לילה אחד בגן עדן

קלרה דיוויס הביטה בעוגה הוורודה, שעדיין לא נאכלה, ניצבת על המעמד שלה. מעמד בלתי יציב בעליל שהצבתו ואיזונו דרשו כישרון רב. נוסף על כך היה צורך להובילו אל המלון שעל החוף, שהיה מרוחק שלושים ושישה קילומטרים ממטבחה בסן-פרנסיסקו.

הכול היה מושלם. העוגה, התפאורה, החתן, טוב, הוא היה יותר ממושלם, כרגיל. וכל המוזמנים הגיעו.

עם זאת, אדם משמעותי אחד נעדר. הכלה החליטה לוותר על האירוע. ובלעדיה היה קצת בעייתי להמשיך.

קלרה התבוננה בעוגה ושקלה להתכבד בפרוסה. היא עבדה קשה בהכנתה. חבל שהיא תתבזבז.

היא נאנחה. העוגה לא תעלים את הקשר שבבטנה. היא לא תקל על עצבותה. דבר לא הצליח לפוגג את ההרגשה הזאת מרגע שהחתן, שכעת נזנח רשמית, הכריז על אירוסיו.

אולם למרבה האירוניה, העובדה שהבריזו לו ביום חתונתו לא שיפרה את הרגשתה. כי איך אפשר אחרת? היא לא אהבה לראות את זאק סובל. הוא היה שותפה העסקי – מעבר לכך, הוא היה החבר הכי טוב שלה. וחוץ מזה, כן, הגבר שהדיר שינה מעיניה בלילות מסוימים בגלל פנטזיות שהיא לא העזה לעבד באור היום.

אך אם מתעלמים לרגע מהפנטזיות הסודיות, היא לא באמת רצתה שהחתונה תבוטל. טוב, לפחות לא קרוב כל כך למועד הטקס הרשמי. או אולי היא כן רצתה. אולי חלק קטן בה קיווה שזו תהיה התוצאה.

אולי זו הסיבה שהסכימה לאפות את העוגה. לעמוד בצד ולצפות בזאק קושר את חייו בחיי אישה אחרת. לא היתה אף סיבה שפויה אחרת לכך.

היא נשפה אוויר מפיה ויצאה מהמטבח אל אולם הקבלה אדיר הממדים והריק. לבה נחבט בחוזקה בעצם החזה שלה כשראתה את זאק פרסונס, איל קפה, גאון עסקי וחתן נטוש, עומד סמוך לחלון ומשקיף על החוף, השמש מטילה זוהר כתום על פניו ומדממת אל הלובן הצח של חולצת הטוקסידו שלו.

הוא נראה שונה לרגע קט. רזה יותר. קשוח מכפי שנראה לה לרוב. עניבתו השתלשלה מעבר לכתפיו, הז'קט שלו נח בשלולית שחורה למרגלותיו. הוא נשען על החלון ונתמך עליו באמתו.

זה לא היה אמור לזעזע אותה שאחרי שנזנח בכנסייה הוא דווקא נראה חזק יותר במובן משונה.

"היי," אמרה בקול שנשמע רם מדי. טיפשי בחדר הריק.

הוא הסתובב ועיניו האפורות ננעלו בעיניה. לרגע היא חדלה לנשום. הוא באמת היה הגבר היפה ביותר בעולם. שבע שנים של עבודה לצדו על בסיס יומיומי היו אמורות להפיג חלק מההשפעה שלו עליה. והיו ימים שהיא הצליחה להתעלם ממראהו, או לפחות למתן את השפעתו. מצד שני, היו ימים אחרים שבהם זה הכה בה כמו עשרה טון לבנים.

היום היה אחד מאותם ימים.

"איזו מין עוגה קניתי, קלרה?" שאל כשהדף את עצמו מהחלון ותחב את ידו בכיסו.

היא הכריחה את עצמה לנשום. "הקומה התחתונה עשויה וניל עם מילוי פטל בהתאם להוראות של האנה. ויש גם פונדנט ורוד. שעליו ציירתי ביד, דרך אגב. אבל קומת הווניל האמצעית ספוגה בורבון ודבש. ואין אפילו אגוז מלך אחד בעוגה. כי אני יודעת מה אתה אוהב."

"יופי. תבקשי ממישהו לארוז את הקומה האמצעית ולשלוח אותה לביתי. ואפשר גם לשלוח להאנה את הקומה שלה."

"אתה לא חייב לעשות את זה. אתה יכול לזרוק את העוגה."

"היא אכילה. למה שאזרוק אותה?"

"אהה... כי זו עוגת החתונה שלך. בשביל חתונה שלא התקיימה. לרוב האנשים זה עלול... להוציא ממנה את המתיקות."

הוא משך בכתף אחת. "עוגה זו עוגה."

היא הניחה את ידה על ירכה ואימצה הבעה יהירה, מקווה לחלץ ממנו חיוך קל. "העוגה שלי היא יותר מסתם עוגה, אבל אני מבינה את הטענה שלך."

"הרווחנו הון מהעוגות שלך. אני יודע כמה הן מדהימות."

"אני יודעת. אבל אני יכולה להכין עוגה חדשה. אני יכולה להכין עוגה שאומרת 'משתתפת בצערך על ביטול נישואיך'. נוכל לשים מעליה גבר שיושב בכורסה נפתחת וצופה בספורט בטלוויזיה בעלת מסך שטוח בלי שום כלה בסביבה."

זווית פיו התרוממה קלות והיא הרגישה תחושת בעבוע קטנה בחזה. כאילו משקל הוסר מעליה.

"זה לא יהיה נחוץ."

"זה יכול להיות משהו חדש שנציע בחנויות, זאק," אמרה כי ידעה שעסקים הם נושא השיחה האהוב עליו, עם החתונה המבוטלת ובלעדיה. "קאפקייקס קטנים לאירועים מעציבים."

"אני לא עד כדי כך עצוב."

"לא?"

"אני לא שבור לב, אם זה מה שאת חושבת."

קלרה קימטה את מצחה. "אבל נזנחת בכנסייה. השפלה פומבית היא... נו, זה אף פעם לא כיף. בתיכון קרה לי משהו כזה כשהדייט שלי הבריז לי בנשף ריקודים. אנשים הצביעו עלי וצחקו. הרגשתי מושפלת. זה היה ממש כמו בסרט קארי. בלי דם החזירים או הרצח ההמוני."

"זה לא רגע השיא של החיים שלי, קלרה, אני מודה." הוא בלע את רוקו. "גם לא נקודת השפל. הייתי מעדיף שהיא תעזוב אותי לפני שהתייצבתי בכנסייה מול הכומר, בטוקסידו, לעיני קרוב לאלף איש, אבל אני לא בדיוק הרוס."

"זה... נו, זה טוב." אלא שהיה מפחיד לדעת שהוא נזנח ממש לפני שאמר את נדריו והגיב לכך ברוגע מצמרר. היא הגיבה בעוצמה רבה יותר למתכון שלא יצא מוצלח.

מצד שני, זאק תמיד הפגין שלווה שכמו נבעה מתורת הזן. כשנפגשו לראשונה, על קאפקייק לא פחות ולא יותר, היא התפעלה מכך מהרגע הראשון. מהשלווה ומעיניו היפות, אבל זה היה סיפור אחר.

היא עמדה במאפייה קטנה במחוז מישן בסן-פרנסיסקו, והוא תר אחר מיקום חדש לסניף המקומי של רשת בתי הקפה שלו. הוא קנה אחד מהקאפקייקס שלה בטעם חמאת בוטנים ובננות, מנת היום הניסיונית שלה. תגובתו, כמו כל התגובות של זאק, לא היתה מוחצנת במיוחד. אך היה לו זיק בעיניים, רמז לאותה פלדה קשה שהסתתרה מתחת לרוגע החיצוני.

והוא חזר למחרת, וביום שלאחר מכן. היא לא טיפחה, ולו לרגע, את המחשבה שהוא בא לראות אותה. זה היה רק בגלל הקאפקייקס.

ואז הוא הציע לה סכום כפול כדי שתבוא לעזור בסניף הדגל שלו, להכין מטעמים לבחירתה במטבח המשגע והמשוכלל שלו. עבורה זו היתה ההתחלה של הכול. בגיל שמונה-עשרה זו היתה הזדמנות משמעותית, והדבר אפשר לה לעזוב את בית הוריה, מה שהיא היתה נואשת לעשות.

בשנים שעברו מאז, זה היה הרבה יותר מכך.

הסניף העשרת אלפים של רוסטד זה עתה נפתח, הראשון שלהם ביפן, והוא סומן כהצלחה ענקית. המצאת רעיונות למטעמים עבור בית הקפה ביפן היתה אתגר מהנה, בדיוק כמו בכל סניף בינלאומי חדש.

לה ולזאק לא היו חיים מהרגע שרוסטד התחילה ממש להצליח, לפחות לא חיים שכללו משהו מעבר לקפה ומאפים. כמובן, זאק היה עמוד השדרה של החברה, האיש שהגשים את החלום, האיש שראה את העסק הופך לתופעה כלל-עולמית.

היו להם משקאות, פולי קפה וסוגים שונים של קאפקייקס שהיא הכינה בייצור המוני וכן מטעמים אחרים בכל רשתות המכולת הגדולות בארצות-הברית. רוסטד היה שם מוכר בכל בית. כי זאק היה מוכן להקריב לשם כך את חייו האישיים.

האנה היתה הוויתור הגדול היחידי שלו למען חיים אישיים, ומערכת היחסים הזאת התחילה רק בשנה האחרונה. ועכשיו זאק איבד את האנה.

אבל הוא לא היה הרוס. מסתבר. סביר להניח שהיא היתה יותר הרוסה ממנו. שוב, בגלל העוגה.

"לא אהבתי אותה," אמר.

קלרה מצמצה. "אתה לא... אהבת אותה?"

"היא היתה יקרה לי. היא היתה יכולה להיות רעיה ראויה בהחלט. אבל זה לא שהייתי מאוהב בה עד מעל הראש או משהו כזה."

"אז למה... למה רצית להתחתן איתה?"

"כי הגיע הזמן שאתחתן. אני בן שלושים. רוסטד הגיעה לרמת ההצלחה המיוחלת, ומגיע שלב שבו זה הצעד ההגיוני. אני הגעתי לשלב הזה, וגם האנה."

"מסתבר שהיא לא."

הוא נעץ בה מבט כועס קשה. "מסתבר."

"אתה יודע למה? דיברת איתה?"

"היא תוכל לבוא לדבר איתי כשהיא תרגיש מוכנה."

זאק היה צוחק למראה הבעת פניה של קלרה אילו היה מוצא משהו משעשע ולו במקצת במצב הזה. הכותרות לא יהיו מלבבות, ועם עדים צמאי תקשורת כה רבים באירוע, רובם מצדה של הכלה הנפקדת, יהיו המון אנשים שיזילו ריר כדי לראות את שמם מודפס בעיתון ולשם כך יציעו את הגרסה שלהם לחתונת המאה שלא התקיימה.

קלרה היתה רכה מדי. עיניה החומות היו מטוללות למראה, כאילו היא עומדת לבכות בגללו, ידיה הזעירות לפותות בקדמת גופה, כתפיה שחוחות. היא היתה מגונדרת מכפי שנהג לראות אותה. שמלתה, שאפשר היה לתאר אותה רק כנחמדה, גם אם מטרונית משהו, החמיאה לקימוריה העסיסיים, ולא, הוא לא היה עיוור, אז ברור שהוא שם לב.

היא נהגה לעשות זאת, להתלבש בבגדים מבוגרים מדי לגילה, שערה הערמוני הסמיך תמיד אסוף על עורפה. מפני שהיא היתה מוכרחה לאסוף את שערה בזמן האפייה, וזה הפך להרגל. אך לפעמים הוא קיווה שהיא פשוט תפזר את שערה. ומפני שהוא היה גבר, לפעמים הוא קיווה שהיא גם לא תעשה מאמצים כאלה להסתיר את קימוריה.

אף שלאמיתו של דבר סגנון הלבוש שלה התאים לו. הם עבדו יחד מדי יום, והוא לא היה אמור לחוות דעה על הופעתה החיצונית. ההתעניינות שלו היתה למטרות אסתטיות בלבד. כמו להעדיף חדר עם נוף נחמד.

פרט לכך, קלרה היתה רגשנית והכבירה בתנועות ידיים. לא היה בה שום דבר עצור.

"אני בסדר," אמר.

"אני יודעת. אני מאמינה לך," אמרה.

"את לא. או שאת לא רוצה להאמין לי כי האופי הרומנטי שלך לא מסוגל לשאת את הידיעה שהלב שלי לא נשבר."

"טוב, אתה אמור לאהוב את האדם שעמו אתה מתחתן, זאק."

"למה? תני לי סיבה טובה למה. כדי שהייתי יכול להיות שבור יותר היום? כדי שהייתי יכול להיפגע יותר אם היא היתה מופיעה והיינו אומרים את הנדרים שלנו, ואז אחרי עשר שנים היו הנישואים שלנו מתפרקים והיינו מצטרפים לסטטיסטיקת המתרגשים? אני לא מבין מה הטעם בזה."

"טוב, אני בכלל לא מבינה מה הטעם."

"ואני לא שאלתי."

"אתה אף פעם לא שואל."

"סוד הצלחתי." טון קולו נשמע קשה מכפי שהוא התכוון, והבעת פניה של קלרה שיקפה זאת. "את תתאוששי," אמר ביובש. "פרידה היא דבר קשה."

היא גלגלה עיניים. "אני דואגת לך."

"אל תדאגי. אני לא כזה שביר. תגידי לי, הופיע באינטרנט משהו על הסניף ביפן בזמן שהצטלמתי?"

"הכול טוב. חלק מהתמונות שראיתי מצביעות שהמקום פשוט פיצוץ. ונראה שהכול זוכה להערכה."

"יופי. זה אומר שהסבירות להמשיך להתרחב שם טובה." הוא התיישב באחד הכיסאות הפנויים המכוסים פשתן. היו עליהם סרטים ורודים. גם הבחירה של האנה. הוא הניח את ידיו על השולחן והרחיק את מוחו מהפיאסקו של יום החתונה כדי להחזיר אותו לעסקים. "איך הולך עם הקאפקייקס המעוצבים שלנו?"

"אממ... טוב, הייתי די עסוקה בהכנת עוגת החתונה." קלרה הרגישה שראשה מסתחרר משינוי הנושא הפתאומי.

זאק היה בהלך רוח עסקי מלא, יושב ליד שולחן החתונה הנשען על תמוכות כאילו זו מכתבת הבמבוק הפשוטה שהחזיק במשרדו במטה העסקי הראשי של רוסטד.

"ו...?"

"יש לי כמה רעיונות. אבל אלה מתכונים עתירי עבודה והם לא ממש מעשיים בשביל הקו הקמעונאי, או אפילו בשביל רוב החנויות."

"קאפקייקס הם עתירי עבודה?"

היא העיפה בו מבט קטלני. "למה שלא תנסה לאפות סבב של קאפקייקס פשוטים ותספר לי איך הלך?"

"לא, תודה. אני דבק בחוזקות שלי, ובמקרה אף אחד מהם לא נוגע לאפייה."

"אז תסמוך עלי, הם עתירי עבודה."

"זה בסדר. המטרה שלי היא להתחיל לפתוח כמה חנויות בסגנון בוטיק בכמה אזורים אמידים יותר. יהיו לנו מטבחים גדולים יותר כך שתהיה לנו יכולת לאפות יותר במקום."

"זה יכול להצליח. נצטרך לשכור עוד עובדים בעלי הכשרה."

"זה בסדר. אני מדבר על כמה סניפים בלוס אנג'לס, בניו-יורק, בפריז, בלונדון, משהו כזה. זה יהיה דומה יותר לחנות הדגל. קצת יותר אישי."

"הרעיון ממש מוצא חן בעיני, לא שהיה משנה לך אם לא."

"אני הבוס."

"אני יודעת. אני רק סגנית הנשיא למיני מתיקה," אמרה, מתייחסת לבדיחה שהמציאו בימים הראשונים של החברה.

חיוך נגע שוב בשפתיו ולבה התרחב. "תפקיד גדול."

"נכון," אמרה. "ואתה לא משלם לי מספיק."

"אני כן."

היא נעצה בו מבט. מבט שהיא ידעה שרחוק מלהיות מפחיד, אבל היא ניסתה. "בכל אופן, תמשיך."

"קבעתי פגישה עם אדם שמחזיק בחלק גדול מהאדמה החקלאית בתאילנד. מקבצים קטנים של קפה ותה. כל המטעים שלו זוכים לטיפול ברמה גבוהה מאוד וכך מייצרים פולים וחליטות באיכות מצוינת. המטרה שלי היא לסגור איתו עסקה כך שנוכל לקבל תערובות במהדורה מוגבלת. נמכור אותן בסניפים נבחרים ונאפשר להזמין אותן דרך האינטרנט."

מוחה דילג על כל הפרטים שהוא התווה זה עתה והתמקד רק בדבר אחד. "לא תכננת לטוס לתאילנד לירח הדבש שלך?"

"זו היתה התוכנית."

קלרה לא יכלה למנוע מפיה להיפער. "אתה התכוונת לעשות עסקים בירח הדבש שלך?"

"גם להאנה היתה עבודה לעשות. הזמן לא עומד מלכת רק משום שמתחתנים."

"לא פלא שהיא זנחה אותך בכנסייה." היא הצטערה על המילים ברגע שיצאו מפיה. "מצטערת. לא התכוונתי לזה."

"את כן, וזה בסדר. בניגוד אלייך, להאנה לא היו שום אשליות רומנטיות, את יכולה לסמוך עלי בעניין הזה. ייתכן מאוד שהסיבות להיעדרות שלה היום קשורות קשר הדוק למשבר בוול סטריט. למעשה, יש סיכוי טוב שהיא בדירתה, בשמלת הכלה שלה, מקללת בצרחות את המחשב שלה כשהיא צופה במחירי הדגן יורדים."

קלרה נאלצה להודות שהתרחיש כמעט מתקבל על הדעת. האנה היתה התגלמות השלווה הקרירה הקפואה, ולרוב היתה נחמדה ומנומסת עד שמישהו עצבן אותה בעולם העסקים. קלרה שמעה את שיחות הטלפון של האישה הופכות לאכזריות ביותר במצבים עסקיים מתוחים. איומים על תלישת איברי גוף עדינים יצאו מבין שפתיה ללא היסוס.

היא העריצה אותה על כך. על הלהט שלה כשהלכה עם הרצונות שלה עד הסוף. היא עשתה זאת עם זאק. זה היה מעורר יראת כבוד. לרוב זה היה מדכא באופן מעורר יראת כבוד. כי קלרה לא היתה אכזרית או מלאת להט. והיא לא היתה אמיצה דיה כדי לנסות להשיג את מה שבאמת רצתה. היא מעולם לא היתה אמיצה דיה כדי לנסות להשיג את זאק.

"קשה לי להאמין שזה מה שקרה," אמרה קלרה, אף שלא יכלה להיות בטוחה.

"היתה סיבה ששאלתי איך הולך עם הקאפקייקס המעוצבים."

"אוה." בחזרה לעסקים.

"ניסיתי לוודא שאת לא קורסת תחת כמות העבודה שמוטלת עלייך."

"לא. המצאת מתכונים זה החלק הכי טוב בעבודה שלי. אני נהנית מזה. למען האמת, ביצעתי את רוב האפייה ואת הטעימות עם הפאנל שלנו, ויש לי כמה טעמים נבחרים מועדפים, וגם כמה שזקוקים לשיפור. ואז אני איאלץ לצמצם את המבחר כי פשוט יהיה בלתי אפשרי להציג יותר מדי סוגים בתפריט בו-זמנית."

"אז זו הגרסה הארוכה והמפורטת לטענה שלך שאת לא עסוקה מדי כרגע?"

היא ירתה בו מבט קטלני. גם אם הוא נזנח, הוא לא חייב להיות מנוול. "לא, אני לא עסוקה מדי."

"יופי, כי הכול היה ערוך לקראת הנסיעה שלי לצ'אנג מאי הלילה."

"ואתה רוצה שאני אוודא שהכול מתנהל כשורה בחברה?" לרוב זה לא היה התפקיד שלה. היא לא היתה מנהלנית, אפילו לא משהו קרוב לזה.

"לא, אני רוצה שתארזי תיק, כי את באה איתי."

היא הרגישה שבטנה צוללת, נסחטת כשהיא עושה את דרכה מטה אל בהונותיה. "אתה לא רציני. אתה לא באמת מבקש ממני להצטרף אליך לירח הדבש שלך?"

"הנסיעה הוזמנה. יש לי פגישות שנקבעו. אני לא מבטל את ירח הדבש רק כיוון שהכלה שלי בחרה לא להופיע לחתונתה." הוא הביט בה, כפי שעשה אלפי פעמים, אך הפעם הזאת היא הרגישה... זה הרגיש אחרת. הסקירה נראתה משום מה בוחנת יותר, עיניו האפורות אומדות יותר, אינטימיות יותר. היא בלעה את רוקה במאמץ וניסתה להתעלם מהעובדה שלבה כמו ניסה להיחלץ בציפורניו מבית החזה שלה. "אני חושב שתהיי ממלאת מקום מתאימה ביותר."