ביותר שילדי שיתוק המוחין צריכים לעבור. לא ידעתי שלילדי השיתוק יש נטייה כזאת ומסתבר אף שזה די שכיח. כעסתי על עצמי שלא חקרתי לעומק את השלב הזה בגיל ההתבגרות של דרור. ושיחד עם הצמיחה המואצת שלה גם העקימות הטבעית לאדם כמוה, שצד אחד שלו תמיד לא מאוזן, תגיע ביחד עם הגדילה. כעסתי על עצמי שנתתי למטוס לטוס בלי הנווט, אני, זה שאחראי על כיוון הטיסה. ושבעצם נרדמתי בשמירה.

אספתי את עצמי ואת השברים שבי וחזרתי לנהיגה בכביש שש. אני עם עצמי ועם המוזיקה הכי שמחה שמצאתי לשים עבורי. כמה טוב שדרור נסעה עם לירון באותו בוקר לפגישת הייעוץ עם עוד אורתופד ואני יכולתי לקחת לעצמי את הרגע הזה עם עצמי בוכה ושבור. הייתי חייב את הפריקה הזו עם עצמי בלבד. את נקודת השבר הרגעית הזו.

כשסיימנו את המפגש לירון חזרה לצבא ודרור חזרה איתי הביתה.

נכנסנו לרכב, אני עוד עם שברים פנימיים ומרגיש עוד את הכאבים ב״כנף״, ובאופן אינטואיטיבי דרור בחרה מבין כל סוגי המוזיקה שיכלה לבחור (שהרי לרוב בוחרת במוזיקה מזרחית) את השיר ״עין הנמר״ מתוך פסקול הסרט האגדי של ״רוקי״, המתאגרף הבלתי מנוצח. היא בחרה בשיר המוטיבציה העוצמתי ביותר. כאילו הרגישה דרכי את השבריריות שבי את הכאב והתסכול. היא ידעה ללא מילים לקרוא אותי ולתת לי תקווה באין תקווה. להאיר לי עם הפנס בתוך החושך שהרשיתי לעצמי להיכנס אליו. היא שילבה את ידה השמאלית בידי הימנית ולא שחררה עד סוף השיר. הכול ללא מילים. רצתה לומר בדרכה שלה: ״אבא יקר, גם בזה נילחם ביחד וננצח״. רוקי אף פעם לא ויתר לעצמו גם כשנלחם מול חזקים ממנו. היא הזכירה לי את כל קרבות האגרוף שעברנו יחד עד היום. היא נתנה לי בשיר אחד של מוטיבציה כוח לקום על הרגליים, לאסוף את עצמי, לנגב את הדם מהפנים ולהתחיל להתכונן לקרב הגדול מכולם. הקרב מול העקמת!