לובשי הגופיות

27.10.10

בכל בוקר מצלצל השעון המעורר פעמיים. בשתי הפעמים אני יוצאת מן המיטה אחרי רגע או שניים של רחמים עצמיים, בגלל הקור המקפיא של ירושלים בבוקר ובגלל ההשכמה הכפולה, בעוד שאר הסטודנטים צריכים להתעורר רק פעם אחת. הצלצול הראשון מקפיץ אותי עוד לפני צאת החמה, כשדממה שׂוררת אפילו בפינות הכי רועשות בבניין. הצלצול השני הוא בשעה שש וחצי.

בפעם הראשונה אני לוחצת על כפתור הכיבוי, עוד לפני שנשמעת שירתה של פיירוז. בשקט, בלי להדליק את האור, אני מגששת ברגליי אחרי כפכפי המקלחת, לוקחת מגבת והולכת לשירותים המשותפים לקומה. עיניי כמעט עצומות, ואני משלה את עצמי, שחלק ממני עדיין נהנה משנת הלילה, ושהחזרה אליה תהיה מהירה. כאילו שהחלק הישֵן בגוף מסביר לחלקים הערים שהם טעו, והם בכלל אמורים לישון עכשיו.

אני פותחת את ברז המים הקפואים, שזורמים בהיסוס. המים כל־כך קרים בשעה הזו, שלא פלא שהצטננתי. אני טובלת את אצבעותיי בזרם ומתחילה להיטהר, קודם הידיים, הפה והאף, וכך שלוש פעמים. אחר־כך אני מעבירה את ידיי הרטובות על פניי ושוטפת שוב את הידיים, הפעם עד המרפקים, ומעבירה אותן על השיער, מנקה את האוזניים ביסודיות, והעורף גם הוא זוכה להתייחסות. כדי לוודא שגופי קפוא כל כולו, אני שוטפת גם את הרגליים. מרימה רגל לכיור, מכניסה אותה לאט לזרם המים, ואז תורה של הרגל השנייה. לבסוף אני מייבשת את עצמי במהירות וחוזרת לחדר.

בגלל החושך המוחלט ששורר בחדר, אני תמיד דופקת את אצבעות רגליי בארון, בשולחן או במיטה. רעיה, שותפתי, מרבה להתלונן, אף שאני שקטה כעכבר מעבדה. גם כאשר נשמע רעש מאחד החדרים האחרים, היא מדליקה את האור, מעירה אותי ואומרת שאי־אפשר לישון ככה.

"אני דווקא יכולתי לישון ככה, אם לא היית מעירה אותי," אני עונה לה ברטינה.

בחדר אני פורשת בשקט את שטיח התפילה, לובשת חצאית ארוכה, מאלה שמוכרים בכניסה להר הבית, פרחונית עם צבעים שאין ביניהם כל קשר, מכסה את שׂערי ומתפללת את תפילת הבוקר.

בשם אלוהים הרחמן והרחום. התהילה לאלוהים ריבון העולמים, הרחמן והרחום, המולֵך ביום הדין. אותךָ נעבוד ולישועתךָ נקווה. נְחֵנו באורח מישרים, אורחָם של אלה אשר נטיתָ להם חסד, ולא של אלה אשר ניתכה החֵמה עליהם, ולא של התועים.

סוּרַת אֵל־פַאתִחַה פותחת את התפילה הזו, ולמעשה פותחת כל תפילה, כך שבחישוב מהיר אומר כל מוסלמי את הסורה הזו לפחות שבע־עשרה פעמים בכל יום. זוהי הסורה שמתמצתת את עקרונות האסלאם, ולכן יש לה חשיבות מיוחדת. כל ילד מוסלמי לומד אותה בעל־פה, ברגע שיכולותיו הקוגניטיביות מאפשרות זאת, ומאחורי כל ילד שמצליח לדקלם את הסורה במלואה, לרוב בגן חובה, עומד אב גאה, אשר נדהם מיכולותיו של הילד, ומרגיש שזכה לאישור, שהוא מוסלמי טוב ואבא טוב.

אבא תמיד אומר, שבזמן התפילה אסור לחשוב על שום דבר מלבד אלוהים, ואני, החולמנית, מסדרת את חיי בזמן התפילה, מתכננת מה אני צריכה לעשות במהלך היום, מה לאכול או מה לקרוא. בתפילת הבוקר, כשגופי ונפשי עוד מנומנמים, אין בראשי דבר מלבד התפילה עצמה. אולי משום כך אני אוהבת את התפילה הזו יותר מאשר תפילות אחרות. אולי גם מכיוון שהיא הכי קצרה.

תוך כמה דקות אני מסיימת להתפלל, קופצת חזרה אל מתחת לשמיכה, שעדיין חמה, ובודקת כמה זמן נשאר לי לישון. שעתיים ורבע בדיוק. כשמצלצל השעון המעורר שוב, בשעה שש וחצי, אני יודעת שהפעם זה סופי, ולא מזנקת כמו קודם. מנגינת השעון נעימה בהתחלה, כמעט שלא נשמעת, עד שפיירוז פוצחת בשירתה "סאלתכ חביבי לוין ראיחין, ח'לינא ח'לינא..." (שאלתי אותך, אהובי, לאן אנחנו הולכים. בוא נישאר, בוא נישאר...) קולה הולך ומתחזק, כאילו שהיא צועקת עליי, שאפסיק להתבטל במיטה. אני נאלצת לוותר על כל התפנקות נוספת ופשוט לקום, רק שתשתוק כבר.

בשעה שבע, בין אם אני יוצאת ללימודים או לעבודה בבית הקפה, אני ממהרת אל התחנה שמול המעונות בהר הצופים, ומקווה שלא אתקל בפרצופים מוּכּרים. לרוב אני מעדיפה להיות לבד, לשמוע את המוסיקה שלי בשקט, בלי שיחות חולין מאולצות.

בעודי יוצאת משער המעונות, ראיתי כמדי בוקר את האוטובוס מתקרב לתחנה. כבר אחרי שבע, אמרתי לעצמי, והגברתי מהירות. מאחוריי הבחנתי בהִיבַּה שצעדה לאט, אפופה באדישות של בוקר. בנסיעות המשותפות הראשונות שלנו, הייתה היבה צועקת לעברי ממרחקים, שאבקש מהנהג לחכות לה. אחרי אותן פעמים ראשונות, כבר סמכה עליי שאגרום לאוטובוס מלא בנוסעים להמתין לה עד שתגיע, גם מבלי שתצרח את נשמתה העצלה. וכך עמדתי, רגל על המדרגה, רגל בחוץ, ואוטובוס שלם מחכה לה. כמה נוח.

"גברת או שתיכנסי או שתצאי, אני לא מחכה לאף..." אמר הנהג בעצבנות, בדיוק כשהיבה קפצה פנימה, מתנשפת.

"בוקר טוב, סליחה אדון נהג ותודה שחיכית לי," אמרה לו בטון ילדותי.

היבה רזה, נמוכה ובעלת פנים צעירות, והיא יודעת לנצל את מראהּ הילדותי והשברירי. הנהג החזיר לה חיוך, ואילו אליי הפנה פרצוף כועס, וביקש מאתנו להתיישב, שחס וחלילה לא תעוף הנערה הצעירה על שמשת האוטובוס באיזו עצירה פתאומית. היה ברור לשתינו, שהנהג חושב שאני המבוגרת האחראית בינינו, כאשר בפועל היבה מבוגרת ממני.

"אולי תתחילי לצאת כמה דקות יותר מוקדם? חשבת על זה?" אמרתי תוך כדי הליכה במעבר הצר שבין המושבים.

"ולמה את מתנשפת? אפילו לא הלכת מהר," הוספתי, כשהתיישבנו במקום הקבוע שלנו.

"באמת שאני מנסה, אבל לא קל לקום כל־כך מוקדם, ותפסיקי להגיד לי את זה כל בוקר. ואל תתעצבני שהוא קורא לך 'גברת', זו לא מילה גסה," ענתה בחיוך משועשע.

בכל בוקר, מיד אחרי שאני מבטיחה לעצמי, שאני לא עוצרת יותר שום אוטובוס למענה, אני נזכרת, שאם לא אעצור אותו אצטרך לעשות עבודה כפולה בבית הקפה. עדיף לי לשתוק, גם במחיר מבטים של נוסעים זועמים. לפי ההגדרה שלי, ׳גברת׳ היא אישה מבוגרת ונשואה, עם פלולה על המצח, או בכל מקום אחר בפרצוף, ושפם שלא היה מבייש אף גבר. לרוב היא מתהלכת לה בשווקים עם סלסלת פלסטיק אדומה, או בכל צבע בוהק אחר.

אני אוהבת את היבה גם כשהיא מעצבנת אותי, יש לה קסם כלשהו עליי, אולי זו הקלילות והאופטימיות התמידית שלה. אחרי רגעים ספורים אִתה נעלם כעסי כלא היה, חרף הידיעה, שכל זה יחזור על עצמו למחרת.

היבה היא בדואית כהת עור. שיערה הארוך והחלק שזור תמיד לצמה אחת ארוכה. עיניה חומות, קטנות וחייכניות, וגורמות לכל אחד להתאהב בה. הלקוחות בקפה זוכרים אותה, הערבייה החייכנית. היבה התחילה את לימודיה בירושלים שנה אחת לפניי, כך שהיא כבר מכירה את העיר, ואני חשה ביטחון להסתובב אִתה.

עוד לפני ההיכרות בינינו, כשראינו זו את זו לראשונה, ידענו שגדלנו בכפרים קרובים. כשאת גדלה בסביבה מסוימת, את לומדת את האנשים בכפרים שסביבך. את שׂמה לב לאופי, להתנהגות, לדיבור או לשפת הגוף האופיינית לאותם אנשים, כך שאם תיתקלי במישהו מהאזור שלך, תדעי לזהות אותו. שתינו, היבה ואני, גדלנו למרגלות הר תבור, היא באוּם־אל־גנם ואני בדבוריה. שני הכפרים קרובים כל־כך, שבטח בקרוב יכריזו עלינו כעל עיר מאוחדת. מעבר לקרבה הפיזית בין הכפרים, יש לנו מכרים משותפים; בן דוד שלי התחתן עם בת כפר של היבה, וחברים מהשכבה שלי התחתנו עם בני ובנות הכפר שלה, כך שההיכרות היא בלתי נמנעת.

בשיחה הראשונה שלנו בבית הקפה, סיפרה לי היבה, שבשנה הראשונה שלה באוניברסיטה היא למדה סוציולוגיה, ובשנה הנוכחית עברה ללימודי כימיה. היא אמרה שהיא אוהבת מדע, והייתה מוכנה לשנות את המסלול שלה לחלוטין, במקום להיתקע כל החיים בתחום שלא באמת מעניין אותה. כשדיברה על המעבר הזה, משהו בי התחבר אליה. חשבתי שהיא בחורה אמיצה, ואהבתי את זה.

בהמשך לא דיברנו עוד על הלימודים, אולי כי השיחות האלה נמאסו על שתינו. כשאת עוברת לעיר הגדולה כדי ללמוד, הסביבה שלך מדברת אתך רק על הלימודים, שמן הסתם הם כל עולמך כרגע, אבל לפעמים את רוצה לשכוח שזה כך. כשהייתי עם היבה, התכחשנו ללימודים ביחד, ודיברנו על אין סוף נושאים אחרים.

באוטובוס הראשון אנחנו מגיעות מהר־הצופים לרחוב הנביאים, ומשם ממשיכות באוטובוס נוסף לממילא, לבית הקפה שאנחנו עובדות בו.