ליטוף של כאב

השמיים היו תכולים וצלולים, השמש זרחה והאירה את כל הנקרה בדרכה. דמות גדולה ומרובעת התקרבה אל פונדק קטן ששכן בקצה שכונת הפשע הידועה באזור. הוא נכנס אל פונדק הרוחות וכולם השתתקו מייד.

הרמתי את עיניי מהתפריט, חשתי את השקט שהשתרר סביבי פתאום. לעיניי נגלה גבר גבוה, חטוב ורב-עוצמה. נוכחותו העבירה בי רטט של חושניות. לנוכח מראהו הגברי ליבי החסיר פעימה, לפתע לא היה איש סביב, רק אני והוא.

הוא ניגש לדלפק הבר, לא חש בנוכחותי. רטט עבר לאורך גופי.

"מה תרצי להזמין?" ניפץ קולה של המלצרית את הבועה שנכנסתי אליה, ממוגנטת ושקועה בגבר הסקסי שלפניי.

הזמנתי כוס יין אדום ונתח סטייק המוגש עם סלט ירוק. "וכוס מים, בבקשה" הוספתי, חשה שאני חייבת לקרר את חום גופי שהתלהט למראה הגבר היפה ביותר שפגשתי אי פעם.

לא הספקתי להוריד את מבטי ממנו ובן רגע נתקלו עיניו בעיניי וסומק עלה על פניי. באותה שנייה עברה במוחי רק מחשבה אחת, איך אני מפשיטה אותו מבגדיו האלגנטיים ועושה בו כרצוני? השפלתי מבטי, מבוישת על שאנסתי אותו במחשבותיי הכמוסות.

סיימתי בחיפזון את המנה שהוגשה לי כדי שאוכל לברוח משם. ביקשתי חשבון מהמלצרית, וכשהיא שבה הגישה לי כרטיס ביקור ובגבו היה כתוב רק משפט אחד, מקווה שנהנית ולא רק מהארוחה, הכול על חשבון הבית. פניי נפלו. נדהמתי, לא ויתרתי וביקשתי את החשבון.

המלצרית הצעירה, לפי תווי פניה הייתה נערה בת שבע-עשרה בערך, רזה בעלת שיער ארוך בצבע בלונד, עורה בהיר, חייכה אליי חיוך קטן ואמרה, "אסור להמרות את פיו של הבוס, החשבון עלינו." נכלמת עד מאוד חזרתי אל מאורת ביתי בקצה הרחוב. עברתי לשכונה זו רק לפני כמה ימים ולא הכרתי איש מהסובבים אותי.

ירד הערב, עדיין הייתי עסוקה בפריקת ארגזים זה אחר זה באין מפריע, לא מהרהרת על מה שקרה לי בצוהרי היום בפונדק. לפתע נשמע קול דפיקה חזקה על הדלת, לרגע תהיתי מי זה כבר יכול להיות? אף אחד לא יודע שאני כאן. אולי אחד השכנים רוצה לברך אותי לשלום. היססתי לרגע ואז פתחתי אט-אט את הדלת. להפתעתי ניצב לפניי מושא הפנטזיה והמבוכה של אחר הצוהריים. הגבר המושך ביותר עלי אדמות, בעל השיער השחור ועיניי הדבש המהממות, מבנה הגוף השרירי שבלט גם דרך חולצת הספורט הכחולה ומכנסי הג'ינס השחורים, מבטו המרתק החסיר בי שוב פעימה ולא הצלחתי להוציא מילה מפי.

"מקווה שנהנית, ולא רק מהארוחה", חצי חיוך ממזרי הופיעה על פניו, "מייקל, מייקל ריף". לרגע לא הצלחתי להגיב, אך המוח לקח שליטה וירה בי, מה את עושה? תעני לו, ג'סיקה לי. בלי היסוס פתחתי את דלת הכניסה לרווחה מזמינה אותו להיכנס, "מצטערת על הבלגאן. רק עברתי לכאן ואני עדיין לא מאורגנת כך שאין לי ממש מה להציע לך." שוב עלה על פניו אותו חיוך שובב. הוא שלף את הנייד שלו מכיס מכנסיו וסימס משפט קצר. לאחר דקות מספר נשמעה דפיקה קלה על הדלת והוא ניגש לפתוח כאילו זה היה ביתו שלו. הר אדם לבוש בחליפה שחורה, הגיש לו בקבוק יין אדום, שני גביעים ומארז שוקולדים קטן ויוקרתי.

נעצתי בו מבט סקרן כאשר פתח במיומנות את בקבוק היין ומזג את תוכנו לגביעי היין שבידו. כשהגיש לי גביע בחיוך האדימו פניי קלות ושוב עבר בגופי הרטט המענג. איני מבינה איך אדם שאני לא מכירה כלל מעביר בי צמרמורות שגורמות לי להרגיש נאהבת. הכול רק פרי דמיוני, לא ייתכן שגם הוא מרגיש כך כלפיי. מעולם לא חשבתי שיש בי משהו מיוחד, הוא כנראה סתם מנסה להיות נחמד לשכנה החדשה ליד הפונדק. לגמתי לגימה ארוכה והרגשתי את הצריבה בגרוני ומיד לגמתי בשנית בניסיון להסתיר את המבוכה שהרגשתי לידו.

"יש בך משהו מסקרן. בחורה צעירה עם עיני תכלת ושיער שחור, גוף סקסי במיוחד, ועדיין לא ברור לי איך את מתגוררת לבד?" הוא לגם את שארית היין בכוסו, התקרב אליי, העביר את פרק כף ידו על לחיי, "את מדהימה. והייתי חייב לדעת שאין לך אף אחד," נשק על לחיי נשיקה רכה והלך.

מבולבלת וסמוקה, ליבי הולם במהירות, רטיבות בין רגליי ורוטטת בכל חלקי גופי, השתרעתי על הספה. זה הכי רחוק שיכולתי להגיע אליו עם תחושת העלבון שעברה עליי כרגע. אדם זר לחלוטין גורם לי לרטוט רק מהמבט שלו, נכנס בלי היסוס לחיי כחלק בלתי נפרד מהתפאורה. ההרגשה המוזרה שעברה בגופי ושידרה לו שהוא יכול לעשות בי כרצונו הטריפה אותי, בלבלה והפחידה אותי באותה מידה. ולפי מה הוא ידע שאין לי אף אחד? אולי אני מחכה למישהו?

מעטים האנשים שגורמים לי לחייך. נעשיתי אדם קר, החיים חספסו את עורי, ללא צחוק, ללא הנאה מבילויים. הייתי לאדם קשה ותוקפני, כבר שנים שלא התאהבתי, וסיפור חיי הקשה עם זוגיות ארוכה שהתפרקה מזמן בכאב אלים, הספיג את הכרית בדמעותיי. אני לא מאמינה לאיש, והלב סגור. יש סביבי חומות של שתיקה ששום אדם לא הצליח לשבור. הלב שלי ענק ופצוע, ואני מחכה שאהבה אמיתית תגיע ותעטוף אותו, תלטף את הכאב ואולי יום אחד תעלה חיוך על פניי.

היטלטלתי מן הספה אל המיטה לפנות בוקר, אחרי לילה קשה מבכי שאין לו סוף ומחשבות טורדניות על עברי ועתידי. המוח אינו מרפה מהתמונות שמתרוצצות במוחי, הוריי שוכבים על ריצפת ביתי שטופי דם ובגופם יותר מארבעים דקירות סכין, שלא פסחו אף על פניהם היפים והטהורים והשחיתו אותם. הוריי חינכו אותי לתת כבוד והערכה לסובבים אותי, אולם מה שווה הכבוד הזה לאחר המוות? השמועות שהתרוצצו לאחר הרצח, סיפרו לי שאבי לקח הלוואה בשוק האפור, התעסק עם העולם התחתון, חשב שיוכל לחמוק מהם. לא יכולתי עוד לשמוע את ההערות הזדוניות של שכניי, איש אינו יודע מה באמת קרה, והקלות שבה השמיצו את הוריי הוציאה אותי מדעתי. הכאב החד חוזר אליי שוב ושוב בכל פעם מחדש למראה התמונות והזיכרונות מן העבר.

קרן אור בצבצה מבעד לווילון חדרי. התאמצתי קשות ופקחתי את עיניי למראה מיטה רטובה מזיעה לאחר הסיוטים שנמשכו כל הלילה. גלי הזיעה על מצחי הובילו אותי ישירות לחדר הרחצה, וזרם המים הקרים שטף כל חלק בגופי הרוטן על מחשבות העבר.

ללא חמדה המשכתי לסדר את הרי קופסאות הקרטון בחיים החדשים שאני בונה לעצמי, ובכל קרטון שנפתח אני חשה עוד כאב עצום על כל פריט שמעלה בי זיכרון כואב. החלטתי שהיום אני מתחילה לחיות חיים חדשים ושמה את העבר מאחוריי בלי כאב, בלי זיכרון. לכן כשהגעתי אל הארגז שעליו כתוב אלבומי תמונות קברתי אותו בלי לפתוח כלל בחדר צדדי קטן הצמוד למטבח, ואליו צירפתי את הציוד של הוריי ואת כדי האפר שלהם. נעלתי את דלת החדר הדבקתי עליה מדבקה ובה כתבתי כאן קברתי את עברי! נשמע מזוכיסטי, חשבתי, ופתאום זה הכה בי, זאת הדרך היחידה שלי לשרוד בלי פחד, כאב ואכזבה, בלי חשש מכל תחושה שלילית שעוברת, להפסיק לפחד מהשדים שבי, לחדול לברוח מהכאב ולהיות אדם חזק יותר, בלתי פגיע, קר, חסון וחסין מפני פגיעה. לאחר שעות ארוכות סיימתי לסדר את כל הקופסאות. הייתי סחוטה ונשכבתי למנוחת צוהריים קלילה. לא היה לי צורך לאכול או לשתות וגם לא היה בי חשק לעשות זאת. ידעתי שאני מתחילה חיים חדשים וידעתי שאני צריכה להתחיל לדאוג לעצמי, אך ויתרתי רק הפעם והשתרעתי על המיטה הנקייה – כבר בבוקר החלפתי את המצעים הרטובים של זיעת הלילה מהכאב שחשתי.

לאחר כמה דקות שקעתי בשינה עמוקה וחדרתי לחלום ארוטי במיוחד על גבר שאיני מכירה כלל המרטיט את גופי ללא הכר. ניסיתי להתחמק, עצרתי את נשימתי אלא שזה היה חזק ממני. התחלתי לבכות מתוך שינה, נשימותיי נעשו כבדות כמו מוזיקה צורמנית, והבנתי מהחיוך הקונדסי שלו שאין לי כל סיכוי. הוא החדיר את ידו לתוך חולצתי והרגשתי את הרעד בכל גופי שמשתוקק אליו, רוצה אותו, את כולו בתוכי. התאוויתי להתענג עליו עוד ועוד, להרגיש את חום גופו זורם עליי, אני שטופת זיעה, מגורה ומרגישה זרם חם בין רגליי. פעמון הדלת צילצל ודפיקות חזקות נשמעו מייד אחריו. התעוררתי בבהלה.