לכודים

העברתי את כל הבוקר בניקיונות בבית המשותף, מנגבת כל משטח בחומר חיטוי, שואבת את השטיחים ואת הריפוד ואת הווילונות המיותרים. אין פה למטה חלונות, אין שום אור טבעי. מאחורי הווילונות יש מסכים עם תמונות מתחלפות: יער רחב ידיים, הר מושלג, חוף טרופי. התחלופה ביניהן מעוררת בי בחילה.

וארונות מובנים בכל מקום.

סדינים עבים ורעננים וארונות מובנים. הדירה הזאת כל כך יוקרתית, ואני אמורה להיות שמחה, כאילו אנחנו באיזו חופשה מהחלומות, אבל כבר עכשיו אני מוצאת שאני שונאת אותה.

הלוואי שהיינו יכולים פשוט לחזור הביתה. הלוואי שאבא מעולם לא היה קונה את המקום הזה.

אימא השתנתה כשעזבנו את העיר ועברנו לגור בקרוואן בחווה של מר הָרבֶּר. אף פעם לא ממש הבנתי למה היינו צריכים לעזוב, אבל ידעתי שזה קשור איכשהו לזה שהשעו שוב את בּרֶט מבית הספר. ואימא זעמה כשהיא גילתה שאבא שרף את הירושה שלה על המקום הזה, במקום על הבית המשפחתי שתמיד חלמה עליו. "מה הטעם בבית שאפשר לגור בו רק כשהעולם נגמר?" אני זוכרת שאמרה לו. היא בכתה. "ומה עם עכשיו, קאם? מה עם עכשיו?" היא כמעט מעולם לא הרימה את הקול על אבא, וזה לא מצא חן בעיניו. אבל היא ידעה בדיוק כמוהו שהחיים לא יכולים להישאר כמו שהם היו, ואחרי זה, היא חנקה את כל התלונות שלה בתפילות.

כשהגענו לבסוף למשכן, היא נראתה כל כך עייפה שאמרתי לה ללכת לנוח, שאני אנקה. "את בטוחה, מותק?" היא שאלה כשנשכבה לאחור והתכסתה בשמיכה. "את תסתדרי שם איתו?" אמרתי לה שהכול בסדר. "פשוט בואי אליי אם תרגישי מפוחדת. בסדר?"

"בטח, אימא."

אני מסיימת לשטוף ולייבש את כל הכלים - סטים חדשים לחלוטין של צלחות, ספלים, כלי בישול מתכתיים ואיכותיים, סכו"ם מבהיק מפלדת אל־חלד - ומנגבת את המדפים לפני שאני משיבה אותם למקומם.

"ג'ינה, אל תשכחי את הידיות של הדלתות," אומר אבא. "המקום הזה צריך להיות מצוחצח. אנחנו לא רוצים לחיות פה עם החיידקים של איזה פועל מקסיקני, נכון?" הוא אומר את זה ככה כדי לכלול אותי בבדיחה, כדי לגרום לזה להרגיש כמו משהו שאנחנו יכולים לחלוק, ולמרות שהוא מתייחס אליי כמו אל ילדה, אני מעריכה את המחווה. פה, בפנים, אנחנו צריכים לדבוק זה בזה, אפילו יותר מאשר שם למעלה.

"ברור שלא, אבא."

אבל אבא וברט לא מראים סימנים של כוונה לעזור לי. הם פשוט יושבים ליד השולחן הגבוה, שותים קפה ואוכלים סנדוויצ'ים, מדברים על פוליטיקה ועל פוטבול.

"אז אתה חושב שנחזור בזמן לתחילת העונה, אבא?" שואל ברט. הוא מקפיץ את הברך שלו, קולט M1911 נח על הדלפק מולו, הוא עדיין חסר מנוחה מאז שמר פולר ביקש שנמסור את כלי הנשק שלנו. אבא הסכים לתת למר פולר לשים אותם בכספת אחרי שנסיים לפרוק ולהשתקע, אבל אני לא רואה את ברט מסכים למשהו כזה בלי מאבק. נעצתי בו מבט לרגע, מייחלת שיביט בי בחזרה, כמו שייחלתי במשך השנתיים האחרונות, מייחלת שיזכור מי אני, שיזכור שאני אחותו התאומה, למרות שהשתנה כל כך, למרות מה שקרה לפני שנתיים. פעם היינו בלתי נפרדים, היינו חולקים מחשבות אבל הוא לא מסובב את ראשו. "משחקי המבחן כבר התחילו, אבל אולי בכל זאת..."

אבא מביט בברט ומקמט את מצחו. "אני לא בטוח שתהיה עונה, בן. דברים לא יישארו אותו הדבר עד שנחזור - זאת לא סתם איזו שפעת. הכול הולך להשתנות. במהלך השבועות הקרובים אנחנו יכולים לצפות לקריסה של הסדר החברתי - מהומות, אלימות, פשיעה. בקרוב ישליטו משטר צבאי. מספר ההרוגים יהיה משמעותי מספיק כדי להשפיע אפילו על השירותים הבסיסיים ביותר. כשנסיים פה, נצטרך לבנות לעצמנו חיים חדשים שם למעלה." הקול של אבא נעשה עמוק ורם יותר, כמו כשהוא מדבר עם החברים שלו על פוליטיקה. "אבל אנחנו נחכה פה ונהיה חזקים, ונתכונן למצוא את המקום שלנו במציאות החדשה." ברט מהנהן. "דברים הולכים להחמיר, הרבה, לפני שהם הולכים להשתפר. אבל בסוף זה ישתפר."

"זאת אשמת המלוכסנים," אומר ברט. "הם מקבלים את מה שמגיע להם."

"כן. אבל אתה רואה באיזו מהירות הנגיף מתפשט בארצות הברית. זה נשק אכזרי ומתוכנן. כשהוא יכה בנו הוא יכה חזק. חזק יותר משם. הוא היה מיועד לנו."

"אבל למה גם הם מתים, אבא?" אני מעיזה בכל הנימוס האפשרי, כדי להבהיר לו שאני לא מתווכחת.

אבא מושך בכתפיו. "טעות אנוש? מישהו הפיל איזו מבחנה או משהו?"

"הם בטח עושים ניסויים על האזרחים שלהם," מנדב ברט. "מלוכסנים עושים דברים כאלה כל הזמן, אבא." כאילו הוא איזה מומחה במצב העולמי. לאחרונה שמתי לב שברט התחיל לפנות לאבא אחרת, לדבר איתו כאילו הוא איזה חבר מהמטווח.

אבא מחכה שהוא יסיים. "בכל אופן, המצב כרגע הוא שיעברו חודשים עד שתהיה תרופה. זה מה שחיכינו לו. כל זה לא היה לשווא." הוא מחווה בזרועו סביבו.

אני רוצה לשאול את אבא למה הוא וברט היו צריכים לירות בסוסים, אבל אני לא עושה את זה. אני יודעת שהוא יצעק עליי. ואני בכל מקרה יודעת מה התשובה שלו תהיה. את רוצה שהם יגוועו ברעב, ג'ינה, או שמישהו יצוד אותם בשביל אוכל? את רוצה את זה על המצפון שלך?

אני מטפסת על השרפרף הקטן כדי להניח ערימה של צלחות נקיות בארון מעל הכיריים. אני נשענת מעט על דלת הארון, באמת שלא הרבה, והציר העליון מתנתק. הדלת חובטת בראשי ואני נרתעת לאחור. הצלחת שבראש הערימה מחליקה ומתנפצת על דלפק האבן ברעש מחריש אוזניים. אני בדיוק מפסיקה לתחוב את שאר הצלחות לתוך הארון לפני שאני חצי־מועדת מהשרפרף בחזרה אל הרצפה. עוד לפני שאבא מתחיל לשאוג אני כבר על הרצפה, אוספת את השברים.

"זהירות, ילדה!" הוא רועם. הוא צועד לכיווני כדי לבחון את דלת הארון. "עכשיו תראי מה קרה פה!"

"סליחה," אני אומרת, מקטינה את עצמי. אני יודעת שהוא פשוט הופתע מהרעש. ההתרגזות שלו תשכך במהירות שבה התפרצה, אבל אני צריכה לשמור על זהירות יתרה עד שזה יקרה.

אימא יוצאת מחדר השינה, מציצה לכיוון ברט ואבא לפני שהיא ממהרת לכיווני. "מה עשית?"

אני לא עונה. תודה על התמיכה, אימא. ממקומי על הרצפה אני שולחת מבט אל ברט, שעדיין יושב בנחת על השרפרף הגבוה שלו. לפני זמן לא רב הוא היה יורד לעזור לי. עכשיו הוא מפנה את מבטו ממני.

מאוחר יותר ברט ואבא עולים לבדוק את השטח עם מר פולר. ניכר שאבא מרוצה מאוד מכך שאנחנו הראשונים להגיע. כל קרב, הוא אומר, מוכרע בשלב ההכנות. אימא בחדר שלה, עדיין מנמנמת. ארוחת הצוהריים מוכנה והכול נקי ומצוחצח. אבא הבריג את דלת הארון למקומה. לא רציתי לספר לו על גללי העכברושים שראיתי כשניקיתי מעל הארונות. הוא ימצא איזו דרך להאשים אותי.

אני עדיין לא מצליחה להפסיק לחשוב על הסוסים: עיניו הגדולות של רג'י, כתמיו של דוויט, מנמרים את הפרווה שלו כמו פצפוצי שוקולד. כדי להסיח את דעתי אני שוב מרפרפת בעלון ההסברה שמונח על השולחן הגבוה במטבח. 'ברוכים הבאים למשכן! בונקר הישרדות, בית משותף יוקרתי ושקט נפשי - הכול בחבילה אחת!' אתמול, כשהגענו, מר פולר דיבר באריכות על כך שהמשכן בנוי לתחזק את עצמו, סיפר לנו על הירקות שגדלים פה תחת נורות גידול, ועל מתקן הקומפוסט במרתף שניזון מהשירותים ומזין את הגידולים. זה נשמע לי דוחה, אבל אני מניחה שגם בבית דישנו את הצמחים בצואת פרות. אפילו יש לול תרנגולות כאן למטה, ומר פולר אמר שאני יכולה לעזור לטפל בהן. עדיין לא שאלתי את אבא. מעניין אם הוא יסכים. זה יספק לי תירוץ לצאת מהדירה. זה לא הוגן שברט יכול לצאת מתי שבא לו וללכת לאן שהוא רוצה רק כי הוא בן, ואני צריכה לבקש רשות. ברט אמר שהוא ייקח אותי לראות את הבריכה אחר כך, אבל למה שאצטרך לחכות עד אז? אם אימא מתעוררת, היא יכולה לדאוג לעצמה לרגע.

לפני שאני מאבדת את האומץ שלי, אני פותחת את דלת הדירה לכדי סדק - היא לא חורקת כמו הדלת של הקרוואן - ופוסעת החוצה, אל העלטה המוחלטת של המסדרון. קשה להאמין שעכשיו שעת צוהריים. תמיד לילה במשכן. כשאני סוגרת את הדלת וחיישני התנועה קולטים אותי, האורות נדלקים. אני מחליקה את האגודל שלי על פאנל הנעילה ליד הדלת כדי לבחון אותו. הדלת משמיעה קול נקישה ונכנעת מעט כשאני דוחפת אותה, אז לפחות אני יודעת שאוכל לחזור כשאצטרך.

קול רחש קל גורם לי לקפוא במקום. "יש שם מישהו?" אני לוחשת.

אני עוצרת את נשימתי, ולא שומעת דבר מלבד המהום המזגנים. במסדרון קר יותר משהיה בדירה. העור על זרועותיי סומר - הייתי צריכה להביא סוודר.

הדירה שלנו בקומה השלישית - הבריכה וחדר הכושר למטה בקומה שבע. המעלית עדיין חסומה בקורות, אז אני הולכת על קצות אצבעותיי לכיוון חדר המדרגות. האורות נדלקים כשאני פותחת את הדלת. הבטון החשוף קר למגע כפות רגליי כשאני יורדת במדרגות. הדלת לקומה מתחתינו זהה לזאת של הקומה מעלינו. אני ממהרת מטה לכיוון קומה שש, שם אמורות להיות דירות נוספות כמו שלנו, אבל מר פולר אמר שעדיין לא סיימו אותן. אני עוצרת לרגע ומחכה שחיישן התנועה הבא יגרש את האפלה במורד המדרגות.

אני פותחת לכדי חריץ את הדלת לקומה שש, ומציצה החוצה אל המסדרון. הקיר צבוע רק עד האמצע והפתחים מכוסים ביריעות פלסטיק עבות. רעש מתכתי ופתאומי מקפיץ אותי, ואני נסוגה בחזרה אל חדר המדרגות, מניחה לדלת להיסגר בחריקה. נשמע כאילו הרעש הגיע מאחורי אחת מיריעות הפלסטיק, אבל זה לא הגיוני. מר פולר אמר שרק אנחנו פה.