לייקשור יו 4: קר כקרח

פרק 1

אוסטין

הטלפון שלי רטט בפעם החמישית מאז שהגעתי לבר. אבל בדיוק כמו בארבע הפעמים הקודמות, התעלמתי ממנו.

"לילה קשה?" שאל הברמן כשהחליק בירה נוספת לעברי.

"אפשר להגיד." שפשפתי את פניי ופלטתי אנחה עייפה.

זו הייתה שנת הלימודים האחרונה שלי, והעונה האחרונה עם הלייקרס של לייקשור יו. השנה האחרונה לפני שאסיים את הלימודים ואצטרך להתמודד עם הבלגן של העולם האמיתי.

יצאתי מהביקור אצל קונור לפני כמה שעות, והייתי אמור לעשות את הדבר ההגיוני וללכת הביתה. אבל במקום זה מצאתי את עצמי כאן, שותה אלכוהול ומנסה להדחיק את הצער כאילו זה אני שנפצע.

לראות אותו מתרסק על הקרח, להסתכל עליו לא קם שוב על רגליו, זעזע משהו בתוכי.

הוקי יכול להיות אכזרי. כל מי שאוהב את המשחק יודע את זה. בדיוק כמו שכל מי שמשחק אותו, מכיר את הסיכונים. אבל לראות אותו מפונה מהקרח על אלונקה, ואז להסתכל עליו שוכב במיטת בית החולים כשהכאב חרוט על פניו, היה תזכורת בוטה לכמה מהר הכול יכול ללכת לעזאזל.

עם זאת, לקונור הייתה משפחה שדאגה לו. יש לו את הבחורה שלו, אלה, ותוכניות לעתיד שלא סבבו סביב ההוקי. לא היה לי ספק שזה היה הורס אותו לאבד הכול כשהוא כל כך קרוב להגשים את החלומות שלו להגיע לליגה המקצוענית, אבל הוא היה מתגבר בסופו של דבר כי היו לו אנשים סביבו.

אנשים שאהבו אותו.

אנשים שעמדו לצידו לא משנה מה.

הוקי היה הכול בשבילי.

בלי זה, הייתי כלום. אף אחד.

לעזאזל, זה היה כל כך אנוכי מצידי לשבת כאן ולבכות על החיים שלי, בזמן שקונור שכב בבית החולים ולא ידע אם ישחק שוב העונה. אבל לא הייתי ידוע בגישה החיובית שלי מחוץ לקרח.

הטלפון שלי שוב צלצל, ובמקום לענות, כיביתי את המכשיר הארור. לא רציתי לדבר עם פאלון. לא היה לי מה להגיד לה. היה לנו כיף יחד, אבל זה נגמר. עבר. היא רצתה יותר, אבל אני לא.

לצפות בחברים שלי מתאהבים במהלך החודשים האחרונים, בעליות והמורדות שהתלוו לכול, רק חידד במוחי את ההבנה שאני לא בנוי למערכות יחסים. אהבתי סקס כמו כל בחור, אבל רציתי אותו ללא מחויבויות ונטול דרמות.

אין ספק שלהיות שוער של הלייקרס גרם לי לקבל לא מעט הצעות, אבל אפילו הבטחה לסקס פרוע עם שפנפנת הוקי לא עשתה לי את זה הלילה. הייתי חסר מנוחה, הרגשתי כמו קפיץ, והעובדה שלא באמת יכולתי לשים את האצבע על הסיבה, מעבר לפציעה הבלתי צפויה של קונור, הדאיגה אותי.

האמת, שום דבר לא הרגיש נכון מאז שאחותי הקטנה אורורה הופיעה אצלי בדלת בתחילת שנת הלימודים האחרונה והפכה את עולמי.

אהבתי אותה. היא הייתה משפחה. המשפחה היחידה שהייתה חשובה לי. אבל היו בינינו יותר מדי בעיות לא פתורות מכדי שנוכל להתנהג כמו אח ואחות נורמליים. בלגן לא פתור שלא יכולתי לברוח ממנו עכשיו שהיא למדה בלייקשור יו ויצאה עם אחד מחברי הקבוצה שלי, שממש במקרה גם היה אחד החברים הכי טובים שלי.

פאק. לא ראיתי את זה מגיע.

נואה הולדן לא היה בקטע של מערכות יחסים, והוא בהחלט לא יצא עם בחורות ביישניות וחובבות מושבעות של ספרים כמו רורי.

עד שהוא כן.

התגברתי על מערכת היחסים שלהם. היא הייתה מאושרת, והגיע לה. באמת הגיע לה. אבל לא יכולתי להתכחש לעובדה שהכאיב לי מעט לראות אותם יחד. כי ברגע האמת נואה בחר בה על פני החברות שלנו.

רעש מכיוון הדלת משך את תשומת ליבי, וראיתי קבוצה של בנות נכנסות לבר בשירה וצחוק. הן לא נראו כמו שפנפנות ההוקי הרגילות, אבל זה לא מנע ממני למשוך את הכובע שלי על פניי. לא היה לי מצב רוח להתמודד עם חבורת שפנפנות שקיוו להבקיע לשוער של הלייקרס. אם היה לי, הייתי הולך לפנלטי בוקס כי שם הן בילו בדרך כלל. אבל הלילה רציתי להיות לבד.

זה קרה יותר ויותר לאחרונה. אני מניח שזה מה שקורה כשכל החברים שלך מתאהבים וממשיכים הלאה בחייהם. אתה נשאר מאחור. וזה הטריד אותי יותר ממה שאמור היה להטריד.

יותר משרציתי שיטריד.

הפניתי את תשומת ליבי חזרה לבירה שלי, וצפיתי ברגעי השיא של ליגת ההוקי הלאומית, ששודרו על מסך הטלוויזיה שהיה תלוי מעל הבר. הייתה תקופה שבה כל מה שרציתי היה לשחק בליגה המקצוענית. הייתה יותר מקבוצה אחת שהתעניינה בי כששיחקתי בתיכון, אבל הייתי בעייתי אז. כעסתי על העולם ועל כולם מכדי לדאוג לעתיד שלי. כעסתי כל כך, שהגעתי ללייקשור יו בלי חוזה, ואז שנה עברה ועוד אחת, ולפני שידעתי, הזכאות שלי להיכנס לסבב הגיוסים חלפה. אני מניח שאפשר להגיד שרציתי את זה, רק שלא רציתי את זה מספיק.

הידקתי את אגרופי על ירכי. אילו רק הייתה לי יד מכוונת אז, מישהו שיעיר אותי עם איזו בעיטה בתחת ו...

"היי." בלונדינית חמודה התיישבה לידי על הבר. "החברות שלי ואני תהינו..."

"לא מעוניין," רטנתי, בקושי מכיר בנוכחותה.

"נו, בחייך, החברות שלי מנסות לעודד אותי. היו לי כמה שבועות מחורבנים."

"את סטודנטית בלייקשור יו?" שאלתי, עדיין לא לגמרי מסתכל עליה.

"לא, אבל יש לי חברים שלומדים שם. תן לי לנחש... אתה שחקן פוטבול או..."

"הוקי." הבטתי בה לבסוף. "אני משחק הוקי."

בראש שלי ידעתי שהיא צרה, אבל היה לי מאוד קשה להסיט ממנה את המבט.

היא הייתה יפהפייה. שיער בלונדיני מנצנץ שנשפך על כתפיה בגלים זהובים, ופוני ארוך שמסגר את פניה. והעיניים שלה... העיניים שלה היו בגוון הכחול והעוצמתי ביותר שאי פעם ראיתי. בלעתי רוק בנוקשות כשנתפסתי לא מוכן במשיכה המיידית לאורחת הבלתי רצויה שלי.

"לא יכולה לומר שאני חובבת הוקי, לצערי," היא אמרה בחיוך זחוח ופלרטטני שאישר את חשדותיי.

היא הייתה שיכורה.

"אני מדיסון. אבל החברים שלי קוראים לי מאדי."

"אוסטין."

"ובכן, אוסטין, תהיה מתוק ותשחק איתי קצת, טוב?" היא רכנה קרוב, ואחזה את בד הקפוצ'ון שלי באצבעותיה בלי להסס. "החברים שלי חושבים שהגיע הזמן שלי לעלות שוב על הסוס, אם אתה מבין למה אני מתכוונת."

"זה מה שהם חושבים, אה? ומה את חושבת?" התבדחתי איתה, כי על אף מה שרוב האנשים חשבו עליי, לא הייתי מניאק מוחלט. ולא היה לזה שום קשר לעובדה שהקול שלה נשמע כמו סקס טהור.

בכלל לא.

"אני חושבת שזה בולשיט." עיניה הביטו לתוך עיניי, וכאב הדהד בהן. "אבל אני לא יוצאת הרבה, והלילה שלי יזרום הרבה יותר חלק אם הם יחשבו שהצלחתי להשיג את מספר הטלפון של שחקן ההוקי החמוד."

"מה את אומרת..."

היא רכנה קרוב יותר, וריחה המתוק חדר לנחיריי. וניל ודובדבנים, אולי. "אתה תעשה לי טובה גדולה." אצבעותיה רפרפו על חזי, ותחושה מוזרה ומזוינת התפשטה בתוכי.

על מי לעזאזל חשבתי שאני עובד?

אני הייתי בחור והיא הייתה דבר קטן ולוהט. אצטרך למות כדי לא להיות מושפע ממנה כשהיא צמודה ככה לגופי. ועל אף שהלב שלי היה קבור מתחת לשכבת קרח עבה, הדם שלי עדיין להט בעורקיי. עם מסלול ישיר לזין, שיותר מנהנה מהאינטראקציה הקטנה שלנו לפי הצורה שבה הוא הזדקף בתוך הג'ינס שלי.

"תני לי את הטלפון שלך," זרמתי.

"תודה, תודה, תודה." הצחוק שלה גרם לתזוזה חדה בחזה שלי.

מי לעזאזל הבחורה הזאת?

מדיסון הושיטה לי את הטלפון שלה, וכשהכנסתי אליו את המספר שלי, שיניתי את הספרה האחרונה. לא שהיא אי פעם תצטרך לגלות את זה...

"זה יוריד אותם מהגב שלך."

"אני חייבת לך." היא חייכה כשהחזרתי לה אותו.

"תראי בכך את מעשה הטוב שלי להיום." השבתי לה בהנהון קטן וחזרתי לצפות ברגעי השיא.

"נתראה, כוכב." היא צחקקה, והתבוננתי בה מזווית עיניי כשהלכה.

היא הייתה בדיוק הטעם שלי. קטנה ודקיקה, עם קימורים בכל המקומות הנכונים. אבל לא הייתי חֶברה טובה, לא הלילה. ולפני הרבה זמן למדתי לא לתת את מספר הטלפון שלי לזרים.

הדחקתי את הסקרנות שהרגשתי והתמקדתי בבירה שלי ובטלוויזיה. הגעתי לכאן הלילה מסיבה מסוימת.

ולמרות התנגדותו של הזין הכואב שלי, לא הגעתי לכאן כדי לתפוס זיון.

"זה אמור לכסות את הכול," אמרתי לברמן, כשהחלקתי שטר של חמישים על הבר.

הוא הנהן אליי בהערכה. "עונה טובה עד עכשיו." הרמתי גבה, והוא פלט צחקוק קל. "זיהיתי אותך בשנייה שנכנסת, אבל הנחתי שאחרי המשחק הערב, כנראה לא תרצה שיציקו לך."

"תודה, גבר. מעריך את זה."

"מתי שתרצה. אני מקווה שהפציעה של מורגן לא חמורה כמו שהיא נראתה."

גם אני, רציתי להגיד, אבל בלעתי את המילים.

נקשתי במפרקי אצבעותיי על הדלפק ופניתי לשירותים לפני שאלך הביתה. הבר התרוקן במהלך השעה האחרונה, ושמחתי שבחרתי בבר שהיה מחוץ לעיר. מקום שבו יכולתי לחמוק מתחת לרדאר.

אחרי עצירה מהירה בשירותים, שטפתי את ידיי וצעדתי חזרה במסדרון, שם נתקלתי היישר ב...

"את," אמרתי כשהתרחקתי מעט ממדיסון.

"עבדת עליי." עיניה התכווצו כשהביטה בי והניחה את אגרופיה על מותניה. אבל הניסיון שלה להיראות רצינית נכשל בגלל הסומק החמוד על לחייה והברק בעיניה.

"סליחה?" אמרתי באדישות.

"סימסתי לך, ואיזה איש זקן — וסוטה מוחלט דרך אגב — ענה לי." רעד חלף בגופה. "נתת לי מספר שגוי."

"סימסת לי?" כיווצתי את גבותיי.

טוב, שיט. לזה לא ציפיתי.

"אה, כן, החברים שלי חשבו... לא משנה." היא ניערה את ראשה, ונראתה יותר מקצת עצבנית. "גרמת לי להיראות מטומטמת."

"זו לא בעיה שלי." משכתי בכתפיי, ועקפתי אותה כדי להמשיך את דרכי במסדרון וחזרה אל הבר.

"אז זהו זה? אתה פשוט מתכוון ללכת?" היא קראה אחריי. "ואני חשבתי שאתה בחור הגון."

"תאמיני לי, אני לא," מלמלתי, אבל לא עצרתי. עד שהרגשתי את אצבעותיה העדינות תופסות בזרועי. "מה לעזאזל..."

"סליחה, בסדר." התנצלות מילאה את עיני האוקיינוס שלה. "אני לא... טובה בזה. עבר הרבה זמן, אתה מבין." כתפיה התרוממו במשיכה קטנה וחסרת ביטחון שריככה משהו בתוכי.

"בת כמה את?" שאלתי. היא לא יכלה להיות מבוגרת ממני בהרבה, ועדיין, היא דיברה כאילו יש לה שנים של ניסיון חיים.

"אל תדאג, אני בגיל חוקי."

"אני לא... מה קורה פה?"

לא היה לי זמן לחרא הזה. למשחקים האלה.

"ואני חשבתי ששחקני הוקי אוהבים לשחק מחוץ לקרח כמו שהם אוהבים לשחק עליו." מדיסון התקרבה אליי וריח הווניל שלה הכה בי כמו אגרוף בבטן. הריח שלה היה מגרה, והרגשתי את הדחף לקבור את פניי בכתפה ולנשום את ריחה שהשתלט עליי. אלוהים, באמת הייתי צריך לצאת החוצה.

"החברות שלי הלכו," היא פלטה כשהתרחקתי ופתחתי מרחק נחוץ ביותר בינינו.

"הן הלכו... למה?"

"כי אמרתי להן שאני לא רוצה ללכת למועדון, ושאתה תלווה אותי הביתה."

"שיקרת להן." הרמתי גבה, מתרשם מעט אבל גם מבולבל לגמרי.

"אני... כן, אני מניחה שאפשר להגיד את זה. הכוונות שלהן טובות, אבל..." קולה גווע כשהשפילה את מבטה לרצפה.

"איפה את גרה?"

"אני מתארחת בדירה של חברה שלי בסוף השבוע." היא נתנה לי כתובת שהכרתי טוב מדי, כי אלה התגוררה בבניין הצמוד.

פאק.

"בואי, אלווה אותך."

"אני לא מתכוונת לשכב איתך."

גבותיי התכווצו אפילו יותר. "לא ביקשתי ממך."

"יופי, רק אומרת."

מדיסון צעדה לצידי כשעזבנו את הבר. היה קור כלבים בחוץ, האוויר הקר נשב מכיוון אגם אירי והמשיך הלאה. אבל הרגשתי בבית בטמפרטורה מתחת לאפס.

"אז למה שתית לבד הלילה?" היא שאלה כשהידקה את הז'קט שלה סביב גופה. "לא היית אמור לחגוג עם הקבוצה שלך או משהו?"

"חבר שלי נפצע. הוא בבית החולים ו —" נסגרתי. "אני לא יודע למה אני מספר לך את זה."

"לפעמים קל יותר לדבר עם אדם זר." היא חייכה אליי, ושוב הרגשתי תחושה מוזרה בליבי. "הוא יהיה בסדר?" היא הוסיפה כשלא מילאתי את השקט המביך שהשתרר בינינו.

"אני מקווה."

"אז אוסטין..." הייתה ציפייה בקולה, ומצאתי את עצמי משיב, "הארט."

"אוסטין הארט, נשמע נחמד." היא חייכה. "ספר לי על עצמך."

"אין הרבה לספר. אני סטודנט שנה אחרונה בלייקשור יו."

"אתה שחקן שער בהוקי?"

"איך ידעת?"

אשמה הבזיקה בעיניה כשמלמלה, "יכול להיות שהחברות שלי ואני חיפשנו עליך מידע באינטרנט."

"כן, אני שחקן שער בלייקרס. או שוער, כמו שאנחנו קוראים לזה," תיקנתי אותה.

"נכון. כמו שאמרתי, אני לא ממש חובבת הוקי. אני יותר בחורה של פוטבול."

"תני לי לנחש, זה בגלל המכנסיים הלבנים הצמודים."

היא גיחכה. "לעולם לא אפחית בערכם של המדים על הספורטאי."

הצחוק שלה עטף אותי, וגרם למשהו עמוק בתוכי לזוז שוב. מה לעזאזל היה בבחורה הזאת? בקושי החלפנו כמה מילים בבר, אבל היא הצליחה להשיג את תשומת ליבי המלאה. גם אם לא אהבתי את זה.

לסיים את העניין עם פאלון באמת דפק לי את הראש. לא רציתי מערכת יחסים. לא רציתי מישהי שתתכנן ותסמוך עליי. לא רציתי את העול. לא הייתי טוב ברגשות, להיפתח בפני אנשים ולתת להם להיכנס. העדפתי להשאיר את החומות גבוהות ואת ההגנות שלי בכוננות גבוהה.

היה קל יותר ככה. בטוח יותר. אבל היה משהו במדיסון. משהו שלא הייתה לי כל כוונה לחקור.

התכוונתי ללוות אותה לבניין ולהמשיך לדרכי.

"אתה מלייקשור?"

"לא, סרקיוז," אמרתי, על אף שהמקום ההוא לא היה הבית שלי כבר זמן רב. "ואת?"

"אני גרה באולין ביי."

"העיירה ליד, נכון?"

"כן. אחת החברות הכי טובות שלי לומדת בלייקשור יו. לא יוצא לי לראות אותה הרבה..." קולה גווע, אבל לא דחפתי את האף. לא רציתי לשמוע את הסודות שלה.

הטלפון של מדיסון צפצף, והיא שלפה אותו מתיק היד שלה כדי לקרוא את ההודעה.

"הכול בסדר?" שאלתי כשהבחנתי במתח שמסגר את שפתיה.

"כן." היא תחבה אותו חזרה לתיק היד שלה וחייכה אליי חיוך רך.

אם הייתי נואה או קונור, כנראה הייתי שואל אותה אם זה היה האקס. אבל לא הייתי, וכבר הצעתי ללוות אותה עד לבניין שלה.

"טוב, הגענו." היא הצביעה על הבניין בהמשך. היינו בדיוק בקצה הקמפוס, אבל הבית שלי היה בקצה השני.

"אז אני מניח שזה הרגע שבו אנחנו אומרים לילה טוב," אמרתי כשנעצרתי. יכולתי להשגיח עליה מכאן.

"אני מניחה שכן." מדיסון הציצה מעלה אליי. "או... שזה לא חייב להיות," היא אמרה בהיסוס.

"מה?" כיווצתי את מצחי בבלבול, כי לא יכול להיות שהיא אמרה את מה שחשבתי שאמרה.

"אני חושבת ששמעת אותי..."

"כן, וזה נשמע כאילו את מציעה לי לעלות אלייך הביתה, אחרי שאמרת לי שאת לא מתכוונת לשכב איתי."

"אמרתי את זה, מה?" אפה התכווץ אבל היא נראתה כל כך חמודה. "אפשר אולי לשתות קפה יחד, או שאנחנו יכולים לצפות בסרט."

סרט?

שיט. לא ידעתי מה להגיד. לא הייתי רגיל לבלות עם בחורות שלא זיינתי. פאלון הייתה יוצאת מן הכלל, ותראו לאן זה הוביל אותי.

"סרט זה שם קוד לסקס או..."

"תשכח מזה," היא אמרה במהירות, ממלאת את השקט המביך שנפל עלינו. "לא משנה, זה היה רעיון דבילי. ביי, אוסטין. תודה שליווית אותי הביתה."

מדיסון התחילה ללכת, אבל לפני שהספיקה להתרחק, תפסתי בזרועה. "חכי."

"כן?" היא הרימה אליי את עיניה הגדולות והמצפות.

פעמוני אזהרה החלו לצלצל בראשי. זה היה רעיון גרוע. מהגרועים ביותר. אבל במקום להגיד לה לא, או לתת לה ללכת, מצאתי את עצמי מהנהן.

"בסדר, אני יכול לעלות לקצת זמן."