לוחמות המוסד

1. יולנדה סודות המלחמה נתפרו בכותפות מעילהּ

באחד הערבים, בשלהי שנות ה־40 של המאה העשרים, סעדה החברה הגבוהה של קהיר, כדרכה, את ארוחת הערב במסעדה המפוארת של מלון שפארד'ס. אולם המסעדה בנוי היה כהיכל מהודר - קירות מצופים שיש, נברשות עגולות, חלונות קמורים וגבוהים, עמודים מעוטרים, נישאים, וכיפה מעוגלת כפעמון שקוף. סביב השולחנות המכוסים מפות צחורות וכלים מעוצבים ישבו גברים בחליפות ערב מחויטות ונשים עטויות תכשיטים נוצצים, לבושות בשמלות ערב מיובאות שזה עתה יצאו מבתי האופנה של פריז ורומא. רוב הסועדים היו אירופאים, ומיעוטם מצרים עשירים, אנשי עסקים, בני אצולה, פקידים ושרי ממשלה. בקהל נראו גם סועדים לבושים במדי קצינים בריטים. מלצרים מצרים בשמלות גלבייה ארוכות, חזיות רקומות ותרבושים אדומים נעו כצללים בין השולחנות, נושאים מגשים עמוסי מאכלים אירופאיים. התזמורת שעד כה הנעימה בוואלסים וינאיים ובפרפראות קלילות סיימה את חלקה דקות ספורות קודם לכן, והצלילים היחידים שנשמעו באולם היו נקישות הכפות והמזלגות בצלחות החרסינה ורחש השיחות סביב השולחנות.

פתאום הושלך הס באולם. הכול השתתקו והמבטים התמקדו בחבורה שנכנסה פנימה ועשתה דרכה אל שולחן גדול בלב המסעדה. בראשה, בחליפה אזרחית ותרבוש, פסע מלך מצרים, פארוק, ואחריו שובל של עוזרים, ידידים ומאבטחים, כולם גברים. המלך ופמלייתו התיישבו, המלצרים העמיסו על שולחנם צלחות, מגשים ומשקאות, והסועדים באולם חזרו אל מאכליהם ושיחותיהם.

אולם לפתע הוכו האורחים בתדהמה. אישה צעירה, בלונדית ותמירה, לבושה בשמלת קוקטייל ממשי אפור, שהבליטה את גזרתה החטובה ועל רגליה נעלי עקב גבוהות, קמה ממקומה ליד אחד השולחנות ופסעה במהירות לעבר שולחנו של פארוק. הכול התבוננו בנשימה עצורה ביפהפייה שעשתה מעשה שלא ייעשה - להפריע את סעודת המלך! זה היה ממש חילול קודש! אך דומה שהיא לא התחשבה כלל במנהגי המקום. היא קרבה אל שולחן המלך ופרצה בצחוק מתגלגל. "סלח לי, אתה יכול לאסור אותי אם תרצה", אמרה לפארוק בחיוך, "אבל עד עכשיו לא נתנו לי להגיע אליך. פניתי פעמים אחדות לארמון וביקשתי ריאיון איתך, אבל לא נעניתי. אני עיתונאית, ומה אכתוב לעיתון שלי באמריקה?"

המלך קם ממקומו ולחץ בנימוס את ידה של האישה הצעירה. אחר כך שלף כרטיס ביקור מכיס חזייתו והגיש לה אותו. בכמה משפטים קצרים הזמין אותה להתקשר עמו לקביעת פגישה.

כך יצרה יולנדה הרמור, המפקדת החשאית של רשת הביון הארצישראלית בקהיר, קשר הדוק ופורה עם ארמון המלוכה במצרים.

* * *

אישה מדהימה, יולנדה. לימים יכנו אותה "מאטה הארי הישראלית". אמנם היא לא היתה רקדנית אקזוטית וגם לא סוכנת כפולה כאותה מאטה הארי במלחמת העולם הראשונה - אך כמוה היתה אמיצה, יפה ומקסימה בעיני כל רואיה, מחוננת בכישרון ליצור קשרים בחוגי השלטון הסגורים והמכריעים ביותר, וגם לנצלם למטרתה. אותה בת שובבה ועליזה, שנולדה למשפחת גבאי העשירה באלכסנדריה ביולי 1913, ודאי לא העלתה על דעתה שיום אחד תהפוך למרגלת ותקדיש את חייה לביטחון ישראל.

תחילה התנהלו חייה בדפוסי שגרה, כיאה לבת מפונקת של משפחה יהודית עשירה במצרים של ראשית המאה העשרים. הוריה שלחו אותה לפנימייה יוקרתית לבנות בסן ז'רמן שליד פריז, שם למדה שפות, אמנות, ספרות והיסטוריה צרפתית, וגם גינונים לרוב. בגיל 17 החזיר אותה אביה למצרים כדי להשיא אותה לאיש העסקים המצליח ז'אק דה בוטון. היא זכתה בבית נאה, משרתים, חיי מותרות, וגם ילדה בן, ז'ילבר. אך כאן נגמרה השגרה. כשבנם ז'ילבר היה בן שלוש, התגרשה יולנדה מאדון דה בוטון ופתחה בקריירה עצמאית כעיתונאית. היא רצתה לעמוד ברשות עצמה ולהוכיח שיש ביכולתה להצליח במקצוע - עיתונאות - שבמצרים עסקו בו גברים בלבד.

יופיה, קסמה האישי ותבונתה סללו את דרכה בקהיר. היא החלה לכתוב על הזירה הפוליטית במצרים ויצרה קשרים הדוקים עם רבים ממנהיגי המדינה ומהמושבה הזרה במצרים. את כתבותיה על הנעשה במעגלי השלטון שלחה יולנדה לעיתונים אמריקאיים ואחר כך גם ל"פלסטיין פוסט" הארצישראלי. היא ספגה את האווירה, ידעה את כל הרכילות והסיפורים, כתבה מאמרים אוהדים על המנהיגים הבולטים במצרים ובכך זכתה בקשרים ובאמון. תכופות הופיעה במסעדות מובחרות בחברת שרים, פוליטיקאים, קציני צבא בכירים ודיפלומטים זרים; במהרה התרגלה למבטים הסקרניים שננעצו בה מכל עבר. היא אהבה את החיים הטובים, אך עם זאת היתה אם חד־הורית מסורה וגידלה את בנה ז'ילבר באהבה רבה. היא אהבה להסתכן, ונהגה להשיט את ספינתה בנמל אלכסנדריה היישר אל הסלעים האימתניים בפתחו - ורק ברגע האחרון, למשמע זעקות השבר של ז'ילבר הקטן, היתה מסיטה את חרטום הספינה הצדה.

כבת למשפחה אמידה לא חשה מחסור ותמיד נראתה במיטבה - בבגדים המשובחים והאופנתיים ביותר, בבילויים המפנקים, בדירות המרווחות, במכוניות היוקרה. לא אחת נסעה לאירופה, בעיקר לפריז האהובה עליה. היו שהדביקו לה את הכינוי "פאם פטאל" והגדירו אותה כ"מסתורית ומפתה". היא היתה "אחת ויחידה, אינטליגנטית מאין כמוה", אמרה אחת מחברותיה, "במצרים לא היתה אף אישה שיכולה היתה להשתוות אליה. גברים התאהבו בה ונפלו לרגליה..." ואחרת הוסיפה: "יפה זו לא מילה". אך מה שקסם במיוחד באותה אשת חברה היו הזוהר, שמחת החיים שבה והחיוך המשובב. "כשהיא חייכה, חייכו לא רק פניה אלא כל גופה", אמר ידידהּ, פרופ' דן סגרה. מכריה היללו את פיקחותה ושנינותה, והנשיות הכובשת שקרנה ממנה. "לראות את יולנדה רוקדת - היה דבר יחיד במינו; כולה ממוקדת בבן זוגה לריקוד כאילו אין דבר בלתו בעולם", אמרה אחת מתושבות קהיר. וההתמסרות הטוטלית הזאת גרמה לה לשאול את עצמה, "מי זאת יולנדה?"

יולנדה אהבה את התענוגות שקהיר התברכה בהם. קהיר היתה עיר יפה, עם רחובות רחבים, גנים מוריקים, וחנויות מלאות כל טוב. לדברי תושביה האירופאים, היו אלה ימים "מכושפים" בבירת מצרים, ימים יפים לקהילה האירופאית, קהילה עשירה, מצליחה, בה שלטה השפה הצרפתית אך נשמעו גם לא אחת שיחות באנגלית ובאיטלקית; חברה שחייה היו מלאים תענוגות - שיט על הנילוס, ספורט במועדוני היוקרה בהליופוליס ובג'זירה, טעימת מעדנים בחנות "גרופיס" המפורסמת, תה מנחה עם תזמורת וריקודים באחד מבתי המלון המפוארים, קוקטייל במלון מינה האוס, טיולי גמלים ושקיעות אדומות בפירמידות. בשעת התה ישבה "כל קהיר" על המרפסת של הקונטיננטל; המסובים נהנו מנסיגת החום ומצבעי הכחול והסגול שפשטו בשמי העיר, וגם התלוצצו על כל אותם סוכנים ומרגלים מכל רחבי אירופה שישבו בתוכם. באותה הוויה קוסמופוליטית האירופאים שלטו בכיפה, אך חיו בחברתם הסגורה שרק מצרים בודדים זכו להסתפח אליה; רוב המצרים שהאירופאים הכירו היו המשרתים, המלצרים, הסייסים, הפקידים הכנועים, מוליכי הגמלים ונהגי הכרכרות. אלה היו ימי הדעיכה של הקולוניאליזם הלבן, המתנשא, וקהיר היתה מבצרו האחרון.

יולנדה השתלבה יפה בחיי הקהילה האירופאית, עד אותו יום בראשית שנות ה־40 כשבקהיר הופיע ארצישראלי צעיר בשם אנצו סירני, נאם בפני קבוצת יהודים, ובדבריו הפך את יולנדה לציונית נלהבת. אחריו הכירה רבים מראשי הסוכנות היהודית - אליהו אילת, ראובן שילוח, אליהו ששון, שאול אביגור וטדי קולק; ה"הגנה" שיגרה אז לקהיר את לוי אברהמי, יעקב עיני ועוד אחדים. במסיבת קוקטייל פגשה יולנדה את הבכיר שבהם - ראש המחלקה המדינית משה שרתוק (שרת) ונקשרה ביניהם ידידות אמיצה. את דוד בן־גוריון הכירה בכמה מביקוריו בקהיר; פעם לקחה אותו במכוניתה משדה התעופה אל מאזה ובדרך נתקעה המכונית, והם בילו שעה ארוכה לצד הכביש במדבר עד שחולצו. בנה הקטן של יולנדה, ז'ילבר בן התשע, היה גם הוא במכונית, והשיחה הארוכה שבן־גוריון ניהל עמו נחקקה בלבו. משקָרב הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל בראש צבאו לקהיר, נמלטו יולנדה וז'ילבר לירושלים, אך מיהרו לשוב למצרים ברגע שחלפה הסכנה. עם זאת, המלחמה הותירה פצע מדמם בלבה של יולנדה. בקהיר היא התאהבה בטייס ממוצא דרום אפריקאי בשם ג'והן הארמר ונישאה לו. הארמר נהרג במלחמה, ומותו היה מהלומה נוראה עבורה. לדברי ז'ילבר, היא מעולם לא התגברה על הכאב; היא נטלה את שמו של בעלה, ששינתה מאוחר יותר ל"הרמור".

אחרי המלחמה התפתח קשר רומנטי בין יולנדה ומשה שרת, שנמשך עד הקמתה של מדינת ישראל. בתקופה זו היתה יולנדה לא רק המאהבת של שרת, אלא גם יועצת נבונה, והוא חלק עמה את מחשבותיו ותוכניותיו. יולנדה גם היתה זו ששרת ידווח לה מניו יורק, ערב הקמת המדינה, על שיחותיו עם מנהיגי ארצות הברית ועל חששותיו מפני השמדה בידי הערבים. ב־8 במאי 1948 נפגש שרת עם ג'ורג' מרשל, שר החוץ האמריקאי, וזה הזהיר אותו בלשון בוטה וקשוחה מפני הקמת מדינה יהודית. "ישמידו אתכם", אמר מרשל, והוסיף שארצות הברית לא תעזור ולא תציל את היהודים בארץ אם יובסו במערכה. שרת הוכה חרדה באותה שיחה; בצאתו כתב ליולנדה מכתב אישי ובו חשף את צפונות לבו. "אני חוזר לארץ עם בתי יעל", כתב לה שרת, "ואני חושש שאנחנו עומדים לעשות טעות גדולה". יולנדה ומזכירתה אורה לא ידעו את נפשן.

* * *

אולם בל נקדים את המאוחר.

ב־22 במרס 1945, עוד לפני תום מלחמת העולם, נועדו מנהיגי מצרים, ירדן, לבנון, סוריה, עיראק, תימן וערב הסעודית והחליטו על הקמת "הליגה הערבית". גם ערביי ארץ ישראל היו לחברים בליגה, שמשרדיה הוקמו בקהיר, בירת המדינה הערבית המובילה. ברור היה שהליגה תתמקד במאמץ להכשיל את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, מהלך שהוביל דוד בן־גוריון מזה שנתיים. ראובן שילוח, שבקרוב יתמנה לראש המוסד הראשון של מדינת ישראל, התייעץ עם אליהו אפשטיין, מראשי המחלקה המדינית שעסקה גם בפעילות מודיעינית. השניים החליטו להקים רשת ריגול בקהיר. הם שקלו את שמותיהם של מועמדים אפשריים, ובחירתם נפלה על יולנדה. אמנם היא היתה אישה, ובמצרים המוסלמית היו תנועותיה וחופש פעולתה של אישה מוגבלים ביותר - החברה המצרית היתה חברה של גברים, ומעמד הנשים בתוכה היה נחות ומוגבל לבית, למטבח ולגידול הילדים - אולם יולנדה היתה יוצאת מן הכלל: חופשית, אירופאית במנהגיה, בשפותיה ובלבושה, מקושרת היטב, הכירה רבים מבכירי השלטון, שכמה מהם אף חיזרו אחריה, מעשית וממוקדת, לא ידעה פחד וציונית נלהבת.

לוי אברהמי, ראש שלוחת ה"הגנה" במצרים, זכר את פגישתו הראשונה עם יולנדה. "בוא, שב על ידי ואספר לך למה באת למצרים", אמרה לו בחיוך שובב. "אתה רוצה לאסוף את הנשק הרב שהשאירו הגרמנים בשדות הקרב במדבר (המדבר המערבי של מצרים, שם ניגף צבאו של הפילדמרשל רומל מפני הכוחות הבריטיים) ולהבריחו לארץ ישראל. נכון? בשביל זה אתה צריך מחסן גדול ואין לך. אז בוא נמצא". אברהמי נדהם, "ואינני מאלה הנדהמים בקלות". למחרת היא נסעה איתו במכוניתה למדבר, וחיפשה עמו "קן נאהבים" מבודד. בסוף גילתה וילה גדולה מוקפת חומה ומשוכות צבר, ושכרה אותה מיד. "זה היה מקום אידיאלי", דיווח אברהמי. הווילה אכן שימשה את צרכיו למשך זמן רב. אברהמי גם זכה להתלוות ליולנדה לאותה ארוחה ב"שפארד'ס" ולחזות בגיחתה החצופה לשולחן המלך פארוק.

יולנדה קיבלה בהתלהבות את המינוי החשאי. שמה המחתרתי היה "ניקול". היא פעלה בתעוזה וללא פחד. בביתה היא התקינה "חדר שחור" לפיתוח צילומים. היא טוותה במהירות רשת של מודיעים שעבדו בשבילה בלב שלם, מבלי לדעת כלל שהם משרתים את היהודים בארץ ישראל; הם האמינו שהם מספקים לה מידע לצורכי עבודתה העיתונאית כמנהלת סוכנות הידיעות היהודית, ששכנה בבניין נאה בקרבת האופרה. מזכירתה המוכשרת והפיקחית, אורה (לימים רעייתו של עיתונאי "הארץ" אברהם שוייצר), שילמה לחלקם סכום כסף קבוע מדי חודש בחודשו. בין המודיעים היה גם איש מרכזי ב"אחים המוסלמים" שלא חשד עבור מי הוא עובד. יולנדה גם ניצלה את קשריה בחצר המלך, את ידידותה עם עורכי "אל־אהרם", העיתון הנפוץ והרשמי למחצה של מצרים, ועם מחמוד מחלוף, בנו של המופתי הגדול של קהיר. אורח קבוע במשרדה היה תאק א־דין א־סולח, לימים שר הפליטים בליגה הערבית, שהיה מאוהב ביולנדה. היא אף פיתחה קשר עם עזאם פחה, מזכיר הליגה הערבית, ועם המדינאי הלבנוני ריאד א־סולח, וכאשר שגריר שוודיה, וידר באגה, התאהב בה נואשות, הפיקה ממנו ידיעות וגם הפכה אותו לציוני נחוש. לא פעם, בשיחותיה עם אישים בכירים בקהיר, שיחקה את תפקיד "הטיפשה הבלונדינית" כדי להפיק מהם אינפורמציה. בין מודיעיה היו "שני הקולונלים" - האחד בכיר במשטרה שעסק בנושאים פוליטיים, והשני רופא צבאי מקושר היטב. כל אחד מהם היה מקבל 50 לירות מצריות לחודש מידה הענוגה של יולנדה.

וכך היה שהפרוטוקולים הסודיים של דיוני הליגה הערבית הגיעו לידיה עוד בטרם נמסרו למזכיר הליגה, ובשלב מאוחר יותר, בינואר 1948, הציע לה אחד הסוכנים את תוכניות המלחמה של פאוזי אל־קאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה", שעמד לפלוש לארץ. הוא דרש עבור התוכניות 300 לירות מצריות, סכום ענק בתקופה ההיא. יולנדה העבירה את ההצעה לבן־גוריון באמצעים חשאיים, וחזרה למשרד נפעמת. "בן־גוריון אמר", סיפרה נרגשת למזכירתה אורה, "שטיפת דם אחת של מי מלוחמינו שווה יותר מ־300 לירות מצריות. הוא אישר את התשלום". נוסף על מפותיו של קאוקג'י השיגה יולנדה גם תוכניות מבצעיות של כוחות ערביים נוספים נגד ישראל. אורה תפרה את המפות והתוכניות בכריות הכתפיים של מעילהּ האופנתי של יולנדה והיא התעופפה לארץ - דרך אירופה - כדי להביאן למפקדי ה"הגנה". בארץ כבר סערו קרבות תש"ח, ובן־גוריון שלח לשדה התעופה לוד משוריין שיסיע אליו את יולנדה, והיא מסרה לידיו את התוכניות שהיו בעלות ערך רב. ראובן שילוח בחן את המפות בעניין ופסק שהן אמיתיות. בן־גוריון, שילוח ועוזריהם דנו בתוכניות בכובד ראש.

עם זאת, היה משהו מוזר בשיחתם. למשמע כמה רזים והערות שהנוכחים בדיון החליפו, התרשמה יולנדה שיש בידם מידע מודיעיני נוסף על ההתקפות הצפויות מצפון. היא ניחשה שיש בידיהם עוד מקור מודיעיני בביירות או בדמשק, אך כאשר שאלה על כך הם השתתקו.

הגיעה שעתה לשוב לקהיר. ראש המודיעין של הסוכנות באותם ימים היה טדי קולק, אשר סבר שהיא מסתכנת יתר על המידה ויעץ לה שלא לחזור לקהיר. כמוהו טען גם ראובן שילוח, אך היא לא נשמעה להם. אין לי ערך עבורכם בארץ, אמרה להם, ויש לי עוד מה לעשות במצרים.

"לאחר פרוץ מעשי האיבה בארץ ישראל בדצמבר 1947" - העידה יולנדה לימים - "התנהלה בארץ מלחמת אזרחים בין היישוב היהודי לבין הפלסטינים הערבים והמתנדבים ששלחה הליגה הערבית לעזרתם. המאמץ המודיעיני שלי כוּון כלפי אותם גורמים במצרים - מנגנון הליגה הערבית, ההנהגה הפלסטינית הגולה, "האחים המוסלמים" ומפלגת "מיסר אל־פתאת" (מצרים הצעירה) שכבר אז היו מעורבים במישרין בלחימה שהתנהלה בארץ ישראל. עקבנו אחר מוסדות הליגה וכינוסיה בקהיר; הפעלנו מקורות בשגרירויות זרות ובקרב הקצונה הבריטית במצרים, שבאמצעותם אפשר היה לברר מה קורה בלגיון הערבי (הירדני), וגם מה הן כוונותיה של בריטניה בארץ ישראל; הסוכנים שלנו הוחדרו גם לשורות המתנדבים המצרים, שתכננו לצאת לארץ ישראל ולהשתתף במלחמה".

יולנדה נטלה על עצמה סיכונים הולכים וגוברים. "תכופות פחדתי שיתפסו אותי", סיפרה לימים, "אולם בזכות האמונה הרבה בחשיבות תפקידי המשכתי במשימה". המצב החריף אחרי הקמת המדינה, ויולנדה חשה בפעם הראשונה שהיא בסכנה. ב־20 במאי 1948 כתבה למפעיליה בארץ: "מצבי כאן רופף למדי. אני עדיין 'בחוץ' הודות להשפעתם של ידידים אחדים. אם לדעתכם אוכל להביא תועלת רבה יותר במקום אחר, לא אתנגד להחליף אוויר."

חששותיה אכן התאמתו. ביולי 1948 נאסרה יולנדה ונכלאה, אך היה זה מאסר מוזר. בזכות הקשרים שלה בחלונות הגבוהים, זכתה ליחס מיוחד. היא קיבלה כל יום ארוחות דשנות ממסעדת יוקרה בקהיר; גם קיבלה עיתונים כל בוקר והורשתה לטלפן למי שרק רצתה. אולם היא לא אמרה דבר וחצי דבר על עיסוקיה לאסירות האחרות. בינתיים התערערה רשת הריגול שלה, הסוכנים המשיכו לבוא למשרד ודרשו מאורה את כספם. אורה התלבשה כערבייה, כיסתה את ראשה ופניה בחיג'אב והלכה לכלא עם ז'ילבר בן ה־14. היא לא הורשתה להיפגש עם יולנדה אך ראתה אותה מרחוק. יולנדה עמדה מאחורי סורגים בקומה השנייה ושיחתם התנהלה בצעקות רמות. מה לעשות? קראה אורה. יולנדה משכה בכתפיה. עשי את מה שאת יכולה, אמרה.

יולנדה הועברה לווילה נאה ששימשה כלא מיוחד לנשים זרות. שם חלתה, רזתה, וכמעט שלא יכלה לקום ממיטתה. היא הצליחה להעביר כמה מסרים לראובן שילוח בארץ ודיווחה על בריאותה המידרדרת. לבסוף, בזכות קשריה, שוחררה מהכלא ויצאה עם בנה לצרפת.

בפריז הצטרפה יולנדה בגלוי ובאופן רשמי למשלחת הדיפלומטים הישראלים שהשתתפו בעצרת האו"ם, אשר נערכה באותה שנה בארמון שאיו שבבירת צרפת. עם זאת המשיכה יולנדה להיפגש עם בכירים מצרים ושאבה ידיעות משיחותיהם. הם כיבדו אותה והמשיכו להתייחס אליה בידידות. איש משרד החוץ, שמואל (זיאמה) דיבון, דיווח מפריז שיולנדה עשתה עבודה יוצאת מן הכלל במשלחת. "בשוק הזה של האו"ם", אמר דיבון, "כאשר צריך ליצור מגעים בזמן אמת - אין כמוה!" על אף פעילותה, היא האמינה שניתן להגיע להבנה בין יהודים וערבים וניסתה לקרב את הלבבות, בעוד צה"ל והצבא המצרי מתכתשים בערבות הנגב. היא אף הכינה דוח עבור משה שרת, בו טענה שמצרים מעוניינת בהסדר עם מדינת ישראל.

בפריז שוב חלתה, והיה חשש לחייה. היא ניצלה בעקבות ניתוח ואחרי חמישה חודשים בבית החולים החליטה לעזוב את צרפת. מלחמת העצמאות נסתיימה, תפקידה בפריז בא גם הוא לקצו, ושוב - בניגוד לכל העצות וההוראות שקיבלה - שבה עם ז'ילבר למצרים וחזרה לסורהּ.

קהיר קיבלה אותה בזרועות פתוחות כאילו דבר לא אירע, כאילו לא נעצרה ולא ישבה בכלא. היא חזרה לאותה דירה וז'ילבר חזר לאותו בית ספר. גם חברותיה, גם משפחתה, וגם מצרים הרשמית ומכריה במעגלי השלטון התייחסו אליה כאילו דבר לא קרה. "זה היה כל כך מוזר", נזכר בנה ז'ילבר, "והמוזר מכול - היה שאיש לא ראה זאת כמוזר". אבל יולנדה חיה על זמן שאול, שהרי כבר היתה חשודה בריגול. המצרים גם היו מודעים לכך שבפריז פעלה יולנדה במסגרת משלחת ישראל לאו"ם, אך היא התעלמה מהסכנות והמשיכה בפעולותיה החשאיות. היה לה משדר שסופק לה על ידי המודיעין הישראלי אך היא לא השתמשה בו כי לא ידעה להפעילו, ועל כן שלחה את דיווחיה לכתובת סתרים בפריז.

יש הטוענים שהיא חזרה לקהיר על פי הנחיית "דעת", מחלקת המודיעין של משרד החוץ שקדמה למוסד. אחד מאנשי היחידה, אליהו ברכה שפעל בקהיר, ראה אותה במסעדה מלווה על ידי ראש המודיעין בקהיר, שושה ביי, ועוד שניים מעוזריו הבכירים. הוא נחרד - אולי נלכדה? אך היא קמה לשירותים, עברה ליד שולחנו של ברכה, ושמטה מידה מטפחת. בתוך המטפחת היה פתק עם מספר טלפון. הוא החזיר לה את המטפחת ובערב התקשר אליה טלפונית. הם נפגשו בחשאי למשך שעה ארוכה, והיא מסרה לו דיווח מלא על המידע שהשיגה בפגישותיה. כשנודע לה ששמעון ענתבי, לשעבר פעיל ה"הגנה", עומד לעזוב את מצרים, באה לביתו והביאה לו שפופרת של משחת שיניים מלאה בניירות. "כשתעלה על האונייה", אמרה לו, "תמסור את השפופרת לרב החובל, הוא יֵדע כבר למי להעביר אותה".

המצב המוזר הזה נמשך עד שנת 1951. לבסוף יולנדה הבינה שהפרק המצרי בחייה נגמר, דומה שלבה ניבא לה איזה עתיד מצפה לה. היא הבינה שימי קהיר העליזים חלפו ללא שוב, מצרים הלכה והשתנתה, החיים הפוליטיים הפכו סוערים ביותר, והביקורת הציבורית על המלך וממשלו המושחת הלכה וגברה. יולנדה ובנה עלו לישראל והשתכנו בדירה קטנה בירושלים, ושם החלה השקיעה.

בארץ לא היה שימוש אפשרי בכישוריה. היא אמנם התקבלה לעבודה במשרד החוץ, אך מונתה לתפקיד שולי במחלקת הטקס. מדי פעם יצאה לשליחויות קצרות באירופה מטעם "דעת", המחלקה המדינית שהיתה למעשה ארגון המודיעין של משרד החוץ. מאוחר יותר פורקה "דעת" והוקם "המוסד למודיעין" שבראשו הוצב ידידהּ משכבר הימים, ראובן שילוח. אך שילוח מיעט להשתמש בשירותיה ורק לעתים רחוקות שיגר אותה למשימות חשאיות.

היא היתה מאושרת כשביקרה בפריז. יום אחד היתה יוצאת לצהריים עם ידידהּ פייר מנדס פראנס, לימים ראש ממשלת צרפת, יום אחר עם המדינאי רנה מאייר, יום שלישי עם חבורת דיפלומטים מצרים. אולם כשהיתה שבה לארץ לא השתלבה יולנדה בהווי החברתי במשרד החוץ. אמנם נותרה חייכנית ומסבירת פנים וגם אירחה את בטי, רעייתו של ראובן שילוח, ל"ארוחות בוקר פריזאיות" - צדפות ושמפניה; אך למעשה נותרה בודדה ומאוכזבת. "האמת היא שלא ידעו מה לעשות איתה במשרד", אמרה חברה לעבודה, "היא לא היתה פקידה שיכולה לשבת ליד שולחנה מ־7:30 בבוקר ועד 4:00 אחר הצהריים. ידעו שחייבים לה הרבה אבל לא ידעו מה לעשות". מאורעות היסטוריים התחוללו במצרים, אבל היא אפילו לא נשאלה לדעתה. בקהיר השתלטה כת צבאית - "הקצינים החופשיים" - על המדינה וגירשה את המלך פארוק ממצרים, ולאחר פרק זמן קצר בו הנהיג את מצרים הגנרל המתון מוחמד נגיב, השתלט על המדינה הקולונל השאפתן והתוקפני גמאל עבד אל־נאצר. יולנדה ידעה רבות על המתרחש במצרים אך לא שותפה בשום דיון או הערכת מצב.

גם לבושה ומנהגיה היו לצנינים בעיני עובדי המשרד. "היא לא משלנו", אמרו הפקידים שלא אהבו אותה ולעגו על גינוניה האירופאיים. "היא היתה קוקטית כשהנערות הישראליות הלכו במכנסיים קצרים", אמר עליה הדיפלומט (לימים פרופסור) דן סגרה, "היא היתה אלגנטית במדינה שבה אלגנטיות נחשבה להתנוונות, היא היתה מעודנת ורכה במקום בו האנשים היו קשוחים, חלוצים". מאחורי גבה צחקקו פקידי המשרד ונשותיהם החביבות וכינו אותה "ליידי לבנטין" - כינוי נלעג לגינוניה, שפתה, לבושה ותרבותה של אותה אישה שראו כמתחנחנת, ועוד, רחמנא לצלן, לבנטינית מקהיר, מהמזרח התיכון! לעומתם זכר לה משה שרת, ראש הממשלה ושר החוץ, את חסד נעוריה, ולא אחת אירח אותה בביתו בסעודות רשמיות.

בינתיים פרש ראובן שילוח מניהול "המוסד" ובמקומו התמנה איסר הראל (הלפרין), שנקרא בפי מכריו "איסר הקטן" על שום קומתו הנמוכה. איסר לא היה בחבורה שביקרה בזמנו בקהיר והכירה את יולנדה היטב; הוא לא נזקק עוד לשירותיה. היא סבלה קשות מכך שנדחקה הצדה, ובלבה כרסמו כאב ואכזבה מידידיה ומפקדיה מימי קהיר אשר כנראה שכחו אותה. בטוחה היתה שהיא יכולה לעשות הרבה יותר משנדרש ממנה במשרד החוץ. "זה לא צודק!" חזרה ואמרה לחברותיה המעטות. יולנדה חיה בודדה, עם בנה ואמה בירושלים; אחותה היחידה התגוררה באוסטרליה. יולנדה נכספה לקבל לפחות דרגה של דיפלומטית, אך גם את זה משרד החוץ סירב להעניק לה. אפילו כשחלתה ושכבה על ערש דווי בבית החולים התנגדו הפקידים להעניק לה את הדרגה בטענה ש"היא עלולה לדרוש פנסיה..." ורק בלחצם של כמה אישים בכירים נעתרו ראשי המשרד והעניקו לה את הדרגה.

אלא שכבר היה מאוחר מדי. יולנדה חלתה בסרטן ובשנת 1957 נפטרה, והיא בת 44 בלבד.

* * *

בנה של יולנדה, ז'ילבר, היה ברבות הימים לאיש עסקים מצליח, מיליונר, שגם תרם כספים רבים למדינה ולמוסדותיה; נכדתה, מיאל, היתה לזמרת מפורסמת, ואילו נכדה, אלן דה בוטון, היה לאחד מגדולי הפילוסופים בעולם. דמותה של יולנדה, מסתורית ומרתקת, הונצחה בכיכר על שמה בשכונת קטמון בירושלים, והבמאי דן וולמן יצר סרט תיעודי מרשים לזכר יולנדה, "הגיבורה שלא זכתה להכרה".