לכאורה קלה להשגה
רובין דונלד
₪ 29.00 ₪ 25.00
תקציר
קיין ג’רארד, חתיך, סקסי ומיליארדר יכול להשיג כל אישה שתעלה בדעתו! כך שלהשיג את סייבל מרטין לא אמור להיות עבורו אתגר רציני במיוחד.
רודפת הבצע השתמשה בחושניותה כדי לסחוט ולנצל את בן דודו, וקיין נחוש לנקום בה ללא רחמים וביעילות.
התוכנית שלו מושלמת, עד שהוא נתקל בסייבל.
וכשסייבל מתבוננת בו בעייני האיילה התמימות שלה, הוא קולט בהדרגה שהיא לא בדיוק הסחטנית חסרת המצפון שחשב שהיא. מתברר שהוא תמרן וסחט אל מיטתו תמימה וחפה מפשע…
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2021
הוצאה לאור: שלגי
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2021
הוצאה לאור: שלגי
פרק ראשון
קיין ג'רארד התבונן בדודתו בתערובת של חיבה וייאוש. "לא עוד פעם!"
היא זקפה ראש. "זו לא אשמתו של ברנט! הוא רק – "
"אידיוט בענייני נשים," קיין ציין בתמציתיות. "הוא נדלק בפראות על הנקבה הכי פחות מתאימה בסביבה, ממטיר עליה מתנות, מבטיח לה אהבה נצחית, ואז מתעורר בוקר אחד וקולט שאין לו שום דבר משותף איתה. גרוע מזה, היא לא יודעת דבר על מחשבים, מה שאומר שהוא לא יכול אפילו לשוחח איתה. אז הוא זורק אותה, והיא מיללת בדמעות שליש ותמורת סכום כסף נאה בפני התקשורת."
"הוא נסחף," אמו של ברנט מחתה חלושות. "הוא לא יודע מה הוא באמת צריך."
גבותיו של קיין התרוממו. "נראה שהוא יודע בדיוק מה הוא צריך," הוא אמר ביובש. חזה גדול, רגליים ארוכות וחיוך בשפתיים לחות – אלו היו הקריטריונים של ברנט. "לפחות באופן זמני. למה את מוטרדת הפעם?"
"קיין, אתה – מכל האנשים שבעולם! – יודע שהוא בדיוק ביצע מכירה מפורסמת מאוד של חברת האינטרנט שלו – תמורת יותר מעשרים מיליון דולר." אמנדה ג'רארד היססה , לפני שאמרה בשטף, "והיא לא הטיפוס הרגיל שלו. בתור התחלה, היא מבוגרת ממנו, והיא לא דוגמנית או מנחה של תוכנית בידור או מלכת יופי."
גבותיו השחורות של קיין נפגשו כשקימט את מצחו. "אז את חושבת שהיא רוצה את כספו?"
"לברנט יש מוניטין של נדיבות מטופשת," הודתה אמו בחוסר רצון.
"אילו הוכחות יש לך שהיא ברקודה?"
לא בפעם הראשונה אמנדה ג'רארד החליטה שזה ממש לא היה הוגן שלבד מהיותו מבריק ומצליח בצורה בלתי רגילה, קיין נראה כמו משהו ששייך לעולם הפנטזיות – מטר תשעים, כתפיים רחבות מספיק כך ששתי נשים יכלו להתייפח עליהן בו זמנית, וחיוניות אתלטית שהייתה עוצרת נשימה עבור כלל הנשים.
רוב הגברים היו יותר משבעי רצון עם נתונים אלו, אבל לקיין היו גם תווי פנים מושלמים, פה שהיה יכול לגרום אפילו לה להצטמרר, ועיניים אפורות שהיו ניגוד מהמם לעור השחום ולשיער החום.
ברנט היה גם הוא נאה למראה, אבל אפילו אהבתה האימהית לא אפשרה לה לראות אותו כשייך לאותה ליגה.
היא זרקה אל אחיינה תמונה. "תסתכל."
היא התבוננה בשפתיים המפוסלות והסקסיות מתהדקות ובעיניו שהפכו לשבבי קרח צרים כשסרק במבטו את התצלום. לבסוף הוא הרים את מבטו. "היא בהחלט שונה מהמאהבות הרגילות של ברנט. מי היא?"
"סייבל ג'יין מרטין."
"סייבל?"
"טוב, ככה היא קוראת לעצמה." דודתו ביטלה את השם החריג בהינף יד. "היא מבוגרת מברנט לפחות בחמש שנים, ואתה יכול לראות שהיא לא תלויה על זרועו או מתבוננת בו בהערצה או בפיתוי," אמנדה ציינה, והוסיפה, "והוא מדבר עליה בצורה אחרת."
"אז מה הבעיה?" קיין אהב את הדודה שגידלה אותו אחרי שהוריו מתו, אבל הוא הסתייג מהאהבה המגוננת יתר על המידה שלה אל בנה היחיד.
לא היו לו אשליות לגבי בן דודתו; ברנט היה מפונק. מראהו הנאה והנגישות שלו – בתוספת הנכסים שלו – גרמו לזה שנשים שיתפו פעולה עם ההתחלות הנינוחות שלו. בגלל שהוא מעולם לא היה צריך להתאמץ כדי לזכות בתשומת לב נשית, הוא כנראה הסתקרן על ידי האווירה הקרירה ותשדורת ה"אל תיגע בי" של האישה בתמונה.
בקוצר רוח מסוים, הוא אמר, "אולי הגיע הזמן שהוא ימצא אישה נורמלית – מישהי שהוא יכול לשוחח איתה."
"האם אתה מתייחס למישהי שאביה היה האלכוהוליסט של העיירה כנורמלית?"
"אי אפשר להאשים אותה בגלל זה."
היא עיוותה את פניה. "אני יודעת את זה, אבל אתה חייב להודות שיש לה בוודאי בעיות רציניות."
"איך את יודעת שאביה אלכוהוליסט?"
"הוא היה – הוא נפטר. היא מגיעה ממפרץ הוקס, מעיירה קטנה קרובה למדי לביתה של בלוסום מק-פרלן, כך שהתקשרתי אל בלוס ושאלתי אותה אם היא מכירה את הבחורה."
קיין הסתיר חיוך. הרשת החברתית של החברות הותיקות מבית הספר הייתה ידועה במשפחה בכינוי החיבה המאפיה של אמנדה. "ומה בלוסום מק-פרלן סיפרה לך עליה?"
דודתו נעצה בו מבט חשדני. "בלוס לא רק הכירה אותה, היא ריחמה עליה בשנות ילדותה, אפילו העריצה אותה על נאמנותה לאביה הבטלן. אחרי שהוא מת היא עבדה עבור עורך דין קשיש במשך כמה חודשים, אבל התרחש איזשהו סקנדל." דודתו היססה, ואז אמרה במהירות, "בלוס אמרה שהכול היה חשאי, אבל שהיו דיבורים על גניבה."
קיין לא אהב את מה ששמע. "על ידי סייבל מרטין?"
"כן. בכל אופן, אם היא באמת גנבה משהו, היא יצאה מזה בקלות. שום דבר לא נעשה בעניין אי פעם, אבל היא עזבה את העיירה תחת ענן של חשד."
קיין התבונן באישה שעמדה ליד ברנט בתמונה, חצי חיוך מסתורי על שפתיה. שלא כמו החברות הקודמות של בן דודו, סייבל ג'יין מרטין לא השפריצה סקס, אבל קיין יכול היה לראות את המשיכה. האווירה הקרירה הייתה אתגר כשלעצמה; תוסיף לזה את הגזרה החטובה והאלגנטית ופה שהבטיח תענוגות חושניים בשפע, ולברנט ככל הנראה לא היה סיכוי.
וכאילו היא חוזרת על מחשבותיו, אמנדה אמרה במרירות, "ברנט כבר הוציא עליה כמעט שלושים אלף דולר."
"מכונית?"
היא עצרה, ואז החליטה לספר לו. "טבעת יהלום."
ואת זה הוא אהב אפילו פחות, הוא החליט. "האם הוא סיפר לך את זה?"
"כמובן שלא. הוא כנראה קנה את הטבעת לפני שעבר לפנטהאוז המגוחך שלו, בגלל שמסמכי ההערכה הגיעו לכתובת שלי."
המום מעט, קיין שאל, "ואת פתחת את המכתב?"
"לא בדקתי בכלל את הכתובת," היא אמרה לו בהתחסדות. "טוב, אחרי שהרמתי את עצמי מהרצפה כבר בדקתי."
קיין נשען לאחור בכיסאו. "אז מה את רוצה שאעשה?"
"חשבתי שתוכל להטיל על מישהו מהאבטחה שלך לבדוק את סייבל הזו," דודתו אמרה, מעט בביישנות הפעם.
"אנשי האבטחה שלי מקבלים שכר כדי לטפל באינטרסים העסקיים שלי, לא בענייני האישיים."
"אני יודעת, אבל במקרה זה..." קולה התפוגג.
קיין שלח אליה חיוך ציני. "אני אורה להם לבדוק. בתור מעסיק אני לא יכול להחזיק מגניבות."
"וחשבתי שאתה יכול להתחיל איתה," דודתו פלטה במהירות.
"אף אחד לא יכול להתחרות באכזריות של אם מסורה," קיין אמר בציניות. "את כנראה מאוד מודאגת אם את מוכנה להקריב את רגשותיו של ברנט, ביחד עם זמני, המוניטין שלי ודעתו החיובית עלי."
"ממתי אכפת לך מה ברנט חושב עליך?" היא החזירה, מסמיקה.
למען האמת, החברות עם בן דודתו הייתה חשובה לו, אבל אם סייבל מרטין באמת גנבת, אז הוא היה מוכן לעשות את כל שביכולתו על מנת לחלץ את ברנט ממלתעותיה.
ואם קיין למד משהו בחייו, זה היה שכל דבר, כולל אהבתה של דודתו, הגיע עם תג מחיר. "אני אחזור אליך."
היא לא הייתה מרוצה, אבל היא ידעה מתי להפסיק ללחוץ. קיין הבטיח, וזה אומר שהדבר יעשה. אם יש משהו חשוד בעברה של סייבל ג'יין מרטין, הוא יידע בקרוב.
מצמצם את עינו, קיין הסתכל מעל ראשי הקהל. חגיגת המרוצים שלפני חג המולד באוקלנד הייתה בעיצומה. הקיץ של ניו-זילנד הגיע העירה, וביחד עם הסוסים טהורי הגזע, נשים אלגנטיות בבגדים משובחים הציגו את עצמן כדי לזכות בפרס הגדול.
מבטו של קיין התביית על אישה שלבשה שמלה פשוטה גזורה בצורה נפלאה בצבע אפור, שהייתה בניגוד מרשים לעור הטהור והחיוור שלה ולשיער השחור והמתנוצץ מתחת לכובע שטותי. נעלי עקב גבוהות הדגישו רגליים ארוכות ונפלאות, והמשי נדבק אל מותניים צרים וחמוקיים מפתים בלי שיהיו שופעים. הצבע היחיד היה האדום החי והעמוק של השפתון, שהדגיש את פיה החושני של האישה.
בהחלט לא הסגנון הרגיל של ברנט.
קצת מאחוריו של קיין אישה אמרה, "זו השמלה של מייר פריס. היא נפלאה, אבל היא לא תזכה."
"יותר מדי מאופקת," בת השיח שלה הסכימה. "באירועים האלו השופטים תמיד הולכים על נוצות ותחרה וכל מיני דברים זוהרים. מי הדוגמנית?"
קיין לא ניסה להלחם ברצונו לצותת. אף על פי שהיו במרחק של כמה צעדים ממנו, קולות הנשים – שתוגברו על ידי מעט יותר מדי שמפניה – הגיעו אליו בבירור.
"המזכירה של מרק ראסל. את יודעת, קרן הצדקה של ראסל."
"היא נראית יותר מדי דקדנטית בשביל מוסד מכובד כזה, אולי מוטב להגדיר את המוסד כמעומלן."
האישה צדקה; סייבל ג'יין מרטין בהחלט לא נראתה כאילו העבירה את ימיה בטיפול בעניים ובנזקקים של העולם.
"נו, טוב," אמרה האישה השנייה, בגרגור צחוק, "אני מניחה שאפילו פילנתרופ מהוגן כמו מרק ראסל נהנה להסתכל במשהו יפה במשרד."
אכן, קיין חשב בארסיות. הוא סקר את פניה של האישה שעליה דיברו. הלבוש המאופק לא היה יכול להסתיר את החושניות האקזוטית שגרמה לשאר הנשים שעל הבמה לדהות ברקע.
פיו של קיין התהדק. ברנט, הוא חשב, אתה בבעיה אמיתית עם האישה הזו.
החקירה של אנשי הביטחון שלו העלתה סקנדל נבזי למדי. כמו רוב השערוריות במקומות העבודה, גם זו טויחה, אבל סייבל ג'יין מרטין הייתה מעורבת עד לגובה צווארה הענוג.
פעם גנבת, תמיד גנבת...
וסחטנות הייתה הגניבה הבזויה מכולם, במיוחד במקרה זה. גבר התאבד בגלל זה.
מישהו היה חייב להרחיק את סייבל ג'יין מרטין מבן דודו הנוח להתרשם לפני שתשים את ידיה החמדניות על כספו ותשבור את לבו.
להרחיק את ברנט מהזירה היה קל יחסית; קיין משך בחוטים כדי לייצר עבורו את הטיול של החיים, כאיש צוות על ספינת מפרש ששחזרה מסע תגליות מפורסם מהמאה התשע-עשרה. מכל מקום, אם הדברים יהפכו אכזריים מדי, קיין ידע שהקשר שלו עם בן דודו ייפגע.
ועדיין, מוטב כמה חודשים של מתח ביניהם מאשר שברנט ירומה מכסף שהרוויח בשנים האחרונות בעבודה קשה ובמימוש של האינטליגנציה שלו.
"היא נראית כאילו היא מוכנה לכל," האישה השנייה העירה בחריפות. "אבל בדיסקרטיות. הפילגש המושלמת." שתי הנשים צחקו. "האם היא קשורה למישהו?"
"אה, כן, היא עברה לחיות עם ברנט ג'רארד הצעיר," ענתה חברתה ביובש.
קיין נדרך. על כך הוא לא שמע – זה בוודאי קרה ממש לפני שברנט עזב.
"ברנט ג'רארד? אחד מה – אה, כן, אני זוכרת עכשיו, הילד שהקים חברת אינטרנט ומכר אותה עבור מיליונים לתאגיד גדול מעבר לים?"
לחברה של קיין, למען האמת. הוא התחיל לחשוב שהוא היה צריך להתרחק מכל זה – אם כי ברנט כבר היה מוכן לעבור למשהו חדש.
"כן, זהו זה – בן הדוד של קיין ג'רארד."
"צעד מצוין מצדה, אבל למה היא לא מכוונת גבוה יותר? קיין פנוי, והוא שווה מיליארדים ולא עשרים מיליונים צנועים כמוהו."
רעיון טוב, קיין חשב בגועל. אולי הוא יציע אותו לסייבל ג'יין מרטין. אבל לחייו נצבעו בסומק קל למשמע המילים הבאות של האישה.
"חוץ מזה, יש לו מראה אלוהי." קולה השתנה לנהמה סקסית. "אני מעריצה גברים שמתמרים מעלי, במיוחד כשיש להם שיער שחום ושיער כהה ועיניים בהירות שחודרות לך לנשמה וגורמות לך לחשוב על דברים מרגשים מאוד."
הדוברת הראשונה צחקה ואמרה, "טוב מבחינתה זה כנראה מצב של טוב המיליונר שביד מאשר המיליארד שעל העץ. למרות השכל שלו, קל להתלבש על ברנט; בן דודו לעומת זאת הוא סיפור אחר לגמרי."
חברתה קטעה אותה באמצע כשאמרה, "הנה טינה פורטוס מסמנת לנו לבוא אליה."
קיין התבונן בקדרות בבחורה החדשה של ברנט חוצה בחינניות את הבמה כדי לעמוד על יד המתחרות האחרות על פרס המתלבשת הטובה ביותר.
האינפורמציה שאנשי הביטחון שלו חשפו הייתה גורמת לגברת שנראתה תמימה וחושנית כאחד להרגיש אי נוחות גדולה.
והוא ממש לא יהסס להשתמש במה שנודע לו.
שערות זעירות על עורפה של סייבל הזדקרו בתגובה פרימיטיבית לסכנה. ידה התהדקה על התיק האפור ובטנה התכווצה בתגובת הילחם או ברח שהפתיעה אותה. לרגע כשל החיוך שלה לפני שהכריחה את עצמה לנשום לאט והעולם התייצב שוב.
עד שהיא פגשה בסקירה צוננת מעל ראשי הקהל שגרמה לדופק שלה להאיץ. קיין ג'רארד – בן דודו של ברנט. והוא ידע מי היא הייתה. ריקנות קרה התפשטה מתחת לצלעותיה.
מחיאות כפיים מהקהל הרתיעו אותה עד שקלטה שהמתחרה הבאה עלתה על הבמה. בתחושת הקלה היא הצטרפה אל מחיאות הכפיים הנימוסיות.
אבל המבט היציב והמאיים נשאר ממוקד עליה. נשימתה נעתקה. מובכת בגלל שקיין ג'רארד הבחין בה, היא הטתה את סנטרה במחווה של התרסה אוטומטית. בן דודו של ברנט יכול להקרין איום שקט עד שהשמש תשקע, אבל היא לא תניח לו להפחיד אותה.
אבל המבט הקר גרם לה להרגיש חוסר נוחות כזו שהיא הייתה חייב להלחם במתח הגובר שלה עד שהמתחרה האחרונה עלתה על הבמה, בלונדינית מקסימה בת תשע-עשרה שהייתה בדרך לזכות בתחרות בגלל הסגנון הקיצי והנינוח שלה.
והיא אכן עשתה זאת, וקיבלה את הפרס בהנאה מבעבעת שהעצימה את אווירת החג.
"עשינו את מיטבנו," האישה המבוגרת שעצבה את תלבושתה של סייבל אמרה לה כשהקהל נסחף לדרכו כדי להשיג מקומות טובים למרוץ האחרון, החשוב ביותר של היום.
סייבל חייכה אליה. "אני מצטערת שלא עשיתי צדק עם השמלה שלך."
"יקירתי, לבשת אותה בצורה נפלאה. הם רצו צעירה תמה ורעננה, מחווה לקיץ. את מתוחכמת ומסוגננת ומעט מסתורית – סוג האישה שעבורה אני מעצבת. לא ציפיתי לזכות, אבל זה שהגעתי לגמר זו פרסומת טובה עבורי."
היא הפנתה את ראשה כשמישהו התקרב מאחורי ראשה של סייבל. "שלום, קיין," היא אמרה, הפתעה צובעת את קולה. "לא ידעתי שחזרת מהיכן שהיית בשלושת החודשים האחרונים. אני מניחה שיש לך סוס שמתחרה על הגביע?"
"נכון."
קולו העמוק והקריר היה סמכותי בצורה שהעבירה צמרמורת בגווה של סייבל. היא הקשיחה את עמידתה וניסתה להיראות רגועה ויציבה.
"הוא עומד לזכות?" מייר שאלה.
"כמובן," הוא אמר בכזה ביטחון, שסייבל תהתה אם הוא טיפל בתוצאות המרוץ.
"מה שמו? אני אלך להמר עליו."
"סולטאן שחור."
"מתאים מאוד," מייר אמרה ביובש. "תודה רבה."
הוא אמר, "לא הצגת אותנו, מייר."
היא נראתה מופתעת. "אה, מצטערת. הנחתי ששניכם מכירים."
סייבל הסתובבה באי רצון.
עיניה הכהות התנגשו עם עיני הקרח האפורות שלו. מוצפת על ידי תחושות, תערובת מבלבלת של חשש ושל משיכה חזקה, היא שאפה נשימה מהירה. היא ראתה תמונות של בן דודתו של ברנט, כמובן, ובמהלך הדקות האחרונות היא הייתה מודעת באי נוחות למבט האומד והקריר שלו, אבל אפילו זה לא הכין אותה להשפעה של סוג הכריזמה הגברית שלו.
"סייבל, זהו קיין ג'רארד," בת הלוויה שלה אמרה לה. "אני בטוחה שאני לא צריכה לספר לך הרבה עליו – הוא מופיע לעתים קרובות בתקשורת."
"לא מרצוני," הוא אמר בחדות.
"אף אחד לא יכול להאשים אותך ברדיפה אחרי התקשורת," היא הסכימה. "קיין, תפגוש את סייבל מרטין, שהייתה אמורה לזכות בפרס."
"היא באמת הייתה ראויה לזכות," קולו של קיין גרם להתמוססות בלתי מוכרת לאורך גבה של סייבל. הוא לקח את היד שהיא הגישה אוטומטית, אצבעותיו סוגרות על אצבעותיה. "גזלו ממך את מה שהגיע לך."
"אני לא חושבת כך." המגע שלו הפעיל בתוכה אזעקות צורמניות. וכשהיא דיברה קולה היה נמוך מדי ונשמע מתנשם מדי... יותר מדי מתרשם.
היא הוסיפה קצת במהירות, "הזוכה הייתה בדיוק מה שהם חיפשו – רוח החג. והיא לבשה היטב את בגדיה."
הוא אמר במהוקצעות, "האם אתן מתכוונות לצפות במרוץ הבא?"
לפני שלסייבל הייתה הזדמנות למצוא תרוץ, רעותה אמרה, "כמובן שכן, אבל קודם אני הולכת להמר על הסוס שלך." היא התחילה ללכת במרץ לכיוון קופות ההימורים.
"את לא מהמרת?" קיין ג'רארד העיר כשסייבל לא נעה בעקבותיה.
"לא."
הוא אמר, "תני לי להרגיע אותך – אם לא תהיה פציעה, הסוס שלי בוודאות ינצח."
"הכול בסדר, תודה לך," היא אמרה, מודעת למבטי העניין שליוו אותם. "מה לגביך? אתה לא רוצה לשים כסף על הסוס שלך?"
"כבר עשיתי את זה," הוא אמר לה, שולח אליה חיוך מהמם שגרם לה להתפתל בתוך הנעליים היפהפיות והלא נוחות שנעלה. "אם כי בגלל שהוא המועמד לניצחון האחוזים לא יאפשרו זכייה גדולה." בלי לשנות את הטון שלו הוא אמר, "אני חושב שאת חברה של בן דודתי, ברנט ג'רארד."
"כן," היא אמרה בצורה ניטראלית.
ברנט סיפר לה על בן הדוד המבוגר ממנו, ובלי משים הסגיר שבתוך ההערצה הגלויה שלו היה גם אלמנט של קינאה.
עומדת ליד האיש, כל תא בגופה מזמזם, סייבל יכלה להבין את תגובתו של ברנט. גבר צעיר זקוק להרבה מאוד הערכה עצמית כדי לשמור על ביטחונו העצמי לצד תחרות מרשימה כל כך.
קיין היה מיליארדר לפני שהגיע לגיל שלושים, ברנט סיפר לה בקנאה. "הוריו השאירו לו את מניות השליטה באחת החברות המתקדמות ביותר בניו זילנד וכן ירושה בריאה שנתנה לו עמדת פתיחה טובה במסע ההשתלטות שלו על העולם." ואז הוא שלח אליה חיוך עצוב ומקסים. "אבל הסוד האמיתי מאחורי הצלחתו הוא המוטיבציה שלו והברק המרשים שלו, פלוס יכולת מדהימה לזיהוי טרנדים."
הוא עצר ואז סיים, "וחוסר הרחמים שלו. הוא איש שלא כדאי להרגיז."
מצטערת שלא הלכה ביחד עם מייר, סייבל העמידה פנים שהיא בוחנת את הקהל. האינסטינקט הזהיר אותה שברנט צדק. החלטיות מרתיעה הייתה חלק מקיין ג'רארד לא פחות מגובהו ומכתפיו הרחבות ופניו הנאות והשחצניות.
אין פלא שהייתה לו כזו הצלחה עם נשים. ברנט לא היה כל כך גלוי לגבי הצד הזה של בן דודו, אבל סייבל קראה רכילות מעניינת.
ועכשיו היא האמינה לכל. הוא היה מוחץ – הייתה המילה היחידה שעלתה במחשבתה. ואף על פי שנראה נעים הליכות, המבט שלו הכיל יותר הערכה קרירה מכל דבר אחר.
היא חשה צינה פתאומית והרימה ראש כדי לראות אם ענן בלע את השמש. לא, השמים היו תכולים וצלולים כפי שהיו כל היום. היא הזדקפה ונעצה בקיין מבט אומד משלה.
הוא אמר, "אני מניח שאת דוגמנית."
אם ברנט דיבר עליה, הרי קיין ידע בוודאי שהיא לא הייתה שום דבר כזה.
"רחוק מזה," היא השיבה. "מייר פתחה את העסק החדש שלה קרוב למקום העבודה שלי, וכשהדוגמנית שלה אכזבה אותה היא שכנעה אותי לקחת את מקומה בגלל שאני כמעט באותו גודל ובאותם צבעים." היא שלחה אליו חיוך זהיר. "ברגע שהיא תחזור אנחנו נסייר בסביבה, כדי שכולם יוכלו להתרשם מהשמלה."
ואז היא תעזוב. מלבד העובדה שהרגישה בולטת בצורה מוגזמת, הרגליים שלה הרגו אותה.
גבה כהה אחת התרוממה, אבל כל מה שקיין אמר היה, " אני אשאר עד שהיא תחזור."
"אין צורך," היא הצהירה.
הוא חייך אליה. עמוק בתוכה משהו התנפץ למיליון חתיכות, כל אחת מהן ממלאת אותה בהתרגשות. המומה, היא הצליחה לשלוח אליו חיוך תגובה חיוור, והסתכלה הצדה, אסירת תודה לראות את מייר עושה את דרכה בחזרה אליהם.
ברגע שהיא הגיעה אליהם קיין אמר, "למה שלא תבואו ותצפו במרוץ מהמדשאה ביחד איתי?"
סייבל חשבה שזה נשמע פקודה ולא הצעה.
מכל מקום, השותפה שלה קרנה אליו. "אני מופתעת שאתה לא צופה מהמועדון הנשיאותי."
הוא משך בכתפיו, "אנחנו יכולים ללכת לשם אם את רוצה, אבל חשבתי שתרצי לנצל כל הזדמנות להראות את השמלה היפה. לא יהיו מצלמות טלוויזיה באזור המועדון."
מבטו ירד אל השמלה, מעורר תגובה בכל תא בגופה של סייבל. לא שהיה משהו חושני בסקירה שלו; היא הייתה המטרה של מבטים חושקים מספיק פעמים בחייה כדי לזהות את העדרה המוחלט של תשוקה.
ובכל זאת היא הרגישה מוטרדת, רדופה, כאילו היא המטרה של איזו תוכנית סודית. היא אמרה לעצמה לא להיות טיפשה ובאה בעקבותיהם.
כשהגיעו אל המדשאה, סייבל הבינה את הסכמתה המהירה של מייר. בכל כיוון שאליו הסתכלה היא פגשה מבטים – חלקם מרומזים, חלקם גלויים מאוד, אבל כולם ממוקדים בקיין ג'רארד ובשתי הנשים שליווה.
אף על פי שהוא הנהן אל כמה אנשים שהכיר, הוא לא עצר. כשמלצר הופיע, הוא הציע, "שמפניה לשתיכן?"
מייר הסכימה אבל סייבל אמרה, "לא, תודה."
"חם. את זקוקה למשהו שיצנן אותך," הוא אמר, והזמין מהמלצר פעמיים שמפניה ופעם אחת של המשקה המיוחד של הגביע.
כשסייבל פתחה את פיה כדי לומר לו שהיא לא רוצה שום דבר אלכוהולי, שפתיו שוב התעקלו, ולבה פרפר בחזה.
החיוך היה מסוכן – והוא ידע את השפעתו על נשים. הוא ידע יותר מדי, היא חשבה בבלבול נדיר, כשברכיה משוועות לשבת.
הוא היה יותר מדי – יותר מדי מהכול. גובה תמיד משך תשומת לב, אבל זה לא היה רק גובהו ותווי פניו הדומיננטיים ופה שרמז על מומחיות שמוססה את עצמותיה. קיין הקרין הילת כוח שעוררה ביטחון ותחושת איום כאחת.
"הוא לא אלכוהולי," הוא אמר לה כשהמלצר חזר עם שני גביעי שמפניה וכוס גבוהה שהכילה שיקוי כלשהו שנראה מרענן למראה. "אפרסק ותות."
"תודה לך," היא אמרה בנוקשות, והייתה מעוצבנת לגלות שהטעם היה טוב לא פחות מהמראה.
מישהו הגיע וברך את מייר, שהתנצלה ופרשה מהם על מנת לקיים שיחה ערנית. סייבל שנתקפה במתח לא נעים, התבוננה במסלול כשהסוסים התחילו לזרום אל שער ההזנק.
"מי מהם שלך?" היא שאלה כדי למלא את השקט.
"מספר שלוש-עשרה – השחור," הוא אמר, והצביע עליו.
עוד חיה נפלאה, היא חשבה באירוניה, כל כך בכושר ששריריו כמעט ופרצו מבעד לעור הכהה."למה אתה כל כך בטוח שהוא יזכה?"
"הוא בשיאו עכשיו, ויש לו את היסטורית הניצחונות הטובה מכולם. תמיד יש אפשרות לתאונה, כמובן, אבל הוא אמור להוביל את הקבוצה."
הוא עשה כן, לצלילי תרועות רמות שהוכיחו שהסוס אכן היה חביב הקהל והמהמרים. למרות רצונה, סייבל הלכה לאיבוד ברגע, מחאה כפיים בהתרגשות ופנתה אל קיין כשהמרוץ הסתיים. "הוא פנטסטי נכון? הוא פשוט מחץ אותם! היכן הוא ירוץ בפעם הבאה?"
לבה שקע כשהוא התבונן בה, וכשקולות השמחה התפוגגו.
היא ניסתה להנמיך את ריסיה, אבל המבט האפור והמסתורי עדיין שיתק אותה.
לפני שהספיק לענות הוא הוקף בחברים צוחקים ומפטפטים וכן על ידי עיתונאים וצלמים.
סייבל שחשה הקלה עצומה התרחקה מעט, מקנאה בו על הביטחון העצמי המרשים שבו קיבל לחיצות יד מגברים ומגוון נשיקות מנשים.
היא הרגישה לבדה בצורה מוזרה, לא מחוברת אל הקהל הלבוש היטב והצוחק. השמש נראתה לה קשה ולא נעימה; ורעש ההמון חזק מדי, צורמני.
אז מה? היא חשבה, לוגמת מהמשקה שלה. בכל המובנים החשובים היית לבדך כל חייך. וויתרת על התפלשות ברחמים עצמיים ביום שעזבת את אזור מפרץ הוקס בכיוון לאוקלנד.
אבל טוב מאוד שהיא לא תרבה לראות את קיין ג'רארד.
בלי להסתכל בה הוא התמתח ולקח את ידה, מושך אותה אליו כשאמר, "בואי איתי. אני הולך לברך את המאמן ואת הרוכב."
סייבל ניסתה לשחרר את ידה ללא הצלחה. היא אמרה בקול נמוך וכועס, "אני אמורה להציג לראווה את השמלה שעלי."
"אם את עם קיין, את תופיעי בכל התמונות," מייר אמרה בשמחה. "לכי אתו."
המבט הכעוס של סייבל נתקל בעיניים הקרירות והמשועשעות. אחרי היסוס של רגע, היא נכנעה והניחה לו להובילה דרך הקהל, כשהבזקי מצלמות גורמים לה להתכווץ.
ידו של קיין עטפה יותר בתקיפות את מרפקה. "תחייכי אליהם," הוא יעץ כשגוון ציני בקולו העמוק. "זה כל מה שאת צריכה לעשות – תיראי אלגנטית ובטוחה. את יכולה לעשות את זה."
היא הכריחה את עצמה לחייך ואמרה ,"אתה צריך לדעת שאני סובלת כדי להיראות אלגנטית! הנעליים האלו לא מתאימות להליכה על הדשא." פורנוגרפיה של נעליים, מייר קראה לסנדלים עם העקבים הגבוהים מספיק כדי לגרום לסחרחורת.
הוא הציץ כלפי מטה. משהו התנוצץ בעיניו הקשות, אבל קולו היה ניטראלי כשאמר, "מזווית הראייה של המתבונן המראה של רגליך בתוכן בהחלט מצדיק את הכאב."
למה נדמה היה שהשיחה מתרחשת בשני מישורים – אחד עם מילים, והשני עם שינוי הטון וההדגשה והשפה הדוממת של תנועות ומחוות גוף?
להקלתה, מישהו משך את תשומת לבו והוא פנה ממנה. סייבל נאלצה למורת רצונה להעריץ את הדרך שבה התמודד עם עיתונאים וצלמים – קסמו האישי לא מסתיר את הסמכות הלא מתפשרת שלו.
לבסוף הוא עזב אותה כדי להוביל את הסוס סביב האצטדיון בסיבוב הניצחון. סייבל התבוננה בהם צועדים בחן זכרי מתואם, השמש מבהיקה בגוונים כחולים שחורים על עורו המתנוצץ של הסוס ועל שערו של קיין.
"שניים מאותו סוג." המאמן שעמד לצדה הדהד את מחשבותיה, חצי בקנאה וחצי בהומור.
סייבל נשמה עמוקות, וזמנה את התחכום והייצוגיות החיצונים שלה. עד עכשיו היא כשלה סביב כמו כל בחורה חסרת ניסיון, אבל עכשיו, אחרי שנוכחותו של קיין סולקה מהדרך, היא יכלה להתעשת מחדש.
"האם לסוס יש עיניים אפורות?" היא שאלה, מחייכת כדי להראות שהיא מתבדחת.
הוא השמיע נחרת צחוק. "לא, אבל הוא חיה קשוחה, וכשהוא מחליט משהו קשה מאוד לשנות את דעתו. והוא ישר; ברגע שהוא מתחייב הוא מכניס את הלב אל המרוץ."
"מה עוד אפשר לרצות בסוס? או בגבר?" היא השיבה בקלילות. "נכון שזה יום יפהפה?"
קיין והסוס עשו את דרכם חזרה והמאמן חייך אליה. "בין הטובים ביותר," הוא הסכים, צועד כדי לקחת את המושכות מידו הרזה של קיין.
קיין אמר, "בסדר, בואי נלך."
הם התחילו לעזוב, עד ששמעו את קריאת אחד מהצלמים, "עוד אחת, קיין."
הוא הפנה את ראשו ואמר בקרירות, "כמובן," ולפני שסייבל יכלה לזוז מטווח המצלמה הוא משך אותה אל גופו הרזה והחזיק אותה, מחייך אל עיניה המופתעות ואמר, "הצילום הזה הוא עבור עמודי החברה. תירגעי, ותחשבי על מייר."
מודעת יותר מדי לכוחו כנגדה, היא הרגישה שהיא מתקשחת. הפטפוטים של הקהל התעמעמו, מתכווצת מבפנים, היא הרגישה עיניים להוטות על שניהם.
"חייכי," הוא ציווה בשקט, פניו הנאות משועשעות.
גבותיה התרוממו. "למה?"
"כי אם לא תעשי זאת כל מי שיראה את זה יחשוב שאת מבולבלת." וכשהיא הגיבה במבט זועף הוא כופף את ראשו כדי לומר עוד יותר בשקט, "אולי אני צריך לנשק אותך."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.