לחיות עם המתים שלנו

עַזראל ״חיים ומוות בכף היד״

רגע לפני טקס לוויה בבית הקברות הטלפון הנייד שלי מצלצל.

אני עונה: ״אני לא יכולה לדבר כרגע. אחזור אליך אחרי הלוויה...״

הסצנה הזאת חוזרת על עצמה פעמים רבות כל כך, שחבריי כבר הפכו זאת לבדיחה. כשהם מתקשרים אליי הם לעיתים קרובות שואלים אותי בבדיחות הדעת מי מת היום ואיך החיים בבית הקברות. העקביות המסורה שבה אני פוקדת את המקום הזה שאנשים אינם מבקרים בו לעולם, או רק לעיתים רחוקות, מעמידה אותי תכופות לחקירה: ״זה לא עושה לך כלום, להיות קרובה כל כך למוות? לא קשה לך לשהות לצד אבלים בתדירות גבוהה כל כך?״

זה שנים אני מתחמקת מהשאלות הללו, משנה את תשובתי בהססנות בכל פעם. ״לא, לא, זה בסדר, מתרגלים״, ״כן, כן, זה נורא, הזמן לא עוזר לזה״, ״בעצם זה תלוי ביום ובמצב״, ״שאלה טובה, תודה ששאלת...״

למען האמת, אין לי שמץ של מושג. אינני יודעת מה ההשפעה של המוות על האנשים שמתקרבים אליו או מלווים אותו. קשה לי לומר מה ההשפעה שלו עליי ואינני יודעת איזו אישה הייתי לו ניסיתי להתרחק ממנו.

לעומת זאת, אני יודעת שעם הזמן פיתחתי מעין טקסים או הרגלים, שיש שיקראו להם מחוות נגד עין הרע או הפרעות אובססיביות־קומפולסיביות, פעולות שעוזרות לי איכשהו להגביל את מקומו בחיי.

כשאני חוזרת מבית הקברות למשל, אני לעולם לא חוזרת היישר לביתי. אחרי הקבורה אני עוצרת במקום כלשהו, לא משנה איפה, בבית קפה או באיזו חנות. אני יוצרת חיץ סמלי בין המוות לבין הבית שלי. העיקר שלא יבוא איתי הביתה. אני מוכרחה לפזר אותו בחוץ, להשאיר אותו במקום אחר, ליד כוס קפה, במוזיאון או בתא מדידה, ולוודא שהוא מאבד את עקבותיי ולא מוצא את כתובתי.

ביהדות יש אין־ספור סיפורים המספרים שהמוות מסוגל לעקוב אחרינו ויש דרכים לגרום לו ללכת לחפש אותנו במקום אחר, לאבד את עקבותינו. מעשיות רבות ממחיזות זאת באמצעות מלאך המבקר בבתינו או מתהלך בערינו.

לדמות הזאת יש אפילו שם: עזראל, מלאך המוות. מספרים שהוא אורב לאלו שהוא מתכוון להכות, כשחרב בידו. אלה סיפורי אמונות תפלות ותו לא, אך הם מולידים פעולות מקוריות למדי. למשל, בקרב הרבה משפחות יהודיות, כשבן משפחה נופל למשכב משנים מיד את שמו הפרטי. מחליפים את זהותו כדי להטעות את אותו יצור על־אנושי, למקרה שחס וחלילה יבוא לחפשו. תארו לעצמכם שמלאך המוות מצלצל אצלכם בדלת כדי לקחת איתו אדם בשם משה. אתם יכולים לענות לו במצפון שקט: ״מצטערים, אבל אין כאן שום משה. הגעת לבית של שלמה״. והמלאך, נבוך כולו, יתנצל על ההפרעה, ייסוב על עקביו ויסתלק.

האסטרטגיה הזאת נשמעת אולי מצחיקה, אבל היא מבטאת אמת שלא תמיד גלויה לעינינו. אחד המאפיינים של האנושות הוא האמונה שאפשר להרחיק מאיתנו את המוות, להקים מחסומים, לספר סיפורים, לרקוח מזימות כדי שישמור מרחק מאיתנו, או לשכנע את עצמנו שטקסים מסוימים או מילים מסוימות יסלקו אותו מעלינו.

העת המודרנית והרפואה על אמצעיה הטכנולוגיים פיתחו אף הן את השיטות שלהן. בימינו, מלאך המוות אינו רצוי כלל וכלל בתוך בתינו, והוא מוזמן להגיע אך ורק בשעות קבלת הקהל — לבתי החולים, למרפאות, לבתי האבות או להוספיסים. אנחנו סבורים שאין לו מה לחפש אצלנו. פחות ופחות אנשים מתים בבתיהם, כאילו כדי להגן על החיים מפני מורבידיות שאיננו רוצים לפנות לה מקום.

לעיתים קרובות אני חושבת על החלוקה הזאת של המרחב, בעיקר כשאני צועדת ברחובות פריז ומגלה לוחיות זיכרון על חזיתות בניינים ישנים. כאן נפטר פלוני, שם נפטרה אישיות זו או אחרת. בימינו, לא נדע בדרך כלל על אדם שגוסס בבניין שאנו גרים בו, ואנו מקפידים להימנע מלחשוב על האנשים שבתקופות אחרות כנראה מתו בחדרי השינה שלנו. למוות האזורים השמורים לו, ואנו סבורים שאם נתחם את האזורים הללו נאלץ אותו לסגת אליהם.

אך ההיסטוריה, על פרקיה הלא צפויים, מזכירה לנו לפעמים עד כמה — למרות כל הסיפורים וכל מאמצי העקיפה שלנו — כוחנו מוגבל.

בשנת 2020 החליט מלאך המוות לבקר כמעט בכל פינה ברחבי כדור הארץ, להתדפק על דלתה של כל אחת מהיבשות. בשעה שאני כותבת את השורות האלה עדיין לא נראה שהוא מוכן להרפות מאחיזתו. אמנם הוא עודנו מכה בעיקר בבתי החולים ובחדרי הטיפול הנמרץ, הרחק מהבתים שלנו — היכן שהמוות נוכח יותר בקרב חולי קורונה — אבל הוא מאותת לאנושות שיש בכוחו להתערב בחיינו. לפתע הפחד שהוא ייגע באחד מקרובינו, שיצליח להסתנן לתוך שטחינו, הופך מוחשי. המלאך שביקשנו להרחיק דורש שנפנה לו מקום בקיום שלנו ובחברה שלנו. הוא מכיר את שמנו, את כתובת מגורינו, והוא לא יניח לנו להטעות אותו.

המגפה טלטלה גם את טקסי הקבורה ומנהגי ניחום האבלים שלנו. כמו כל מי שמלווה אנשים אל מותם, הייתי עדה בחודשים האחרונים למצבים שמעולם לא שיערתי שיקרו.

ביקורים אצל חולים על ערש דווי כשמסכות וכפפות מסתירות את הפנים, את החיוך, או את ידו המושטת של אדם העומד להיפרד מהעולם; הבידוד שנכפה על הקשישים שבינינו במטרה להגן עליהם מהמוות, שממילא יפקוד אותם וימצא אותם בודדים עד ייאוש; טקסי קבורה הנערכים בדלתיים סגורות, כשמישהו מונה את הנוכחים או אוסר על האבלים להתחבק או ללחוץ ידיים. היינו צריכים לעבור את זה ולומר לעצמנו שנחשוב על כל זה מאוחר יותר. מאוחר מדי.

יום אחד, בתחילתו של הסֶגר, משפחה אחת התקשרה אליי. בני המשפחה היו בבית הקברות, סביב ארון הקבורה של האב, בלי איש לצידם שיציע נחמה. הם לא ביקשו משום חבר ללוות אותם, מפני שלא רצו לסכן איש. אך הם לא הכירו שום תפילה יהודית והתחננו בפניי להגיש להם עזרה מרחוק. מצאתי את עצמי ממלמלת באוזניהם מילים — והם חזרו עליהן בקול רם. בפעם הראשונה בחיי ניהלתי טקס קבורה מסלון דירתי, למשפחה שמעולם לא הכרתי. כשהסתיימה השיחה אמרתי לעצמי ששום מחיצה לא תעזור. המוות חדר אל אזורי המחיה שלנו, בלי לבקש רשות.

הוא מצא את כתובתנו והסתנן אל כל אחד ואחת מאיתנו, אל משפחתנו ואל תודעתנו. או ליתר דיוק, הוא הזכיר לנו שהוא מעולם לא עזב, שמקומו שמור לו ושהכוח שלנו הצטמצם לכדי בחירת המילים או הפעולות שנעשה כשהוא יחליט להופיע.

מציאת המילים הללו וידיעת הפעולות הללו הן לב ליבה של העשייה שלי. זה כמה שנים אני מנסה להגדיר זאת עבור אלו ששואלים אותי.

מה זה אומר להיות רַבּה? כמובן, לנהל טקסים, ללוות אנשים וללמד. לתרגם טקסטים, להנחיל אותם לאנשים ולהשמיע בכל דור את קולותיה של מסורת שמחכה שקוראים חדשים יעבירו אותה הלאה. אך ככל שהשנים חולפות נדמה לי שלמקצוע הקרוב ביותר למקצוע שלי יש שם. מספרת סיפורים.

לדעת כיצד לספר את הסיפור שסופר כבר אלפי פעמים ואיך לתת למי ששומע אותו לראשונה מפתח חדש שבאמצעותו יבין את סיפורו שלו. זה התפקיד שלי. אני מלווה נשים וגברים שבשלבים מכריעים בחייהם זקוקים לסיפור מעשה. סיפורי האבות האלה אינם רק יהודיים, אבל אני מבטאת אותם בשפת המסורת הזאת. הסיפורים הללו יוצרים גשרים בין־דוריים, בין אלו שהיו לאלו שיהיו. סיפורי הקודש שלנו פותחים שער בין החיים למתים. תפקידה של מספרת הסיפורים הוא לעמוד בשער כדי לוודא שהוא נשאר פתוח.

וכך נשאלת מחדש שאלת המרחבים וההפרדה. אנחנו אוהבים להאמין שהמחיצות הן הרמטיות, שהחיים והמוות נפרדים בצורה ברורה, שהחיים והמתים אינם נפגשים. ומה אם למעשה זה בדיוק מה שהם עושים?

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אדם מת. זה קרה בירושלים וזו הייתה אישה. הייתי סטודנטית לרפואה והסמסטר ההוא הוקדש לאנטומיה. אחרי לימודי התאוריה היינו צריכים להעביר כמה שבועות בחדר הדיסקציות. כל אחד מאיתנו קיבל עמדה משלו, כלומר שולחן שעליו נחו מי שתרמו את גופם למדע. אני זוכרת את הריח הקשה מנשוא של הפורמלין ששימר את הגופות שחקרנו — איבר אחר איבר, שריר אחר שריר, עצב אחר עצב.

נראה שכדי להגן על עצמנו רגשית ולחצוץ בין הפחד למושא הלימוד, הפסקנו לראות בהם אורגניזמים שלמים, וחקרנו בעיון כל רכיב אנטומי בנפרד, ניתקנו אותם אלה מאלה. היינו צריכים לוודא בקור רוח שהכול תואם במלואו את הפרטים המדויקים ששיננו מהספר.

יום אחד היינו צריכים ללמוד את האנטומיה של היד, לוודא שאנו מזהים כל אחת מן הרצועות, מבדילים בין עורק ובין עצב הגומד, בין הווריד הקוּבּיטָלי ובין השריר כופף שורש היד הגומדי. כשהרמתי את הסדין שכיסה את יד ימין של הגופה שניתחתי במשך כמה ימים, נתקפתי בחילה. בקצה ידה של האישה הזאת, שתרמה את גופה למדע, ראיתי את ציפורניה העשויות בקפידה, שכנראה המשיכו לצמוח אחרי מותה, משוחות בלק ורוד.

ככל הנראה צבעה אותן זמן קצר לפני מותה. אפשר היה לדמיין איך בקושי הספיקה לייבש את השכבה האחרונה כשעזראל, חרבו בידו, נקש בדלת כדי ליטול את חייה של האישה בעלת היד המטופחת. המראה הזה טלטל אותי. אני חושבת שבאותו הרגע התחוורה לי אמת שאינה ניתנת לביטוי, אמנם מובנת מאליה, אבל כזו שאנו, הסטודנטים לרפואה, מסרבים לבטא: כל אחת מן הגופות המנותחות סיפרה סיפור חיים של גבר או אישה, של חיים שהיו בוודאי מורכבים ומיוסרים, עשויים שכבות, מן העומק ועד פני השטח, שביום בהיר אחד או במשנהו נעשו בהם בחירות — לתרום את גופם למדע, לצבוע את הציפורניים.

באותו אולם אנטומיה של הפקולטה לרפואה, החיים והמוות נגעו אלה באלה בקצות האצבעות אצל אותה אישה שנראתה לי עכשיו אחרת. נזכרתי באמרתו הידועה של לה־פּאליס, אחת האמיתות החכמות ביותר שנוסחו לדעתי: ״חמש דקות לפני מותה היא עוד הייתה בחיים״.

לומר זאת כאמיתה ברורה פירושו של דבר להכיר בכך שעד הרגע האחרון, גם כשהמוות בלתי נמנע, החיים עדיין אינם מוכנים שיעקלו אותם לחלוטין. הם כופים את נוכחותם עד הסוף, גם באותם רגעים שלפני היעלמותנו מהעולם, ונדמה כי הם מנסים לומר למוות הפוקד אותם שאפשר לחיות בדו־קיום.

ייתכן שהדו־קיום הזה אינו מחכה כלל למוות כדי להתקיים. כל זמן שאנו קיימים, החיים והמוות — בלי שאנו מודעים לכך — אוחזים זה בידו של זה ורוקדים יחדיו.

הריקוד הזה הופיע לי בין דפיו של ספר שקראתי בשנים ההן בפקולטה לרפואה. באופן מפתיע, עדיין למדתי על היד ועל הביולוגיה שלה. בשיעורי האמבריוגנזה, שלומדים בהם על שלבי היווצרות החיים בעובר, גיליתי שהאצבעות שלנו — כמו עוד איברים בגוף — נוצרות בדרך של מוות תאי. כף היד שלנו מתפתחת קודם כול לצורת כף שלמה, בלי רווחים. אחר כך, בתהליך תקין של התפתחות, האצבעות נפרדות זו מזו באמצעות הרס התאים המחברים ביניהן. במילים אחרות, הגוף שלנו נוצר ממותם של חלק ממרכיביו. כך קורה גם ברגליים, אבל התהליך אינו בלעדי לקצוות של הגוף אלא חל גם באיברים אחרים בו, כמו הלב, המעיים או מערכת העצבים. האיברים האלה ממלאים את תפקידם רק לאחר שנוצר בהם חלל. ההיעלמות של חלק מהאיבר היא שמאפשרת את תפקודו. חיינו תלויים אפוא בפעולת המוות.

לתופעה המרתקת הזאת של מוות בלב החיים — תהליך המכונה אפופטוזה, ״מוות תאי מתוכנת״ — הקדיש את מחקרו ז‘אן־קלוד אמֵייזֶן, חוקר ומספר סיפורים יוצא מן הכלל. המילה אפופטוזיס פירושה ביוונית עתיקה ״ליפול ממקום גבוה״. היא משמשת גם לתיאור עונת הסתיו, שבה נושרים העלים מן העץ.

וכך חולפות עונות קיומנו, והעצים ובני האדם אינם ממשיכים לחיות אלא אם המוות בא לבקרם. האביב בא רק אל מי שחצה את שלב האפופטוזה, למי שמניח למוות לברוא את אפשרות לידתו מחדש. חקר הסרטן, כך ידוע היום, טוען את אותו הטיעון: התאים שחייהם עודפים — אלה המסרבים למות ומשיגים חיוּת נצחית כמעט — הופכים לגידולים ממאירים. מידה מוגזמת של חיים מזיקה לנו, ומניעת המוות עשויה להיות גורלית. רק כאשר החיים והמוות אוחזים זה בידו של זה, סיפור ההיסטוריה יכול להימשך.

למדתי אנטומיה, ביולוגיה ואמבריוגנזה, אבל לא נעשיתי רופאה ואפילו לא חוקרת. בסופו של דבר החלטתי ללוות בני אדם בצורה אחרת.

נדמה לי שכל מה שהביולוגיה והמדעים לימדו אותי על החיים מיתרגם עתה, בהיותי רַבּה, לדרכים אחרות, וכל הידע שרכשתי על הגוף נטווה לתוך הסיפורים שאני נושאת.

הביולוגיה לימדה אותי עד כמה המוות הוא חלק מהחיים. מקצועי מלמד אותי לפעול מדי יום ביומו כדי שההפך יהיה נכון באותה מידה: אפשר להשאיר מקום לחיים גם בתוך המוות. לשם כך עלינו לדעת לספר אותם, למצוא את המילים שישַמרו אותם בעוצמה רבה יותר מהפורמלין. בכל פעם שאני מנהלת טקס בבית הקברות, אני מנסה לכבד את המקום הזה שיש לחיים בתוך המוות ולהרחיב אותו בעזרת כוח הסיפורים המותירים בנו עקבות שאינן ניתנות למחיקה ומאריכים את קיומם של המתים בקֶרב החיים.

הספר שבידיכם מקבץ כמה מן הסיפורים שניתנה לי הזכות לספר, סיפורים של חיים ושל אֵבֶל שליוויתי או הייתי חלק מהם. חלק מהפרטים שונו כדי לכבד את פרטיותם של האבלים, אחרים נאמנים למציאות לחלוטין ונכתבו בהסכמת המשפחות הנוגעות לדבר. אני מוסרת את תודתי האינסופית לכל הנשים והגברים שעמדתי לצידם ושסיפורם מופיע או לא מופיע בין הדפים הללו, ומוקירה את הזכות שהייתה לי ללוותם, יד ביד.