ללא פחד

"אנחנו בוואגס, בייבי!" מליסה מכריזה בקול. המטוס מתכונן לנחיתה וג'ינה פותחת בקבוק שמפניה.

"אי אפשר למזוג, הכול יישפך! אני לא מאמינה שאתן כבר שתויות," מגי נוזפת בנו בזעם. אני צוחקת ומרימה את הכוס, שותה את המעט שנותר בה.

"מה לימדתי אותך, סיס? לווגאס אנחנו מוכרחות להגיע שתויות ומשוחררות, אז תפסיקי להתנהג כמו נזירה ותתחילי ליהנות."

"אני יכולה ליהנות בלי לשתות בקבוק שמפניה שלם," היא מתלוננת. "תסתכלי על עצמך, את מחוקה. ידעתי שזו תהיה טעות להצטרף אליכן."

אני צוחקת ומושכת אותה בכוח לעברי, מחבקת אותה.

"תפסיקי להתלונן, לא יכולתי לחגוג בלעדייך את מסיבת הרווקות שלי. באמת היית משאירה אותי לבד עם שלוש המטורפות האלה?"

"את מדברת עלינו?" ג'ינה צוחקת. "המטורללת הראשית קוראת לנו מטורפות. אני מקווה שלא תסבכי אותנו בצרות, אחרת אהרוג אותך."

"אם תהרגי אותי לא יהיה לך תירוץ לבוא אליי הביתה ולרייר על מנולו כמו כלבה מיוחמת. את צריכה להודות מדי יום על עצם קיומי."

"כשאת צודקת, את צודקת. נרים כוסית לכבוד יצירת האומנות הזאת שנקראת מנולו טורנטיני!" ג'ינה מכריזה וכולנו צוחקות. היא שותה ישירות מהבקבוק ומעבירה לי אותו. אני לוגמת לגימה ארוכה ומעבירה אותו לקארן, בדרך שופכת חצי מהתכולה על השטיח.

"במקום להיות אסירת תודה למריאנו על כך שדאג לך למטוס פרטי, את מטנפת אותו. אני מקווה שתהיה לך את ההגינות לנקות אותו."

אני לא מתאפקת ופורצת בצחוק היסטרי. "את חושבת שמריאנו ייתן לי לנקות מטוס? בשביל זה יש עובדים, יקירתי. את מוכנה לשתות ולהפסיק לדבר שטויות?"

מגי מגלגלת עיניים בתגובה ונשענת לאחור במושב, מתעלמת מאיתנו.

"לא היית צריכה לגרור אותה איתנו," אומרת קארן, "מגי לא מתאימה למסיבת רווקות."

"קצת 'ויד'3 והיא תשתחרר."

'"ויד'?" מגי שואלת בלחץ, "את משתמשת בסמים?"

"את כזאת חנונית, מה אעשה איתך?"

המטוס נוחת ומגי נפרדת מהדיילת בחיוך מתנצל. מחוץ למטוס ממתינה לנו לימוזינה. מגי והבנות אינן מבינות מהיכן היא צצה, הן לא יודעות כלום על ההפתעה הגדולה שהכנתי להן, או נכון יותר לומר - שהכנתי לעצמי, לכבוד מסיבת הרווקות שלי. אם כבר טעיתי והסכמתי להתחתן, לפחות אהנה מסוף השבוע האחרון שלי כרווקה.

"של מי הרכב?" מגי שואלת, "ביקשת ממריאנו לשלם את כל ההוצאות? אלוהים, את בלתי אפשרית. היית צריכה לומר לי לפני כן."

"לא ביקשתי ממריאנו וגם אם הייתי מבקשת, מה הבעיה? הוא כמו אבא עבורי ואם אבא לא נותן לי כלום לפחות יש לי את מריאנו."

"אז ממי ביקשת? שוב ביקשת ממנולו הלוואה והבטחת שתחזירי לו?"

"מנולו יודע שאני תפרנית. אולי אחרי הנישואים אבא ישנה את דעתו ויחזור לפרנס אותי."

"או שתמצאי עבודה. אני יודעת שזאת מילה גסה, בסופו של דבר, לעבוד זה לא נוצץ כמו לחגוג כל יום, אבל זה מה שאנשים נורמליים עושים – עובדים."

"למה שאעבוד אם אבא שלי מיליונר? היינו אמורות לחיות כמו מלכות, אבל בגלל הקמצנות..."

"על איזו קמצנות את מדברת?" היא קוטעת אותי. "אבא לא הגביל אותך עד שהחלטת לעזוב את הלימודים כדי להיות דוגמנית."

"בצ'יאני לא הגביל אותי כל עוד התנהגתי יפה," אני מתפרצת בכעס. "הוא ציפה שאהיה עוד אחת מהחיילים שלו, אבל זה לא עובד ככה."

"לאבא אין חיילים, יש לו עובדים."

"והוא גם מתנהג אליהם יפה, בצורה מכובדת, לא? בצ'יאני לא יודע לבקש, הוא פוקד. אם נדמה לו שהוא יכול לפקוד עליי לעשות משהו, הוא טועה בגדול."

"למה את מתחתנת?" מגי שואלת בתסכול.

"מה יכולה להיות הסיבה? כריס בחור טוב ומגיעה לו בחורה כמוני."

ג'ינה צוחקת. "באמת אמרת את זה עכשיו? לאף בחור טוב לא מגיעה בחורה כמוך. אם להיות כנה, הסיבה היחידה שבגללה הסכמתי להיות השושבינה היא שהבטחת לי מסיבת רווקות בווגאס, אחרת אין סיכוי שהייתי מלווה את המסכן אל סופו."

"אל סופו?" אני שואלת.

"אחרי חודש לצידך הוא יתאבד."

הבנות צוחקות, מלבד מגי. היא נועצת בי מבט לא מרוצה. מההתחלה היא שנאה את רעיון הנישואים והסיבה היחידה לכך שהסכימה ללוות אותי הייתה הפחד שאסתבך בצרות. מגי כאן בתפקיד הבייביסיטר והיא מתייחסת לתפקיד ברצינות רבה.

הלימוזינה חונה בכניסה למלון וג'ינה פוערת את פיה בהלם. שלא כמונו, היא מגיעה ממשפחה ממוצעת ולא מורגלת במלונות פאר. הנהג עוזר לנו לצאת ומאחל לכל אחת מאיתנו חופשה נעימה.

"עם מי שכבת כדי לסדר לנו חדרים במלון הזה?" קארן שואלת.

אני מחטיפה לה מכה בתגובה. "תיכף אהיה אישה נשואה, תתביישי לך."

"כריס שילם עבור השהות במלון?" מליסה שואלת.

"לא, הוא לא שילם. תפסיקו להסיק מסקנות וניכנס."

בדרכי אל הקבלה אני נעצרת. ברונו, הקאפו של המאפיה האיטלקית בלאס וגאס, צועד לעברי, לבוש בחליפה מהודרת המדגישה את צבען של עיניו. ברונו ירש את מקומו של אביו, פדרו, לאחר שזה חוסל על ידי הקרטל המקסיקני. הכרנו לפני שלוש שנים במסיבת יום ההולדת של פרנקו ומאז שמרנו על קשר בלי שאיש ידע על כך. אני בטוחה שאם מריאנו היה מגלה, היה הורג אותי.

"תראו את האישה היפה הזאת," הוא אומר בחיוך רחב ומחבק אותי חזק, "איך יכול להיות שאת מתחתנת? שברת את ליבי."

"אני בטוחה שתצליח להתגבר על כך," אני עונה בחיוך. "תודה רבה שהסכמת לארח אותנו בסוף השבוע, אחרת לא הייתה לי מסיבת רווקות. אין סיכוי שהייתי משכנעת את מריאנו או את אבא שלי לממן אותה, הם היו נגד העניין."

"אני מקווה ששמרת את המעורבות שלי בסוד," הוא מחייך ואוחז בשתי כפות ידיי. "אחרת, הם עלולים להרוג אותי."

"אל דאגה, לא גיליתי לאף אחד ולחברות שלי אין מושג מי אתה."

"זאת אחותך, לא?"

אני מפנה את ראשי לאחור ורואה את מגי כוססת ציפורניים. היא שונאת את המאפיה בכלל, ואת המאפיה בלאס וגאס בפרט. קיוויתי שלא תזהה אותו, אבל לפי האימה שבעיניה, אני רואה שהיא מזהה את ברונו ראפיני ויודעת מי הוא.

"היא לא תספר, סמוך עליי."

"זאת בקשה קשה," הוא אומר בחיוך, אבל מתכוון לכל מילה. אנשי המאפיה לא סומכים על אף אחד. "בכל אופן, אאחל לך חופשה נעימה, תעשי חיים ואל תסתבכי בצרות. אם תצטרכו משהו, כל דבר, את יודעת איך ואיפה למצוא אותי."

"תודה רבה על הכול."

ברונו מחבק אותי פעם נוספת ומסמן בידו לאחד העובדים להתקרב. "תלווה את הבנות לסוויטה ותדאג שכולם ידעו שהן אורחות כבוד שלי."

"כן בוס," הוא עונה.

"מי זה היה? אלוהים, הוא אמיתי?" קארן מתלהבת.

"הוא אמיתי והוא לא בשבילך. בואו, ברונו דאג לנו לחופשה מהסרטים."

"הפעם הגזמת, אבל ממש הגזמת," מגי יורה לעברי וצועדת בזעם לכיוון המעליות. אהיה חייבת להתחנף אליה, אחרת זה יהיה הסוף שלי.

כשהמאבטח פותח עבורנו את דלת הסוויטה, ג'ינה שואלת: "מה הולך כאן? זכית במיליון דולר ולא סיפרת לנו?"

"זאת מתנת חתונה מוקדמת, אז בואו פשוט ניהנה ממנה בלי לשאול הרבה שאלות. מה דעתכן על הסוויטה?" אני שואלת בחיוך רחב. בזמן שהבנות בוחנות כל פינה בסוויטה, אני מתחמקת ממבטה של מגי, אבל יודעת שאצטרך לתת לה הסברים בהקדם.

"ברונו ראפיני? את צוחקת עליי?" היא זועמת בלחש כדי שהבנות לא ישמעו.

"את לא מכירה אותו."

"אני לא צריכה להכיר אותו כדי לדעת שהוא רוצח."

"תנמיכי את הקול!" אני נוזפת. "להזכירך, רוב הסובבים אותך הם רוצחים, כולל אותי, במקרה ששכחת."

"את לא רוצחת, עשית את מה שהיית צריכה לעשות."

אני נאנחת בתסכול. "גם אבא שלך עשה את מה שהיה צריך לעשות? אני יודעת שכל השנים בחרת להיות קרובה לאימא ולצד שלה במשפחה וסירבת להכיר בעובדה שאבא הוא חלק מהמאפיה..."

"הוא לא חלק מהמאפיה. הוא עזב את המאפיה עוד לפני שנולדת."

"אל תשלי את עצמך," אני מבטלת את דבריה, "אף אחד לא עוזב את המאפיה וזה כולל את מר בצ'יאני. לידיעתך, הוא עשה עבודות בשביל לורנזו לאורך השנים."

"אני לא רוצה לדעת," היא משתיקה אותי. "איך העבודה של אבא קשורה לעובדה שאנחנו מתארחות כאן? אבא או מריאנו יודעים על כך?"

"לא, ואת לא תספרי להם," אני פוקדת. "מדובר במסיבת הרווקות שלי ואם הם היו מוכנים לשלם עבורה לא הייתי נאלצת לבקש טובה מברונו, אבל הם סירבו."

"ופנית דווקא לברונו?" היא שואלת בחשדנות.

"הוא התחיל איתי במסיבת יום ההולדת של פרנקו ומאז שמרנו על קשר ידידותי. הוא הציע לי להתארח כאן הרבה פעמים והפעם הסכמתי, זה הכול. הוא אפילו לא יבלה איתנו, למה את דואגת?"

"המאפיה של וגאס היא הגרועה ביותר ואם אני יודעת את הפרט הזה, אז אין סיכוי שאת לא מודעת לכך. אני לא יודעת מה את מנסה להשיג בכך שהבאת אותנו לכאן, אבל אם אדע שאת מסתבכת בצרות, אזעיק את אבא באותו הרגע," היא מאיימת. אני מתעלמת ממנה ומביטה בשעון, פאק! מסיבת העיתונאים התחילה.

"אל תדאגי, אין בכוונתי להסתבך בצרות." אני עוזבת אותה וממהרת אל עמדת האינטרנט, מתחברת אל ערוץ הספורט המשדר את מסיבת העיתונים בשידור חי. הטלפון הנייד שלי מצלצל. מנולו.

"מה קורה?" אני עונה, עיניי נעוצות במסך, בוחנות את הנהג האהוב עליי.

"למה לא הוזמנתי למסיבת הרווקות שלך?"

"כי יש לך זין. תסתכל על הצד החיובי, אתה זוכה לעבוד עם פרנקו."

הוא צוחק בתגובה. "איך וגאס מתייחסת אלייך?"

"הרגע הגענו למלון. מה קורה בבית? אימא שלך סלחה לך?"

על אף שאיני מבינה מילה באיטלקית, עיניי נעוצות במסך. הוא השתנה מאז הלילה שבילינו יחד, נהיה גבר במלוא מובן המילה.

"לא, עדיין לא, ולדעתי ייקח לה זמן. היא מתקשה להבין שהילד שלה גדל."

"מה אתה עושה?" אני משנה נושא, אך לא מסירה את מבטי מהנהג שלי. הוא נראה מותש וכבוי. לרוב הוא טורח להתגלח לפני מפגשים עם התקשורת, אבל לא הפעם. הזיפים שבפניו ארוכים מהרגיל ועיניו מסתתרות מתחת לכובעו השחור. הוא נראה יותר כמו זמר רוק מאשר נהג מרוצים.

"מחכה לפרנקו."

"יש לכם הרבה עבודה?" חוסר עניין נוטף מקולי.

"יותר מדי. שמעת את החדשות?"

"איזה חדשות?"

"אנדרה רוסי חוזר הביתה."

3קנאביס.