לילות טקסס 2: חסרת מעצורים

סומק מתפשט בעורי כשאני עוברת בדהרה את הצומת בשכונה השקטה, הטרטור של הגרוטאה הדפוקה שלי גורר מבט כעוס מאם פרוורים טיפוסית.

מה שתגידי, גברת.

אני לא יכולה להרשות לעצמי לפתור את הבעיה הזאת כרגע, במיוחד לא אחרי שקניתי לחבר שלי מתנת יום הולדת.

לולא החום הנורא השורר במלכודת המוות שהיא המכונית שלי, הייתי קופצת במקום מהתרגשות לקראת המפגש עם ג'יימי, אבל אני מנסה לשמר את האנרגיה לפעילות האופקית הצפויה לנו. נכון שהוא היה אמור לחזור הביתה רק מחר, אבל שמעתי את הבוס שלי, שהוא גם חבר של ג'יימי, מציין שייתכן שהבחור שלי יגיע כבר היום, אז חשבתי להפתיע אותו. אחרי הכול זה יום ההולדת שלו, ויש לי את המתנה המושלמת, שעבורה חסכתי במשך שבועות.

כשאני רואה את ה'פורד ברונקו' של ג'יימי חונה בשביל הגישה לביתו אני מאיטה ומחנה את הגרוטאה שלי מול הבית הדו־קומתי, ליד מכוניתו.

רגליי נדבקו למושב ואני מחליקה את ידיי הלחות על ירכיי החשופות מתחת למכנסי הג'ינס הגזורים. ברגע שאני פותחת את הדלת מקבל את פניי משב אוויר צונן ואני נאנחת בהקלה. אוסטין בתחילת מאי עדיין קרירה יחסית ויש הרבה רוח. תודה לאל, מפני שאי אפשר לפתוח את חלונות המכונית שלי ומיזוג האוויר שבק חיים עוד לפני שקניתי אותה.

אני שולחת יד לתיק הצד ומוציאה את המתנה של ג'יימי, שני כרטיסים למשחק של 'טקסס ריינג'רס' בחודש הבא. הוא תמיד נוסע לדאלאס לעסקים, וחשבתי שיהיה כיף אם ניסע פעם יחד.

אני נאבקת להוציא את הבלונים מהמושב האחורי ופוסעת בשביל המגורף למשעי לבית הקולוניאלי. אני מתמלאת גאווה כשאני חושבת על כל מה שהוא עשה בבית הזה. המקום היה מפגע אסתטי כשהוא קנה אותו לפני כמה חודשים, אבל אחרי שהוא החליף את הגג, קילף את כל הציפויים מבפנים והחליף את מכשירי החשמל, הבית נראה חדש. אני לא מבינה איך הוא מצליח להיפרד מכל הנכסים להשקעה, אבל הצורך למכור את הבית המקסים המסוים הזה היה שובר את ליבי לו הייתי בנעליו.

תמונה שלי ושל ג'יימי חולפת בראשי. של שנינו מקימים משפחה. תמונה של ילדים ושל ימי הולדת, ושל מסיבות ברביקיו בחצר האחורית. עדיין לא החלטתי כמה ילדים אני רוצה או מה יהיו שמותיהם, אבל אני בטוחה שאני רוצה להביא אותם לעולם עם ג'יימי.

כשהוא אמר לי לפני חודשיים שכדאי שנתחתן צחקתי כי שנינו היינו שיכורים, אבל אני לא יכולה לשקר, ביום מן הימים הייתי רוצה שיהיה לנו בית יפה עם חצר. נכון, הוא קצת מבוגר ממני, אבל מה זה הפרש של שמונה שנים אם מסתכלים על התמונה הגדולה? וחוץ מזה, בזכות הפרש הגילים הזה הוא לא שיפוטי לגבי חוסר ההצלחה שלי בלימודים.

אני רוצה להתחיל לארגן את חיי ברצינות, ובשביל זה אני צריכה להתאפס לזמן מספיק כדי לסיים את התואר באוניברסיטת טקסס בעוד כמה שבועות. נראה כאילו רוב החברים שלי יודעים לאן פניהם מועדות ומה הם הולכים לעשות, אבל אני? הדרך שלי הייתה 'נחגוג עכשיו ונתכנן אחר כך', וכל מה שהגישה הזאת הקנתה לי הם אזהרה לפני סילוק מהלימודים, שיעורי תגבור חובה והסתבכות עם רשויות החוק.

אז אני מנסה להתארגן על עצמי, לעשות את המעשה החכם, להשקיע בלימודים ובכל מה שכרוך בזה. אלוהים יודע שלימודים הם לא הקטע שלי, אבל אני כבר לקראת הסוף, אז עוד מאמץ אחרון.

אני מצלצלת בפעמון ועוטה על פניי את החיוך הכי גדול והכי זוהר, אבל שנייה אחר כך הוא פותח לי בפנים זעופות, שערו הכהה נופל על עיניו החומות והעמוקות. אני מתעלמת ממצב רוחו הלא ברור ומשליכה את זרועותיי סביב צווארו. "יום הולדת שמח, בייב! התגעגעתי אליך." איזה ריח טוב יש לו. ריח של גבר ושל בושם מתובל.

"טורי."

זרועותיו נכרכות סביב גבי בנוקשות. אני מחכה לנשיקה הסוערת. אני מחכה שהוא יפשיט אותי בפראות כפי שהוא עושה תמיד, אבל הוא רק עומד שם.

מה קורה כאן?

אני נשענת לאחור ומביטה בו. הוא עדיין זעוף. ואז הוא מציץ בשעון. "מאחר לאנשהו?" אפשר היה לחשוב שהוא לא היה בנסיעה שבועיים. אני יודעת שאנחנו יוצאים רק שישה חודשים, אבל הוא כבר נתן לי תכשיטים, תכשיטים אמיתיים, לא חיקויים זולים, ואמר שהוא רוצה להתחתן איתי מתישהו. יותר מזה, לפעמים הוא ישן איתי כפיות אחרי הסקס. בטוח יש לזה משמעות, לא? והוא בדרך כלל גורם לי לגמור. יש לו אחוזי הצלחה גבוהים במיוחד ואני לא גומרת בקלות, אז הייתי אומרת שאלה סימנים טובים.

לפני שאני מספיקה לשאול אותו למה הוא מתנהג מוזר, הוא מזמין אותי פנימה. אני מסתובבת לאחור ורואה שהוא מסתכל אל עבר שביל הגישה, עיניו הכהות סורקות את הרחוב מצד לצד. הוא מכחכח בגרונו וסוגר את הדלת, שריר קופץ בלסתו.

"סליחה, יפיופה. יש לי פגישה עם קבלן עוד מעט. לא ציפיתי לך."

אני נאנחת בהקלה. "הכול בסדר. סתם חשבתי לעצור כאן בדרך לעבודה. יש לי שעה." אני מניעה את הגבות ברמיזה והוא מהנהן ומביט בשעון שוב.

"זה צריך להספיק."

כדי להטריף לך את החושים? יספיק לגמרי!

כשהגב שלי נוחת על המזרן כל המחשבות על יום ההולדת שלו ועל המתנה שלא נפתחה ונשארה בסלון מתעופפות להן כלא היו. לא אכפת לי שאנחנו מדלגים ישר למנה העיקרית, לא אכפת לי אפילו שהוא לא אמר שהוא התגעגע אליי. זה יום ההולדת שלו, הוא יכול לעשות מה שבא לו.

אז הוא לא צלצל אליי הרבה בנסיעה הזאת. אני יודעת שהוא עסוק מאוד בעבודה. יש לו נכסים בכל רחבי טקסס והוא נוסע לעיתים קרובות בין דאלאס לאוסטין כדי לנהל פרויקט פיתוח חדש שהוא והמשפחה שלו בונים. אני אוהבת את העובדה שהוא שאפתן וחרוץ. לפחות אחד מאיתנו כזה.

ג'יימי פושט את חולצת הטי שלו ומציג לראווה את גופו השרירי והמרהיב. אנחה נמלטת מפי כשהוא נדחק בין ירכיי. מכנסי הג'ינס המחוספסים שלו שורטים את עורי, אבל לא אכפת לי.

תוך שתיים וחצי שניות מהרגע שנכנסנו לחדר שלו הוא כבר הספיק להפשיט אותי מרוב בגדיי, מלבד תחתוני החוטיני וחזיית התחרה השחורה שעיניו בוחנות בהערכה לפני שהוא נצמד אליי.

"התגעגעתי אלייך, סוכרייה שלי," הוא לוחש על צווארי.

עננים רכים וחמימים משייטים בחזי. ברור שהוא התגעגע אליי. ידעתי.

ברגע ששפתיו נוגעות בשפתיי אנחנו בטירוף להתקרב, להיצמד, וג'יימי שגורם לי לגמור ולהתפרק לרסיסים חוזר אליי. ידו חופנת את שערי והוא יונק את צווארי ומחכך בי את איברו. אני אבודה בערפל של תאווה עד שאני שומעת חבטה במבואת הבית.

זה... זו הייתה דלת הכניסה?

כל גופו נדרך.

"ג'יימי!" נשמעת צעקה נשית, "אני בבית, בייבי!"

עכשיו תורי לעקם את פניי, במיוחד כשאני רואה את הבעת פניו.

"פאק," הוא נוהם, "קומי. תתלבשי מהר." הוא מזנק מהמיטה כמו אצן אולימפי למשמע יריית ההזנקה וזורק בפרצופי את המכנסיים הקצרים ואת הגופייה שלי. אני עדיין מעכלת את מה שקורה כשהוא סוגר את דלת חדר השינה וצועק, "אני בא, רק רגע!"

"מי זאת?" לא שמעתי את פעמון הכניסה ואני בספק אם קבלן היה נכנס ככה בעצמו. חוץ מזה, זו אישה.

הוא מתעלם ממני ולובש את חולצת הטי שלו. אימה מקפיאה את עורקיי ואני פותחת וסוגרת את הפה כמו דג שנסחף ליבשה. "אתה... יש לך עוד מישהי?" אלוהים אדירים. הוא מתראה עם המלצרית ההיא שהוא דיבר איתה לפני חודש? הוא בוגד בי?

הוא מכפתר את מכנסי הג'ינס ומסמן לי לקום מהמיטה. אני קמה ולובשת את המכנסיים, פי עדיין פעור כשאני מסתכלת עליו מסדר את כיסוי המיטה. "ברצינות, ג'יימי? אתה מזדיין עם עוד מישהי?"

הוא מעביר ידיים בשערו ונוהם, "לא עכשיו, טורי. תתלבשי כבר."

אני נאבקת עם הגופייה. "בבקשה, תגיד לי שזאת קרובת משפחה בחדר הסמוך, ושאתה לא מזיין מישהי מאחורי הגב שלי," אני מתחננת בקול חלש. למה אני לוחשת, אין לי מושג. אם הוא בוגד בי אני אמורה לצרוח ולהשתולל.

צעדים נשמעים במסדרון וחרדה נשקפת מעיניו. הוא דוחף אותי לקצה החדר, אל מאחורי השידה. אל מאחורי הדום הטורקיז ומשם עוד אחורה אל תוך חדר הארונות, שבתוכו הוא דוחף אותי אל הצללים ומורה לי לחכות. "מה קורה?" אני שואלת. למה הוא מחביא אותי בארון?

עיניו מתכווצות והוא מטלטל את ראשו. "אני מצטער, או־קיי? רק חכי כאן ותהיי בשקט. אסביר לך הכול אחר כך. בבקשה, תעשי את זה בשבילי, אני מבטיח לפצות אותך."

אני לא מספיקה לענות כי הוא סוגר את דלת הארון בפרצופי שניה לפני שהאישה צווחת בשמחה ומשליכה את עצמה לזרועותיו. איך אני יודעת? כי הוא סגר את הארון חזק כל־כך, שדלת ההזזה נפתחה בחזרה לכדי סדק ואני רואה הכול. את השיער השחור והמרהיב שלה, ואת בגדי המעצבים. את הגוף החינני ואת השיזוף המושלם. את נעלי העקב היקרות עם העקבים השחורים־אדומים, שאת שמו של המעצב הצרפתי שלהן אינני יודעת להגות.

ואז מתחילות הנשיקות. היא נאנקת ומספרת לו כמה התגעגעה אליו. אומרת שלעולם לא תרצה לבלות עוד רגע אחד בלעדיו. כמה היא אוהבת את הבית החדש. ואיך היא עומדת להפוך אותו לביתם.

היא מתכוונת לבית הזה? זה הבית שלהם?

בחילה ממלאת אותי ופתאום אני מרגישה חנוקה. זיעה קרה מכסה את גופי ואני בולעת בקושי כדי שלא אקיא על נעלי ה'נייק' החדשות של הבן־זונה הזה, שמונחות לרגליי.

"והבלונים בסלון בשבילי?" שואלת האישה בהתרגשות בהפסקה בין המתקפות על פניו.

לא, כלבה, הם לא בשבילך.

"ברור," הוא משקר.

"וגם הכרטיסים למשחק של ה'ריינג'רס'?"

הוא צוחק צחוק משונה ופונה אל הארון, בטח מרגיש אותי שם זוקרת לעברו שתי אצבעות אמצעיות. הוא יודע שאין לי כסף, ובכל זאת גירדתי דולר לדולר למענו, כדי להעניק לו יום מיוחד. כי אני, טורי דוראן, בחורה מטומטמת.

לפחות יש לו את ההגינות להיראות מבויש. הוא משתעל. "כן, בובה. בשבילך. חשבתי שנוכל ליהנות ממשחק יחד, לשם שינוי."

אני מוחה את הדמעות החמות הזולגות על לחיי. היא משמיעה 'או' נרגש ואני רוצה לדקור את שניהם בנעלי העקב היקרות שלה.

"אני לא מאמינה שקנית לי מתנה ביום ההולדת שלך. אזמין בייביסיטר ונעשה מזה בילוי של ממש!"

הוא יוצא עם אישה שיש לה ילדים?

אלא שהזוועה עדיין לא תמה כי אז היא מצייצת, "אני תמיד אומרת לחברות שלי שיש לי את הבעל הכי טוב בעולם!"

אלוהים אדירים.

הכול מתחיל לשקוע, ועולמי נוטה על צירו. לא היא האישה האחרת. האישה האחרת היא אני.

הבטן שלי מתהפכת ומיצי מרה עולים בגרוני. אני מחליקה על ברכיי ונשענת על הקיר כי אני לא מצליחה להסיט את עיניי מהסיוט שמתרחש מולי. היא דוחפת אותו על המיטה ונשכבת עליו, והוא גונח בדיוק כפי שגנח לפני כמה דקות, כשנגע בי, אלא שעכשיו... עכשיו הוא מזיין את אשתו.