למה בטהובן

על פי רוב בטהובן שונא כותרות, אבל זו אינה מפריעה לו. כאורֵח חדש באולמות הנשפים של וינה, הוא הולם על הפסנתר סוֹנאט פַּתֶטיק מהדהדת, והפאתוס שבה מותיר חותם יהיר, עגמומי ואירוני. פשר שם התואר pathétique בווינה של שנות התשעים של המאה השמונה־עשרה, בדומה למקבילו האנגלי כיום, עשוי לכלול כל דבר שבין טרגדיה קטלנית לבוז מתון. מילה בנאלית, בדומה ל'נחמד', שמתאימה לעוגיות. עם הזמן, במהדורה שהכין אחד מתלמידיו של בטהובן, נעשית הסונטה הזאת ליצירה קבועה בתוכניות הלימודים בבתי הספר. עזר הוראה לכיתה י' מסביר ש"פתטית פירושה 'מרגשת' או 'אמוציונלית'." רוב מי שלמדו לשנוא את בטהובן, למדו זאת בעזרת הסונטה הזאת.

דף הפתיחה כולל הקדשה לנסיך קארל אלוֹיס פון ליכנוֹבסקי, פקיד בכיר בחצר הקיסר ומפקד המשטרה החשאית. ליכנובסקי, האדם רב־העוצמה ביותר בווינה לאחר הקיסר עצמו, הוא חובב מוזיקה שמאפשר ללודוויג הצעיר להתגורר בלא תשלום בארמונו בתמורה להעלאת הבכורה של יצירותיו המוזיקליות. הנסיך עורך נשפי ליל שישי שמוזמנים אליהם מיטב הנגנים, מבלי שתהיה להם זכות סירוב. הם מוזהרים שהוא עלול להיות קפריזי, ביקורתי ואכזרי.

ליכנובסקי היה פטרונו של מוצרט עד אשר נמאס לו מתלותו של המלחין, והוא תבע אותו על חוב דמיוני וזכה בצו בית משפט בסכום של 1,415 גוּלדֶן (כ־40,000 לירות שטרלינג במונחים של ימינו). מוצרט מת כעבור חודש. ליכנובסקי לא הפגין שום רגש. "דגנרט ציני ופחדן חסר בושה," תיאר אותו חבר המשפחה. נטיותיו המיניות נחשבו מוזרות אפילו בעיני האליטה ההוללת של וינה. אשתו האצילה, הנסיכה כריסטיאנֶה, חויבה לקחת חדר בבית בושת כדי לקבלו בלילות שבהם מימשו את נישואיהם, מאחר שכפי הנראה זה היה המקום היחיד שבו הנסיך מסוגל להגיע לאורגזמה. הדברים שאפיינו אותו, שכללו כוח פיזי, סדיזם מִבַּית והשתקעות במוזיקה, לא היו יוצאי דופן בקרב שליטי וינה. בשדה הצפוף של אוטוקרטים־מכוח־ירושה, הוא היה, במובנים רבים, המושחת מכולם.

אבל בתחילת הדרך ליכנובסקי נהג בנדיבות בבטהובן, ונתן לו 600 גולדן (15,000 ליש"ט) בשנה למימון הוצאותיו נוסף על שני כינורות משובחים, 'גוּאַרַנֶרי' ו'אמאטי'. הנסיך גם פרש עליו חסות דיסקרטית ומיהר להתערב אם בטהובן הסתבך בצרות. כשנגנים הכריזו על שביתה בגלל חזרה שנקבעה לשמונה בבוקר על הסימפוניה השנייה, יצירה שהוקדשה לליכנובסקי, הגיש להם הנסיך ארוחת בוקר חמה מפוארת כדי לפייסם. בטהובן הפגין הכרת טובה מינימלית, ומעולם לא ביקש יותר; את זה לפחות למד מניסיונו של מוצרט.

השבר הבלתי נמנע הגיע באחד מלילות ספטמבר 1806, בטירתו הצ'כית של ליכנובסקי בהראדֶץ. אחרי שתזמורתו ניגנה את הסימפוניה השנייה, ביקש הנסיך מבטהובן לנגן משהו חדש לאורחיו. בטהובן, שלא נטה למלא בקשות, החל "להכות בקלידים ביד פתוחה או להעביר אצבע יחידה הלוך ושוב למלוא אורכה של המקלדת, בקצרה, לעשות כל מיני דברים כדי להרוג את הזמן תוך שהוא צוחק מכל הלב," כך סופר.

הנסיך חזר על דרישתו, הפעם בלוויית איומים. אורחיו היו קציני צבא צרפתים פרועים ושחצניים. בטהובן נטר טינה לצרפתים והתנגד לכיבושם. הוא קם מהפסנתר, הרים כיסא והשליכו על הצרפתים, ואחר כך יצא ברקיעות "פתאומיות וחסרות טקט" אל תוך הלילה הסוער. הוא צעד אל העיירה הקרובה ביותר, ושם, ספוג כולו במים, אירגן לעצמו מיטה בביתו של רופא. למחרת בבוקר מצא דרך לנסוע לווינה. כשהגיע הביתה, הוריד פסלון של ליכנובסקי ממדף והטיח אותו בארץ. כשליכנובסקי תבע ממנו הסבר, הוא ענה, "נסיך, אתה מה שהִנך מכורח הנסיבות ומלֵידה; אני מה שהנני בזכות עצמי. יש, ותמיד יהיו, אלפי נסיכים. אבל יש רק בטהובן אחד."

המובאה זכתה לתפוצה ויראלית. בטהובן פשוט איפס את מערכת היחסים ההיסטורית שבין המלחין לשליט, כשהוא מטה אותה לטובתו. במָקום שבו זכו היידן ומוצרט ליחס של אנשי סגל, בטהובן היה בטהובן. הוא לעולם לא יכרע ברך בפני בעלי הון או שררה, ופחות מכול בפני המִפלץ שהרס את מוצרט. העיתוי היה ממוזל, נפוליאון כבר פיצל והחליש את האריסטוקרטיה. תמיד היה בנמצא ארמון נוסף שבו מלחין היה יכול לנגן.

כעבור זמן קצר פנה לבטהובן אחיו המנוכר של ליכנובסקי, הרוזן מוֹריץ, ושאל אם יוכל להיות פטרונו החדש. מוריץ נישא לשחקנית ונזרק מהחצר. בטהובן מסר למוריץ את הסונטה מס' 27 שלו לפסנתר, אופוס 90, ואמר: "חֲיֵה באושר, ידידי המכובד, ותמיד ראֵה בי ראוי לידידותך." במשתמע: "בניגוד לאחיך הרקוב."

בוקר אחד כעבור חמש שנים, בספטמבר 1811, צץ הנסיך קארל, שנוּשל מכוחו, בסטודיו של בטהובן. מששמע בטהובן את קולו, הוא קם משולחנו ונעל את הדלת. הנסיך התעקש, שב מדי יום ביומו וישב על המדרגות, עד שהמלחין ניגש אליו סוף־סוף לומר בוקר טוב. התפקידים התהפכו. כעת היה בטהובן המיטיב, והנסיך — העותר.

'הפתטית' שכתב לליכנובסקי נותרה הסונטה (מילה איטלקית שפירושה "דבר־מה המופק בצליל", במובחן מקנטטה: דבר־מה מוּשר) האהובה על בטהובן. עוזרו אַנטוֹן שינדלֶר שמע אותו מנגן אותה לעתים מזומנות: "מה שהיתה הסונטה פתטיק בידי בטהובן (אף כי אמנם לא היטיב לנגנה בצורה נקייה) הוא דבר־מה הראוי להישמע, ולהישמע שוב, כדי להיות בטוחים לגמרי שמדובר באותה היצירה הנודעת. בידיו, כל דבר נתון היה ליצירה חדשה."

פרק הפתיחה מתאפיין ברצינות תהומית; הפרק המרכזי פשוט באופן מטעה וכולל קטע מתוך הסונטה K457 של מוצרט; הפינאלֶה עליז. מרסל פרוסט, ששמע את סבתו מנגנת את הפתטיק, כינה אותה 'הסטייק ותפוחי האדמה' של הסונטות של בטהובן. היא נמשכת עשרים דקות.

יש כמאה וחמישים הקלטות שלה, למן ההקלטות הראשונות של פרדריק לַמוֹנד וּוילהלם באקהאוּס ב־1927-1926. אדווין פישר ותלמידו אלפרד ברנדל מציגים סגפנות. ארתור רובינשטיין כולו קריצות וחיוכים. גלן גולד הוא פרש משטרה במרדף אחר רוצח, כשמתח וחרדה קיומית מתחלפים זה בזה לסירוגין. ה'פתטיק' שלו נכללה באלבום שנקרא 'בייבי בטהובן'. פרידריך גוּלדה מנגן לאט ובדקדנטיות, והוא בחירתי המועדפת. מבין ההקלטות המודרניות, אני מתפעל מאוד מאינגריד פליטֶר הארגנטינאית החולמנית ומז'אן־אֶפלאם בָּאבוּזֶה הצרפתי הפואטי. אבל אף אחד אינו חודר עמוק מן הרוסי אֶמיל גילֶלס. רק חכו עד שנגיע לגיללס.