למען היוקרה

המנוע המאיץ של המכונית היה רועם בלילה הדומם, מפר את הדממה שהסבה לפלין הנאה גדולה כל כך, לאחר ההמולה של לונדון.

בעודו מותח את רגליו במסגרת הליכת חצות לאורך אחוזתו של מייקל קבנדיש, הצליל היחידי שהיה עליו לשמוע היה המייתו של ינשוף או הרחש של יצורים קטנים משוטטים. פלין היה יותר מדי רחוק מהבית הגדול מכדי שצלילי מסיבת החורף השנתית של בני הזוג קבנדיש יגיעו אל אוזניו.

שאגת המכונית נשמעה קרובה יותר, לקראת העיקול הצר בכביש הארוך. פלין החיש את צעדיו, ובן רגע חושיו נדרכו. המכונית לא בלמה מוקדם מספיק כדי לפנות כהלכה.

פלין פתח בריצה מהירה עוד לפני שצליל החריקה המבחיל ורעש ההתנגשות הדהד ברחבי הלילה.

קבוצות העננים שהסתירו את הירח נפרדו לדרכיהן בשעה שהוא חלף במהירות על פני סבך שיחים בפרץ של אדרנלין יוצא מגדרו. שם היא ניצבה לה: מכונית בעלת גג פתוח בזווית מגושמת, חוטמה עמוק במעקה. אור הלבנה נצנץ על גבי שברי הזכוכית שהשמיעו רחשי פצפוץ תחת נעליו.

אך עיניו של פלין מוקדו במושבו של הנהג. בדמות הנאבקת לפתוח את הדלת. שיער מוכסף בגוון הלבנה השתפל מעל כתפיים חיוורות וחשופות וזרועות המוכתמות במה שנראה לו כמו דם. ליבו הלם בחוזקה אפילו בשעה שהוא הרגיש את ההקלה מתפשטת בגופו. לפחות היא בהכרה.

"אל תזוזי." היה עליו לבדוק עד כמה חמורה פציעתה, ובמהרה.

"מי שם?" האישה נרתעה והתרחקה מהדלת.

ראשה הזדקר והוא הוכה בתדהמה. אווה? לא ייתכן שזו אווה קבנדיש הקטנה. לא בשמלת הערב הצמודה והחושפנית הזאת. לא עם השדיים השופעים האלה.

"מי זה?"

הפעם פלין קלט את גוון הפחד שבקולה. היא התחילה לצאת החוצה מצדה השני של המכונית, שמלתה הארוכה משתפלת מאחוריה.

"אווה? זה בסדר. זה אני, פלין מארשל." הוא הגיע אל דלת המכונית, אך לא הצליח לפתוח אותה. המתכת היתה עקומה. תסכול גאה בקרבו.

"פלין? הבן של גברת מארשל?"

היא דיברה בצורה לא ברורה וחרדה פילחה את ליבו. האם דיבור לא ברור לא נחשב סימן לסכנה?

"כן, פלין." הוא שיווה גוון מרגיע לקולו בעודו מנסה להיזכר במה שידוע לו על עזרה ראשונה. "את מכירה אותי."

פרץ של הקלה ניכר בקרבה. היא מלמלה משהו בקול חרישי. הוא הצליח לקלוט את המילה בטוחה.

פלין קימט את מצחו. "בוודאי שאת בטוחה איתי."

הם גדלו באחוזה יחדיו. אווה בבית הגדול והוא בצריף העובדים הצפוף, יחד עם הוריו.

"הנה. מכאן." היה עליו להרחיק אותה מהמכונית. הוא לא הריח דלק, אבל הוא לא רצה להסתכן.

בלי קשר לשאר פציעותיה, לפחות היא יכולה להזיז את ידיה ורגליה. אין נזק לעמוד השדרה, ככל הנראה. היא כבר טיפסה על גבי המושב באמצעות ידיה ורגליה וכרעה על ברכיה.

היא הסתובבה ובקבוק נשמט אל הרצפה.

ממתי אווה שותה שמפניה? היא בוודאי בסך הכול בת – הוא ערך חישוב מהיר – שבע עשרה. ובנוסף, האווה שהוא הכיר היתה אחראית מכדי לשתות ולנהוג, אפילו אם מדובר בהתקף של מרד נעורים.

"אתה בטוח שאתה פלין?" היא קימטה את מצחה והשתופפה על עקביה. "אתה נראה שונה."

אווה מעולם לא ראתה אותו בחליפה העירונית שלו או בלבוש יקר כמו מעיל הקשמיר שלו. בביקוריו אצל אמו הוא היה לובש בגדים יום יומיים. הלילה, בידיעה שאמו תהיה בבית הגדול כל הלילה ותעבוד, הוא הגיע מאוחר ואחר כך החליט לצאת להליכה כדי לנקות את מחשבותיו לאחר הנסיעה. הוא הגיע כדי להיפרד. זה יהיה הביקור האחרון שלו. סוף כל סוף הוא שכנע את אמו לעזוב את פריין הול.

"תאמיני לי שאני פלין." הוא הושיט יד ואחז בה בזרועותיו, מרים אותה בזהירות מעל לדלת הנמוכה. אבל כאשר היה עליו להניח אותה על רגליה, היא נאחזה בו וכרכה את זרועותיה סביב צווארו.

"אתה חייב להבטיח."

עיניים רחבות ובוהקות נצנצו לעברו ומשהו בקרבו התכווץ בחוזקה.

"תבטיח לי שלא תחזיר אותי לשם."

"את זקוקה לעזרה. את פצועה." חלק מהפסים הכהים נמרחו על גבי עורה החיוור. דם. לכל הרוחות! עליו לסלק אותה מפה, כדי שיבדקו מה חומרת פציעותיה.

"אתה יכול לעזור לי. רק אתה."

היא שרבבה את שפתיה לעברו, שפתיה מפתות לאור הלבנה. למרבה אימתו, הוא הרגיש גל גואה של תגובה זכרית.

"בבקשה?"

היא מצמצה והוא הבחין בדמעות המציפות את עיניה.

הוא הידק את אחיזתו, מתעלם באומץ רב מהעובדה שאווה הקטנה התבגרה והפכה לאישה שופעת ומפתה.

"בוודאי שאעזור לך."

"ואתה מבטיח שלא תחזיר אותי? לא תספר להם איפה אני?"

עוצמת מבטה הנוקב, והייאוש בקולה, גרמו לשערות עורפו לסמור.

היא לא נשמעה שיכורה. היא נשמעה מבוהלת.

הוא קימט את מצחו, אומר לעצמו שמדובר באשליה. היא פשוט לא רצתה להתמודד עם השלכות מעשיה. היא החריבה מכונית יוקרה והיא שתתה. כן, אביה ללא ספק יכעס עליה. אך פלין גם ידע כי מייקל קבנדיש, חרף היותו מעסיק מזעזע, הוא איש משפחה אדיב ומסור. לאווה אין שום סיבה לפחד.

"תבטיח לי!" ייאוש הדהד בקולה הגובר והיא התפתלה בזרועותיו.

פלין העיף מבט בכיוון הבית הגדול, אשר נראה כאור מבהיק במרחק. אף אחד לא יצא בעקבותיה. ייתכן שהם כלל לא יודעים שהיא יצאה. הוא נאנח.

"אני מבטיח. לפחות בינתיים." הוא ייקח אותה אל הצריף של אמו, יבדוק עד כמה חמורות פציעותיה, ואז יחליט האם לקחת אותה לבית חולים והאם לטלפן לאביה – האדם האחרון בעולם שעמו הוא רצה לשוחח.

"תודה, פלין."

היא חייכה והשעינה עליו את ראשה. שערה דגדג את סנטרו, ניחוח שושנים ונשיות עטף אותו.

"תמיד חיבבתי אותך. ידעתי שאפשר לסמוך עליך."

אווה התכווצה ברתיעה בעודה נכנסת אל המטבח הקטן, שהוצף באור הבוקר הבוהק. זה לא שהאור הכביד על ראשה הכבד, כמו העובדה שהוא יחשוף את מה שהיא ראתה במראה הקטנה שבחדר האמבטיה. שחור מתחת לעיניים. שפתיים חיוורות, לאחר שהיא ניקתה מהן את השפתון בגוון ארגמן. עור חיוור המוכתם באינספור חתכים זעירים.

היא ניסתה להרים מעט את חלקה העליון של שמלתה בניסיון להתכסות, אך ללא הועיל. השמלה נועדה לחשוף, לא להסתיר.

הפחדנית שבתוכה ייחלה לכך שהיא תוכל לחמוק החוצה מבלי שפלין יבחין בה. הוא התנהג בצורה יוצאת מן הכלל ותמך בה בכל מאודו. אך מה הוא בוודאי חושב עליה? היא הרסה את המכונית שלה וסירבה להתקשר לאביה או לצאת מהצריף של אמו. היא הסדירה את נשימתה. האם הבוקר יהיה עליה להתמודד גם עם גברת מארשל?

"כואב לך הראש? יש לי כאן משככי כאבים."

אווה הסתובבה לעברו. פלין נעמד, גבוה, כהה ונאה במראהו המהורהר, מתבונן בה בדאגה. הוא החזיק כוס ותרופות. ליבה המטופש רטט מעצם המראה שלו.

מבוכה גאתה בקרבה. הוא ציפה שיכאב לה הראש בעקבות האלכוהול. האם המצב יכול להידרדר עוד יותר?

היא תהתה אם הוא חשב שהיא עושה את זה בדרך קבע. האם הוא חשב שהיא יצאה להתפרע במסיבות? היא נרעדה.

פתאום היא שמה לב שהיא מונחית בעדינות לכיסא ושמשהו חמים עוטף את כתפיה. היה לזה ניחוח טרי, כמו של יער לאחר גשם. כמו פלין. היא שאפה מלוא ריאותיה, ניחוחו הגברי נכנס היישר לתוך ראשה.

"תודה."

אווה פגשה בעיניו הכהות, שוב מרגישה את פרץ המודעות הלא מוכרת הזאת, לפני שהיא מסבה את מבטה. נוכחותו היממה אותה. עוד בילדות היא נמשכה אל פלין, חרף הבדל השנים ביניהם. היא נמשכה אל אופיו ההרפתקני והעליז ואל טוב ליבו.

אך לאחרונה לשונה של אווה דבקה לחיכה, נוכח הגבר הנאה שנעשה ממנו. אפילו הליכתו הנינוחה והרגועה היתה מושכת בעיניה. האם הוא ידע שהוא גורם לליבה להאיץ? שהיא נמסה קצת מבפנים כאשר הוא הביט בה בעיניו הכהות המסתוריות? שלפעמים היא חלמה ש –

"אני אשמח למים, תודה." היא התבססה על שנים של משמעת עצמית, מקרינה ביטחון שהיא לא הרגישה בעודה מקבלת את הכוח ואת הגלולות נגד כאב ראש, מעמידה פנים שישיבה בשמלת ערב הרוסה אשר הותירה אותה עירומה למחצה היתה בגדר שגרה. "אמא שלך בבית?"

"לא. היא ישנה בבית כאשר יש מסיבה גדולה ועליה לקום מוקדם כדי להכין את ארוחת הבוקר."

אווה הנהנה, מנסה לא לחשוב כרגע על מה שקרה בפריין הול.

"את מוכנה לדבר על ליל אמש, אווה?"

קולו של פלין היה נמוך ורך, מלטף את עורה כמו קטיפה מפוארת. היא אהבה את צליל שמה הבוקע משפתיו. אך אסור היה לה לתת לו להסיח את דעתה.

"תודה שעזרת לי." היא הניחה את הכוס על השולחן. "הגיע הזמן שאחזור."

"את חוזרת לפריין הול?" הוא קימט את מצחו. "אתמול בלילה היית כל כך נחושה, שסוסי פרא לא היו יכולים לגרור אותך לשם."

"אתמול בלילה לא התנהגתי כמו עצמי."

"את לא רוצה לדבר על זה? נראית מודאגת מאוד."

היא קפאה. מה, בדיוק, היא אמרה? יהיה זה בגדר עינוי בעיניה, אם פלין יגלה את הסיבה לכך שהיא מיהרה כל כך לברוח מפריין הול אתמול בלילה.

"אווה? את לא בוטחת בי?" הוא השתופף לצדה. הוא נראה כל כך מושך, כל כך חזק, שלרגע היא רצתה לספר לו הכול.

מתוך דחף היא הושיטה את ידה לעבר שערו הכהה הבוהק. היא עצרה ברגע האחרון. הוא לא יוכל לפתור את הבעיות שלה. רק היא יכולה לעשות זאת.

"בוודאי שאני בוטחת בך." הוא היה הגבר היחידי שבו היא בטחה באמת. "איך שעזרת לי אתמול... אתה לא מבין עד כמה זה היה חשוב עבורי." היא העלתה חיוך על שפתיה. "אבל עכשיו אני באמת חייבת ללכת."

הגיע הזמן להפסיק לברוח ולהתמודד. לבדה.