לוטוס שחור 1: יריית פתיחה

פרק 1 הווה

"יקירה, את מוכנה כבר?" נשמע קולו של בעלי מהחדר השני.

אני מתבוננת בהשתקפותי במראה ועונדת את עגילי הפנינה, לוחשת לעצמי, "כן."

אני מזדקפת ומחליקה את אריג שמלתי המבריק, מעבירה אצבעות בשערי הארוך והאדמוני, העוטף את כתפיי החשופות בתלתלים חופשיים כשמיכה של ארגמן. אני מרגישה את קרירות המשי הכחול־עמוק, הנאחז בקימורי גזרתי הקטנה והעדינה. אני האישה הטובה והמאופקת ובעלי הוא מקור ההערצה שלי, לפחות למראית עין.

"מהממת."

עיניי נעות להביט בהשתקפותו של בנט במראה. אני רואה אותו נכנס לתוך חדר הארונות שלי ומתקדם לעבר השידה שמולה אני עומדת. הוא מסיט את שערי לצד, חושף את צווארי לשפתיו. אני מהמהמת כשהוא נוגע בי ואז מסתובבת בזרועותיו לסדר את עניבת הפרפר השחורה שלו. עיניו דבוקות אליי כשאני מתמקדת בצווארו. כשאני שבה ומביטה בו, הוא מחייך אליי בעדינות.

אני מחזירה לו חיוך.

הוא בהחלט מרשים עם מבנה עצמותיו הקשוח, לסתו המרובעת ושערו הערמוני, הזרוע פסי כסף עדינים, עדות לשלושים וארבע שנותיו ולמעמדו המשפיע כאיל הון, בעליה של אחת מחברות המתכת הגדולות בעולם. הוא כולו כוח.

"בולדווין מחכה ברכב," הוא אומר ונושק על מצחי.

אני אוחזת בארנקי והוא עוזר לי ללבוש את המעיל לפני שאנו יורדים במעלית. אנו חוצים את לובי מלון 'לגאסי', ביתי בשלוש השנים האחרונות, ובנט משאיר את ידו על גבי העליון כשהוא מכוון אותי החוצה לתוך הלילה המקפיא.

"מר ואנדרוול," בולדווין, הנהג שלנו וחברו הטוב של בעלי זה שנים, מברך אותנו בהינד ראש, לפני שהוא מפנה את תשומת ליבו אליי, "גבירתי."

"ערב טוב," אני אומרת, אוחזת את ידו בידי ונעזרת בו כדי להתיישב במושב האחורי במכונית ה'לנד רובר'.

בנט נכנס אחריי ומניח את ידי בחיקו כשבולדווין סוגר את הדלת ומתיישב במושב הקדמי. 'מטמורפוזה' של 'גלאס', היצירה האהובה על בנט, מפירה את הדממה וממלאת את חלל הרכב. אני מרימה את ידי ומניחה אותה על החלון הקפוא כדי להרגיש את הלחות ואת הצינה המחלחלים לעורי.

"אני אוהבת את השלג," אני ממלמלת, יותר לעצמי מאשר לבעלי.

"את אומרת את זה כל חורף."

אני מסתובבת להביט בו ואז מטה את מבטי אל ידינו המשולבות ומשחררת המהום עדין לפני שהוא זז ואומר, "אז ריצ'רד אומר שהוא ביקר באיזה מלון שיכול להיות מקום טוב לחגוג בו את 'מסיבת ערב ראש השנה' השנתית שלנו."

"איך המלון נקרא?"

"לוטוס."

"מעניין," אני אומרת, "זה המלון החדש של מק'קינון, נכון?"

"של הבן שלו, למעשה. עדיין לא פגשתי אותו."

"המממ."

הוא לוחץ את ידי בעדינות. "למה המבט הזה?"

"מק'קינון יכול להיות קצת..."

"חמור?"

אני מחייכת. "כן. לא ידעתי שיש לו ילדים."

אנו נוסעים בפקקים של מוצאי שבת בלוּפּ, מרכז העסקים הראשי של שיקגו, ומגיעים לבסוף למלון בוטיק חדש שמשרת את האליטה של העיר. אנו נוטים למצוא את עצמנו בלא מעט אירועים משמימים כמו זה. במעמדו של בנט, לא רק בעיר הזאת, אלא בכל העולם, נוכחותו מבוקשת לצורך יחסי ציבור ומסיבות אחרות. מכיוון שבנט מצא את עצמו בכמה שיתופי פעולה עסקיים עם קאלום מק'קינון לאורך השנים, הלילה לא היה אירוע שיכולנו לפספס.

בולדווין פותח את הדלת ועוזר לי לצאת. אני מתיישרת ומסדרת את שמלתי הארוכה לפני שאני מובלת מבעד לדלתות הזכוכית המובילות אל הלובי ב'לוטוס'. בזמן שבנט עוזב אותי כדי להפקיד את מעילינו, אני סוקרת את האורחים ונושכת את החלק הפנימי שבלחיי. אני יודעת שאני פה עם הגבר העשיר מכולם, אך בכל זאת המתח מערער את קיבתי כשאני תוהה אם האנשים האלה יכולים לראות דרכי. אני מתקבלת בברכה בכוס שמפניה ומלווה במבטיהן של כמה מהנשים המכהנות כחברות הנהלה בארגוני צדקה שבהם אני פעילה.

"מוכנה, יקירה?"

בעלי כורך את ידו סביב מותניי ומוביל אותנו לשיחה הראשונה מיני רבות שננהל הערב. אני מעלה בשפתיי חיוך, מרימה את הסנטר ומשחקת את המשחק. המשחק שאני משחקת מאז הכרתי את בנט.

הוא בעל אוהב, ותמיד היה. קשוח בעסקיו אך עדין איתי, כאילו אני שבירה. אולי הייתי פעם, אך לא עוד. אני הכי חזקה שיש.

חולשה מגיעה מהנשמה. כמעט לכולם יש אחת, וזה נותן לנשים כמוני יתרון. יתרון לשחק באנשים כאוות נפשי, וכך אני עושה.

"נינה!" אני שומעת את אחת מחברותיי קוראת בשמי.

"ג'קלין, את נראית פשוט מקסים," אני אומרת כשהיא מתכופפת לנשק על לחיי.

"אני לא מסוגלת להתחרות איתך בכלל. משגעת כרגיל," היא אומרת ומפנה את תשומת ליבה לבנט, מסמיקה ואומרת שלום. אני בטוחה שהיא הרטיבה את התחתונים. היא פלרטטנית נואשת. בעלה הוא תירוץ עלוב לגבר, אך הוא שותף עסקי של בנט ושונא נשים, אז אני נאלצת לסבול את השטויות שלו. אני מצטערת בשבילה על האידיוט שאיתו התחתנה. היא מנסה לשכב עם בעלי מהרגע הראשון שפגשתי אותה. מעולם לא אמרתי מילה כי ייאוש איננו תכונה שבנט נמשך אליה.

בזמן שג'קלין מפלרטטת עם בעלי, אני סורקת את החדר. כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, שותים ומתרועעים. אני מפנה את תשומת ליבי מהאנשים הריקניים ובוחנת את העיצוב החד והמודרני של המלון. עיצוב מינימליסטי שנרכש תמורת הון לא קטן. אני ממשיכה להביט סביב החדר כשעיניי נתקלות לפתע בזוג עיניים שבוהות בי, מעוררות בי עניין.

בתוך קבוצה קטנה, עומד גבר, גבר חתיך ביותר, לא מתייחס לאיש סביבו ומתבונן בי. גם כשאני מסתכלת עליו מעברו השני של החדר, הוא לא מפסיק לנעוץ בי את עיניו. הוא מחייך חיוך קטן ולוגם מהמשקה שלו. כשבלונדינית חטובה מלטפת את זרועו, קשר העין ניתק. הוא לבוש ללא רבב בחליפה שנתפרה עבורו באופן אישי, ויש בו קלילות שמשדרת חוסר אכפתיות. שערו מעוצב באגביות, כאילו פשוט העביר יד בין תלתליו העבים ואמר 'לעזאזל עם זה', ולסתו המסותתת מכוסה זיפים בני יום. החליפה הזאת... כן, החליפה הזאת מכסה ללא ספק גוף מתוחזק היטב. הקפלים עוטפים את גופו המוצק, מדגישים את כתפיו הרחבות ויורדים בצורה של 'וי' אל ירכיו המעוצבות.

"יקירה?"

אני קוטעת את מבטי המשתהה ומסתובבת אל מבטו המסוקרן של בעלי. אני מבחינה בכך שג'קלין כבר אינה לצידו.

"מה משך את תשומת ליבך?" הוא שואל.

"שום דבר במיוחד. אני רק סופגת את הכול. המקום הזה מהמם, נכון?"

"שאלתי אותך על המסיבה, אך נראה לי שממש לא היית מרוכזת. אז מה דעתך?"

"כן, אני מסכימה. זה יכול להיות מקום מעולה לאירוע ושינוי נחמד באווירה," אני אומרת, תוך שאני רואה את 'לעזאזל עם זה' מתקרב. הוא צועד בנינוחות וגם יתר הנשים בחדר שמות לב לכך.

"אתה בטח בנט," הוא אומר במבטא סקוטי כבד המזכיר את מבטאו של אביו ומושיט את ידו לבעלי. "אני דקלן מק'קינון. אבי מדבר בשבחך."

"נעים להכיר אותך סוף־סוף, דקלן. לא ראיתי את קאל פה הערב," אומר בנט ולוחץ את ידו של 'לעזאזל עם זה', שכעת יש לו גם שם.

"הוא לא נמצא כאן. הוא היה חייב לטוס למיאמי לטפל בעסקים."

"הממזר הזקן הזה לא מפסיק לזוז, מה?" צוחק בנט ודקלן מצטרף, מנענע את ראשו.

"בן שישים ועדיין נובח הוראות על כל מי שמוכן להקשיב. לעזאזל, אפילו על אלה שלא."

כשדקלן מסתכל עליי בעלי אומר, "דקלן, זו אשתי, נינה."

הוא לוקח את ידי ורוכן כדי לנשק אותי בלחי לפני שהוא נרתע ומחמיא לי, "תענוג גדול. לא יכולתי שלא להבחין בך מעברו השני של החדר קודם לכן." הוא מביט בבנט ומוסיף, "אתה גבר בר־מזל."

"אני אומר לה את זה מדי יום."

אני עוטה את חיוכי כמו שאישה טובה אמורה לעשות. אני עושה כך שנים, מפגינה אדישות מוחלטת כלפי המחמאות המגוחכות שגברים נוטים לזרוק באוויר תוך ניסיונות עלובים להתנהג כג'נטלמנים. אני רואה שדקלן, לעומת זאת, לא עושה שום מאמץ. כתפיו משוחררות. הוא נינוח.

"המקום הזה הוא חתיכת הישג. ברכותיי," אומר בנט.

"תודה. זה רק הוריד לי כמה שנים מהחיים," הוא אומר כשהוא מביט סביבו, "אך היא בדיוק כפי שדמיינתי אותה." הוא מחזיר את מבטו אליי.

הגבר הזה מפלרטט בלי בושה, ואני מופתעת מכך שבנט לא שם לב לכך וממשיך בשיחה.

"בדיוק סיפרתי לנינה שהמלון שלך יכול לספק את המיקום המושלם למסיבת סוף השנה שנערוך עבור חברינו."

אני מתערבת בקלילות בשיחה, חיוך שובב בפניי. "זה אירוע של פעם בשנה שבו בעלי משחרר את המושכות ומאפשר לי להפיק אירוע שידגיש את עוצמתו הכלכלית, רק כדי להזכיר לכולם מי שולט. למי יש את הכושר המיני הגדול ביותר, אם תרצה, והגיע הזמן להפגנת הכוח השנתית שלו."

אני אומרת את הדברים בנשיות עדינה שגורמת לגברים לצחוק בהנאה בגלל מילותיי הגסות. אני צוחקת איתם ומעניקה לבעלי קריצה מפלרטטת.

"יש לה פה מסוכן," אומר דקלן.

"אין לך מושג עד כמה," עונה בנט, מביט בי ומחייך. "למרות מה שהיא אומרת, היא אוהבת לתכנן את האירוע השנתי הזה ואני נהנה לראות אותה מבזבזת את הכסף שהרווחתי בדם וביזע. יש לנו בעיה כי המקום שבחרנו לפני כמה חודשים נמצא בשיפוצים והאולם לא יהיה מוכן בזמן."

"מתי האירוע אמור להתקיים?"

"זה נשף 'ערב ראש השנה'," הוא עונה.

"נשמע אפשרי ביותר," מצהיר דקלן ומוציא כרטיס ביקור מתוך הז'קט. במקום להושיט אותו לבנט, הוא מושיט אותו אליי. "מכיוון שנראה לי שאת האישה שאצטרך לעבוד איתה, הנה פרטי הקשר שלי."

אני לוקחת את הכרטיס מבין אצבעותיו ומביטה בו מסתובב לבעלי ואומר, "אדאג לפקח על התכנון כדי לוודא שנינה תקבל את כל מה שהיא צריכה."

"נראה לי שאצטרך לרשום צ'ק שמן השנה," בעלי מתבדח. "ובכן, דקלן, היה נחמד מאוד לשייך סוף־סוף פנים לשם, אך אם תסלח לנו, אני רוצה להשוויץ באשתי על רחבת הריקודים."

כשבנט מוביל אותי לרחבת הריקודים ולוקח אותי בזרועותיו, אני מנצלת את ההזדמנות כדי להציץ מאחורי כתפו ולגלות את דקלן מביט בי בריכוז. הבחור הזה לא מנסה להסתיר את עניינו בי והדבר גורם לי לתחושת התעלות כשבעלי מוביל אותי בריקוד איטי.

אנו ממשיכים להעביר את הערב בשיחות עם אנשים שונים ובמפגשים עם חברים ושותפים עסקיים לפני שאנו פורשים וחוזרים ל'לגאסי'. אנו יוצאים מהמעלית ונכנסים לפנטהאוז שהיה בבעלותו של בנט כבר כשפגשתי אותו לפני ארבע שנים, וחוצים את הסלון החשוך. האור היחיד מגיע מהירח שזורח מאחורי ענני הסערה מחוץ לחלונות, שמרכיבים את פני שני הקירות. אני נכנסת אחרי בנט לסוויטה הראשית ומרימה את עיניי אליו כשאני חולצת את נעלי העקב, אני רואה שהוא פתח כבר את עניבת הפרפר והיא תלויה סביב צווארון חולצת הטוקסידו הלבנה שלו, שאותה הוא כרגע מסיר מעליו.

עיניו מוקסמות כשהן נעות באיטיות במורד גופי. אני עומדת במקום כשהוא מתקרב אליי לאט ומחליק את ידיו לצידי גופי עד שהוא יורד על ברכיו מולי.

הוא מעביר את ידיו במעלה רגליי דרך השסע שבשמלתי, וברגע שאצבעותיו נוגעות בתחתוניי, אני מתנתקת, מכבה כל רגש.

כלוב המתכת נכרך סביב ליבי. לפני שתעלה בי בחילה, אני נאטמת.

חסרת תחושה.

ריקה.

הוא מוריד את תחתוניי ואני יוצאת מהם כדי להרגיש את חמימות לשונו כשהיא מחליקה על איברי, אך מסוגלת למנוע מעצמי אפילו את הדחף הקטן ביותר לאינטימיות. אני שוכבת עם בעלי כבר שנים, אך מונעת מעצמי הנאה בעודי גורמת לו לחשוב שאני חווה אותה.

למה?

אספר לכם למה.

כי אני שונאת אותו.

הוא חושב שברגע זה אנו עושים אהבה. איברו ממלא אותי לאט כשאני שוכבת מתחתיו. זרועותיי סביב צווארו. רגליי פשוקות לרווחה, מזמינות אותו להיכנס עמוק יותר כשהוא עושה מטעמים משדיי. הוא מאמין לכל מה שאני רוצה שיאמין ותמיד היה כך. זהו רק משחק עבורי. משחק שבטיפשותו, הוא נלכד בתוכו. הוא אף פעם לא מפקפק באהבתי אליו, וכעת גופי מתפתל תחתיו וגונח בהנאה מזויפת. הוא גומר בכל הכוח ודוחף את ירכיו לעברי ואומר לי כמה הוא אוהב אותי, ואני מחזירה לו באותו מטבע.

"אלוהים, בנט, אני כל־כך אוהבת אותך," אני מתנשפת.

הוא מתרפק על שקע צווארי בניסיון להרגיע את נשימותיו, וכשהוא מתרומם, הוא מביט לתוך עיניי. אני מעבירה את אצבעותיי בשערו ועל קרקפתו המזיעה.

"את מהממת ככה."

"איך?" אני שואלת בעדינות.

"מסופקת."

אידיוט.