1
המשחק הארוך
ממוות מהיר למוות אטי
מגיעה נקודה שבה עלינו להפסיק למשות אנשים מהנהר ותו לא. עלינו לצעוד במעלה הזרם ולגלות מדוע הם נופלים אליו.
— הבישוף דזמונד טוטו
לעולם לא אשכח את המטופל הראשון בחיי שראיתי מת. זה היה בתחילת השנה השנייה שלי בבית הספר לרפואה, והעברתי את יום שבת בערב בהתנדבות בבית החולים, פעילות שבית הספר עודד אותנו לעשות. אבל היינו אמורים לצפות בלבד, מאחר שבנקודת הזמן האמורה, ידענו רק די הצורך לסכן את סביבתנו.
בשלב מסוים הגיעה לחדר המיון אישה באמצע שנות ה־30 לחייה והתלוננה על קוצר נשימה. היא היתה מאיסט פאלו אלטו, כיס של עוני בעיר עשירה מאוד. בזמן שהאחיות הצמידו לה מדבקות אק"ג והרכיבו על אפה ופיה מסכת חמצן, ישבתי לידה וניסיתי להסיח את דעתה בשיחת חולין. איך קוראים לך? יש לך ילדים? כמה זמן את כבר מרגישה ככה?
לפתע פתאום, פניה נלפתו בפחד והיא התחילה להיאבק לנשום. ואז עיניה התגלגלו בחוריהן והיא איבדה את ההכרה.
בתוך שניות הציפו רופאים ואחיות את מיטתה במיון והחלו להריץ עליה "נוהל החייאה", להשחיל צינור נשימה בנתיב האוויר שלה ולהזריק לה תרופות רבות עוצמה בניסיון של הרגע האחרון להחיות אותה. במקביל החל אחד המתמחים לעשות עיסוי חזה בעודה שרועה במנח גוף מוּטה. מדי שתי דקות היו כולם נסוגים לאחור והרופא התורן היה מצמיד לחזהּ אלקטרודות של מפעֵם (דפיברילטור) וגופה היה מתעוות בעקבות הזרם החשמלי האדיר. הכוריאוגרפיה היתה מדויקת להפליא; כולם הכירו את התרגולת.
התכווצתי בפינה וניסיתי לא להפריע, אבל המתמחה שעשה את ההחייאה צד את עיני ואמר, "היי, אתה יכול לבוא הנה להחליף אותי? פשוט תמשיך לפמפם באותו הכוח והקצב שאני מפמפם עכשיו, טוב?"
אז לראשונה בחיי, התחלתי לעשות עיסויים באדם ולא בבובה. אבל שום דבר לא עזר. היא מתה, שם על המיטה, בשעה שאני ממשיך להכות בחזהּ. דקות ספורות בלבד קודם לכן, שאלתי אותה על משפחתה. אחות משכה את הסדין לכסות את פניה וכולם התפזרו באותה המהירות שבה הגיעו.
היה זה אירוע שגרתי עבור שאר הנוכחים בחדר, אבל אני הייתי מבועת. מה לעזאזל קרה הרגע?
בהמשך, אני עתיד לראות מטופלים רבים מתים, אבל מותה של האישה הזאת רדף אותי במשך שנים. עתה אני חושד שהיא ודאי מתה בעקבות תסחיף ריאתי גדול, אבל בשעתו לא הפסקתי לחשוב, מה בעצם היה לא בסדר איתה? מה קרה לפני שהגיעה לחדר המיון? והאם היו העניינים מתפתחים אחרת אילו היתה לה נגישות טובה יותר לטיפול רפואי? האם היה גורלה העצוב יכול להיות אחר?
בשלב מאוחר יותר, כמנתח מתמחה בג'ונס הופקינס, אני עתיד ללמוד שהמוות מגיע בשתי מהירויות: מהיר ואטי. בשכונות שבמרכז בולטימור משל ברחובות מוות מהיר, כתוצאה משימוש באקדחים וסכינים, או בגלל מכוניות מאיצות. סוטה ככל שזה עשוי להישמע, האלימות בעיר היתה אחת מ"נקודות המשיכה" של תוכנית ההכשרה. אמנם בחרתי בהופקינס בגלל הצטיינותו בניתוחי סרטן הכבד והלבלב, אבל העובדה שבית החולים התמודד עם יותר מעשרה מקרים של פציעות חודרניות ביום, בממוצע, רובם פצעי ירי או דקירה, הביאה לידי כך שלעמיתי ולי היו שפע של הזדמנויות לפתח את כישורי הניתוח שלנו בתיקון גופים שהיו במקרים רבים צעירים, עניים, שחורים וגברים.
אם מקרי טראומה משלו בלילות, הימים היו שייכים למטופלים שסבלו ממחלות כלי דם, מחלות של מערכת העיכול ובמיוחד סרטן. ההבדל היה ש"פצעי" המטופלים האלה נבעו מגידולים שהתפתחו באטיות ולא התגלו במשך תקופה ארוכה, וגם במקרים אלה לא כולם שרדו — אפילו לא העשירים, אלה שהיו על גג העולם. לסרטן לא אכפת כמה עשיר אתה. או מי מנתח אותך. אם הוא רוצה למצוא דרך להרוג אותך, הוא ימצא. בסופו של דבר, מקרי המוות האטי האלה טרדו את מנוחתי עוד יותר.
אבל זהו לא ספר על מוות. למעשה, בדיוק להפך.
יותר מ־25 שנה לאחר שאותה אישה נכנסה לחדר המיון, אני עדיין עוסק ברפואה, אבל בדרך שונה מאוד מזו שדמיינתי בעבר. אני כבר לא מבצע ניתוחי סרטן או ניתוחים מכל סוג שהוא. אם תבואו אלי עם פריחה או זרוע שבורה, סיכוי סביר שלא אוכל להועיל לכם.
אז מה אני כן עושה?
שאלה טובה. אילו שאלתם אותי זאת במסיבה, הייתי עושה כמיטב יכולתי להתחמק מהשיחה. או שהייתי משקר ואומר שאני נהג מרוצים, שזה מה שבאמת ארצה להיות כשאהיה גדול. (תוכנית חלופית: רועה.)
כרופא, אני מתמקד באריכות ימים. הבעיה היא שאני די שונא את הצירוף אריכות ימים. מאות שנות רופאי אליל ושרלטנים שטענו כי יש ברשותם שיקויים סודיים לחיים ארוכים יותר הוציאו לו שם רע. איני רוצה להיות מקושר עם האנשים האלה, ואיני יהיר מספיק לחשוב שלי עצמי יש איזה מין תשובה קלה לבעיה הזאת, אשר מעסיקה את האנושות זה אלפי שנים. אם אריכות ימים היתה עניין פשוט כל כך, לא היה צורך בספר הזה.
אפתח במה שאריכות ימים איננה. אריכות ימים אין פירושה לחיות לנצח. או אפילו עד גיל 120 או 150, כפי שנוהגים כמה מומחים מטעם עצמם להבטיח בימינו לחסידיהם. להוציא איזו פריצת דרך משמעותית, שבדרך זו או אחרת תהפוך את מהלכן של שני מיליארד שנות היסטוריה אבולוציונית ותשחרר אותנו מכיווניות הזמן, כל אחד וכל מה שחי כיום ימות לבסוף. מדובר ברחוב חד־סטרי.
פירושה של אריכות ימים גם איננו צבירה גדלה והולכת של ימי הולדת נוספים בשעה שאנו הולכים וקמלים לאִטנו. זה מה שקרה לטיתונוס האומלל, במיתולוגיה היוונית, שביקש מהאלים חיי נצח. לשמחתו הרבה, האלים הגשימו את משאלתו. אך מאחר ששכח לבקש גם נעורי נצח, גופו המשיך להתנוון. אוּפּס.
רוב המטופלים שלי מבינים את זה בחוש. בדרך כלל, בפעם הראשונה שהם באים אלי, הם עומדים על כך שאין ברצונם לחיות זמן ארוך יותר אם חיים כאלה פירושם מצב מתמשך של בריאות הולכת ומידרדרת. רבים מהם ראו את הוריהם או סביהם וסבותיהם מתמודדים עם גורל כזה, עדיין חיים אך סובלים מנזקיהן המשתקים של שבריריות גופנית או דמנציה. אין להם שום רצון לחיות מחדש את סבלוֹת זקניהם. כאן אני עוצר אותם. אני אומר, העובדה שהורינו נאלצו לשאת זקנה כואבת, או מתו צעירים מכפי שהיו צריכים למות, אין פירושה שאתם מוכרחים להיות כמוהם. העבר אינו צריך להכתיב את העתיד. אריכות הימים שלכם ניתנת לעיצוב יותר מכפי שאתם סבורים.
ב־1900 הסתובבה תוחלת החיים היכנשהו מתחת ל־50, ורוב האנשים נטו למות מסיבות "מהירות": תאונות, פציעות ומחלות מידבקות כאלה ואחרות. מאז הלך המוות האטי ותפס את מקומו של המהיר. רוב האנשים הקוראים ספר זה יכולים לצפות למות מתישהו בשנות ה־70 או ה־80 לחייהם, פחות או יותר, וכמעט כולם מסיבות "אטיות". בהנחה שאינכם אנשים שעוסקים בפעילויות מסוכנות להפליא כמו קפיצה מבניינים, מרוצי אופנועים או התכתבות תוך כדי נהיגה, סיכוי מכריע שתמותו כתוצאה מאחת המחלות הכרוניות של הזקנה שאני מכנה ארבעת הפּרשים: מחלת לב, סרטן, מחלה ניוונית של מערכת העצבים או סוכרת סוג 2 ואי־תפקוד מטבולי המתקשר אליה. כדי להשיג אריכות ימים — כדי לחיות זמן רב יותר ולחיות טוב יותר במשך זמן רב יותר — עלינו להבין את הגורמים הללו למוות אטי ולהתעמת איתם.
לאריכות ימים שני מרכיבים. הראשון הוא כמה זמן אתה חי, משך החיים הכרונולוגי, אך החלק השני והחשוב לא פחות הוא כמה טוב אתה חי — איכות שנות חייך. זה נקרא משך החיים הבריאים (healthspan), וזה מה שטיתונוס שכח לבקש. משך החיים הבריאים מוגדר על פי רוב כתקופת החיים שבה אנו חופשיים ממוגבלויות או מחלות, אבל בעיני ההגדרה הזאת פשטנית מדי. אני חופשי היום מ"מוגבלות ומחלה" כפי שהייתי בהיותי סטודנט לרפואה בן 25, אבל אני בן ה־20 ומשהו היה יכול לעשות כמעט הכול טוב יותר מאני בן ה־50, פיזית ומנטלית. זאת עובדה. לכן, החלק השני של תוכנית אריכות הימים שלנו הוא לשמור על כשירותנו הפיזית והמנטלית ולשפר אותה.
שאלת המפתח היא, לאן אני ממשיך מכאן? מה צריך להיות מסלולי העתידי? סימני אזהרה מקיפים אותנו כבר באמצע החיים. הייתי בהלוויות של חברים מהתיכון, שמשקפות את הגידול החד בסכנה למות החל בגיל העמידה. בו בזמן, רבים מאיתנו בני ה־30, ה־40 וה־50 רואים את הורינו הולכים ושוקעים במוגבלויות פיזיות, דמנציה או מחלות ארוכות טווח. תמיד עצוב לראות זאת, וזה מחזק את אחד מעקרונות הליבה שלי, שלפיו הדרך היחידה לייצר לעצמכם עתיד טוב יותר — להציב את עצמכם במסלול טוב יותר — היא להתחיל לחשוב על כך ולנקוט פעולה עכשיו.
אחד המכשולים העיקריים בחיפושינו אחר אריכות ימים הוא העובדה שהכישורים שרכשנו אני ועמיתי במהלך הכשרתנו הרפואית התבררו כמועילים הרבה יותר בהתמודדות עם מוות מהיר מאשר עם מוות אטי. למדנו לתקן עצמות שבורות, לחסל זיהומים באנטיביוטיקה חזקה, לתמוך באיברים פגומים ואפילו להחליף אותם ולשכך את הלחץ בפציעות חמורות של עמוד השדרה והמוח. הגענו ליכולת מדהימה בהצלת חיים והשבת גופים שבורים לתפקוד מלא, ואפילו בהחייאת מטופלים שכמעט מתו. אבל נחלנו הרבה פחות הצלחה בסיוע למטופלים הסובלים ממחלות כרוניות כגון סרטן, מחלות לב וכלי דם, או מחלות של מערכת העצבים, לחמוק ממוות אטי. יכולנו להקל את התסמינים שלהם, ולא פעם לעכב במקצת את הסוף, אבל נראה שלא עלה בידינו לאפס את השעון כפי שהצלחנו לעשות עם בעיות אקוטיות. השתפרנו בתפיסת הביצים, אך לא הגענו לכלל יכולת לעצור בעד נפילתן מהבניין מלכתחילה.
הבעיה היא שניגשנו לשני סוגי המטופלים — קורבנות הטראומה והחולים הכרוניים — עם אותו תסריט בסיסי ביד. תפקידנו היה למנוע ממטופל למות, בכל מחיר. אני זוכר מקרה אחד במיוחד, נער בן 14 שהובא לחדר המיון באחד הלילות, חי בקושי. הוא ישב כנוסע בהונדה שנפגעה צִדית על ידי נהג שגנב רמזור אדום במהירות רצחנית. המדדים החיוניים שלו היו חלשים והאישונים היו קבועים ומורחבים, עובדה שרמזה על פציעת ראש קשה. הוא היה קרוב למוות. כרופא האחראי על יחידת הטראומה, הפעלתי מיד נוהל בניסיון להחיות אותו, אבל בדיוק כמו במקרה של האישה במיון בסטנפורד, שום דבר לא עבד. עמיתי רצו שאכריז על מותו, אבל אני סירבתי בעקשנות לעשות זאת. תחת זאת, המשכתי בנוהל, העריתי לגופו נטול החיים מנה אחר מנה של דם ואפינפרין משום שלא יכולתי להשלים עם העובדה שחייו של נער תמים יסתיימו כך. לאחר מכן, התייפחתי בחדר המדרגות מתוך צער עמוק על כך שלא יכולתי להציל אותו. אבל גורלו נחרץ עוד לפני שהגיע אלי.
האתוס הזה מושרש בכל מי שנכנס למקצוע הרפואה: אף אחד לא ימות במשמרת שלי. באותו האופן גם ניגשנו לחולי סרטן. אבל במקרים רבים מאוד, היה ברור שהגענו מאוחר מדי, לאחר שהמחלה כבר הספיקה להתקדם עד לנקודה שבה המוות כמעט בלתי נמנע. אף על פי כן, כמו במקרה הנער ותאונת הדרכים, עשינו כל מה שביכולתנו להאריך את חייהם, הנהגנו טיפולים רעילים ולא פעם כואבים עד הרגע האחרון ממש, שקנו במקרה הטוב כמה שבועות או חודשי חיים.
הבעיה אינה שאנחנו לא מנסים. הרפואה המודרנית משקיעה מאמצים ומשאבים שלא ייאמנו בכל אחת מן המחלות האלה. אבל ההתקדמות שהשגנו רחוקה מלהלהיב, להוציא אולי במקרה של מחלות לב וכלי דם, שבהן צמצמנו את שיעורי התמותה (מספר מקרי המוות המתרחשים באוכלוסייה מוגדרת ביחידת זמן קבועה) בעולם המתועש בשני שלישים בתוך כ־60 שנה (אבל כמו שנראה, עדיין יש מה לעשות). שיעור המוות מסרטן, לעומת זאת, נותר כמעט ללא שינוי במשך יותר מ־50 השנים שחלפו מאז הוכרזה המלחמה בסרטן, וזאת למרות מאות מיליארדי דולרים של כסף ציבורי ופרטי שהושקעו במחקר. סוכרת סוג 2 היא עדיין משבר משתולל של בריאות הציבור ואינה מראה שום סימני שככה, ומחלת אלצהיימר ומחלות ניווניות הקשורות למערכת העצבים אורבות לאוכלוסייה הזקנה הגדלה והולכת בלי שנראה שום בדל טיפול יעיל בהן באופק.
אבל בכל אחד ואחד מהמקרים האלה, אנחנו מתערבים בנקודת הזמן הלא נכונה, הרבה אחרי שהמחלה הכתה שורש, ולא פעם כשכבר מאוחר מדי — בזמן שהביצים כבר נופלות. בטני התהפכה בכל פעם שנאלצתי לספר למישהי שסובלת מסרטן שנותרה לה רק חצי שנה לחיות, בידיעה שהמחלה ודאי קנתה שביתה בגופה שנים אחדות לפני שאותרה. בזבזנו המון זמן. שכיחותן של מחלות ארבעת הפרשים עולה בחדות עם הגיל, אבל על פי רוב, הן מתחילות הרבה יותר מוקדם והרבה לפני שאנחנו מזהים אותן, ובדרך כלל אורך להן הרבה מאוד זמן להרוג אתכם. אפילו כשמישהו מת "בפתאומיות" מהתקף לב, סביר להניח שהמחלה התפתחה בעורקיו הכליליים במשך יותר מ־20 שנה. המוות האטי פועל אפילו לאט יותר מכפי שקלטנו.
המסקנה ההגיונית היא שעלינו להתערב בשלב מוקדם יותר כדי לנסות לעצור את הפרשים במקומם — או מוטב אפילו, למנוע את קיומם לגמרי. אף אחד מן הטיפולים שלנו בסרטן הריאות בשלב מתקדם לא הביא לצמצום שיעור התמותה בהיקף המתקרב אפילו לזה שהשיג הצמצום העולמי בהיקף העישון במהלך 20 השנים האחרונות, בזכות האיסורים הנרחבים על עישון. הצעד המניעתי הפשוט הזה (האיסור לעשן) הציל חיים רבים יותר מכל התערבות רפואית מאוחרת שהגה המדע. ואף על פי כן, רפואת הזרם המרכזי ממשיכה להתעקש לחכות לדיאגנוזה לפני שמתערבים.
סוכרת סוג 2 מהווה דוגמה מצוינת לכך. הקווים המנחים לטיפול התקני במחלה לפי האגודה האמריקנית לסוכרת היא שאדם יכול להיות מאובחן בסוכרת diabetes mellitus)) כאשר תוצאת בדיקת ההמוגלובין A1c (HbA1c)1 שלו היא 6.5 אחוזים ומעלה, מה שמקביל לרמת סוכר ממוצעת בדם של 140 מ"ג/ד"ל (השיעור הנורמלי קרוב יותר ל־100 מ"ג/ד"ל, או HbA1c של 5.1 אחוזים). החולים האלה מקבלים טיפול מקיף, הכולל תרופות שעוזרות לגוף לייצר יותר אינסולין, תרופות שמורידות את רמת הסוכר שהגוף מייצר ובסופו של דבר את רמת ההורמון אינסולין עצמו, במטרה להחדיר גלוקוז לרקמות גופם שפיתחו תנגודת גבוהה לאינסולין.
אבל אם בדיקת ה־HbA1c חוזרת עם תוצאה של 6.4 אחוזים, המעידה על רמת סוכר ממוצעת בדם של 137 מ"ג/ד"ל (רק שלוש יחידות פחות) הרי שטכנית, אין להם סוכרת סוג 2 כלל. במקום זאת, יש להם בעיה שנקראת טרום־סוכרת, שהכללים המנחים הסטנדרטיים לטיפול בה ממליצים על פעילות גופנית בהיקף מתון, שינויים תזונתיים שהגדרתם מעורפלת, שימוש אפשרי בתרופה לבקרת רמת הסוכר בדם ששמה מֶטפורמין ו"ניטור שנתי" — בעיקרו של דבר, לחכות ולראות אם המטופל באמת יפתח סוכרת לפני שהמחלה תטופל כבעיה דחופה.
אני גורס שזוהי כמעט הגישה הגרועה ביותר לטיפול בסוכרת סוג 2. כפי שנראה בפרק 6, סוכרת סוג 2 שייכת לרצף של בעיות מטבוליות שמתחילות זמן רב לפני שמישהו חוצה את הסף הדיאגנוסטי המאגי הזה בבדיקת דם. סוכרת סוג 2 היא פשוט התחנה האחרונה של הקו. הזמן שבו יש להתערב הוא הרבה לפני שהמטופל בכלל מגיע לאזור הזה; אפילו טרום־סוכרת היא כבר שלב מאוחר מאוד במשחק. זה אבסורדי ומזיק לטפל במחלה הזאת כאילו היתה הצטננות או עצם שבורה, כלומר, מצב של יש או אין. אבל לעתים קרובות מדי, נקודת האבחון הקליני היא הנקודה שבה מתחילה ההתערבות שלנו. מה ההיגיון בכך?
אני סבור שיעדנו צריך להיות להתחיל לפעול מוקדם ככל האפשר, לנסות למנוע מאנשים לפתח סוכרת סוג 2 ואת כל שאר מחלות הפרשים. עלינו לפעול מתוך גישה פרואקטיבית ולא ריאקטיבית (היגבית). שינוי דפוס החשיבה הזה צריך להיות הצעד הראשון במתקפה על מוות אטי. אנחנו רוצים לעכב או למנוע את המחלות האלה כך שנוכל לחיות זמן ארוך יותר ללא המחלה, במקום לחיות זמן ממושך עם המחלה. פירוש הדבר הוא שהזמן הטוב ביותר להתערב הוא לפני שהביצים מתחילות ליפול — כפי שגיליתי בחיי שלי.
ב־8 בספטמבר 2009, יום שלא אשכח לעולם, עמדתי על חוף באי קטלינה כשאשתי, ג'יל, נפנתה אלי ואמרה, "פיטר, נראה לי שאתה צריך לעבוד על להיות קצת פחות לא רזה."
הייתי המום וכמעט הפלתי את הצ'יזבורגר מהיד. "פחות לא רזה?" אשתי המתוקה אמרה את זה?
הייתי די בטוח שהרווחתי את ההמבורגר ביושר, וכמוהו את הקוקה־קולה בידי השנייה, לאחר שזה עתה שחיתי אל האי הזה מלוס אנג'לס, מרחק של כ־34 קילומטרים בים הפתוח — מסע שארך לי 14 שעות, רובו ככולו נגד הזרם. לפני רגע, הייתי מאושר לסמן וי על המשחה הארוך שהופיע ברשימת הדברים שרציתי לעשות לפני מותי.2 עכשיו פתאום הייתי פיטר הלא־רזה.
אף על פי כן, ידעתי בן רגע שג'יל צודקת. בלי לקלוט זאת אפילו, תפחתי לכדי 95 קילוגרם, יותר מ־20 קילוגרם שלמים מעל משקלי כמתאגרף בנעורי. בדומה לגברים רבים בגיל העמידה, עדיין תפסתי את עצמי כ"ספורטאי" גם בשעה שדחסתי את גופי דמוי הנקניקייה למכנסיים במידה XL. תמונות מן התקופה הזאת מזכירות לי שבטני נראתה אז בדיוק כמו בטנה של ג'יל בחודש השישי. נעשיתי לבעליו הגאים של גוף־אבא מפואר, ועוד לא מלאו לי 40 אפילו.
בדיקות דם חשפו בעיות חמורות יותר מאלה שיכולתי לראות בראי. למרות העובדה שהתעמלתי בקנאות ואכלתי מה שהיה לתפיסתי מזון בריא (בלי להביא בחשבון צ'יזבורגר מזדמן לאחר משׂחה), איכשהו פיתחתי תנגודת לאינסולין, אחד הצעדים הראשון בדרך לסוכרת סוג 2 ודברים רבים אחרים. רמות הטסטוסטרון שלי היו מתחת לאחוזון החמישי לגבר בגילי. לא יהיה מוגזם לומר שנשקפה סכנה לחיי — לא מיידית, אבל בהחלט בטווח הארוך. ידעתי בדיוק לאן הדרך הזאת עלולה להוביל אותי. קטעתי את כפות רגליהם של אנשים ש־20 שנה קודם לכן, דמו לי מאוד. והעניין נגע לי במיוחד, כי העץ המשפחתי שלי עצמי היה מלא בגברים שמתו בשנות ה־40 לחייהם ממחלות לב וכלידם.
אותו רגע על החוף סימן את ראשית עניינִי בצירוף המילים אריכות ימים. הייתי בן 36 ועמדתי על סף תהום. זה עתה נהייתי לאב עם לידת בתנו הראשונה, אוליביה. מרגע שנשאתי אותה לראשונה בזרועותי, בשמיכת החתלה לבנה, התאהבתי — וידעתי שחיי השתנו לנצח. אבל עד מהרה גם נודע לי שהגנטיקה וגורמי הסיכון השונים שלי מייעדים לי בסבירות גבוהה מוות מוקדם ממחלת לב. מה שעדיין לא קלטתי אז הוא שמצבי הנו לגמרי בר תיקון.
צללתי לספרות המדעית, ומהר מאוד פיתחתי עניין אובססיבי בתזונה ובמטבוליזם, בדיוק כמו שהיה לי בזמנו בניתוחי סרטן. מאחר שאני אדם שניחן מטבעו בסקרנות שאינה יודעת שובע, פניתי למומחים מובילים בתחומים האלה ושכנעתי אותם להדריך אותי במסע חיפושַי אחר הידע. רציתי להבין איך הבאתי את עצמי למצב הזה ומה משמעותו בכל הנוגע לעתידי. והיה עלי לפענח כיצד להחזיר את עצמי למסלול.
המשימה הבאה שלי היתה לנסות להבין את טבעה האמיתי של אתרוסקלרוזיס (טרשת העורקים) — מחלה שאורבת לגברים במשפחת אבי. שניים מאחיו מתו מהתקפי לב לפני גיל 50, ושלישי נפל קורבן למחלה בשנות ה־60 לחייו. הדרך משם לסרטן, שריתק אותי מאז ומעולם, היתה קצרה, ומשם למחלות ניווניות של מערכת העצבים, כמו אלצהיימר. לבסוף, התחלתי ללמוד את התחום הצומח במהירות של גרונטולוגיה (חקר ההזדקנות) — הניסיון להבין מה מניע את תהליך ההזדקנות עצמו וכיצד אפשר להאט אותו.
אפשר שהמסקנה החשובה ביותר שהגעתי אליה היא, שלרפואה המודרנית אין באמת הבנה מתי ואיך לטפל במחלות הכרוניות של ההזדקנות שקרוב לוודאי יהיו אלה שיהרגו את רובנו. הסיבה לכך היא במידת מה שכל אחד מהפרשים האלה מסובך להפליא והנו בגדר תהליך מחלתי יותר משהוא בגדר מחלה מתפרצת לפתע וחולפת מהר, כמו הצטננות נפוצה. מה שמפתיע הוא, שבמידה מסוימת, בעצם מדובר בבשורות טובות בעבורנו. כל אחת ממחלות הפרשים היא תוצאה מצטברת, התוצר של גורמי סיכון מרובים שמתווספים ומתרכבים עם הזמן. מתברר שאת רבים מגורמי הסיכון הנפרדים האלה קל יחסית לצמצם או אפילו לסלק. אפילו טוב מכך, יש להם כמה תכונות משותפות או מחוללים משותפים שעושים אותם פגיעים לאותם הטקטיקות והשינויים ההתנהגותיים שנדון בהם לאורך הספר.
כישלונה הגדול ביותר של הרפואה נעוץ בניסיון לטפל בכל המחלות האלה בנקודת הקצה הלא נכונה של ציר הזמן — אחרי שכבר הכו שורש — במקום לפני כן. כתוצאה מכך, אנו מתעלמים מסימנים חשובים ומחמיצים הזדמנויות להתערב בשלב שבו יש לנו עדיין הזדמנות לנצח את המחלות האלה, לשפר את הבריאות, ואפשרות להאריך את משך החיים.
אם להביא דוגמאות אחדות:
• למרות העובדה שזרקנו מיליארדי דולרים על מימון מחקרים לגבי מחלות הפרשים, רפואת הזרם המרכזי שגתה מן היסוד בהבנת כמה דברים חשובים להפליא בנוגע לשורש סיבותיהן. נבחן כמה מן התיאוריות החדשות המבטיחות הנוגעות למקורותיהן ולסיבותיהן של כל אחת מהן ואסטרטגיות מניעה אפשריות.
• בדיקת הכולסטרול הטיפוסית שאתם עושים ושבתוצאותיה אתם דנים כחלק מן הבדיקה השנתית הכללית, ורבות מהנחות היסוד העומדות בבסיסה (לדוגמה, בדבר כולסטרול "טוב" ו"רע"), מוליכות שולל ולוקות בפשטנות יתר עד כדי חוסר תועלת מוחלט. הן אינן מספקות לנו מידע אקטואלי הנוגע לרמת הסיכון שלנו למות ממחלת לב — ואיננו עושים כמעט דבר לעצור בעד הרוצחת הזאת.
• מיליוני אנשים סובלים ממחלת כבד שכמעט אינה מוכרת וכמעט אינה מאובחנת אבל מהווה סימן מבשר אפשרי של סוכרת סוג 2. ואולם, תוצאות בדיקות הדם של אנשים המצויים בשלבים מוקדמים של ההפרעה המטבולית הזאת יהיו לא פעם בטווח ה"נורמלי". למרבה הצער, בחברה הלא־בריאה של ימינו, "נורמלי" או "ממוצע" אינם זהים ל"מיטבי".
• ההפרעה המטבולית שמובילה לסוכרת סוג 2 גם עוזרת "לטפח" ו"לקדם" מחלות לב, סרטן ואלצהיימר. מתן תשומת לב לבריאותנו המטבולית עשוי להקטין את הסיכון לכל אחת ממחלות הפרשים האלה.
• כמעט כל ה"דיאטות" דומות: הן אולי עוזרות לכמה אנשים אבל ברוב המקרים הן חסרות תועלת. במקום להתווכח על דיאטות, נתמקד בביוכימיה תזונתית — כיצד שילובי הנוטריאנטים שאתם אוכלים משפיעים על המטבוליזם והפיזיולוגיה שלכם עצמכם, וכיצד נוכל להשתמש בנתונים ובטכנולוגיה כדי להתוות את דפוס האכילה המיטבי בעבורכם.
• מַקרו־נוטריאנט אחד במיוחד מצריך תשומת לב רבה יותר מכפי שרוב האנשים קולטים: לא פחמימות, לא שומן, אלא חלבון, שחשיבותו גוברת ככל שאנו הולכים ומתבגרים.
• פעילות גופנית היא "תרופת" אריכות הימים החזקה מכול ללא מתחרים. שום התערבות אחרת אינה מאריכה את משך חיינו ומשמרת את תפקודינו הקוגניטיביים והגופניים בצורה שמתקרבת אליה בכלל. אבל רוב האנשים לא מתקרבים לרמת הפעילות המספקת — ומלבד זאת, פעילות גופנית לא נכונה עלולה להזיק לא פחות משהיא עשויה להועיל.
• לבסוף, כפי שלמדתי בדרך הקשה, החתירה לבריאות גופנית ולאריכות ימים חסרת משמעות אם אנו מתעלמים מבריאותנו הרגשית. סבל רגשי עלול להזיק לבריאותנו בכל החזיתות, והכרחי לטפל בו.
למה נחוץ לעולם עוד ספר על אריכות ימים? אני שואל את עצמי את השאלה הזאת שוב ושוב בשנים האחרונות. רוב הכותבים בתחום משתייכים לקטגוריות מסוימות. חלקם מאמינים אדוקים, שעומדים על כך שאם תדְבקו בדיאטה המסוימת שלהם (וככל שהיא מגבילה יותר, כך יותר טוב), או תתרגלו מדיטציה בדרך מסוימת, או תאכלו סוג מסוים של מזון־על או תשמרו את ה"אנרגיה" שלכם כמו שצריך, אזי תוכלו לחמוק מידי המוות ולחיות לנצח. לא פעם, הם מפצים על חוסר הרצינות המדעית בלהט רב.
בצד השני של הספקטרום עומדים אלה המשוכנעים שהמדע יגיע בתוך זמן קצר להבנה כיצד להפוך את כיוון תהליך ההזדקנות עצמו, באמצעות כוונונו של איזה נתיב תאִי עלום או הארכת הטלומרים שלנו, או "תכנות מחדש" של התאים כך שלא נזדקן כלל. הדבר נדמה מאוד בלתי סביר בימי חיינו, אף כי יש להודות שהמדע מתקדם בצעדי ענק בכל מה שקשור בהבנת ההזדקנות ומחלות הפרשים. אנחנו לומדים המון, אבל החלק המסובך הוא לדעת כיצד ליישם את הידע החדש הזה אצל אנשים אמיתיים מחוץ למעבדה — או לכל הפחות, כיצד להיזהר שלא ליפול בפח במקרה שהמדע היומרני להפליא הזה לא יצליח לדחוס אריכות ימים לגלולה.
כך אני תופס את תפקידי: אני לא מדען מעבדה או חוקר קליני אלא יותר מתרגם, שעוזר לכם להבין וליישם את התובנות האלה. זה מצריך הבנה יסודית של המדע אבל מצריך גם קורטוב של אמנות, בדיוק כאילו היינו מתרגמים שיר של שייקספיר לשפה אחרת. עלינו להצליח למסור במדויק את פשר המילים (המדע) אך במקביל לתפוס גם את הנימה, את הניואנסים, את התחושה ואת הקצב (האמנות). בדומה לכך, הגישה שלי לאריכות ימים נטועה עמוק במדע, אבל יש גם מידה רבה של אמנות בניסיון להבין כיצד ומתי ליישם את הידע שלנו עליכם, המטופלים, עם הגֵנים, ההיסטוריה, ההרגלים והיעדים שלכם, שכולם ייחודיים לכל אחד ואחת מכם.
אני סבור שאנו כבר יודעים יותר מן הנחוץ כדי לכופף את העקומה. משום כך קראתי לספר "לחיות יותר". אני מתכוון לכך בשני המובנים: לחיות זמן ארוך יותר ולחיות טוב יותר. בניגוד לטיתונוס, אתם יכולים גם לחיות מעבר לתוחלת החיים הצפויה לכם וגם ליהנות מבריאות טובה יותר ולהוציא מחייכם יותר.
היעד שלי הוא ליצור מדריך הפעלה בר יישום להנהגתה המעשית של אריכות ימים. מדריך שיעזור לכם לחיות יותר. אני מקווה לשכנע אתכם שאם תשקיעו די זמן ומאמץ, יהיה לכם הפוטנציאל להאריך את משך חייכם בעשור ואת משך חייכם הבריאים אולי בשניים, מה שאומר שאתם עשויים ליהנות מן היכולת לתפקד כמו אדם הצעיר מכם ב־20 שנה.
אבל כוונתי כאן איננה להגיד לכם בדיוק מה לעשות; אלא לעזור לכם ללמוד איך לחשוב על עשייתם של הדברים האלה. בעבורי, זה היה המסע, תהליך אובססיבי של לימוד וחזרה שהתחיל ביום ההוא לחופיו הטרשיים של האי קטלינה.
ביתר הרחבה, אריכות ימים דורשת שינוי פרדיגמה בגישתנו לרפואה, גישה שתפנה את מאמצינו למניעתן של מחלות כרוניות ושיפור משך חיינו הבריאים — ולידי כך שנעשה זאת עכשיו במקום לחכות שהמחלות יכו שורש או עד שתפקודנו הקוגניטיבי והגופני כבר הידרדר. זוהי איננה רפואה "מונעת"; זוהי רפואה פרואקטיבית, ואני מאמין שיש לה את הפוטנציאל לא רק לשנות את חייהם של יחידים אלא גם להפחית כמויות עצומות של סבל בחברה בכללותה. כמו כן, השינוי הזה לא יבוא מן הממסד הרפואי; הוא יקרה רק אם וכאשר מטופלים ורופאים ידרשו אותו.
רק שינוי גישתנו לרפואה עצמה יאפשר לנו להגיע לגג ולמנוע את נפילתן של הביצים. איש מאיתנו אינו צריך להיות שבע רצון מן ההתרוצצות למטה בניסיון לתפוס אותן.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.