לימבו

לוּ ידעתי לתארה אפשר היה להאמין לי, אך לא ייתכן שאהבתי אישה שאני בקושי זוכר. לו ידעתי לתאר את חיוכה, את שערה מתלפף סביב האוזן, את מחוות ידיה או את דרך הילוכה; דברים שאמרה לי, ביטויים שהשתמשה בהם, קולה; את אצבעותיה, את חזהּ, את צווארה; או לפחות הייתי זוכר מה לבשה, או רק את צבע חולצתה, היכן נולדה, שמה. הייתי זוכר גם פרטים מיוחדים, לא צפויים, ומוכיח שהתבוננתי בה, שנצרתי אותה בלבי, כמו שאומרים. הייתי מתאר פרטים שעשו אותה שונה מכל אישה אחרת. כמו, למשל, צלקת ורודה, דקה ועדינה, שנמשכה לאורך הלסת, בצד שמאל של פניה, ולפני שהגיעה לסנטר התעקלה וירדה עד אמצע הצוואר, צלקת שמבחינים בה רק במבט שני ושמשווה לה מראה של אמזונה אצילית. הייתי זוכר פרט כזה, וגם אם לא היה בכך כדי להוכיח את אהבתי, לפחות אפשר היה להאמין שאישה זו אכן היתה, ואם היתה ייתכן שאהבתי אותה.

אבל אינני זוכר. ייתכן שהיתה לה צלקת כזו, או דומה לזו, ורודה ועדינה — לא שמתי לב, ואם שמתי לב שכחתי. אני זוכר רק זאת: אדמונית, לבנת צוואר, צוחקת, ראשה משוך לאחור, לחייה בורקות. אני זוכר גם את עיניה, אבל לא אדע לתארן. צבע עיניה לא היה העיקר. העיקר היה מבטה, שלא חסם דבר ונע בכיוונים מנוגדים: החוצה, אל מה שהסתכלה בו, ופנימה, אל תוכה. העולם יצא ממנה ונכנס אליה, חרישי, בלתי פוסק, כמו ממלכת חרקים למרגלות הר געש רדום.