לוקווד ושות’ 1: גרם המדרגות הצורח

פרק 1

על החקירות הראשונות של רוחות רפאים רודפות שהשתתפתי בהן בעבודתי בסוכנות לוֹקווּד ושות' אני לא מתכוונת להרחיב את הדיבור, גם כדי לא לחשוף את זהות הקורבנות, גם בגלל טיבם המחריד של האירועים, אבל בעיקר מפני שהצלחנו, בגאוניותנו הרבה, לחרב את כולן. הנה, הודיתי בזה! אף אחת מאותן חקירות ראשונות לא הסתיימה כפי שתכננו. נכון, אימת מוֹרְטְלֵייק גורשה, אבל רק עד פארק ריצ'מוֹנד, ועד היום היא אורבת שם בלילות לקורבנות, בינות לעצים הדוממים. נכון, גם הצלמוות האפור מאַלְדְגֵייט וגם הישות המכונה “עצמות משקשקות“ הושמדו, אבל לא לפני שקרו כמה מקרי מוות נוספים (ובמבט לאחור נראה לי שהיו מיותרים). ואשר לצל הזוחל שרדף את גברת אַנדרוּז הצעירה עד כדי איום על שפיותה ועל אִמרת שמלתה, הרי הוא יעקוב אחריה, המסכנה, לכל מקום שתלך אליו בעולם הזה. אפשר, אם כן, לומר, שלא באנו, לוקווד ואני, עם רשימת הישגים מקצועית מזהירה, כשפסענו באותו אחר צהריים סתווי עוטה ערפילים, בַשביל המוביל אל בית מספר 62 ברחוב שִין וצלצלנו בפעמון הדלת.

עמדנו על מפתן הבית בגבנו אל תנועת כלי הרכב המזמזמת בכביש, ולוקווד משך את שרשרת הפעמון בידו העטויה כפפה. הדי הצלצול עלו רפים במעמקי הבית. התבוננתי בדלת שלפני: בכתמים הדהויים שבציפוי הלכה, בשריטות שבתיבת הדואר, בארבעת מעויני הזכוכית החלבית הקבועים בדלת, שמעבר להם לא נראה דבר מלבד חשֵכה. המרפסת הקדמית נראתה עזובה ושוממת, ובפינותיה נערמו אותם עלי עץ אשור ספוגי מים שהתגוללו בשביל הכניסה ובחצר.

"טוב," אמרתי. "תזכור את הכללים החדשים שלנו. אל תברבר על כל מה שאתה רואה. אל תשמיע בקול רם השערות על מי הרג את מי, מתי ואיך. והכי חשוב — אל תחקה את הלקוח. באמת, זה לא עושה רושם טוב אף פעם."

"אלה הרבה אַלים, לוּסי," השיב לוקווד.

"כן, נכון."

"את יודעת שיש לי יכולת מצוינת לקלוט מִבטאים. אני מחקה אנשים בלי להרגיש בכלל."

"מצוין. תחקה אותם בשקט, אחרי הפגישה. לא בקול רם, לא בנוכחותם, ובעיקר לא אם הם פועל מספנה אירי בגובה מטר ושמונים עם ליקוי בדיבור ואנחנו רחוקים לפחות קילומטר ממקום שיש בו אנשים."

"כן, הוא היה די זריז יחסית לגודל שלו," העיר לוקווד. "לעומת זאת, מרדף היה יכול לתרום לכושר הגופני שלנו. את מרגישה משהו?"

"עדיין לא. אבל לא סביר שארגיש משהו כאן, בחוץ. ואתה?"

הוא הרפה משרשרת הפעמון וסידר מעט את צווארון מעילו. "למרבה הפלא, הרגשתי משהו. משהו מת בגן בשעות האחרונות. מתחת לעץ הדפנה הזה, באמצע השביל."

"בטח תגיד לי שזה רק זוהר־מוות קטן." הטיתי את ראשי מעט הצִדה ועצמתי למחצה את עיני. האזנתי לדממת הבית.

"כן, בערך בגודל של עכבר," הודה לוקווד. "יכול להיות שזאת חולדה. אולי תפס אותה חתול."

"אם ככה... זה בטח לא קשור לחקירה שלנו, נכון? אם זה היה עכבר?"

"נראה שלא."

בתוך הבית, מעבר לזכוכית העמומה, הבחנתי בתזוזה. משהו זע במעמקי חדר הכניסה האפל. "טוב, מתחילים," אמרתי. "היא באה. תזכור את מה שאמרתי."

לוקווד התכופף והרים את התרמיל שהיה מונח לרגליו. שנינו התרחקנו קצת מהדלת והעלינו על פנינו חיוכים חביבים ומנומסים.

חיכינו. שום דבר לא קרה. הדלת נשארה סגורה.

לא היה שם איש.

בדיוק כשלוקווד פתח את פיו לדבר שמענו צעדים מאחורינו, על השביל.

"אני מצטערת כל כך!" האישה שהגיחה מבין הערפילים הלכה לאִטה, אבל כשהסתובבנו היא האיצה את צעדיה לכדי דהרה קלה. "אני מצטערת כל כך!" אמרה שוב. "התעכבתי. לא חשבתי שתדייקו כל כך."

היא עלתה במדרגות; אישה נמוכה ומרופדת היטב, בעלת פנים עגולות, שמתקרבת לגיל העמידה. שֹערה החלק, בגוֹן בלונד אפרורי, היה משוך לאחור בחומרה בעזרת סיכות ראש שהיו מהודקות מעל לאוזניה. היא לבשה חצאית שחורה ארוכה, חולצה לבנה נקייה ומגוהצת וסוודר צמר ענקי בעל כיסים רפויים בצדיו. בידה החזיקה תיקיית מסמכים דקה.

"גברת הוֹפּ?" שאלתי. "ערב טוב, גברתי. שמי לוסי קַרלַייל, וזהו אנתוני לוקווד, אנחנו מחברת לוקווד ושות'. התקשרת אלינו."

האישה עצרה במדרגה שלפני האחרונה והביטה בנו בעיניים אפורות גדולות שהביעו את כל הרגשות הרגילים: חשד, עוינות, חוסר ביטחון ופחד — הכול היה שם. אלה רגשות שאנחנו רגילים להיתקל בהם במסגרת המקצוע שלנו, ואנחנו לא נעלבים.

עיניה התרוצצו במהירות ממני אליו ובחזרה ובחנו את בגדינו הנקיים, את השיער המסורק בקפידה של כל אחד מאיתנו, את הדֶקֶר1 המצוחצח הנוצץ בחגורותינו ואת התיקים הכבדים שנשאנו. מבטה השתהה על פנינו זמן רב. היא לא עשתה שום סימן שירמז על כוונה לעקוף אותנו ולהגיע אל דלת הבית. את ידה הפנויה תחבה עמוק לתוך כיס הסוודר שלה ולחצה את הבד כלפי מטה.

"רק שניכם הגעתם?" שאלה לבסוף.

"רק אנחנו," השבתי.

"אתם צעירים מאוד."

חיוך ניצת בפניו של לוקווד וחמימותו האירה את הערב. "זה העניין, גברת הופ. את יודעת שככה זה צריך להיות."

"למעשה, אני לא גברת הופ." החיוך הקלוש שהבליח על פניה באופן לא רצוני, בתגובה לחיוכו של לוקווד, נעלם והותיר אחריו ארשת של חשש ומתח. "אני הבת שלה, סוזי מרטין. לצערי, אמא לא תבוא."

"אבל קבענו להיפגש איתה," אמרתי. "היא אמרה שתראה לנו את הבית."

"אני יודעת." האישה השפילה את מבטה אל נעליה השחורות ההדורות. "לצערי, היא כבר לא מוכנה לבוא הנה בשום פנים ואופן. נסיבות מותו של אבא היו מחרידות כשלעצמן, אבל בזמן האחרון ה... הפרעות הליליות היו פשוט תכופות מדי. אתמול בלילה זה היה נורא, ואמא החליטה שהיא לא מוכנה לסבול יותר. היא מתארחת אצלי עכשיו. נצטרך למכור את הבית, אבל ברור שלא נוכל למכור אותו לפני שיהיה בטוח למגורים..." עיניה הוצרו מעט. "ובשביל זה אתם כאן... אבל סליחה, לא אמור להיות לכם מפקח? חשבתי שתמיד חייב להיות מבוגר נוכח בחקירות. בני כמה אתם בדיוק?"

"מבוגרים מספיק וצעירים מספיק," השיב לוקווד בחיוך. "בגיל המושלם."

"למעשה, גברתי," הוספתי, "החוק קובע שנוכחות מבוגר נדרשת רק כאשר הסוכנים הפועלים נמצאים בשלב ההכשרה. נכון שבכמה מהסוכנויות הגדולות יותר תמיד שולחים מפקחים, אבל זו מדיניות פרטית שלהם. אנחנו קיבלנו הכשרה מלאה ואנחנו עצמאיים, אנחנו לא צריכים מפקח."

"מניסיוננו," אמר לוקווד במתיקות, "המבוגרים רק מפריעים. אבל מובן שהבאנו את הרישיונות שלנו, אם את רוצה לראות אותם."

האישה החליקה באצבעותיה על פני שערה הבהיר החלק והמסודר. "לא, לא... אין צורך. אמא אמרה בפירוש שהיא מעוניינת בכם, אז אני בטוחה שזה יהיה בסדר..." קולה לא הביע לא רגש ולא ביטחון. נפלה שתיקה קצרה.

"תודה לך, גברתי." נתתי מבט מהיר בדלת הדוממת, הממתינה. "יש לי רק עוד שאלה אחת. יש עוד מישהו בבית? כשצלצלנו בפעמון היה נדמה לי ש —"

היא נשאה אלי את מבטה בחופזה. "לא. זה בלתי אפשרי. המפתח היחיד לבית נמצא אצלי."

"אני מבינה. כנראה טעיתי."

"טוב, אני לא רוצה לעכב אתכם," אמרה גברת מרטין. "אמא מילאה את הטופס ששלחתם לה." היא הושיטה לנו את התיקייה. "היא מקווה שזה יועיל לכם."

"זה בוודאי יועיל." לוקווד דחס את התיקייה לאיזה מקום בתוככי מעילו. "תודה רבה לך. כדאי שנתחיל. תגידי לאמך שנהיה איתה בקשר בבוקר."

האישה הושיטה לו צרור מפתחות. מהכביש נשמעה צפירה של מכונית, והיא נענתה בצפירה שנייה. נשאר עוד זמן רב עד לתחילת העוצר, אבל השמש כבר החלה לשקוע ואנשים נהיו עצבניים. הם רצו להגיע הביתה. עוד מעט שום דבר לא יזוז ברחובות לונדון מלבד ערפילים וקרני אור ירח מסתלסלות. לפחות לא שום דבר שמבוגר יכול לראות.

גם סוזי מרטין היתה מודעת לכך. היא הרימה את כתפיה והידקה את הסוודר שלה לגופה. "טוב, כדאי שאלך. אני לא יודעת מה אני אמורה לומר... בהצלחה..." היא הפנתה את מבטה מאיתנו והלאה. "צעירים כל כך! מזעזע שהדברים הידרדרו ככה."

"לילה טוב, גברת מרטין," אמר לוקווד.

גברת מרטין טופפה במורד המדרגות מבלי להשיב על הברכה. בתוך שניות ספורות נעלמה בינות לערפילים ולענפי הדפנה בדרכה אל הכביש.

"היא לא ממש מרוצה," הערתי. "אני חושבת שכבר מחר בבוקר יפטרו אותנו."

"אז כדאי שנפתור את הבעיה כבר הלילה," השיב לוקווד. "את מוכנה?"

טפחתי בידי על הדקר שלי. "מוכנה."

הוא חייך לעברי, ניגש אל הדלת, ובתנועת יד רחבה כשל קוסם סובב את המפתח בחור המנעול.

כשנכנסים לבית שיש בו "אורח", תמיד עדיף להיכנס במהירות. זה אחד הכללים הראשונים שלומדים. אסור להסס או להתעכב על הסף. למה? כי בשניות הראשונות האלה עדיין לא מאוחר מדי. אתם עומדים שם, מאחוריכם האוויר צח ורענן ומולכם חשֵכה — רק אם אתם מטומטמים גמורים אתם לא רוצים להסתובב ולברוח משם מיד. וברגע שאתם מבינים את זה, כל הנחישות מתחילה לנזול מכם החוצה דרך המגפיים, האימה מתחילה להצטבר בחזה ובום — זהו זה, אתם נמצאים בעמדה של ויתור עוד לפני שהתחלתם בחקירה. לוקווד ואני, שנינו ידענו את זה, לכן לא התעכבנו בכניסה. התגנבנו פנימה, הנחנו את התיקים שלנו על הרצפה ומיד סגרנו את הדלת בשקט מאחורינו. אחר כך עמדנו בדממה זה לצד זה, צמודים בגבנו לדלת, ורק הסתכלנו והקשבנו.

חדר המבואה בבית שאדון וגברת הופ גרו בו עד לאחרונה היה ארוך וצר יחסית, אך הודות לתקרה הגבוהה נראה גדול למדי. רצפתו היתה עשויה אריחי שיש בשחור־לבן ערוכים באלכסון, וקירותיו מחופים טפטים חיוורים. ממרכז המבואה התנשא גרם מדרגות תלול אל בין הצללים. המבואה התפתלה משם שמאלה ונמשכה אל תוך חלל ריק שחור. משני צדיה נפתחו דלתות — פעורות, חנוקות בחשֵכה.

המקום הזה היה יכול להיות מואר יפה אילו הדלקנו את האורות, כמובן. והיה מתג על הקיר, ממש לידנו, אבל לא ניסינו להשתמש בו. תבינו, הכלל השני שלומדים הוא: חשמל מפריע. החשמל מערפל את החושים וגורם לכם להיות חלשים ומטומטמים. עדיף להאזין ולהתבונן בחשֵכה. צריך להרגיש את הפחד הזה.

עמדנו בדממה ועשינו את מה שאנחנו יודעים לעשות. אני האזנתי. לוקווד התבונן. היה קר בבית. באוויר עמד אותו ריח חמצמץ מעופש שנמצא בכל בית בלתי אהוב.

גחנתי לעבר לוקווד. "אין הסקה," לחשתי.

"אהה."

"אתה חושב על עוד משהו?"

"אהה."

משהסתגלו עיני לחשֵכה ראיתי עוד פרטים. מתחת לגרם המדרגות, במקום שבו התעקל המעקה כלפי מעלה, עמד שולחן קטן ממורק שעליו הונחה קערת חרסינה ובה פּוֹטְפּוּרִי — פרחים מיובשים ריחניים. על הקיר היו תלויות תמונות — בעיקר כרזות דהויות של מחזות זמר יְשָנים ותצלומים של רכסי גבעות ונופי ים שקטים; הכול תמים למדי. למעשה, המבואה לא היתה מכוערת כלל; באור יום בהיר בוודאי היתה נעימה. אבל לא עכשיו, לא כשקרני אור הדמדומים החודרות מבעד לזגוגית הדלת נמתחות לפנינו על הרצפה כמו ארונות קבורה נטויים העוטפים את צלליותינו, לא כשבתודעתנו תלוי ועומד זיכרון נסיבות מותו של מר הופ במקום הזה ממש.

נשמתי עמוקות כדי להירגע ולגרש מחשבות קודרות. אחר כך עצמתי את עיני אל מול החשֵכה המלגלגת והאזנתי.

האזנתי.

חדרי מבואה, מסדרונות וגרמי מדרגות הם העורקים ומעברי האוויר של כל בניין. הכול מתנקז אליהם. ההדים של כל מה שמתרחש בכל החדרים בבניין מגיעים אליהם. ולפעמים מגיעים אליהם גם קולות אחרים, שבעצם לא אמורים להיות שם בכלל. הדים מהעבר, הדים של דברים נסתרים...

זאת היתה אחת הפעמים הללו.

פקחתי את עיני, הרמתי את התרמיל שלי והתקדמתי לאט במבואה לעבר גרם המדרגות. לוקווד כבר עמד ליד השולחן הקטן הממורק שמתחת למעקה. פניו זהרו קלושות באור שהגיע מהדלת. "שמעת משהו?" שאל.

"כן."

"מה?"

"נקישות קטנות. באות בהפסקות. הן חלשות מאוד, ואני לא יודעת מאיפה הן באות. אבל הן יתחזקו — עדיין לא ממש חשוך. מה איתך?"

הוא הצביע על תחתית גרם המדרגות. "אני מניח שאת זוכרת מה קרה למר הופ."

"נפל במדרגות ושבר את המפרקת."

"בדיוק. אז ממש כאן יש המון נקודות של זוהר־מוות, הן קיימות אפילו שעברו שלושה חודשים מהמקרה. הזוהר חזק כל כך — חבל שלא הבאתי את משקפי השמש שלי. זה מתאים למה שגברת הופ סיפרה לג'ורג' בטלפון. בעלה מעד והתגלגל וחטף מכה קשה מהרצפה." הוא הרים את מבטו במעלה גרם המדרגות החשוך. "גרם מדרגות גבוה ותלול... מוות לא נעים בכלל."

כרעתי קרוב לאריחי הרצפה ומצמצתי לעברם בחשֵכה. "כן, תראה איך האריחים נסדקו. הוא כנראה נפל חזק ו —"

מהמדרגות נשמעו שתי דפיקות מהדהדות. גל אוויר הכה בפני בכוח. לפני שהספקתי להגיב, משהו גדול, רך וכבד להחריד נחת בדיוק במקום שבו כרעתי. שינַי נקשו מעוצמת המכה.

זינקתי לאחור ושלפתי בכוח את הדקר שלי מחגורתי. נצמדתי אל הקיר, הדקר שלוף בידי הרועדת, לבי משתולל בחזי ועיני מתרוצצות באימה מצד אל צד.

כלום. גרם המדרגות היה ריק. שום גופה רצוצת איברים לא היתה שרועה על הרצפה.

לוקווד נשען בשלווה על המעקה. אמנם היה חשוך מכדי שאוכל לומר זאת בוודאות, אבל אני מוכנה להישבע שהוא הרים גבה. הוא לא שמע דבר.

"את בסדר, לוסי?"

התנשפתי בכבדות. "לא. הרגע קיבלתי את הד הנפילה האחרונה של מר הופ. זה היה הד חזק מאוד וממשי מאוד. כאילו הוא נחת עלי. מה אתה צוחק? זה לא מצחיק."

"מצטער. טוב, משהו מסתובב כאן הערב בשעה די מוקדמת. יהיה מעניין בהמשך. מה השעה, לדעתך?"

הכלל השלישי שאני ממליצה עליו הוא שיהיה לכם שעון בעל מחוגים זוהרים. ועדיף שעון שיעמוד היטב בנפילות טמפרטורה פתאומיות ובהלם אֶקטוֹפּלַזמי רב־עוצמה. "עדיין לא חמש," אמרתי.

"מצוין." שיניו של לוקווד אינן זוהרות כמחוגי השעון שלי, אבל כשהוא מחייך התחרות קשה. "יש לנו זמן לכוס תה. אחר כך נלך למצוא לנו רוח רפאים."

1 חרב סיף דקה (כל ההערות הן משל המתרגמת).