לילי

1

מנהל בית הספר התיכון קרא לי היום למשרדו ואמר שלפי עבודתי הקשה ותוצאות הבחינות שלי אני עתידה לסיים את לימודיי עם ציונים כמעט מושלמים. הוא שאל אותי מה הייתי רוצה ללמוד באוניברסיטה והיכן אני חושבת ללמוד.

אני יודעת שאבא לא יסכים לשלם עבור לימודיי באוניברסיטה. הוא תמיד אומר לי שאני טיפשה. אני אף פעם לא מצליחה לשכוח את דבריו. הם מרחפים בראשי, מאיימים למחוק כל רסיס של ביטחון עצמי שאני עלולה לפתח.

'למען השם, לילי. את ללא ספק אחת הילדות הכי מכוערות והכי טיפשות שאני מכיר', הוא אומר לעיתים קרובות ובדרך כלל ממשיך בעלבונות נוספים. אני רגילה לשמוע את הדברים האלה. אני בת שבע־עשרה עכשיו וזה נמשך הרבה זמן, אני אפילו לא זוכרת מתי זה התחיל.

הוא צודק בדבר אחד, אני בהחלט מכוערת. שערי בלונדיני ונופל חסר צורה על כתפיי, ועיניי יותר ירוקות מחומות, אבל הן משעממות וחסרות ייחוד, בדיוק כמוני. אני לא יודעת למה שמישהו ירצה לדבר איתי או להיות חבר שלי.

אין לי חברים בבית הספר. אני לא יכולה להסתכל על אף אחד. אם אעשה את זה, מישהו עלול לראות את החבורות. לא את החבורות שעל העור שלי, את אלה אפשר להסתיר בקלות. אני מתכוונת לחבורות שמתחבאות עמוק בתוכי, לכאב ולעצב שנמצאים איתי מהרגע שאני מתעוררת ועד לרגע שאני הולכת לישון.

אף אחד לא מדבר איתי כי אני מכוערת. לבנות מכוערות כמוני אין חברים. אנחנו מתחבאות ומנסות להשתלב בכל מקום שאנחנו יכולות, מנסות כמיטב יכולתנו להשתלב בצללים כדי שאיש לא יסתכל עלינו או ייגש אלינו.

בשבוע שעבר, כשחזרתי הביתה מבית הספר, הילד שממתין בתחנת האוטובוס בכל יום אחר הצהריים חייך אליי. בהתחלה חשבתי שהוא מחייך אל האדם שירד מהאוטובוס מאחוריי אז הפניתי ממנו את מבטי, מפני שבכנות, מי יחייך אליי?

למחרת הוא חייך אליי שוב, ושוב הבטתי אל מעבר לכתפי כדי לראות אל מי הוא מחייך. הילדה שצעדה מאחוריי היא אחת הילדות הפופולריות ביותר בבית הספר אז ידעתי שהחיוך מיועד לה, לא לי.

אפילו המורים לא יודעים את שמי. רובם צריכים להביט ברשימות שלהם כדי לבדוק. רק המורים שלי למתמטיקה ולאנגלית מכירים את שמי. אף שאני נמצאת בעקביות בראש הכיתה מבחינת ציונים, עדיין לא מתייחסים אליי. בדיוק כמו שאני אוהבת.

ביום שלישי, כשירדתי מהאוטובוס, הילד נעמד מולי ואמר שלום. לא הבנתי למה שהוא ידבר איתי. השפלתי את עיניי, הצמדתי את התיק לחזי ומיהרתי הביתה. הוא בטח רצה שאעשה את שיעורי הבית שלו. מצד שני, לא ראיתי אותו בבית הספר. אולי הוא לומד בבית ספר אחר, ובכל זאת רוצה שאעשה את השיעורים שלו.

ביום רביעי הוא נעמד מולי ואמר, "היי, אני טרנט. איך קוראים לך?" הוא הושיט לי את ידו והמתין בשקיקה, אבל שוב השפלתי את ראשי ומיהרתי הביתה.

זה גם היה הלילה שבו אבא חזר שיכור הביתה, מעד לחדרי, תפס בחולצת הטריקו שלי, גרר אותי מהמיטה והטיח אותי בקיר. "הכול באשמתך!" הוא צרח בדיבורו השיכור והמוכר. אני יודעת שבזמנים כאלה אני צריכה לשתוק ולא לבכות. בכי לעולם לא עוזר וגם לא תחינות, אני רק צריכה להשלים עם זה. "חתיכת זבל. את מטומטמת כמו שאת מכוערת! כדאי שתתחילי למצוץ זין כי זה כל מה שאי פעם תהיי טובה בו. הכול באשמתך!" הוא צעק שוב.

כל מה שיכולתי לעשות זה להתכווץ. החבאתי את ראשי בידיי והתכווצתי לכדור קטן ככל שאפשר כדי לגונן על ראשי מפני הבעיטות, האגרופים והסטירות.

בסופו של דבר הוא התעייף, יצא מהחדר שלי ופסע לאורך המסדרון לחדר השינה שלו. אם הייתי יכולה הייתי טורקת את דלת חדרי, אבל אבא עקר את הדלת ממקומה כשהייתי ילדה.

אני לא בטוחה איך הוא יגיב כשאומר לו שטרנט ניסה ללוות אותי הביתה היום. כאשר ירדתי מהאוטובוס, טרנט חיכה לי. הוא החזיק בידו פרח וחייך אליי חיוך גדול ומתוק.

"את יודעת, יום אחד תצטרכי להגיד לי איך קוראים לך," הוא אמר כשפסע לצידי בדרך אל הבית.

הבטתי בו בתמיהה. ניסיתי להתחמק מעיניו הגדולות והחומות אבל לא יכולתי להתאפק. "מה אתה עושה?" שאלתי והבטתי סביבי כדי לוודא שאבא לא ראה אותנו.

"אני רק רוצה לדעת את שמך." הוא ניסה להושיט לי את הפרח, אבל הנדתי בראשי והצמדתי את תיקי חזק יותר לחזה. "אני באמת רוצה לתת לך את הפרח הזה. הוא יפה, בדיוק כמוך."

ההצהרה גרמה לי לצחוק בקול רם. ידעתי שטרנט אומר לי את הדברים האלה רק כדי לשכנע אותי לעשות משהו שהוא רצה שאעשה. "כן, ממש," אמרתי בלחישה רפה.

"זה נכון. אני באמת חושב שאת יפה," הוא אמר שוב.

בשלב זה כבר אטמתי את עצמי לניסיונותיו. "אני צריכה לחזור הביתה." רצתי את המשך הדרך. כשהסתכלתי מעבר לכתפי אולי ציפיתי שטרנט יעקוב אחריי, אבל הוא עמד בפינה והביט בי, ראשו מוטה לצד.

עכשיו אני יושבת בחדרי. סיימתי את שיעורי הבית שלי ואני קוראת. הספר האהוב עליי נקרא 'ציד המכשפות'. זה מחזה שכתב ארתור מילר. קראתי אותו כל־כך הרבה פעמים שהספר מודבק באמצעות נייר דבק כדי שלא יתפרק והדפים דהויים ושברירים.

הבטן שלי מקרקרת מרעב. אני מנסה להתעלם מהעובדה שאכלתי לארוחת הבוקר רק חתיכת לחם. אבא לא מביא הביתה אוכל לעיתים קרובות. רק כשהוא מגלה שאין מה לאכול, הוא קונה כמה מצרכים. פעם, כשאמרתי לו שאין שום דבר במקרר או בארונות, הוא סטר לי ואמר לי שזה מפני שאני כלבה חמדנית שאוכלת לו את כל הבית. אני קמה ממיטתי ונכנסת למטבח בתקווה למצוא משהו לאכול. כל דבר יהיה טוב יותר מכלום, אפילו קרקר. אני פותחת את הארונות ולא מוצאת דבר. במקרר יש תפוז, רך ומכוסה עובש. אני מוציאה אותו מהמקרר, לוקחת אותו לכיור, חותכת את החלק המעופש ובודקת את התפוז מבפנים. לפחות יהיה משהו בבטן שלי.

אני מניחה את החלק המעופש בצד כי אם אבא יראה אותו בפח הוא יתעצבן ויגיד שאני מבזבזת אוכל. לאחר שאוכל את החצי שנראה בסדר, אקבור את החצי המעופש בחצר האחורית. אני מקרבת את התפוז לאפי ומריחה כדי לוודא שהוא ראוי למאכל. הריח בסדר, אז אני טועמת ממנו. זה לא נהדר, אבל זה משהו.

כשאני מסיימת, אני יורדת לחצר וחופרת בור בידיי החשופות ושם קוברת את הראיות לפני שאבא יחזור מהעבודה. אני חוזרת הביתה, שוטפת את הידיים ומוודאת שלא נותרה שום עדות למה שעשיתי. עשיתי את זה כמה פעמים בעבר ואני יודעת איך לאכול ואז להסתיר את זה ככה שלאבא לא יהיה מושג.

אני חוזרת לחדר, מתיישבת על המיטה ומרימה את הספר. דעתי מתחילה לנדוד לתקופה שבה נשים נחשבו מסוכנות, שהן נחשבו מכשפות. אם הייתי חיה אז, גם אותי היו מחשיבים מכשפה? או שהיו מניחים לי כי אני מכוערת וטיפשה?

"לילי!" אני שומעת את אבי נוהם ואת דלת הכניסה נסגרת.

"אני כאן, אבא," אני יוצאת מחדר השינה, נעמדת וממקדת את עיניי בכפות רגליי.

"תכיני לי משהו לאכול," הוא אומר, השכרות שבקולו קלה בלבד, "אני רעב."

"אין לנו כלום. בדקתי קודם לכן," אני אומרת בקול קטן, ממשיכה להביט מטה, מסרבת לפגוש את מבטו כי אני בטוחה שהוא רק יצעק עליי. השניות מתקתקות ואני עוצרת את נשימתי, מכינה את עצמי לעתיד לבוא. הוא שונא לשמוע שאין אוכל ושונא לשמוע את הקול שלי.

"כלבה שמנה ומכוערת, אכלת את כל מה שקניתי?" אני נשארת שקטה, לא זזה, לא רוצה לחטוף את הזעם של אבא. "את לא טובה בשום דבר, כלבה מפונקת."

אני שומעת את הדלת נטרקת ומשחררת את הנשימה שהחזקתי בפנים. ליבי מתחיל להירגע ולחזור לקצב הרגיל. אין מילים הלילה וגם לא אגרופים. אני חוזרת לחדר ומתיישבת על המיטה, מרימה את העותק הבלוי של 'ציד המכשפות' והולכת לאיבוד בתוכו. רק כשהחושך מתחיל לרדת והאוויר שבחדר הוא כמו נשיקה קרירה על לחיי, אני נזכרת שאבא יחזור בקרוב וכדאי שאעמיד פנים שאני ישנה. בלילות כמו אלה אני יודעת שהחבורות ייראו גם מבחוץ.

אני לובשת את הפיג'מה הישנה והקטנה ממידותיי ונכנסת אל מתחת לשמיכה הדקה. אני לופתת את הספר אל חזי, עוצמת את עיניי ומתפללת שאבא יניח לי הלילה.

המחשבות שלי מתחילות להיסחף והחושך מוצא את דרכו לתודעתי. עקיצתו חסרת התקווה של אוויר הלילה הקריר מביא אותי לרחף בין החיים למוות.

מוות. מילה נעימה ומרגיעה. המתים זוכים לישון, לנוח בלי שיענו אותם. עיניי נעצמות ומוחי נסחף לצללי השלווה. אני מרגישה שהספר גולש מבין אצבעותיי. אני מתעוררת ופוגשת את עיניו הירוקות, הכועסות והשיכורות של אבי. "אבא," אני נבהלת ומנסה לתפוס את הספר. הוא מושך אותו מידיי ומתחיל לדפדף בו. "את ממלאת את ראשך בזה? בזבל הזה?" אבא ממשיך להעביר את הדפים לאט, מתנדנד מעט מצד לצד.

"מה עשיתי שאתה מתייחס אליי ככה?" אני שואלת. זה משהו שאני שואלת מדי פעם ואף פעם לא קיבלתי תשובה מלבד מלמולים רוויי אלכוהול.

הוא מרים לאט את עיניו מהספר ומחייך חיוך מרושע, סוטה. הוא מחזיק את הספר בשתי ידיו ופתאום קורע אותו לאורכו. "לא!" אני צורחת, קופצת מהמיטה ומשליכה את עצמי עליו, "בבקשה!" קולי מלא כאב כשאני מתחננת בפניו שלא ישמיד את הדבר היחיד שמאפשר לי להימלט מהגיהינום הזה שהוא ביתי, בגיהינום הזה שהוא הרחוב שבו אני גרה ובו איש לא שומע דבר וכולם מתעלמים מהכול.

פניו של אבא מאובנות ועיניו קרות באופן מפחיד. "זו הייתה צריכה להיות את," הוא אומר בבהירות מוחלטת, טון קולו קטלני, הרסני.

"אבל מה עשיתי?" אני בוכה, צונחת לרגליו. הדפים הקרועים מכסים את הרצפה.

"כלבה, היית צריכה למות במקומם."

במקומם? אני אפילו לא יודעת על מה הוא מדבר. אין לי מושג מי אלה 'הם'. "אני מצטערת, אבא. אני מצטערת על כל מה שעשיתי. לא התכוונתי לזה," אני מתייפחת, תופסת בשערי וקוברת את ראשי בין ברכיי.

"את באמת צריכה להצטער."

אבא יוצא מהחדר ומשאיר אותי עם כאב עמוק כל־כך, שאני חושבת שלעולם לא אוכל להרגיש נורמלית שוב.