לחיות כמו יהודי

פרק ראשון: המוסר היהודי ומבקריו

לאחר המלחמה לא שב שימען ללבוש החסידי המסורתי שנהג ללבוש לפניה. פנים מסוימות של החיים החסידיים כבר לא עוררו בו התלהבות כבעבר. היה בו גם לא מעט כעס. לא כלפי אלו שפשעו נגדו — בעיניו אלה לא היו ראויים לזעמו יותר מאשר כלבים מוכי כלבת — אלא בעיקר כלפי אלו שלא תפסו את גודל המאורע שהתרחש, או שהביעו איזושהי מידה של האשמת הקורבן. אומנם היו לו גם כמה עניינים לא פתורים עם ריבונו של עולם, אך מבחינתו היה זה עניין אישי ופרטי לחלוטין.

כך או כך, אחרי המלחמה חי שימען את חייו על פי ההלכה, פחות או יותר כפי שחי על פיה לפני המלחמה, והוא עשה זאת באופן טבעי ואינסטינקטיבי לגמרי. על אף שטבעיות זו עשויה להבדיל בינו לבין רבים משומרי ההלכה בימינו (אשר בחלקם נדון בהמשך הדברים), מאפייני היום־יום של שימען בהיותו יהודי שומר הלכה אינם שונים באופן ניכר מאלו של כל שומר הלכה אחר.

במאפיינים אלה נדון כעת — בעיקר כמבוא למען אלו הבקיאים פחות ברזי ההלכה, אך גם כדי למקד מחדש את מבטם של הקוראים הבקיאים בהלכה: במקום בפנים שמבחינה טכנית נחשבות לחמורות שבה, דווקא בפניה הנחוות והבולטות ביותר בחיי היום־יום.

יום בחייו של שימען

מדי יום ביומו, מייד בקומו, שימען נוטל את ידיו ומברך ברכות השחר. אם הוא מתגלח, לא יעשה זאת בתער אלא במספריים או במכונת גילוח, והוא תמיד יותיר קצוות מספיקים בפאותיו. הוא יתלבש באופן צנוע. מתחת לחולצתו ילבש תמיד טלית קטן עם ציציות, ויקפיד לכסות את ראשו, לפחות חלקית. לעולם לא ילבש "שַׁעַטְנֵז" — בגד שיש בו תערובת של צמר ופשתן. במרחב הציבורי, בדרך כלל יחבוש כובע וילבש ז'קט. אך כבר לא את המעיל הארוך (קַפּוֹטָה או בֶּעקישֶע) שנהג ללבוש ולא את הכובע המעוגל (קאפֵּלוּש) שנהג לחבוש לפני המלחמה.

בכל בוקר ילך שימען אל השטיבל, יתעטף בטלית, יניח תפילין ויתפלל תפילת שחרית במניין. הוא יתייחס ביראת כבוד לתשמישי קדושה, ואף יחווה באצבעו לעבר המזוזה בעוברו בדלת. הוא יקום מפני ספר התורה כאשר מוציאים אותו מארון הקודש לקריאת התורה (המקוצרת של ימי שני וחמישי והמלאה בשבת) וכשמחזירים אותו לאחריה, ובאותה מידה יקום מפני תלמיד חכם כאשר זה חולף על פניו.

בזמן התפילה ישלשל שימען מטבעות מספר אל קופת הצדקה או אל ידיו של קבצן המחזר על בתי הכנסת, אם ישנו. הוא יתעדכן בנוגע לחולים ולאבלים בקהילתו ויתכנן את הביקור הבא שיערוך אצלם בהזדמנות הראשונה שתהיה לו. על אף שבהחלט אינו אדם אמיד, אם יבקש ממנו חבר הלוואה קטנה הוא ייעתר לו, ובלבד שלא תהא מעורבת בה שום ריבית; כאשר יזדקק הוא להלוואה קטנה, הוא יצפה ליחס דומה מחבריו. אם יתבקש, יתרום תרומה צנועה לתחזוקת השטיבל, המקווה ומוסדות קהילה אחרים. כל חבריו ומכריו של שימען יהודים, ורובם באים מרקע דומה לשלו.

שגרת חייו של שימען משתנה בשבתות ובחגים. לפרק זמן של כעשרים וחמש שעות, החל ממעט לפני שקיעת החמה ביום שישי ועד מעט אחרי צאת הכוכבים שלמוחרת, הוא יקפיד על איסורים רבים מכדי לפרטם כאן במלואם. למשל, הוא לא ידליק ולא יכבה אש ואף לא נורה חשמלית, לא יתעסק בכסף ולא יבצע עסקאות, לא יבשל — אף לא ימזוג מים רותחים (שהורתחו לפני שבת) ישירות על שקיק תה. הוא לא יכתוב בעט או במקלדת, לא יישא חפצים באזור ציבורי ("רשות הרבים") שאינו מוקף ב"עירוב", לא יקשור או יתיר קשר בעל אופי קבוע (למשל, קשר המחזיק חבילה סגורה), ובאופן כללי יימנע מלשוחח בענייני עסקים ומלדבר דברי חולין.

בשבת יבלה שימען זמן רב יותר בשטיבל בתפילה ובשמיעת קריאת התורה. אחר תפילות הציבור בליל שבת (קרי: שישי בלילה), הוא יאמר את הקידוש בביתו על כוס יין ולאחר מכן ייטול את ידיו ויברך על שתי חלות שלמות; תהליך זה יחזור על עצמו גם בבוקר שלמוחרת אחר התפילה; סמוך לשקיעה הוא יסעד סעודה שלישית.

איסורי השבת וטקסיה יחזרו על עצמם בשינויים קלים גם בחגים, אשר לכל אחד מהם כמה מצוות ייחודיות משלו. למשל, בכל ימי חג הסוכות יסעד שימען את כל סעודותיו בסוכה, מחוץ לביתו; בפסח, לא יאכל ולא יחזיק בביתו שום מאכל העשוי מדגן מלבד מצה; בערב שבועות יישאר כנהוג ער במשך כל הלילה ויעסוק בלימוד תורה; בראש השנה יבלה זמן רב עוד יותר בשטיבל ויאזין לתקיעות השופר. ביום הכיפורים יצום שימען למשך כל עשרים וחמש השעות, שאת רובן יעביר בתפילה ובהתרכזות בתשובה על חטאיו.

בחמשת הצומות הנוספים הפזורים לאורך השנה, אשר ארבעה מתוכם נועדו לציין אירועים הקשורים בחורבן בתי המקדש הראשון והשני, יצום מבוקר ועד ערב, למעט תשעה באב, שבו יצום למשך כעשרים וחמש שעות. בפורים ובחנוכה — החגים המינוריים יותר, שאינם ימי שבתון — הוא יחגוג ניסים שאירעו בימי בית המקדש השני (או מעט לפניו). בערב פורים ובבוקרו ילך לשטיבל וישמע את קריאת המגילה, ובצוהריים ישתתף ב"משתה" עם חבריו. בשמונת ימי החנוכה ידליק נרות בחנוכייה שיניח על אדן החלון ערב ערב, ובכל ערב יוסיף נר על הלילה שלפניו.

מגבלות רבות חלות על הרגלי האכילה של שימען. הוא יקנה בשר רק מספּק הנמצא תחת השגחה מוקפדת, המוודאת שמקור הבשר מבעל חיים מותר באכילה, שבעל החיים נשחט באופן מסוים מאוד, שחלקים מסוימים בו הוסרו, ושהחלקים המותרים באכילה הושרו במים והומלחו כנדרש כדי להסיר את הדם. הוא לא יערבב מוצרי בשר עם מוצרי חלב, ולא יאכל אותם באותה ארוחה; למעשה, הוא יימנע מאכילת מאכלי חלב עד חלוף שש שעות מעת שאכל בשר, ואף לא ישתמש באותם כלים למאכלים בשריים וחלביים. הוא יאכל דגים רק ממינים שיש להם סנפירים וקשקשים. הוא לא יאכל מוצרים מעובדים אלא אם יש עליהם חותמת ממקור נאמן המעידה כי הם חפים מרכיבים לא כשרים. הוא לא יאכל מתוצרת ארץ ישראל מבלי לוודא שניטלו ממנה תרומות ומעשרות. הוא ישתה יין רק אם הופק בידי יהודי שומר שבת. הוא לא יאכל דבר בלי לברך לפניו ברכה מתאימה, והוא גם יברך ברכה נוספת לאחר גמר אכילתו.

לעיתים קרובות ישתתף בטקסי מעגל החיים — ברית מילה, בר־מצווה, חתונה — ובהם לפעמים ישתף את הקהל בדברי תורה בהשראת פרשת השבוע, ויכיר תודה על כך שיהודים מסוגלים שוב לחגוג. הוא ירווה עונג מהצעת שידוכים לילדיהם ונכדיהם של חבריו. נוהלי השידוכים ידועים היטב לכל המעורבים: פרק החיזורים אמור להיות קצר יחסית, ובמהלכו אמור הזוג להימנע ממגע מיני, ואף ממגע בכלל. אירוסין ונישואין נחשבים ליצירת קשר לא רק בין שני פרטים אלא בין שתי משפחות, כשכל אחת מהן מקבלת עליה אחריויות וחובות כלכליות בכל הנוגע לאירועי החתונה ולייסוד הבית החדש של בני הזוג. אף לאחר הנישואין אין בני הזוג רשאים להיות פעילים מינית בימי המחזור החודשי של בת הזוג ובשבוע לאחר שהוא תם ושבסופו היא טובלת במקווה. מצופה מהם, אם הם יכולים, להביא לעולם ילדים רבים, והחובה המינימלית היא בן אחד ובת אחת. הפלות אסורות, למעט במקרים יוצאי דופן. אם הנישואין אינם עולים יפה, יש צורך בגט המופק באופנים מסוימים מאוד. ילד הנולד לאישה שלא קיבלה גט כשר נחשב ממזר וכמעט אינו כשר לנישואין.

בזמנו הפנוי, שימען לומד תורה; בכל יום הוא מתקדם מעט באחת ממסכתות התלמוד הבבלי. נושאים רבים שיעסוק בהם לא יהיו קשורים לאחת הפרקטיקות שנסקרו לעיל, המעצבות את חיי היום־יום שלו, ומהם שיהיו אף חסרי משמעות מעשית בחיי היהודים כבר יותר מאלפיים שנה.

לדוגמה, שימען עשוי ללמוד בעיון את הסוגיות הנוגעות להבאת קורבנות בבית המקדש: סוגי הקורבנות, הנסיבות שבהן מקריבים אותם, העבודות הנלוות לקורבן, מי כשר לבצע אותן, אילו מעשים או מחשבות פוסלים את הקורבן, וכן על זה הדרך. הוא עשוי לעסוק בהלכות טומאה וטהרה: בהיררכיית הטומאות, מטומאת מת ומטה; בנסיבות שבהן עלולה טומאה לעבור מחפץ או מאדם אחד לחפץ אחר או לאדם אחר; בהליכי ההיטהרות של בני אדם וחפצים בהתאם לדרגת הטומאה; באופן ההתנהלות במקרים של ספק טומאה וכיוצא באלו. באותה מידה הוא עשוי ללמוד סוגיות בדיני נפשות שנועדו לדיונים בבתי דין מיוחדים, מן הסוג שאינם בנמצא מאות בשנים, כפי שהוא עשוי ללמוד דיני ממונות אשר נידונים גם כיום בבתי דין רבניים על בסיס יום־יומי.

שימען, שעיסוקו בתעשיית היהלומים, בא במגע בעיקר עם אנשים מרקע דומה לשלו. כשיש לו עסקים עם שאינם יהודים, הוא עושה זאת לפי כל כללי ההגינות והנימוס המקובלים. במקרים החריגים שבהם יש צורך בגורם חיצוני לצורך יישוב מחלוקת כלשהי עם יהודי כמוהו, הוא ייגש — בהסכמת הצד השני — לתלמיד חכם מקומי על מנת שיגשר ביניהם, יציע פשרה או יפסוק לטובת אחד הצדדים בהתאם להלכה. כאשר שימען נדרש לקבל הכרעה בסוגיה אישית משמעותית שהוא אינו בטוח בנוגע אליה, הוא עשוי לפנות לרבי מגור לקבל עצה והדרכה.

שרטוט זה הוא רק מעט מן המעט מאורח החיים ההלכתי כפי שהוא בא לידי ביטוי בחיי היום־יום, אך יש בו כדי לתת די רקע להדגשת כמה הבדלים יסודיים בין ההלכה לבין העקרונות המוסריים המנחים את היידי, אשר הסתייגויותיה מכל הנאמר לעיל יידונו מייד.

היידי בת פרינסטון

אבי אימהּ של היידי למד בישיבה בליטא והיגר לארצות הברית בשנות העשרים של המאה העשרים. הוא נישא לאישה ממשפחה אמריקנית מסודרת וכיהן כרב של בית כנסת אורתודוקסי־באופן־רשמי בעיר בינונית במערב התיכון. משפחתו הייתה שומרת השבת היחידה בשכונתו. אימה של היידי ושני אחיה למדו בבית הספר הציבורי המקומי; אחרי הלימודים היה הסב לומד תלמוד עם בניו.

הורי אביה של היידי עברו לניו־יורק זמן קצר לאחר שנישאו בוורשה בשנות השלושים המוקדמות. לא היה פשוט למצוא עבודה בזמן השפל הגדול; סבה עבד באטליז כשר, וסבתה באופן מזדמן כתופרת. באותם ימים היצע בתי הספר היהודיים היה דל, ומכל מקום לא היה להם די כסף לשלוח את ילדיהם לבית ספר כזה, ולכן למדו אביה של היידי ואחותו בבית ספר ציבורי. שניהם הלכו ללימודי השלמה יהודיים (Sunday School) בימי ראשון בבית הכנסת המקומי.

הוריה של היידי נפגשו בניו־יורק באמצע שנות החמישים. שניהם חלקו מעין מזג מסורתי, מהסוג שכבר החל להיות נדיר באותם ימים. הם נישאו ועברו ללונג־איילנד, שם אביה של היידי עבד כמהנדס בחברה גדולה ואימה הייתה מורה. הם היו לפעילים בבית הכנסת הקונסרבטיבי המקומי, והשתתפו שם בתפילות מפעם לפעם. כמו אחיה הגדול והיחיד, גם היידי למדה בבית הספר הציבורי המקומי, שנחשב לאיכותי מאוד מבחינה לימודית; כמעט כל חבריה לכיתה ולחיים היו יהודים.

עד לבת־המצווה שלה, פקדה היידי את בית הכנסת המקומי בשעות אחר הצוהריים ללימודי השלמה יהודיים; היא יכלה לקרוא עברית באופן סביר והייתה בקיאה למדי בנרטיב היהודי המסורתי. היו לה יחסים טובים עם סבה וסבתה האורתודוקסים ואף עם בני משפחת דודהּ מצד האם, שחיו בשכונת פלטבוש שבברוקלין ונעשו "ישיביש" (המקבילה האמריקנית לחרדים שאינם חסידים).

כאשר נחתה היידי בפרינסטון באמצע שנות השבעים בהיותה סטודנטית לתואר ראשון, באופן טבעי פנתה אל הסטיבנסון־הול, הגלגול המוקדם של "המרכז לחיים יהודיים" בקמפוס. רוב הסטודנטים שפקדו את סטיבנסון־הול באו בשביל ארוחות כשרות, אך היידי — שבמשפחתה נהגו לשמור כשרות רק בבית אך לא להקפיד על כך מחוצה לו — באה בעיקר משום שפשוט חשה בנוח יותר בחברת יהודים. בשבתות הייתה פוקדת לעיתים מנייני תפילה שוויוניים, מהסוג שבו נשים וגברים ישבו יחד וחלקו בשווה את התפקידים הקשורים בהובלת התפילה. לאחר שהתיידדה עם כמה סטודנטים אורתודוקסים ששבו לא מכבר משנת לימודים בישיבות בישראל, אף הרשתה לעצמה להשתתף בהרצאות מזדמנות בנושאים הלכתיים.

כשפגשתי את היידי בסטיבנסון־הול, היא הייתה גבוהה וחיננית, וראשה מעוטר בפקעת תלתלים שחורים; היא הייתה נאה על אף שניכר היה שבקושי הקדישה תשומת לב למראה שלה. היא התברכה בחוש הומור בריא ובאופי מלבב, והייתה משעשעת במיוחד כשהייתה מחקה את המבטא היהודי והמזג הבורגני של אימהּ ("הבית נראה כמו דיר חזירים! א שאנדֶֶע [= בושה]! אני חייבת לנקות לפני שהנערה תגיע" — כאשר "הנערה", כמובן, אינה אלא עוזרת הבית).

ימיה של היידי בתור סטודנטית היו לה ימים של גילוי, של הרחבת אופקים ונפילת מחיצות. היא רצתה להכיר את כל התרבויות, לאהוב את כל האנשים, לגמוע את העולם כולו בבת אחת. היא רכשה לה חברים חדשים בקלות. בשנתה השלישית בפרינסטון החל המעגל החברתי שלה — שכלל שחורים, היספאנים, מוסלמים והינדואיסטים — להידמות לעצרת הכללית של האו"ם.

בתחילה הדבר רק תרם לחיבתה ליהדות. גם אם חבריה החדשים לא הבינו לגמרי את כל הבדיחות שלה, גאוותם הניכרת במורשת התרבותית והאתנית שלהם העצימה את הערכתה למורשת שלה עצמה. אולם באופן הדרגתי החלה לחוש שהנאמנויות האתניות שלה מאותגרות, בשני אופנים.

ראשית, היא נעשתה מודעת יותר לשרירותיות המוחלטת של הזהות הפרטיקולרית שלה. שנית, היא נעשתה רגישה למכשולים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים שרבים מחבריה החדשים נאלצו להתמודד עימם כדי להתקבל לפרינסטון ולהסתדר שם, והיא החלה לחוש אשמה על היותה אמריקנית לבנה ואמידה יחסית.

ממבט כזה — מעין מבט משום־מקום, אשר אינו מקנה מעמד מיוחד ליהדות — החלה לחשוב מחדש על קשריה היהודיים. חבריה וקרובי משפחתה האורתודוקסים נדמו לה, איך לומר, צרי־אופקים משהו. האמונות שלהם היו כה מוזרות, עד שנדמה היה שהן לבטח צבועות, או לחלופין תוצר של שטיפת מוח. העיסוק שלהם בפרטי הפרטים חסרי הערך של ההלכה נדמה לה אובססיבי למדי, ונראה היה שהוא גוזל מהם את הזמן ואת האנרגיה שראוי היה להקדיש לסוגיות חשובות באמת של צדק חברתי המשוועות לתיקון.

אך יותר מכול, ההלכה — שעליה הקפידו חבריה האורתודוקסים — סבלה בעיניה מכשלים מוסריים יסודיים. במיוחד היה נראה לה שההלכה מטפחת בקרב נאמניה איזו עוינות כלפי אלה שאינם יהודים. מאז ומעולם ידעה שיהודים מתנגדים לנישואי תערובת; מסיבות שנעשו ברורות לה פחות ופחות, הוריה טרחו לציין את הסלידה שלהם מהתופעה בהזדמנויות שונות. אך בפרינסטון היא גילתה שהבוז היהודי לשאינם־יהודים עמוק לאין שיעור מזה.

פעם נכחה בהרצאה שנשא נציג תנועת חב"ד המקומי שנושאה היה יהודים ואינם־יהודים. חרף מאמציו לצייר תמונת אידילית של הנושא, במהלך פרק השאלות והתשובות נזרקה אל חלל האולם העובדה שיהודים שומרי מצוות אינם מלווים בריבית ליהודים אחרים אך מותר להם לקחת ריבית משאינם־יהודים. בכאוס שהתפרץ אחרי שהביעה מחאה כלפי האי־צדק הזה, התגלה גם שיהודים אינם שותים יין שבא במגע עם מי שאינו־יהודי. מאותו יום לא השתתפה שוב בהרצאה בנושא יהדות.

תוך שהיא מתרחקת בהדרגה מהסצנה האורתודוקסית הקטנה בפרינסטון, היידי נעשתה רגישה יותר למה שנתפס בעיניה כהתנשאות מסוימת מצד האורתודוקסים, לא רק כלפי לא־יהודים אלא גם כלפי יהודים לא־דתיים כמותה. היא שמה לב שכאשר שוחחו בענייני תורה, היו מכריה הדתיים יותר עוברים לדבר בשפה פנימית שלתחושתה נועדה במכוון להדיר את אלו שאינם "חברי מועדון".

אבל בסופו של דבר, מה שבאמת דחה את היידי ביהדות היה יחסה לנשים. בפעמים הנדירות שבהן פקדה את המניין האורתודוקסי לטובת אירוע שלא יכלה להיעדר ממנו, הייתה נזעמת בשקט מאחורי המחיצה המפרידה בין גברים לנשים בקהילות אלו. באותם מקרים הייתה נזכרת בטינה הלא מדוברת של אימהּ על כך שלא כללו אותה בלימוד התורה של אביה עם אחיה. כאשר הזדמנה לטקס נישואין יהודי מסורתי, היידי הבינה די מהטקס כדי להסיק שנישואין יהודיים הם מוסד פטריארכלי שבו הגבר "קונה" אישה. היהדות הייתה בעיניה לתפיסת עולם השקועה בחשיבה מהותנית מוזרה בכל הנוגע להבדלים בין גברים לנשים ובין יהודים לאינם־יהודים.

בקיצור, היהדות אשר כלפיה חשה בעבר מעין חיבה תורשתית, הייתה בעיניה למגבלה מיותרת, מצמצמת וצרת אופקים, המדכאת אהבה אוניברסלית לטובת תפיסה פרטיקולריסטית תמוהה. בשלב שבו פגשתי בה, היידי כבר הייתה מחויבת הרבה יותר למה שהיא ראתה כצדק חברתי מאשר לסוג כלשהו של יהדות, והיא פקדה את חדר האוכל הכשר בעיקר כדי לפקוח את עיניהם של תמימים שכמותי אל חוסר המוסריות של יהדותם.

האם היה צדק בטענותיה?