לולו

הרגיש כי הוא בוגד בדורות כולם. עד אליו עשו הדורות — כל הדורות, מיליוני דורות ומיליארדים של שנים — את כל מה שצריך כדי להמשיך. להמשיך ולחיות. גדלו ופרצו ובאו ועשו אהבה והתרבו והמשיכו ולא חדלו ממלאכתם, דור אחרי דור, בכל דור ודור. והוא. בוגד. בוגד בכולם. בהבטחה הפשוטה הזאת של החיים. הרגיש רע ומר. רמאי. עלוב. כוזב. כמה חיים חיו כדי להעניק לו, לתת לו את תורו במעגל האין־סופי אותו הוא מחליט לקטום. לחדול. להפסיק. עברו את כל הסבל, התלאות, את כל הכאבים שמזמנים החיים, ובאו ופרצו ויכלו לכל המכשולים שעמדו מולם, והשלימו את מלאכת החיים הראשונית, הטבעית כל כך, והוא אינו יכול לקחת את תפקידו בדבר היחיד שיש, בהמשכיות. הוא עקר ולא חשוב אם זרעו הטוב שבזרעים. ילדים אין לו ואישה אין לו ומשפחה אין לו. ערירי. ערירי הוא כעת, וערירי אולי ימות. תחושה קשה של קבס ממלאה את החזה. את הקנה. את הגרון. אינו יכול לבלוע ואינו יכול לבכות. רק תחושה של מיאוס, של אכזבה, של בגידה באבות אבותיו, ממלאת הכול. בדורות למן בריאת העולם. תחילת החיים. חשב איך מחשבה זו לא באה קודם ועתה כן. וידע — משתנים הדברים, ודברים שהיו חשובים לו — כבר לא, ועתה הוא רוצה ילד. ילדים. רוצה לראות את עצמו ממשיך בדמותו של אחר. חושב כי הוא ראוי כמו כל היתר להשאיר אחריו שארית. לקחת חלק במחזור החיים. להיות חלק. לחיות. על כל המשמעות האדירה של המילה הזאת. כמה זמן הם החיים. וכמה מאמץ להמשיך. ורק הוא תוקע את הכול. הרגיש בוגד, וידע — עוד לא מאוחר מדי, אם כי ידע כי יכול לקבל שבץ בכל רגע נתון. וידע כי הזמן אינו עומד לצדו והעולם ימשיך אם יעשה ילדים, אם לאו. ובכל זאת, זה היה לו חשוב כעולם ומלואו וידע כי זוהי תחושת החיים.

בידו זיהום. במרפאה לא ידעו מה זה. עשו בדיקת דם, אך לא העלו דבר. "הדם שלך דווקא בסדר," אמר הרופא אחרי שהמתין שלוש שעות לתוצאות הבדיקה, "אבל כדאי שתלך למיון." לא הלך ולקח משהו נגד דלקת וחשב שזה יעבור, אבל זה לא עבר, וכמעט שבועיים אחרי עדיין אין יודע מה זה וזה לא הולך. ידו נפוחה. כואבת. מהמרפק ומטה נראה כאילו הדם תקוע ואין לו לאן ללכת. על יד המרפק שני מכתשים. עמוקים. מבקשים להגליד. שחורים. סגולים. כגודל עקיצה. הגידים מתוחים. נדמה שעומדים להיקרע.

ישב בבית קפה קרוב לתיאטרון גשר. אחרי הדגים היה. שמח בחלקו, אם כי שלל גדול לא נפל ביום הזה, אבל הוא חשב, "היום עשיתי מספיק כדי לקחת את לולו לאכול. יותר מזה אני לא צריך." כשהטלפון צילצל, היה מופתע. על הצג היה מספרו של מומו, הדייג שאיתו רצה לרכוש סירה, ואיתו בלבד רצה. "אש, יא מומו, איפה נעלמת?" "אתה לא יודע, יא גילו? נתתי מכות לילד של זכריה." "לסמיח? הנכד של סמיח, אח של סעדו?" "כן," ענה. לא שמח. הכי שמח היה כשמומו היה בים. שם מקומו. אבל הוא רב עם אביו שהיה בעל הסירה שבה עבד, והתחיל לעבוד בחנות בנמל. אז שמח שמומו בחנות, וגם יחסיו עם סמיח הנכד הלכו והשתפרו, דבר שהיה חשוב. כבר היה מתקשר אליו ושומר לו דגים ועושה לו מחירים ושיפר בכך ולו במעט את מצבו, את מעמדו כסוחר. "אז אתה יוצא כל לילה עם אבו חסירה עכשיו?" שאל וידע את התשובה, מכיוון שבחנות לא ראה אותו, אבל הסירה האפורה עם המנוע המכוסה בד נשארה בנמל, עומדת במקומה במזח שתיים, בכל בוקר כשהוא מגיע, כאבן שאין לה הופכין. "וואלאק, לא יוצא ולא נכנס. אחרי שזה קרה, אבו חסירה אמר לי, 'בוא נצא עכשיו כל לילה', ואחרי זה התקשרתי אליו לילה אחד ולא ענה, עוד אחד ולא ענה. חאלס. אני עם הים גמרתי." "אני מבין אותך יותר מיום ליום," ענה. "לא בטוח שזה מקום כל כך טוב, הנמל." "עוד שמונה חודשים יש לי אחרי שמונה שנים. נבלע אותם, יא גילו, כבר בלעתי את הרוב. מה נשאר לי?!" אמר והוא לא ידע למה התכוון, אבל פחד לשאול כי זה נשמע לו איזה מאסר על תנאי או משהו, ואם לא ידע, אולי יותר טוב שככה יישאר.

"חכה, אתה ואני נפתח חנות. נמצא לנו מקום קטן במרכז העיר ונמכור דגים ונעשה אחלה כסף," אמר מומו. "יש לי את העבודה הכי טובה בעולם. אני עובד שעתיים ביום ולא יכול להפסיד כסף. אם אין הזמנות, אני לא קונה דג אחד בודד. אני יכול לעשות יותר או פחות, אבל אני עם ההפסדים סיימתי, חביבי, מספיק. זה לא הרבה אבל זה מביא את היומית. זה לא רק הדגים מהנמל, זה בסוף לעבור אצל איזה סוחר ולקחת ארגז קלמרי וארגז קריסטל, לשים במסעדה וזהו.״ ״אבל מה קרה? למה נתת לו מכות?" ענה. "וואלאק, אתה מכיר אותי, יא גילו. אני מגיע למקום אני נותן את הנשמה," המשיך מומו. "וואלאק, עוד מאה שנים לא ימצאו עובד כמוך," ענה ונזכר שבכל בוקר היה מגיע לנמל ורואה את מומו מצחצח את תאי השמן לטיגון הדגים, החנות כולה מבריקה, ארגזי הדגים כבר במקומם וקרח ערום עליהם, חדר הקירור נקי, דבר שלא היה מעולם. הדגים נראו כאילו "ציחצחו להם ת'שיניים", כמו שאומרים ביפו. "ואז יום אחד באה איזה קונה, וסמיח מתחיל להיות לא נחמד אליה ואני מעיר לו, כי זה לא בא לה טוב, והוא מתחיל להתחצף אלי, כאילו הייתי פועל של אבא שלו, ואני יודע שאני פועל, אבל אני בא כאילו זה היה המקום שלי, ככה אני נותן את הלב, והוא מתייחס אלי כאילו הייתי עבד, ואני אומר לו, 'יא סמיח, לא ליד הלקוחות, ותהיה בן אדם.' בשקט אני אומר לו. והוא אומר לי, 'אני אגיד לאבא שלי,' וממשיך לדבר אלי כאילו הייתי עבד גם שלו וממשיך לדבר לא יפה אל הלקוחה ואז התהפך לי הכול והדבקתי אותו אל הקיר ותפסתי אותו בצוואר ואמרתי לו, 'עוד מילה אחת אני שובר לך את כל השיניים,' ואם אבא שלו וסבא שלו היו נכנסים הייתי לוקח סכין ושוחט את כולם, את שלושתם הייתי שוחט, באמא שלי הייתי שוחט אותם, את כולם כוס אמק," אמר מומו, והוא חשב רק, על מה שמונה שנים, וחשב שהוא כבר שחט משהו וזכר את הצלקת שיש לו במצח ואת הסיפורים על זה שמומו יש לו סיבוב וכשזה קורה אללה ירחמו, ושמע אותו ממשיך, "ואז הוא התחיל לבכות וזכריה בכלל לא הגיע והוא אמר, 'אני אגיד אותך לאבא שלי,' ואמרתי בעצמי לזכריה, 'וואלאק אני לא יכול לעבוד איתכם,' וזהו, זה מה שהיה, יא גילו." חשב, ועם זה אני רוצה לקנות סירה. אבל משום־מה שקט גדול היה אצלו בלב, וידע כי כל עוד יתייחס אליו בהגינות, לא פחות ולא יותר, הוא לא יעשה כלום, ולהפך, איתו לא יתעסקו, וזה בדיוק מה שהוא צריך כדי להיפטר מאימת המבקשים איתו רעה בנמל, וכאלה לא חסר.

"וואלאק מומו, תאמין לי," אמר ושמע אותו נכנס אל דבריו, "וואלאק, אני ידבר איתך, אני כאן עם האישה שלי." "זה בסדר, יא מומו, רק רציתי לשמוע איפה נעלמת, חבל שאתה לא עובד בסירה ולא בנמל אבל בסדר," ענה לו, ומן העבר השני שמע, "אתה עוד תיקח ממני דגים, יא גילו." "אינשאללה," ענה והשיחה תמה בינתיים.

אישה שפגש מכבידה על נפשו. היא גבוהה, וכתפיה חוֹמה וראשה מזדקר מהן כמגדל. לא דיברו כמעט מילה והביא לה כתב יד שזה עתה סיים ובהקדשה כתב שישמח לקחת אותה לזימבבואה, מוזמביק, לזמביה, והתכוון למה שאמר, למרות שקיץ שם, וחם. היא לקחה צעד אחורה. הוא גילה את הסבלנות. זאת אישה היודעת את האדמה ואת העבודה הקשה ואת הקציר. מכפר בצפון באה. שם התחבא יוסף בן מתתיהו במערה ושחט את אחרון היהודים שהיו איתו לפני שהצטרף אל הרומאים ושמו נודע מאז כיוספוס פלביוס. עצמות לחייה בולטות ועיניה צרות ושערה אסוף. אידית היה שמה. היה מוכן לחכות לה, אם כי היתה צעירה מאוד. חשב על אשתו של ג'ינגיס חאן עליה יצא למלחמה להשיב. על קרסוליה כי טובים. תכרע גם להביא שישים ילדים ולא ייבול הגוף. שום עבודה לא תכריע אותה. תוריד על הברכיים. גם לא הגורל בעצמו.

בוצ'ן הורג אותו. שני חיי יעקב. נחל חלב ותפוז דם. כחול חלודה. מימים ימימה. רק עתה פגש בסופר הזה שלא הכיר קודם ואיש לא הכיר אותו גם, מלבד כמה בעלים של חנויות ספרים. מעולם לא פגש מישהו שכותב ככה. שככה מרגיש. קרא וקרא ואינו יכול להפסיק. וכל העת יחסים. יחסים. יחסים ממלאים את עולמו. והבור האין־סופי הפעור בנפשו של המחבר. וכלום אינו יכול למלאו. מעולם לא רצה כל כך חברה, ורק לפני חודשיים נפרד מחברה שהיתה לו. היתה מלטפת את חזהו בכל בוקר, את ידיו, את בטנו מתוך שינה ומעמיסה עליו רגל למשען. אחר כך הפסיקה. אבל הוא הלך. אילו רק היה קורא את בוצ'ן קודם לא היה הולך, חשב. שאל את עצמו אם היה זה כי לא ידע אם גמרה. מה עונג הוא מביא לה, אם בכלל. צעירה היתה ומחביאה אצלה הכול. קודם לא הטריד אותו דבר זה. היה כל כך שלם באהבתו, עד שהיה בטוח שזה לתמיד. היא לא התביישה בכלום. כאילו אחזה במוסר בגרון ושיחררה אותו לטיול מתי שרק רצתה. לא פחד היה לה, גם לא גאווה. הסתובבה על העולם בקלות של נוצה ובחן שצריך להביט בו כל הזמן, ואם הורדת עיניך לרגע אתה צריך להתחיל שוב מהתחלה. ואז שוב היתה צוחקת, יודעת שכבד לך על הלב. היא היתה נהדרת. היא היתה האישה שלו. היא היתה האדם המופלא ביותר שפגש עלי אדמות. זכר ונקבה. והיא היתה איתו. ובכל זאת הוא הלך. מניין שנותיה חצי משלו. ואינו יכול להפסיק לשאול את עצמו למה הלך. לעתים היתה התשובה ברורה. לעתים חשב שהוא האידיוט הכי גדול שדרך על הכדור. אבל מעשה לא עשה, וידע שאילו היה יכול להיות עתה בביתה, בחדרה, במיטתה, היה לו ספק גדול. לא היה לו מורה אחר. אילו היו הגעגועים מכריעים אותו באמת, שם היה רוצה להיות. לא בשום מקום אחר.

בוצ'ן נותן לו תוכן שקודם לא היה. על כמה טוב וכמה קרוב וכמה ריק בלעדיה של אישה. וכל הזמן הוא קורא. כבר חודשים. רק בוצ'ן. ובוצ'ן. גופו בוער בו, דמעות של תשוקה יורדות ואינו יודע למי, רק בז לבדידות, מלא, רווי בגעגוע אדיר, ברצון משולהב, פורץ, בלתי ניתן להכנעה. מעולם לא הוצגו בפניו כך היחסים וידע שזה מה שהוא רוצה. הוא ממש חייב. וללא אישה ריק הכול, חיוור ואדיש. תחושה כה עזה לאדם אחר, אחד, לבת זוג. תערובת של תשוקה ושייכות ורצון לא נגמר ליחסים. לקרבה לאישה. לאישה שתהיה איתו. ציר אחד שסביבו סובבים חיים שלמים.

אהובתו הראשונה היתה מעמיסה את איברו בעודו חלש, ורך, ועייף, ומסתכלת עליו, מכניסה בין ידיה ופיה ומביטה בעיניו עד שהיה גומר. זה היה לה כמו משחק. כמו תחביב. וכל זמן שהיה גומר, היתה מרגישה את גופו הקם לרעוד ומקדימה אותו ובאה בעצמה ואז היה גומר בעוצמה שקשה לתאר. אהובתו השנייה לא באה, אך הילוכה הטיל בו אימה כזאת עד שהיה חייב לכבוש אותה כל העת. חמש, שש פעמים בכל בוקר היה בא אליה, כמעט תמיד הופך אותה ובא אל קרבה מאחור. והיא היתה אומרת, "לא, עוד לא, עוד קצת," ולמרות שלא באה, היתה נשרפת מעונג. היה נרגע לרגע ושוב מסתער. שפתיה היו ענקיות ושיניים כשל סוס היו לה, בולטות, ותחת כשל אישה כושית נישא ומותניה שנתלו על רגליים ארוכות. לבסוף הלך ממנה, ואחרי זה התפרקה לו הנפש. נפרם לו הלב. רסיסים־רסיסים היתה נפשו, עד שאחרי כמה חודשים עלו והתאחדו וחברו שוב יחדיו כשהתחיל בִּמקום לשתות להתאגרף. אבל הוא ידע שלא היתה ברירה. ואיתה לא היה יכול להיות. ועם לולו, איתה היה יכול להיות לתמיד. זה היה לו ברור. זאת אישה לבנות איתה משפחה. להקים בית. הוא יאהב אותה כל חייו. לא יכול להיות שלא. אם רק היתה לו קצת יותר סבלנות. אילו רק היה קורא את בוצ'ן קודם, היה מתגבר על כל המכשולים ונשאר. לא היה לו בזה שום ספק. היה נשאר והם היו עוברים את הימים האלה וימים אחרים היו באים. יכול היה לראות זאת בעיניו, כאילו היו להקה של אווזי בר בדרכם לאפריקה להעביר שם את החורף. הכול היה כל כך ברור. ממשי כאדמה תחתיו. כצוק של אבן. כמשקולת ברזל. וצחוקה מקמט את עיניה, כמו ערפל מסמא את הכול. צחוקה חסר המשקל וחסר החשיבות העצמית והמלא ענווה ושמחה אמיתית.

בחוץ פסח. תחושה של יתמות עלתה בו אתמול עת הלך לבר במקום אל ליל הסדר. לא ציפה לתחושה הזאת, אם כי היה מודע שהיא עלולה להגיע. בכניסה לבר כמה משפחות שוויתרו על הבית ובית המרזח היה להן למשכן. בחורה אחת שהיה איתה יושבת עם בן זוג. הוא אומר שלום. אינו מובך. הוא בטוח שהגבר אידיוט. וברור שטוב להם. הם מרגישים בנוח. הוא עולה שלוש מדרגות ונכנס. מרק עם כופתאות. כבש שמן מדי וחסר טעם. שתה יותר מדי. מחר אינו צריך לחלק דגים.

היא היתה בלונדינית. פניה כמו מחרסינה עשויות, חלקות־חלקות ובהירות כמו נורה דולקת מבפנים. גופה ארוך ודק ועיניה בצבע התכלת כעיניהם של ילדים רוסים. שקופות כגולה. כזכוכית. לעתים, כששערה הבלונדיני נופל על כתפיה כגלים, נראתה כמלאך ממש. הכיר את אחותה הגדולה. את אביה. ויום אחד הזמין אותה לצילומים. התפלא כשבאה. אחר כך אמרה לו, "בוא אלי בערב." מופתע היה ונרגש. ליווה אותה אל ביתה, אך נפרד ממנה לפני הדלת והיא אומרת לו, "בוא." אבל צריך היה לחלק דגים מוקדם בבוקר. בערב אחרי באה אליו. תוך שניות היה בתוכה והיא מהדקת את רגליה הדקות והחזקות, לופתת אותו כמו פותחת קופסת שימורים. התאמה כה גדולה שררה ביניהם, כמו התאמנו לקראתה כל רגע פנוי בחייהם. היה בה ידע שהועבר בין הדורות ויצר את הפלא הזה שגמר ואהב להרגיש ואהב לענג וידע את הכול. "תשבי לי על הפנים," ביקש ממנה פעם והיא התביישה, עד שהתיישבה לבסוף ומאז לא רצתה להפסיק. היתה באה בקלות כזו, כאילו רק היתה צריכה להחליט. לא אמר לה פעם אחת כי הוא אוהב אותה. רק היה לו טוב. וגם לה, חשב. פעם הכינה לו פסטה בעודה עירומה. אפילו חלוק לא שמה. מבשלת היתה ועורה בגון החלב. ורק לעתים הציצה אליו. הגניבה מבט. והוא ידע כי הוא לא אוהב אותה ברגע הזה. אם היה אוהב אותה אפילו קצת, היה לבו גואה. נהיה יותר מדי. היא החזירה לו את המפתח. הוא לא אמר מילה. לקח אותו. וידע כי לא תשוב. זה קרה שלוש פעמים. אחרי השלישית היא לא חזרה עוד.

"זה יתוש מניאק, הוא שואב את הדם ומכניס ארס במקום. זה יתוש שהיה אצל חיה שמתה והיא כבר מסריחה. אבל הגוף שלך, איך אומרים, הוא עדין," אמר לו שייח' בנמל. אצלם הכול פשוט. אין להם שאלות. אצלם יודעים. ידיו של שייח' אדירות. מספרים כי פעם השליך דייג מקצה סירה לקצה האחר ביד אחת. שבעה מטרים עשה הדייג באוויר ונחת על החרטום ולחיו השתפדה על עמוד. וזה רק כי החליט כי דגו מספיק באותו היום וכיוון את הסירה בניגוד להוראות אל תוך הלהקה במקום להקיף וכל הדגים ברחו. שייח' היה בונה סירות, או בעיקר משפץ. היה אוחז בשלייף שעות ארוכות ולא מתעייף. גופו עצום וקולו גבוה והוא לא מפחד מכלום. לא מהמשטרה. לא מהעבריינים של יפו. לא מאללה בעצמו. בנו של שייח' הוא מומו, הדייג שאיתו הוא רוצה לרכוש את הסירה. ושנים הוא חושב על זה ויודע כי להפריד בין אב לבנו זה דבר שלא ייעשה, בטח לא ביפו. אבל גם ככה רבו השניים ומומו לא דג בסירה של אביו. ידע כי הוא רוצה לרכוש סירה עם מומו, אבל עדיין לא אזר את האומץ לשאול. עוד לא. "תשים על זה שן שום. זה רעל. הוא יספוג את הכול. זה יכול להיות ככה גם חודשים. זה רעל חזק־חזק. הוא יכול לשתק לך את היד," אמר שייח' בגופו האדיר ובקולו הדק. לא היה לו מה להפסיד. זה לא החמיר אבל גם לא השתפר, אבל הוא שוב לא התאמן ושנא את החיים, וחשב כמה הוא תלוי בדבר הזה ודווקא זה עשה לו נעים. חצה שן שום, הניח אותה על שתי הנקודות שנראו כאילו שם חדרה צינורית היתוש את העור ואולי הטילה את ביציה אחרי ששאבה את הדם מהחיה המתה. על חצי שן השום החתוכה, הרחבה, הניח פלסטר. את הצריבה הרגיש מיד. "בטח. מה חשבת? זה הורג את כל הזיהום," אמר לו שייח', ואחרי כמה שעות, במקלחת, הוא הוריד את הפלסטר וראה כי שן השום ירוקה לגמרי. "זה הצבע של הרעל. כמה ימים ככה וזה ישאב את הכול. יש לך מזל. היה יכול לגמור אותך. מה אתה חושב. זה יתוש מניאק," אמר שייח'. וכך הסתובב עם פלסטר ותחתיו חצי שן שום שהחליף פעמיים ביום. אחרי כמה ימים כבר לא היה צבעה ירוק, מגעיל ודוחה, ונדמה כי הרעל לאט־לאט מתנקז. אולם גופו חלש, כמו נותן את כל כולו כדי להילחם בתרעלת.

ישב וחשב מה הוא רוצה לעשות בחיים. הכול היה מונח לפניו. האגרוף. הספרים. הדגים. ומה עושים עם כסף עכשיו כשסבתא שלו מתה והותירה בידיו כמו לשאר נכדיה — הון. אבל לא ידע מה עושים עם כסף, וידע כי כל עוד יחלק דגים, דבר לא יחסר לו. לא הריגוש. לא הפרנסה. לא לרדת לנמל בוקר־בוקר ולפגוש את בני השבט שאימץ לעצמו והם אחרים ממנו, גדולים ושחומים וכמו אין להם בעיות בחיים שם, בנמל, עד שיצאו ממנו, ילכו חזרה לבתיהם. ולא העבודה הפיזית. לסחוב חמישה ארגזים ערומים אחד על גבי השני עם דייג שחזר וחברו כבר מתקלף מחליפת הסערה בדרכו לעבודת היום. לקשׂקשׂ דגים שעוד קופצים לך בתוך הידיים ונשמתם באפם והם חלקים־חלקים והוא חייב להכניס אגודל בזימים כדי שלא יזוזו, ורק אחרי שיוציא קרביהם ויתלוש את הזימים, רק אז יחדלו לפרפר. לגרור רשתות עם דייג שמחליף ציוד לפני הדיג או אחריו, וברשת אחת שלוש מאות קילו עופרת וארבעה גברים שוברים את הגב ואת הידיים וסופרים עד שלוש ומזיזים אותה בכל פעם כמה סנטימטרים עד שהיא מונחת על אחרת, ורשת אחרת הם זורקים על הסיפון. ופה ושם לצאת לים. לדוג. ושבו מחשבותיו אל אידית. ומה יהיה אם היא תבוא ואם היא תרצה להיות אמא צעירה, ונזכר שחשב לפני כמה ימים כי לראשונה ניגש אליה ממקום שיודע שלמי שתהיה איתו יהיה טוב. עד אז לא רק שלא חשב זאת, אלא הרגיש רמאי. ידע שלמלכודת מכניס את מי שתבוא. והרגיש טוב. ובכל זאת היא מתמהמהת, ובינתיים לא רק שאינה באה, אלא גם לא מראה סימן. אתמול, בליל הסדר, נכנסה, ראתה אותו והתעלמה, ורק אחרי כמה דקות הושיטה לו יד, כמו כדי לצאת ידי חובה. אבל שמחה עלתה בקרבו. ידע שאם תבוא, יהיה לה טוב. כמה כוח יש בידיעה הזאת, חשב. ושוב ראה אותה וידע שלא תצא מראשו. וידע כי תמיד ידע מה רוצה. ורצה אותה. וקיווה שהיא מבינה עד כמה, וחשב מי עוד רוצה אותה, חולק איתו את הרצון ואיתה את המיטה והיא בולעת את תשוקתו ואינה יודעת שובע ובאה שש פעמים בלילה, כל לילה, ומפסיקה רק כי הוא נרדם. ואם הפרש הגילים ביניהם הוא חיץ שאין לחצות. גילו כפול גם מגילה.

הימים ארוכים. שוב חג אחרי שבת ושוב ימים שלמים שיש למלא. ורק בוצ'ן מונח ליד הספה והוא קורא במשורה בכל פעם כדי שלא ייגמר. תחושה של דחיפות עומדת בחזה. של עודף. ואינו יכול לשחרר. ואינו יכול לצאת לרוץ או להתאמן. בגלל העקיצה שביד. נותן לגוף לנוח ובינתיים נפשו עלובה, כמו מדוזה המונחת על החוף ואפילו לעורבים אין בה עניין. בחוץ אור צפוף על פני ים ורוח אינה שרה והציפורים שקטות, עומדות על ענף. אור בקושי חודר. רק ציפור אחת מעיזה לצייץ. במחזוריות. כמו היתה קוקייה בשעון. אבל אינו רואה אותה. רק שומע את קולה שאינו הולך. עורב מגיע לאכול שאריות שזרק דרך החלון. הם מכירים אותו, העורבים. הוא משוכנע בכך. אינם אוכלים מידיו ובורחים בכל פעם שהוא משליך את שאריות האוכל מהחלון, אך הם יודעים כי כל שארית שיש לו, בשבילם. לעתים נדמה לו כי רק מתחיל לחתוך חתיכת בשר והם יוצאים את מחבואיהם ומתיישבים, מחכים בסבלנות. שומע קריאותיהם ובטוח כי הם מספרים לכולם, "תכף הוא גומר." והוא לעולם לא מאכזב אותם. תמיד השאריות הן להם. פעם אחת השליך גופת דג של שמונה קילוגרם אחרי שסיים לפלט והשכן הגיע אליו ואמר, "תפסיק, אתה יודע איזה סירחון זה? זה נשאר ימים." ומאז הוא זורק רק שאריות, חלקי פנים, ולא ראש ואדרה של דגים שלמים. ושומן הבשר שהוא מנקה הוא האהוב עליהם ביותר. אותו הוא חותך לחתיכות קטנות כדי שלא יריבו. כדי שיהיה לכולם. והוא הולך מהחלון ורק אחר כך מציץ ורואה אותם פורשים כנפיהם ונוחתים, טופריהם מושטים קדימה אל חלקי הבשר והם קוראים בקול, מבשרים על בטנם שמיד תתמלא כל טוב וכנפיהם השחורות ומבטם המלא הבעה אכזרית, ונפשו טובה עליו. הוא אוהב אותן, את ציפורי השיר הגדולות, החכמות, המתקבצות בכל ערב בעץ העצום שמאחורי הבית.

על מסך המחשב מתנועע צלו של עץ. הוא רוצה כלניות. ומרגנית. ויקינתון. והוא יספר ללולו והיא תדע שזה בגללה. וחיוך יעלה על פניה הטובות. המלאות שלווה ושמחה טבעית, הנובעת בשפע ואינה מפסיקה. חופשייה היתה, נטולת חובת הוכחה או צורך להכריע משהו, גם אם היתה יכולה למעוך אותו בזרת כף רגלה. גבוהה. דקת גזרה, כתפיה רחבות, מעשנת סיגריות מגולגלות בפה עדין. בשפתיים דקות ומלאות כוונה. כשראה אותה לראשונה, התחילה לעבוד במטבח מסעדה של חברים לה היה מביא דגים. בכל בוקר היה מגיע ורואה אותה. לאט־לאט הבין שהוא נכנס כדי לראות אותה, גם אם לא היה לו כלום. עוד לא החליפו מילה אך חיכה בכל בוקר רק לראות אותה. גדולים היו בגדי הטבחים הלבנים על גופה הרזה. רק כתפיה החזיקו כמו דחליל את החולצה על גופה. שערה אסוף, הליכתה גמלונית מעט ופרצופה כל הזמן מחייך. ואם לא חייכה, היתה צוחקת בפה מלא, כמו שלא עושים עוד. אבל לא אמר לה מילה. גם לא היה בטוח, עד שיום אחד ירד ברחוב אלנבי והיא חלפה מולו. בתחילה לא זיהה אותה, אך מרגע שידע שזו היא, נפלה ההחלטה. הוא זכר את הרגע. בפעם הראשונה גילה את מלוא גזרתה. מדי המטבח לא הסתירו עוד דבר. תפארתה הכתה בו כמו שחשב שתכה, שתחבוט בו עד עפר. היא היתה יצירה של פאר. "עד כדי כך," יכול היה להישבע שחלפה מחשבה אז, כשראה אותה. "זה נס, לא פחות," כמעט צחק. כזה רצה כל ימי חייו. שערה היה פזור. הילוכה היה כה ארוך, עד שידע את סגולותיו של הגוף הזה, המתפתל כנחש. מבטה היה ביישני, אך לא מתחבא. הינהן לעברה. היא אמרה שלום. לראשונה עמדו גוף מול גוף. זו מול זה. אמרה שאכלה עם אמהּ, כששאל מהיכן שבה, ואמרה שהולכת אל ביתה, כששאל להיכן היא צועדת. היתה הולכת לאמה כמו אל מקדש, כמו לטבול במימי הירדן. בימי שני בערב. היו אוכלות ארוחת ערב שהיתה מתקינה האם, והן היו נכנסות למיטה לראות סרט. לא ראה את אמא שלו שבועות. לא זכר מתי ראה אותה לאחרונה. ואיננו יודע מתי יראה אותה שוב. ושם היא פרחה האהבה כמו שיבולת בשדה. כמו צבעוני. סביון.

מיום שהזמין אותה לסעוד עמו, היו יחד כמה חודשים, כמו חלקים של גזע אחד. מעולם לא אמרה "לא" סתם. מעולם לא הרימה קול, לא בכתה. תמיד היתה רוחה טובה, מסדרת פרחים, מציירת, צועדת למטבח או ממנו, מכינה קפה. קינא בה על הדרך בה פגשה את העולם. על אביה ואמה. על הדברים שעשתה. על בריאותה של נפשה. על אי־כאב שאינו במקום. הכול רצתה לדעת והכול למדה, כאילו בשבילה נברא הקיום. שפות. ציור. פיסול. מאזינה היתה לתקליטים על פטפון שהונח גבוה על גבי ארון. בעדינות גדולה היתה מניחה את המחט שתמיד היתה חורקת קצת. ורק אז היתה צוחקת קצת, מחייכת חיוך רחב מאוד, כאילו ראתה מעשים מגונים, ויורדת מעל הדרגש עליו עמדה. ארתור רובינשטיין או נינה סימון. חזק היתה שמה את המוזיקה, נותנת לתקליט את מלוא המקום, ולא עשתה כלום חוץ מלהקשיב. ולעשן. הצליל ממלא את החלל ואת החיים. כמו שהיו עושים בשנות השבעים. ברוב טקס היתה יורדת אל מוכרת הפרחים הפרסית בשוק. למעלה. בצד שמאל. תמיד קונה יותר מזר אחד. וברוב טקס היתה שבה הביתה ומחליפה את הפרחים בבקבוקים, בצנצנות. מלא היה פרחים ביתה ולא היה עונג גדול מלהביא לה כלניות ומרגניות. ואלו הקיפו אותה בכל אשר הלכה. פקעות של יקינתון עמדו במרפסת. גזע עבות ממנו ניצתו ענפים דקים. נרקיסים. רקפות. הכול צמח אצלה כמו היתה היא הדשן. כחול חזק עמד בעיניה. כמו ים עמוק. כמו תהום. מביט בעולם ממקור של כוח בלתי נדלה. כמי שיכול לו. שיש בו מה שצריך. מביטה היתה בעיניו בשקט. דומם. בלי לזוז לשום מקום, בלי למהר. ממשיכה היתה להביט בהן, והוא יודע שלא תמצא דבר ובכל זאת היה פוקח אותן, כמו את הפה אצל רופא שיניים, נותן לה להתבונן. זוכר היה את לובן מבטה, את השקט שהיתה מפילה עליו, כמו תפילת אשכבה, כמו מוזיקה כנסייתית. ואת ידה שתמיד הניחה על רגלו כמו באגביות והעירה את עולמו והוא את עולמו היה מניח לכבודה שתיקח. והיא תמיד שמחה. מעולם לא התנגדה ותמיד היתה רק רוצה עוד, כאילו כל שיכול לא מספיק לילדה הזאת שכוחות לה עצומים, כמו צבאות ימי ביניים החונים לפני קרב גדול, סועדים את לבם במשתה אחרון לפני הסוף. ותמיד היתה מלטפת אותו אחרי שהיה בא, כמו מנחמת אותו שזה בסדר, תהיה עוד פעם, והוא שוב היה גדל ובא לכבודה, מלא תאווה לילדה הזאת ושיניו נעוצות בשדה, פטמתה הקשה יוצאת ממנו כמו עוקץ מלימון, והוא נטרף כשהיא מניחה אשכיו בידיה, לוחצת רק קצת, שירגיש, שידע שהוא לא לבד, והוא רועד אל מול עולמה החרישי, המחייך חיוך מלאכי המתנשא אל מדרגות רוחניות שהכניסה אליהן אסורה, והוא מתארח אצל היכלה הצר כמו מרגל, כמו זרע יחיד הנפרד מן ההמון, ואת מאמציו היא שומרת אצלה, אוגרת, כמו לימי מצור. והוא ידע כי הוא בר־המזל הגדול על פני הכדור. הוא את שלו מצא. אל ביתו הגיע. ואינו רוצה אחר. ככה טוב.