לנבוח על העץ הלא נכון

פרק 1

האם עלינו ללכת על בטוח ולעשות מה שאמרו לנו אם אנחנו רוצים להצליח?

האם לשחק לפי הכללים זה משתלם? תובנות מתלמידים מצטיינים, ממדע הגנטיקה, מווינסטון צ'רצ'יל, מפסנתרנים מרהיבים ומאנשים שאינם חשים כאב.

אליסון בלוקר לא חשה כאב.

למעשה, היא מעולם לא חשה כאב. לעין הבלתי מזוינת היא נערה מתבגרת רגילה בתכלית, אולם בגלל פגם בגן מסוים העצבים שלה אינם דומים לאלה שלך או שלי. אותות כאב אינם מגיעים אל מוחה.

נשמע כמו מתנה משמים? רגע אחד, השהה את שיפוטך. הערך בוויקיפדיה על אי־רגישות מולדת לכאב קובע בפשטות: "זהו מצב מסוכן ביותר". דיאן אינויה כותבת: "רוב הילדים חולמים בילדותם להיות גיבורי־על. הלוקים באי־רגישות מולדת לכאב עשויים להיראות כסופרמן כי הם לא חשים כאב פיזי, אבל זהו מצב אירוני, כי מה שמקנה להם את 'כוחות העל' הופך גם למוקד החולשה שלהם."

כפי שסופר במאמר של ג'סטין הקרט בניו יורק טיימס, אליסון התהלכה עם קרסול שבור במשך יומיים לפני שהוריה הבחינו שמשהו לא בסדר. קארן קאן, אישה אחרת עם אותה בעיה, שברה את אגן הירכיים שלה במהלך הלידה של ילדה הראשון, אך לא הבחינה בכך במשך שבועות עד שלא הייתה מסוגלת ללכת.

אנשים הסובלים מהבעיה הזו נוטים לחיות פחות שנים, ולעיתים קרובות למות בתקופת הילדות. 50% מהתינוקות עם הבעיה מתים לפני גיל 3. עטופים כל הזמן בחיתולים על ידי הוריהם האוהבים, הם אינם בוכים כאשר הם מתחממים יתר על המידה. אלה ששורדים, לעיתים קרובות נושכים את קצה הלשון עד כדי קטיעה או גורמים לנזק חמור בקרניות משפשוף העיניים עד זוב דם. מבוגרים הסובלים מן ההפרעה מכוסים בדרך כלל צלקות ושוברים את עצמותיהם לעיתים קרובות. בכל יום עליהם לבדוק את גופם שוב ושוב בחיפוש אחר סימנים של נזק כדי לגלות חבורה, חתך או כוויה, ורק כך הם יודעים שזה קרה. דלקת התוספתן ובעיות פנימיות אחרות הן מצבים מדאיגים במיוחד, היות שבמקרים רבים הם לא חשים את התסמינים עד שאלה הורגים אותם.

אבל כמה מאיתנו לא חלמנו בזמן זה או אחר להיות כמו אליסון?

עד שמופיעות בעיות יומיומיות מוגדרות ומוחשיות בלי אזהרה מוקדמת, קל לנו בתמימותנו לראות רק את היתרונות: חסל סדר פצעים מעצבנים. בלי פחד מרופא השיניים. חיים חופשיים מטרדות מחלה או פציעה. אין עוד כאב ראש או כאב גב תחתון מגביל ומציק.

במונחים של עלויות שירותי הבריאות ואובדן התפוקה, עלויות הכאב בארה"ב מגיעות לכדי 560-635 מיליארד דולר בשנה. 15% מהאמריקאים מתמודדים עם כאבים כרוניים מדי יום ביומו, ורבים מהם ישמחו בלא ספק להתחלף עם אליסון.

ברומן רב־המכר "הנערה ששיחקה באש" אחד הפושעים סובל מהבעיה, וזו מוצגת כיתרון, אפילו ככוח־על. הוא בעל כישורים של מתאגרף מקצועי, ואינו מסוגל להרגיש כאב. בתור שכזה הוא מהווה כוח בלתי ניתן לעצירה, ולכאורה יריב אימתני ומסוכן.

מה שמעלה שאלה גדולה יותר: מתי החולשות שלנו הן בעצם עוצמות? האם עדיף להיות חריג עם מגבלה וכוחות־על גם יחד? או שאנחנו חיים טוב יותר באמצע עקומת הפעמון? אנחנו מעודדים בדרך כלל ללכת על בטוח. אבל האם עשיית "הדבר הנכון" הנורמטיבי בלי להסתכן בעליות ובנפילות היא הדרך להצלחה — או אולי לבינוניות?

כדי לפתור את החידה הזו, בואו נביט תחילה על מה שקורה למי שהולך בתלם ועושה הכול לפי הכללים. מה עולה בגורלם של מצטייני בית הספר התיכון? זה מה שכל הורה רוצה שהילד שלו יהיה, והדרך המוסכמת להצלחה. אימא אומרת שאתה צריך ללמוד בשקדנות ובחריצות, ואז תצליח. ואומנם, לעיתים קרובות, אימא צודקת. אבל לא תמיד…

קארן ארנולד, חוקרת מבוסטון מכללה, עקבה אחר 81 בוגרים מצטיינים של בתי ספר תיכוניים ובוגרי תואר ראשון ומעלה כדי לראות מה קורה בהמשך עם אלה המובילים בראש החבורה האקדמית.

95% מהם המשיכו ללמוד במכללה, ממוצע הציונים שלהם היה 3.6 [מתוך 5] ובשנת 1994 קיבלו 60% מהם תואר בוגר. לא היה כמעט ויכוח על כך שהצלחה בבית הספר התיכון ניבאה הצלחה במכללה. שנים לאחר סיום הלימודים, כמעט 90% מהם היו במסלול של קריירה מקצועית, מתוכם 40% בתפקידים בכירים ביותר. הם אמינים, עקביים, מסודרים, ורובם מנהלים חיים טובים, על פי כל אמות המידה.

אבל כמה מאותם מצטיינים מהתיכון ישנו את העולם, ינהלו את העולם או יותירו בו חותם? התשובה נראית ברורה: אף לא אחד.

בהתייחסה למסלולי ההצלחה של נחקריה אמרה קארן ארנולד: "אף כי רובם בעלי הישגים מרשימים בתחומי עיסוקם, הרוב הגדול של מצטייני העבר של בתי הספר התיכוניים אינם מופיעים כבוגרים ממש בראש טבלאות ההישג וההצלחה". בריאיון נוסף אמרה, "לא נראה שמצטייני בתי הספר התיכוניים יהיו מובילי החזון של העתיד... הם בדרך כלל מתמזגים לתוך המערכת במקום לטלטל אותה."

האם זה אך מקרי שאותם 81 לא נסקו מעלה? לא. מחקרים מראים כי אותם דברים שגורמים לתלמידים להיות מרשימים כל כך בכיתה גורמים להם להיות בעלי סיכוי נמוך יותר להעפיל למקום הראשון מחוצה לה.

מדוע, אם כן, המובילים בבתי הספר התיכוניים מובילים רק לעיתים רחוקות בחיים האמיתיים? ישנן שתי סיבות. אחת היא שבתי הספר מתגמלים בעיקר את היכולת למלא בעקביות אחר מה שאומרים לך לעשות. לציונים עצמם מתאם רופף בלבד עם אינטליגנציה (מבחנים מתוקננים יעילים יותר למדידת רמת המשכל). לעומת זאת, הם מנבא מצוין למשמעת עצמית, מצפוניות ויכולת לציית לכללים.

בריאיון אמרה קארן ארנולד: "ביסודו של דבר, אנו מתגמלים את הקונפורמיות, ואת הנכונות להתאים את עצמך למערכת, להסתגל אליה, לשתף פעולה איתה." רבים מהמצטיינים של בתי הספר התיכוניים הודו שלא היו החכמים בכיתה, אלא רק עבדו הכי קשה. אחרים אמרו שבעיקר נתנו למורים את מה שהם רצו, ולאו דווקא ידעו את החומר טוב יותר. רוב הנבדקים במחקר סווגו כ"קרייריסטים": הם ראו בהשגת ציונים טובים את המטרה, ולאו דווקא בלימוד.

הסיבה השנייה היא האופן שעל פיו פועלת שיטת בית הספר. בית הספר התיכון מתגמל גישה כוללנית. אין הכרה של ממש בתשוקה לידע או בהתמחותיות של התלמיד. בעולם האמיתי, לעומת זאת, המצב הפוך. קארן ארנולד אומרת על המצטיינים בבתי הספר התיכוניים: "הם מאוד שלמים, מאוזנים ומוצלחים, מבחינה אישית ומקצועית גם יחד, אך מעולם לא הקדישו את עצמם לתחום אחד שאליו הם מגייסים את כל התשוקה שלהם, וזה אינו מתכון להתעלות".

אם אתה רוצה להצליח בבית הספר ואתה אוהב מתמטיקה, עליך להפסיק להשקיע בזה מאמצים נוספים על מנת שתוכל לקבל ציון גבוה גם בהיסטוריה. זה אינו המתכון למומחיות בתחום אחד. בסופו של דבר אנחנו פונים לקריירה שבה תחום אחד מתוגמל יותר לעומת האחר שאינו כה חשוב.

למרבה האירוניה מצאה ארנולד כי תלמידים אינטלקטואליים שנהנים ללמוד מתקשים בתיכון. יש להם תחומי עניין שהם רוצים להתמקד בהם, הם מעוניינים להגשים מטרות מסוימות, אבל המערכת של בית הספר חונקת אותם. המצטיינים הם מאוד מעשיים. הם הולכים בתלם, פועלים על פי הכללים, וזוכים בציונים גבוהים על חשבון יכולות והבנה מעמיקה.

כוחם של המצטיינים הוא בהליכה אחר הכללים — ובבית הספר יש חוקים ברורים. בחיים לעיתים קרובות אין. כאשר אין נתיב ברור ללכת בו, הם בדרך כלל קורסים.

מחקר שערך שון אצ'ור באוניברסיטת הרווארד מראה כי ציונים במכללה אינם מנבאים הצלחה בחיים יותר מאשר קוביות מזל. מחקר על למעלה מ־400 מיליונרים אמריקאים לימד שממוצע הציונים שלהם במכללה היה 2.9 [מתוך 5].

נהייה אחר הכללים אינה מנבאת הצלחה מסחררת, היא רק מבטלת קיצוניות – לטוב ולרע. אומנם היא בדרך כלל דבר טוב, מונעת סיכונים, אבל לעיתים קרובות היא גם מבטלת הישגים בולטים. זה כמו לשים על המנוע של מכוניתך וסת שעוצר אותך מלנסוע מעל למהירות המותרת; כך יש הרבה פחות סיכון לתאונה קטלנית, אבל גם לא תוכל לקבוע שיא בנסיעה מהירה.

ובכן, אם מי שמשחק לפי הכללים לא מגיע בסופו של דבר לדרגה העליונה, נשאלת השאלה: מי כן?

וינסטון צ'רצ'יל לא היה אמור להגיע להיות ראש ממשלת בריטניה.

עד 1930 הוא היה הרחק מחוץ למשחק. היה עליך להיות משוגע כדי להציע אפשרות כזאת. הוא לא היה מישהו "שעשה הכול נכון", והייתה זו תדהמה רבתי כשהוא נבחר לראשות הממשלה. עמיתיו ידעו שהוא מבריק — אבל הוא היה גם פרנואיד חסר שליטה שאי אפשר היה להתמודד איתו.

בתחילת דרכו הוא צמח בשורות הפוליטיקה הבריטית בקצב יציב (הוא נבחר לפרלמנט בגיל 26), אך נמצא בסופו של דבר לא מתאים וחסר כישורים למשרות הגבוהות יותר. ב־1930 הייתה הקריירה שלו למעשה מאחוריו.

במובנים רבים הוא היה היפוכו הגמור של נוויל צ'מברליין, מנהיג שעשה הכול נכון, והיה ראש ממשלה בריטי אב־טיפוסי.

בריטניה אינה בוחרת את מנהיגיה ברישול שלאחר יד, או בחוסר יסודיות דקדקנית. סקירה של ראשי הממשלה הבריטים לאור השנים מראה כי הם בדרך כלל מבוגרים יותר מאשר עמיתיהם האמריקאים. ג'ון מייג'ור עלה לשלטון מהר יותר מכל מנהיג בריטי כמעט, אך עדיין היה מוכן לתפקיד יותר מאשר רוב נשיאי ארה״ב.

צ'רצ'יל היה טיפוס שאינו הולך בתלם, אינדיבידואל מובהק. הוא לא רק אהב את ארצו, הוא הפגין פרנויה ברורה מפני איום אפשרי כלשהו על האימפריה. צ'רצ'יל ראה אפילו את גנדי כאיום מסוכן, והיה בוטה באופן קיצוני בהתנגדותו למרד הפציפיסטי בהודו. הוא היה "המשתפן הקטן" של בריטניה הגדולה, מתלהם בלהט מול כל התנגדות לארצו: גדולה, קטנה — או מדומה. אבל תכונה "רעה" זו הייתה לימים המפתח להבנת הסיבה מדוע נחשב לאחד המנהיגים הנערצים ביותר בהיסטוריה העולמית.

המשתפן הקטן הזה היה היחיד שראה את היטלר כאיום, כפי שאכן היה. צ'מברליין, לעומת זאת, ראה בהיטלר "...אדם שאפשר לסמוך עליו כאשר הוא נותן את מילתו." ההנהגה הבריטית המבוצרת והמחופרת הייתה משוכנעת שהפיוס הוא הדרך להפיס את הנאצים.

כאן, ברגע החשוב והקובע ביותר, ניבאה הפרנויה של צ'רצ'יל את הבאות. הוא לא האמין שבריון החצר של בית הספר יניח לך אם תיתן לו את דמי הכיס שלך. הוא ידע שצריך לתת לו אגרוף בפרצוף.

הקנאות של צ'רצ'יל — אותו גורם שכמעט הרס את הקריירה שלו בשלב מוקדם — הייתה בדיוק מה שבריטניה הייתה צריכה בפתח כניסתה למה שהפך למלחמת העולם השנייה. ולמרבה המזל, העם הבריטי הבין זאת לפני שהיה מאוחר מדי.

כדי לענות על השאלה הגדולה מי מצליח להגיע לפסגה, בואו נבחן זאת מזווית שונה: מה הופך מנהיג לגדול? במשך שנים לא היה המחקר האקדמי מסוגל להחליט אם מנהיגים בכלל חשובים. מחקרים הראו כי צוותים גדולים הצליחו עם או בלי דמות מובילה שכל הקרדיט הלך אליה. אחרים הראו כי לפעמים אדם אחד כריזמטי הוא הגורם החשוב ביותר להצלחה או לכישלון של הקבוצה. הדבר לא היה ברור כלל ועיקר — עד שאקדמאי אחד העלה השערה על פי תחושת בטן.

גאוטם מוקונדה טען כי הסיבה לחוסר העקביות המחקרית היא שקיימים למעשה שני סוגים שונים של מנהיגים: הסוג הראשון עלה דרך הערוצים הרשמיים, קיבל קידום, שיחק לפי הכללים וענה על הציפיות. המנהיגים האלה, כמו נוויל צ'מברליין, הם ה"מסוננים." הסוג השני לא עלה במעלה הדרגות — הם נכנסו דרך החלון. יזמים שלא חיכו שמישהו יקדם אותם. סגני נשיא שקיבלו במפתיע את תפקיד הנשיאות כאשר המפקד העליון הודח או נרצח. מנהיגים שנהנו מסערת אירועים לא צפויים, כמו אלה שהביאו לבחירתו של אברהם לינקולן. קבוצה זו היא ה"לא מסוננים."

במהלך דרכם של המועמדים ה"מסוננים" לדרגה העליונה, הם נבחנו בקפידה במשך שנים עד שניתן היה לסמוך עליהם שיֵדעו לקבל את ההחלטות "המקובלות והרצויות." הם למעשה לא היו שונים זה מזה — ולכן מחקרים רבים הראו השפעה מועטה של המנהיגים.

המועמדים ה"לא מסוננים" הם סיפור שונה בתכלית. הם לא נבדקו על ידי המערכת, ולא ניתן היה לסמוך עליהם שיֵדעו לקבל את ההחלטות "הרצויות" — למעשה רבים אפילו לא ידעו מהן ההחלטות הרצויות. הם עשו דברים בלתי צפויים, הם הגיעו מרקע שונה ולעיתים קרובות היו בלתי צפויים. אבל הם הביאו שינוי ועשו את ההבדל. לעיתים קרובות זה היה שינוי שלילי, שכן הם לא שיחקו לפי הכללים, ולעיתים קרובות פירקו את המוסדות שהובילו, אבל מיעוטם של המנהיגים הלא מסוננים הביאו למהפכות, ניפו מן הארגונים את הכללים המוטעים שלהם ואת העקביות המטופשת, והובילו אותם לאופקים טובים יותר. אלה היו המנהיגים שהמחקר ציין כבעלי השפעה חיובית עצומה.

בעבודת הדוקטורט שלו החיל גאוטם את התאוריה שלו על כל נשיאי ארה"ב. הוא בחן את השפעת ה"מסוננים" לעומת ה"לא מסוננים", והאם השפיעו (לטוב או לרע), וחישב את הנתונים.

התוצאות היו מדהימות. התאוריה שלו חזתה את ההשפעה הנשיאותית בדיוק סטטיסטי כמעט חסר תקדים של 99%.

המנהיגים ה"מסוננים" לא טלטלו את הספינה. המנהיגים ה"לא מסוננים" לא יכלו שלא לטלטל אותה. לעיתים קרובות הם שברו דברים, אבל לפעמים גם חיסלו דברים כמו העבדות, כפי שעשה אברהם לינקולן.

גאוטם הבין מייד. עבודת הדוקטורט הבלתי קונבנציונלית שלו הפכה אותו לחריג בשוק העבודה האקדמי. למרות שבא מהרווארד ומ־MIT, הוא זומן רק לשני ראיונות עבודה בעקבות יותר מ־50 פניות. בתי הספר רצו פרופסור קונבנציונלי שיכול ללמד קורסי יסוד במדע המדינה — הם רצו אקדמיה "מסוננת". גישתו של גאוטם שמחוץ לקופסה הפכה אותו למועמד לא מקובל בקרב הפרופסורים המסורתיים. רק בתי ספר שמחפשים כוכבים, עם משאבים לתמיכה בפקולטה מגוונת ובעלת גישה רחבה ומכילה יהיו מעוניינים באדם כמוהו. כאשר בית הספר למנהל עסקים בהרווארד הציע לו תפקיד, הוא קיבל אותו.

כששוחחתי עם גאוטם הוא אמר, "ההבדל בין מנהיגים טובים למנהיגים גדולים אינו עניין של 'עוד'. אלה אנשים שונים מיסודם." אילו ראו הבריטים את כישלון הפייסנות והיו אומרים, "תביאו לנו נוויל צ'מברליין טוב יותר", הם היו אוכלים אותה בגדול. הם לא היו זקוקים לעוד מנהיג מסונן, הם היו זקוקים למישהו שלעולם לא היו מתירים לו להיכנס דרך הדלת. הדרכים הישנות לא עבדו, וההתעקשות עליהן הייתה עלולה להוביל לאסון. כדי להיאבק באיום כמו היטלר, הם היו זקוקים לטיפוס חריג ומקורי כמו צ'רצ'יל.

כששאלתי את גאוטם מה באמת הופך את המנהיגים הבלתי מסוננים לבעלי השפעה רבה יותר, הוא אמר שלעיתים קרובות יש להם תכונות ייחודיות המבדילות אותם. אבל אלו לא היו תכונות מחמיאות כמו "חכם להפליא" או "בעל חריפות פוליטית."

תכונות אלו היו לעיתים קרובות שליליות, ונחשבו בעינינו כ"רעות" — אבל בגלל ההקשר הספציפי הן הפכו באופן אירוני לחיוביות. כמו ההגנה הפרנואידית של צ'רצ'יל על המדינה הבריטית. תכונות אלה היו בדרך כלל כמו רעל שרק בנסיבות הנכונות הופך לתרופה המשפרת את התפקוד.

גאוטם מכנה את אלה "מעצימים", ובהם גלום הסוד כיצד החולשה הגדולה ביותר שלך יכולה להפוך להיות מקור הכוח הגדול ביותר שלך...

גלן גולד היה כזה היפוכונדר שאם היית מתעטש תוך כדי שיחת טלפון איתו, הוא היה מנתק מייד.

הפסנתרן הקלאסי חבש תמיד כפפות על ידיו, ולא היה זה נדיר שעטה שני זוגות זה על גבי זה. בהתייחס לבית המרקחת הנייד של תרופות שתמיד נשא איתו אמר גולד, "...עיתונאי אחד כתב שאני נוסע עם מזוודה מלאה גלולות. למעשה, הן בקושי ממלאות מזוודת מסמכים קטנה." הוא נהג לבטל יותר מ־30% מהקונצרטים שלו, ולפעמים חידש אותם וביטל שוב. על כך אמר גולד בגיחוך, "אני לא הולך לקונצרטים, לפעמים אפילו לא לשלי."

אכן, הוא היה בחור מוזר. הוא גם היה בלא עוררין אחד המוזיקאים הגדולים ביותר של המאה ה־20. גולד זכה בארבעה פרסי גראמי, ומכר מיליוני אלבומים. הוא אפילו השיג את התהילה הגדולה ביותר האפשרית בעידן שלנו: הוא זכה לאזכור בפרק של "משפחת סימפסון".

אבל הוא לא היה סתם היפוכונדר. לא ולא. גולד היה מוזר רב־תחומי. הוא זכה בניוזוויק לכינוי "הווארד יוז של המוזיקה". הוא היה הולך לישון בשעה 6:00 בבוקר ומתעורר אחר הצהריים. אם הגדיר טיסה מסוימת כמביאה "מזל רע", הוא סירב לעלות על המטוס. הוא כל כך שנא מזג אוויר קר שלבש בגדי חורף בקיץ, ולעיתים קרובות השתמש בשקית אשפה כדי לשאת את חפציו. הנוהג הזה שלו הביא בסופו של דבר לכך שגולד נעצר בפלורידה כי המשטרה חשבה שהוא נווד.

כמובן, המוזרויות שלו השפיעו על מערכות היחסים שלו. הוא חשש שקרבה גדולה מדי לאנשים עלולה לפגוע בעבודתו, ושמר מרחק מאנשים. חבל ההצלה שלו היה הטלפון. בתשעת החודשים האחרונים של חייו הגיע חשבון הטלפון שלו לסכום שהתקרב ל־13 אלף דולר. בגלל הנהיגה המטורפת שלו זכה מושב הנוסע של מכוניתו לכינוי "מושב ההתאבדות". הוא העיר פעם, "אני מניח שאפשר לומר שאני נהג חסר זהירות. זה נכון שעברתי כמה אורות אדומים מדי פעם, אבל מצד שני עצרתי בהרבה אורות ירוקים, אבל אף פעם לא קיבלתי על כך קרדיט."

מה שהיה מוזר עוד יותר היה האופן בו ניגן את המוזיקה המפורסמת שלו. כפי שמסביר קווין באזאנה בביוגרפיה הנפלאה שלו על גולד, "ההופעה המוזנחת, הרכינה מעל המקלדת, הזרועות המתנפנפות, התפתלויות הגוף והראש המתנדנד מעלה־מטה..." יש לזכור, זה לא פסנתרן ג'ז או אלטון ג'ון. הבחור הזה ניגן באך. והוא שנא להופיע. טבעו רודף השליטה לא התאים ללוחות הזמנים של טיסות, להחלפת בתי מלון ולהתמודדות עם אנשים חדשים מדי יום. "אני מתעב קהלים. אני חושב שהם כוח הרשע," סינן פעם.

ונוסף על כל זה היה "הכיסא". בגלל סגנון הנגינה הייחודי שלו נזקק גולד לכיסא מיוחד. היה עליו להיות כ־30 ס"מ מעל הקרקע ומשתפל קדימה, כך שיוכל לשבת בנוחות על קצה המושב. היו לו כל כך הרבה דרישות ספציפיות שבסופו של דבר הזמין אביו כיסא מיוחד בשבילו. גולד השתמש בכיסא אחד במשך כל הקריירה שלו, ושלח אותו לכל הופעותיו. עם השנים הכיסא התבלה מאוד, ובסופו של דבר היה מוחזק על ידי תיל וסרט הדבקה. אפשר אפילו לשמוע את החריקות שלו באלבומיו של גולד.

אבל למרות התמהוניות הקיצונית שלו, הוא היה מחשמל. כפי שאמר ג'ורג' סל מתזמורת קליבלנד, "המשוגע הזה הוא גאון".

אבל הכישורים שלו, תהילתו, ההצלחה שלו, כל אלה עלולים היו לא לקרות כלל. כן, הוא היה גאון, והגיע בגיל 12 לרמה של מקצוען, אבל הוא היה כל כך נבוך ורגיש כילד שבמשך שנים התחנך בבית כי לא היה מסוגל להתמודד עם הלחצים הכרוכים בשהות במחיצת ילדים אחרים.

גולד היה יכול להפוך להיות אדם חסר יכולת תפקוד בעולם האמיתי. איך קרא אפוא שהוא הצליח לשגשג ולהיות אחד הגדולים מכולם? למזלו הוא נולד בסביבה שהתאימה באופן מושלם למזגו השברירי. הוריו תמכו בו מאוד — במידה כמעט בלתי אפשרית. אימו הקדישה את עצמה לטיפוח כישרונו, ואביו הוציא 3000 דולר בשנה על הכשרתו המוזיקלית (3000 דולר לא נשמע כמו סכום גדול? ובכן, זה היה ב־1940, כשהסכום הזה היה כפליים השכר השנתי הממוצע בטורונטו).

עם רמה כה מדהימה של תמיכה ומוסר עבודה בלתי נדלה, הכישרון של גולד פרח. גולד בילה 16 שעות ביממה ו־100 שעות בשבוע באולפן ההקלטות. זה לא היה חריג מבחינתו להתעלם מלוח השנה ולהזדקק לתזכורת כאשר רוב האנשים לא רצו לעבוד בחגים. כשנשאל איזו עצה יש לו לתת לאמן בראשית דרכו הוא אמר, "אתה חייב לוותר על כל דבר אחר."

אבל השיגעונות והאובססיביות שלו השתלמו. בגיל 25 כבר יצא לסיבוב הופעות מוזיקלי ברוסיה. אף לא צפון אמריקאי אחד עשה זאת לפני מלחמת העולם השנייה. בגיל 28 הופיע בטלוויזיה באמריקה עם לאונרד ברנשטיין והפילהרמונית של ניו יורק. בגיל 31 הוא היה אגדה מוזיקלית.

ואז הוא החליט להיעלם. "אני רוצה להקדיש את המחצית השנייה של חיי לעצמי," אמר גולד. בגיל 32 הפסיק להופיע בפומבי. בסך הכול הוא הופיע ב־200 קונצרטים. רוב המוזיקאים עושים זאת בשלוש שנים. הוא עדיין עבד כמו מטורף, אבל לא הופיע עוד בפני קהל. הוא רצה את השליטה שרק הקלטה של אולפן יכולה לתת. למרבה הפלא לא הגבילה פרישתו מהביצוע את השפעתו בעולם המוזיקה — אדרבה, היא העצימה אותה. קווין באזאנה מציין שגולד המשיך "לשמר את נוכחותו בהיעדרותו הבולטת." הוא המשיך לעבוד עד מותו בשנת 1982. בשנה שלאחר מכן נכנס להיכל התהילה של הגראמי.

מה היה לגולד לומר על הרגליו הקיצוניים ועל אורח חייו המטורף? "אני לא חושב כלל שאני תימהוני." הביוגרף קווין באזאנה אומר על כך, "זהו סימן ההיכר של תימהוני אמיתי — שאינך חושב את עצמך לכזה גם כאשר כל מחשבה, מילה ומעשה שלך מבדילים אותך משאר העולם".

גולד בוודאי לא היה הופך לאגדה מוזיקלית ללא העידוד מילדות וללא התמיכה הכספית המדהימה של הוריו. הוא היה שברירי וייחודי מכדי שיוכל לעמוד בקשיי העולם. ללא הטיפוח שלהם הוא היה יכול להיות רק נווד מגונדר בפלורידה.

בואו נדבר על סחלבים, שן הארי ועל מפלצות תקווה (אני יודע, אני יודע, אתם מדברים על הדברים האלה כל הזמן וזה לא חדש לכם. אנא, היו סבלנים איתי).

יש ביטוי שוודי ישן שאומר שרוב הילדים הם "שן הארי", אך אחדים הם "סחלבים". ילדי שן הארי הם עמידים. הם לא הפרחים היפים ביותר, אבל אפילו ללא טיפול טוב הם מלבלבים. אף אחד לא שותל בכוונה את שן הארי. לא צריך. הם מסתדרים היטב כמעט בכל מצב. סחלבים הם שונים. אם אתה לא מטפל בהם כראוי הם נובלים ומתים. אבל אם נותנים להם טיפול נאות הם מלבלבים בפריחה הנפלאה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

ומתברר שאנחנו לא מדברים רק על פרחים, ואנחנו לא מדברים רק על ילדים. אנחנו למעשה לומדים על קו החזית של הגנטיקה העדכנית ביותר.

בחדשות נוהגים תמיד לדבר על גן כזה או אחר שגורם לדברים שונים. האינסטינקט הראשון שלנו הוא לתייג אותם כ"רעים" או כ"טובים". הגן הזה גורם לאלכוהוליזם או לאלימות. יופי, אין לי אותו. הוא פשוט רע. פסיכולוגים מכנים זאת "מודל הנטייה המוקדמת ללחץ". אם יש לך הגן הרע הזה ואתה נתקל בבעיות בחיים, תהיה לך נטייה מוקדמת לסבול בסופו של דבר מהפרעת דיכאון או חרדה. אז תתפלל שאין לך הגן הנורא הזה שיכול להפוך אותך למפלצת. יש רק בעיה אחת עם הגישה הזאת: יותר ויותר נראה שהיא לא נכונה.

תגליות מהעת האחרונה בגנטיקה הופכות את המודל הגנטי "הרע" לעומת "הטוב" על פניו, ומצביעות על מושג אחר, רעיון הגורמים המעצימים. פסיכולוגים מכנים אותו "היפותזת הרגישות המשתנה." אותם גנים שמובילים לדברים רעים עשויים להוביל לדברים נהדרים במצב אחר. סכין שאפשר להשתמש בו כדי לדקור מישהו יכול גם לשמש להכנת ארוחה למשפחה. אם הסכין הוא טוב או רע, זה תלוי בהקשר.

בואו ניכנס לפרטים. לרוב האנשים יש גן DRD4 נורמלי. אבל יש אנשים מסוימים עם וריאנט של הגן שנקרא DRD4־7R. אוי! 7R נקשר ל־ADHD, אלכוהוליזם ואלימות. זה גן "רע". אבל רק רגע! החוקר אריאל קנופו ערך מחקר ובחן אילו ילדים יחלקו בממתקים בלי שיתבקשו. רוב בני השלוש לא היו מוכנים לוותר על חטיפים טעימים. מי מהם התנדבו לחלוק בנדיבות? הילדים שיש להם את הגן 7R. מדוע הילדים עם הגן "הרע" נוטים לעזור, גם כאשר לא התבקשו? כי 7R הוא לא "רע". כמו הסכין, זה תלוי בהקשר. ילדי 7R שגדלו בסביבות קשות, שהתעללו בהם או שהוזנחו, הפכו לאלכוהוליסטים ולבריונים. אבל ילדי 7R שזכו בהורות טובה היו אפילו טובים עוד יותר מילדים שיש להם הגן DRD4. ההקשר עשה את ההבדל.

מספר גנים אחרים הקשורים בהתנהגות הראו השפעות דומות. בני נוער עם סוג אחד של הגן 2CHRM שגדלו בתנאים ירודים הפכו בסופו של דבר לעבריינים הגרועים ביותר. אבל בני נוער עם אותו הגן, שגדלו בבתים טובים, הגיעו להישגים יפים. ילדים עם הווריאנט 5־HTTLPR והורים שתלטנים נוטים יותר לרמות, בעוד הילדים עם אותו הגן שזוכים לטיפוח הם אלה שיצייתו לכללים.

טוב, בואו נתרחק לרגע מהמיקרוסקופ ומהמונחים המדעיים.

רוב האנשים הם שן הארי. הם יֵצאו בסדר כמעט בכל הנסיבות. אבל אחרים הם סחלבים. אין להם גנים שרגישים יותר לתופעות שליליות, יש להם גנים שעושים אותם רגישים יותר לכל דבר. הם לא יצמחו בעפר בצידי הדרך כמו שן הארי. אבל כאשר הם מטופחים בחממה, היופי שלהם מאפיל על שן הארי עשרות מונים. כפי שכתב הסופר דייוויד דובס במאמר באטלנטיק, "הגנים שמספקים לנו את הצרות הכי גדולות, שגורמים להתנהגויות הרסניות ואנטי־חברתיות, הם אלה שמולידים גם את ההסתגלות הפנומנלית של המין האנושי ואת ההצלחה האבולוציונית. בסביבה גרועה והורות גרועה, ילדים סחלביים יכולים בסופו של דבר להיות מדוכאים, מכורים לסמים או בכלא — אבל בסביבה הנכונה ועם הורות טובה, הם עשויים לגדול להיות האנשים הכי יצירתיים, מוצלחים ומאושרים".

מה שמביא אותנו למפלצות התקווה. מה הם? "מפלצת תקווה היא אדם שחורג באופן קיצוני מהנורמה באוכלוסייה בגלל מוטציה גנטית המעניקה לו יתרון פוטנציאלי". לעומת דארווין שאמר שהאבולוציה היא הדרגתית העלה ריצ'רד גולדשמידט את הרעיון שאולי הטבע מייצר לעיתים שינויים גדולים יותר. על כך הוא ספג קיתונות בוז ולעג. אבל בסוף המאה ה־20 התחילו חוקרים כמו סטיבן ג'יי גולד להבין שגולדשמידט עלה על משהו. החוקרים החלו לראות דוגמאות למוטציות שלא היו הדרגתיות כל כך, ואלה תאמו את תאוריית מפלצות התקווה. הטבע מנסה מדי פעם משהו שונה, ואם "המפלצת" הזאת מוצאת את הסביבה הנכונה ומצליחה, היא עשויה בסופו של דבר לשנות את המין לטובה. שוב, זו תורת המעצימים. כמו שאמר הסופר פו ברונסון, "כל עמק הסיליקון מבוסס על פגמי אופי המתוגמלים באופן ייחודי במערכת הזו."

מה אם הייתי אומר לך שפלג הגוף העליון של הבן שלך יהיה ארוך מדי, הרגליים שלו קצרות מדי, כפות הידיים והרגליים שלו תהיינה גדולות מדי, וזרועותיו גמלוניות? אני בספק אם היית קופץ משמחה. אף אחד מהדברים האלה לא נשמע אובייקטיבית "טוב". אבל כאשר מאמן שחייה שומע את הדברים האלה הוא רואה מול עיניו זהב אולימפי.

מייקל פלפס אמור להיחשב לאחד הX־Men: מוטנט עם כוחות־על. האם פלפס מושלם מבחינה פיזית? רחוק מזה. הוא לא רוקד טוב או אפילו רץ מהר. למעשה, לא נראה שהוא נועד לנוע על הקרקע בכלל. אבל מארק לוין כתב מאמר לניו יורק טיימס המתאר את אוסף התכונות המוזרות של פלפס שגורמות לו להתאים באופן ייחודי להיות שחיין מדהים. אכן, הוא חזק ורזה, אבל בשביל גבר בגובה שלו הוא בכלל לא פרופורציונלי. רגליו קצרות יותר וגופו ארוך יותר — מה שעושה אותו דומה יותר לסירת בוצית. יש לו כפות ידיים ורגליים גדולות באופן לא פרופורציונלי — "סנפירים" טובים יותר. אם אתה מושיט את הזרועות שלך לצדדים בשני הכיוונים, המרחק בין קצות האצבעות צריך להתאים לגובה שלך. לא אצל פלפס: מוטת הזרועות שלו גדולה יותר. זרועות ארוכות יותר משמעותן תנועות חתירה חזקות יותר בבריכה. פלפס הצטרף לצוות האולימפי האמריקאי בגיל 15. אף אחד כה צעיר לא עשה זאת מאז 1932. האתגר הגדול ביותר שלו כשחיין? צלילה לתוך הבריכה. הוא איטי יותר מרוב השחיינים בקפיצה למים. פלפס פשוט לא היה בנוי בשביל לזוז מחוץ למים. ומפלצת זו היא יותר מסתם תקווה — הוא זכה במדליות אולימפיות יותר מכל אדם אחר, אי פעם.

איך כל זה קשור להצלחה מחוץ לתחום האתלטיקה? החוקרים ונדי ג'ונסון ותומס ג' בושר הבן טוענים שגם גאונים יכולים להיחשב כמפלצות תקווה. מייקל פלפס גמלוני על הקרקע, וגלן גולד נראה חסר אונים בחברה מנומסת, אבל שניהם פרחו בזכות הסביבה הנכונה.

ראינו, אם כן, שסחלבים מסוימים נובלים עקב טיפול גרוע ופורחים תחת טיפוח ראוי. אם כך, מדוע ישנן מפלצות שהן חסרות תקווה וכאלה שלהן יש סיכוי? מדוע ישנם כאלה שהופכים למשוגעים מבריקים ואחרים בסופו של דבר נותרים רק משוגעים? דין קית' סימונטון אומר שכאשר גאונים יצירתיים עוברים בדיקות אישיות, "ציוניהם במדרגים הפתולוגיים נופלים בטווח האמצעי. יוצרים מציגים תוצאות פסיכופתולוגיות יותר מאשר אנשים ממוצעים, אבל פחות מפסיכוטיים אמיתיים. נראה שיש להם הכמות הנכונה של מוזרות".

לעיתים קרובות מדי אנו מתייגים דברים כ"טובים" או כ"רעים" כאשר התיוג הנכון יכול להיות פשוט "שונים". הצבא הישראלי היה זקוק לאנשים שיכולים לנתח תמונות לוויין כדי לאתר איומים. הם היו זקוקים לחיילים בעלי יכולות ויזואליות מדהימות, שלא ישתעממו מלהביט על אותו מקום במשך כל היום, ויוכלו להבחין בשינויים מזעריים. משימה לא קלה. אבל אגף המודיעין החזותי של צה"ל מצא את המתגייסים המושלמים במקומות הכי לא צפויים. הם התחילו לגייס אנשים עם אוטיזם. למרות שהם עשויים להתקשות במגעים בין־אישים, אוטיסטים רבים מצטיינים במשימות חזותיות כמו פאזלים. ואומנם הם הוכיחו את עצמם כנכס גדול בהגנה על מולדתם.

ד"ר דייוויד ויקס, נוירופסיכולוג קליני, כתב: "אקסצנטריים הם המוטציות של האבולוציה החברתית, המספקים את החומרים האינטלקטואליים לברירה הטבעית." הם יכולים להיות סחלבים כמו גלן גולד, או מפלצות מלאות תקווה כמו מייקל פלפס. אנחנו מבזבזים זמן רב מדי בניסיון להיות "טובים", כאשר טוב הוא רק הממוצע. כדי להיות מצוינים אנחנו חייבים להיות שונים. וזה לא בא מתוך הניסיון להגשים את החזון של החברה בנוגע לטוב ביותר, כי החברה לא תמיד יודעת מהו. לעיתים קרובות, להיות הטוב ביותר הוא להיות רק הטוב ביותר שלך. כפי שהעיר ג'ון סטיוארט מיל, "העובדה שמעטים כל כך מעזים כיום להיות חריגים מצביעה על הסכנה העיקרית של זמננו".

בסביבה הנכונה, רע יכול להיות טוב, ומוזר יכול להיות יפה.

סטיב ג'ובס היה מודאג.

בשנת 2000, הוא ומנהלים בכירים אחרים בפיקסאר שאלו אותה השאלה: האם פיקסאר מאבדת את יתרונה? היו להם להיטים ענקיים כמו 'צעצוע של סיפור', 'צעצוע של סיפור 2' ו'הבאג של החיים' אבל הם חששו כי עם ההצלחה החברה שהפכה שם נרדף ליצירתיות תגדל, תאט את מהלכה ותשקע בשאננות. מה לעשות?

כדי לנסות להמריץ את הצוות, הם שכרו את בראד בירד, במאי סרט ההנפשה עטור השבחים 'ענק הברזל', להוביל את הפרויקט הגדול הבא של פיקסאר. ג'ובס, לאסטר וקטמול סברו שיש לו היכולת לשמר את חיוניותה של החברה.

האם הוא טיפל במשבר היצירתיות של החברה דרך הצוות המוביל של פיקסאר? לא.

האם הוא גייס כישרונות טובים מבחוץ? לא.

זה לא היה הזמן ללכת על בטוח ולחפש כישרון "מסונן". אומנם אלה הביאו להם את ההצלחה, אבל גם הביאו אותם לנקודה הבעייתית הנוכחית.

כאשר הוא הכין את המיזם הראשון שלו בפיקסאר חשף בירד את תוכניתו להתמודדות עם משבר היצירתיות: "תן לנו את הכבשה השחורה. אני רוצה אומנים מתוסכלים. אני רוצה את אלה שיש להם דרך אחרת לעשות את הדברים ושאף אחד לא מקשיב להם. תן לנו את כל החבר'ה שהם כנראה בדרכם החוצה." תרגום: תן לי את האומנים "הלא מסוננים" שלך. אני יודע שהם משוגעים. זה בדיוק מה שאני צריך.

ג'ובס, לאסטר וקטמול הסכימו. ו"שנים־עשר המטורפים" של האנימציה של בירד לא רק שעשו סרט אחרת, אלא הם שינו את האופן שבו עבד האולפן כולו:

נָתַנּוּ לכבשה השחורה הזדמנות להוכיח את התאוריות שלה, ושינינו את הדרך שבה נעשים כאן הדברים. תמורת פחות כסף לדקה ממה שהוצא על הסרט הקודם, 'למצוא את נמו', עשינו סרט שהיו בו פי שלושה סטים והיה בו כל מה שקשה לעשות. כל זה כי המנהלים של פיקסאר אפשרו לנו לנסות רעיונות מטורפים.

המיזם הזה היה 'המופלאים'. הוא הכניס מעל 600 מיליון דולר וזכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר.

אותן תכונות שהופכות אנשים לסיוט יכולות גם להפוך אותם לאלה שמשנים את העולם.

בראד בירד ידע זאת. פשוט: אנשים יצירתיים מאוד הם כאב ראש. מחקרים מראים שהם יהירים יותר, לא ישרים ולא מאורגנים. הם מקבלים ציונים נמוכים בבית הספר. למרות מה שאומרים, המורים לא אוהבים תלמידים יצירתיים: הם גורמים לבעיות ולא עושים מה שאומרים להם. האם זה נשמע לך כמו עובד מצטיין? ממש לא. לא מפתיע אם כך, שיצירתיות היא במתאם הפוך לביצועי העובד. מחקרים מראים שאנשים יצירתיים נוטים פחות להיות מקודמים למשרת מנכ"ל.

ה״ר גייגר, האחראי על העיצובים המבריקים המוזרים של 'החייזר' (׳הנוסע השמיני׳) בקולנוע הסביר: "בעיר נידחת בשווייץ, המילה 'אומן' היא מילת גנאי, משהו שמכיל בתוכו שיכור, סרסור זונות, הולך בטל ושוטה."

אבל כמו שכל מתמטיקאי יודע, ממוצע יכול להיות מטעה. אנדרו רובינסון, מנכ"ל סוכנות הפרסום המפורסמת BBDO, אמר פעם, "כשהראש שלך נמצא במקרר ורגליך על גחלים, הטמפרטורה הממוצעת שלך היא בסדר. אני תמיד זהיר לגבי ממוצעים."

ככלל, כל דבר שמתאים לתרחיש ייחודי הוא בעייתי מבחינת הממוצע. ותכונות שהן "טובות בדרך כלל" יכולות להיות גרועות מהבחינה הקיצונית. המעיל שמתאים לכמה חודשים בשנה יהיה בחירה איומה לקיץ. באותו אופן אצל המעצימים, לאיכויות שנראות איומות באופן כללי יש השימושים החיוביים שלהן בהקשרים מסוימים. מכונית פורמולה 1 אינה מתאימה לנהיגה ברחובות העיר אבל שוברת שיאים על המסלול.

זה עניין של סטטיסטיקה בסיסית. כאשר חושבים על קיצוניות בביצועים, הממוצע לא משנה — מה שחשוב הוא השונות, החריגות, המרחק מהנורמה. כמעט תמיד, בני האדם מנסים לסנן את הגרוע ביותר כדי להגדיל את הממוצע, אבל על ידי כך אנחנו גם מפחיתים את השונות. קיצוץ בצד שמאל של עקומת הפעמון משפר את הממוצע, אבל ישנן תמיד איכויות שאנחנו סבורים שהן בקצה השמאלי אך נמצאות גם בצד ימין.

דוגמה נהדרת לכך היא הקשר, הנתון לוויכוח לעיתים קרובות, בין יצירתיות למחלת נפש. במחקרו "פרדוקס הגאון המטורף" מצא דין קית' סימונטון שאנשים יצירתיים בריאים יותר מבחינה נפשית מהממוצע — אך לאנשים יצירתיים מאוד יש שכיחות גבוהה בהרבה של הפרעות נפשיות. בדומה לתורת סינון המנהיגות, כדי להגיע לשיא ההצלחה, נדרשות מעט איכויות בעייתיות.

דבר זה ניכר בהרחבה על פני מגוון רחב של הפרעות — וכישרונות. מחקרים מראים שאנשים עם הפרעת קשב וריכוז הם יצירתיים יותר. הפסיכולוג פול פירסון מצא קשר בין הומור, נוירוטיות ופסיכופתיה. אימפולסיביות היא תכונה שלילית בדרך כלל, ומוזכרת לעיתים קרובות בשילוב עם "אלים" ו"פלילי", אבל יש לה גם קשר ברור ליצירתיות.

האם היית מעסיק פסיכופת? לא. המחקר מראה כי פסיכופתים לא מצליחים בדרך כלל. רוב האנשים פשוט יעצרו שם. אבל מחקר שכותרתו "תכונות אישיות של אומנים מצליחים" הראה כי אומנים מובילים בתחום היצירה משיגים ציונים גבוהים בהרבה במדדים של פסיכוטיות מאשר אומנים פחות מצליחים. מחקר נוסף שפורסם בכתב עת בפסיכולוגיה הראה כי נשיאים אמריקנים מצליחים משיגים גם הם ציונים גבוהים יותר במאפיינים הפסיכופתיים.

פעמים רבות מעצימים מתחזים כחיוביים, כי אנחנו נותנים לאנשים מוצלחים ליהנות מן הספק. הבדיחה הישנה מספרת שאנשים עניים הם משוגעים ואילו העשירים הם "תימהונים". תכונות כמו אובססיביות מתויגות כחיוביות אצל אלה שמצליחים וכשליליות עבור האחרים. כולנו מכירים כאלה שנהנים מהיותם פרפקציוניסטים ואחרים שהם פשוט "משוגעים".

מלקולם גלדוול הפיץ את מחקרו של אנדרס אריקסון, המראה כי לוקח בערך 10,000 שעות של מאמץ כדי להפוך להיות מומחה במשהו. התגובה הטבעית לנתון הגדול כל כך היא: למה בשם אלוהים שמישהו יעשה את זה?

בתוך המונח "מומחיות" אנו כוללים רעיונות חיוביים כגון "מסירות" ו"תשוקה", אבל אין ספק כי בהקדשת כל כך הרבה זמן ועבודה קשה לדבר לכאורה חסר חשיבות, יש אלמנט של אובססיה. התלמיד המצטיין בבית הספר התיכון מתייחס לבית הספר כאל משימה, עובד קשה כדי לקבל ציון גבוה ופועל לפי הכללים. לעומתו, התלמיד היצירתי והאובססיבי מצליח בכך שהוא מקדיש את זמנו לפרויקטים שלו בתשוקה רוויה בקנאות דתית.

במחקר שכותרתו "השגרתיות של המצוינות" בחן דניאל צ'מבליס את המסירות הקיצונית והשגרה החדגונית הבלתי משתנה של שחיינים ברמה הגבוהה, כאשר השאלה הבלתי נמנעת היא מדוע הם מעבידים את עצמם יום אחרי יום, במשך שנים ארוכות? מסירות אינה נראית כסיבה מספקת, אבל המילה "אובססיה" גורמת לך להסכים.

רבים עשויים לחשוב שהמעצימים נמצאים רק בתחומים של אומנות ומומחיות אינדיבידואליות כמו ספורט, וסבורים שהם נעדרים מהמציאות הרגילה. אך הם טועים. כאשר מסתכלים על כמה מהעשירים ביותר בעולם, האם אנו רואים את ההולכים בתלם, חסרי תכונות שליליות? לא.

58 מרשימת 400 עשירי העולם בפורבס לא למדו במכללה, או עזבו את הלימודים באמצע. מתוכם, כמעט ל־15% יש שווי נטו ממוצע של 4.8 מיליארד דולר, המהווה 167% יותר מהשווי הממוצע נטו של ה־400, שהוא 1.8 מיליארד דולר. זה יותר מכפליים מהשווי הממוצע של אותם 400 חברים שלמדו באוניברסיטאות הטובות ביותר.

היזם מעמק הסיליקון הפך לסמל מכובד ונערץ בעידן המודרני. האם האפיונים האלה תואמים את הסטריאוטיפ? פצצת אנרגיה. צורך מעט שינה. לוקח סיכונים. לא סובל טיפשים. בטוח וכריזמטי באופן הגובל ביוהרה. ללא ספק שאפתן. החלטי וחסר מנוחה.

בהחלט. אלו גם התכונות הקשורות למצב קליני הנקרא היפומאניה. פרופסור ג'ון גרטנר מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס הוכיח שזה אינו צירוף מקרים. מאניה פעילה גורמת לאנשים לא להיות מסוגלים לתפקד בחברה רגילה. אבל היפומאניה מייצרת מכונה חסרת רחמים, אופורית, אימפולסיבית, המסתערת לעבר מטרותיה, תוך שמירה על קשר עם המציאות (גם אם באופן רופף).

ביחס למעצימים, יש לקבל את הטוב עם הרע. במאמרם "הערך הכלכלי של שוברי שורות: התנהגות לא נאותה, חינוך ושוק העבודה" הראו המחברים כי המאמצים לצמצם את התוקפנות וההתנהגות הרעה אצל נערים צעירים אכן שיפרו את ציוניהם, אך גם הקטינו את הרווחים הכספיים שלהם במהלך חייהם. בנים שפעלו מחוץ למסגרת הקדישו לעבודתם שעות רבות יותר, היו יצרניים יותר והרוויחו 3% יותר מאשר הבנים שלא עשו כך.

זה דומה לתעשיית ההון־סיכון. איש תעשיית ההון־סיכון מארק אנדריסן נשא דברים בסטנפורד, ואמר:

"...עסקי הון סיכון הם כל כולם משחק של חריגים, חריגים קיצוניים... יש לנו מושג, להשקיע בכוח לעומת העדר חולשה. במבט ראשון זה נראה מובן מאליו, אבל זה בעצם די מתוחכם. זהו סוג של ברירת המחדל לבצע הון סיכון ולסמן את המייסד הטוב באמת, הרעיון הטוב באמת, המוצרים הטובים באמת, הלקוחות הראשונים הטובים. כן, כן, כן. אוקיי, אני אשקיע בזה כסף". מה שאתה רואה בסוג זה של עסקאות, דבר הקורה כל הזמן, הוא שלעיתים קרובות אין בהן שום דבר באמת מדהים ומיוחד. אין להן כוח קיצוני שגורם להן להיות חריגות. מצד שני, לחברות חזקות באמת יש לעיתים קרובות פגמים רציניים. אז אחד הלקחים בהשקעה בהון סיכון הוא שאם אתה לא משקיע בחברות הבסיסיות בעלות הפגמים הרציניים, אתה לא משקיע ברוב הכוחות הגדולים. אנחנו יכולים לעבור דוגמה אחר דוגמה. אבל בכך כמעט כל הכוחות הגדולים היו מוחרגים. ולכן מה שאנחנו שואפים לעשות הוא להשקיע בחברות הזנק שיש להן כוח קיצוני. לצד נקודה חשובה, שאנחנו מוכנים לקבל חולשות מסוימות.

במקרים מסוימים הטרגדיות הגדולות ביותר מייצרות את המעצימים הגדולים ביותר. מה המשותף לכל האנשים האלה?

● אברהם לינקולן

● גנדי

● מיכלאנג'לו

● מארק טוויין

כולם איבדו הורה לפני גיל 16. רשימת היתומים שהגיעו להצלחות מרהיבות (או לפחות להשפעה רצינית) היא הרבה יותר ארוכה, וכוללת לא פחות מ־15 ראשי ממשלה בריטים.

אין ספק כי עבור רבים לאבד הורה בגיל צעיר זאת חוויה הרסנית, עם השפעות שליליות עמוקות. אבל במקרים מסוימים, כפי שמציין דן קויל בקוד הכישרונות, החוקרים משערים כי טרגדיה כזו מעניקה לילד תחושה שהעולם אינו בטוח וכי נדרשת כמות עצומה של אנרגיה ומאמץ כדי לשרוד. בשל אישיותם ונסיבות חייהם המיוחדות, יתומים אלה מפצים מעל ומעבר והופכים את הטרגדיה לתמריץ להצלחה.

לכן, בנסיבות המתאימות לתכונות "שליליות" יכול להיות יתרון גדול: התכונות ה"רעות" שלך עשויות להפוך למעצימות, אבל איך אתה יכול להפוך אותן לכוחות־על?

ב־1984 הוגשה תביעה נגד ניל יאנג בשל היותו לא עצמו.

איל המוזיקה דייוויד גפן חתם על חוזה גדול עם אליל הרוק־אנד־רול, אך לא אהב את האלבום הראשון של יאנג כמותג. התביעה טענה שהוא היה "לא מייצג". גפן פשוט רצה שניל יאנג יהיה מי שהיה תמיד, יעשה מה שעשה תמיד, ובכנות, ימכור בתוך כך אלבומים רבים. לדעתו של גפן היה האלבום טרנס יותר מדי בסגנון קאנטרי. אלבומי ניל יאנג נשמעו בדרך כלל באופן מסוים – ואילו זה לא היה כך. לטענתו של גפן, כפי שהוא ראה את זה, ניל יאנג לא עשה אלבום של ניל יאנג.

על פניו, ייתכן וכך היה. אבל בשורה התחתונה הוא טעה.

ניל יאנג תמיד היה חדשן. זה מה שהוא באמת היה. כאמן הוא ניסה תמיד דברים שונים. הוא לא הכין מוצר אחיד, עקבי ומבוקר כמו קוקה קולה. הצליל שלו התפתח והתקדם. ניל יאנג הכיר את עצמו, והיה עצמו.

לאחר ששוחחתי עם גאוטם על תורת סינון המנהיגות שאלתי את השאלה המתבקשת שכולנו רוצים לדעת, "איך אני משתמש בה כדי להצליח יותר בחיים?" הוא השיב שיש שני שלבים.

מספר 1: דע את עצמך. ביטוי זה נאמר פעמים רבות לאורך ההיסטוריה. הוא חקוק בסלע במקדש האורקל בדלפי. בבשורה של תומאס נאמר, "אם אתה מוציא לאור את מה שבתוכך, מה שתוציא לאור יציל אותך, ומה שלא יהרוס אותך."

אם אתה הולך לפי הכללים, אם הרגשת שאתה מתחבר עם מצטייני בית הספר התיכון, אם אתה מנהיג מסונן — תתרכז בכך. ודא שיש לך מסלול מתאים עבורך, שעובד בשבילך. אנשים מצפוניים מצטיינים בבית הספר ובתחומים רבים שבהם הנתונים והדרך ברורים. אבל כאשר הנתונים והדרך אינם ברורים, החיים באמת קשים עבורם. מחקרים מלמדים שכאשר הם מובטלים שביעות הרצון שלהם צונחת ב־120% יותר מאשר אלה שאינם מצפוניים. ללא מסלול מוגדר הם אבודים.

ואם אתה טיפוס שמחוץ לתלם, אומן, מנהיג לא מסונן, דרכך תהיה קשה אם תנסה להצליח על ידי עמידה במסגרת רשמית ונוקשה. על ידי חסימת המעצימים שלך, לא זו בלבד שתהיה בקונפליקט עם מי שאתה באמת, אלא גם תלקה בהכחשת יתרונות המפתח שלך להצלחה.

שיפור עצמי הוא אומנם דבר נאצל והכרחי, אך מחקרים מראים כי רבים מההיבטים הבסיסיים יותר של האישיות שלנו לא משתנים. תכונות כמו שטף דיבור, הסתגלות, אימפולסיביות וצניעות נותרות בעינן מילדות עד בגרות.

ב"אתגרים ניהוליים של המאה ה־21", פיטר דרוקר, כנראה ההוגה המשפיע ביותר בנושא ניהול, אומר שלהיות מוצלח לאורך כל תקופת עבודתך – שתכלול טווח עבודות רבות, תעשיות מרובות וקריירות שונות לחלוטין – מסתכם בסך הכול במה שאמר גאוטם: להכיר את עצמך. ולהכיר את עצמך, במונחים של להשיג את מה שאתה רוצה בחיים, פירושו להיות מודע לנקודות החוזק שלך.

אתם מכירים את האנשים האלה שכולנו מקנאים בהם, שיכולים לבחור משהו בביטחון, להגיד שהם הולכים להצליח בו בגדול, ואז בשלווה אכן לעשות זאת? זה הסוד שלהם: הם לא טובים בכל דבר, אבל הם יודעים איפה נקודות החוזק שלהם ובוחרים דברים בהם הם מצטיינים. באשר לידיעת נקודות הכוח שלך, אומר דרוקר:

(זה) מאפשר לאנשים לומר להזדמנות, להצעה, למשימה: "כן, אני אעשה את זה. אבל זאת הדרך שבה אני עומד לעשות זאת. כך זה צריך להיות מאורגן. כך אמורים היחסים שלי להיות. אלו הן התוצאות שאתה יכול לצפות ממני, ובמסגרת הזמן הזו, כי זה מי שאני".

אנשים רבים מתקשים עם זה. הם לא בטוחים מהן נקודות החוזק שלהם. דרוקר מציע הגדרה מועילה: "במה אתה טוב כך שבאופן עקבי מביא לתוצאות הרצויות?"

וכדי לגלות היכן טמונים הכוחות הללו, הוא ממליץ על שיטה שהוא קורא לה "ניתוח משוב". פשוט, כאשר אתה לוקח על עצמך פרויקט, רשום מה אתה מצפה שיקרה, ובהמשך הדרך ציין את התוצאה. במשך הזמן תראה מה אתה יודע לבצע היטב ומה לא.

בכך שאתה מבהיר לעצמך האם אתה משתייך למחנה המסונן או הבלתי מסונן, באמצעות הידיעה היכן נקודות החוזק שלך, אתה רחוק קילומטרים רבים מהאדם הממוצע במונחים של השגת הצלחה ואושר. מחקר הפסיכולוגיה החיובית המודרנית הוכיח שוב ושוב כי אחד המפתחות לאושר הוא הדגשת מה שהחוקרים מכנים "העוצמות האופייניות" שלנו. מחקר של גאלופ מראה שככל שאתה מבלה יותר שעות ביום בדבר שאתה חזק בו אתה פחות לחוץ, צוחק יותר, מחייך ומרגיש שמתייחסים אליך בכבוד.

אבל ברגע שאתה יודע מה החוזקה שלך והעוצמות האופייניות שלך, איך אתה מוודא שאתה מצליח? זה מוביל לעצה השנייה של גאוטם: "בחר את הסביבה הנכונה."

אתה חייב לבחור את סביבות העבודה שמתאימות לך... ההקשר כל כך חשוב. המנהיג הלא מסונן, המצליח מאוד במצב אחד, יהיה כישלון קטסטרופלי באחר, כמעט בכל המקרים. הרבה יותר קל לחשוב ש"תמיד הצלחתי, אני מצליחן, אני מצליח כי אני מצליחן, כי זה קשור אליי, ולכן אצליח בסביבה החדשה הזו". לא נכון. הצלחת כי קרה כך שהיית בסביבה שבה הנטיות שלך, התכונות הבסיסיות, הכישרון והיכולות שלך התיישרו כולם בקו אחד עם הנתונים, והביאו להצלחתך בסביבה הזו.

שאל את עצמך: אילו חברות, מוסדות ומצבים מעריכים את מה שאני עושה?

ההקשר משפיע על כולם. למעשה, בוגרי בתי הספר התיכוניים המצטיינים והמצפוניים שכה טובים בהליכה אחר הכללים, מועדים לעיתים קרובות במקרים הללו. ללא הלהט והצורך לרצות, הם פונים לעיתים קרובות לכיוון הלא נכון כאשר הם חופשיים לבחור. בהתייחסה לבוגרי בתי הספר התיכוניים המצטיינים שהיא בדקה אמרה קארן ארנולד, "אנשים חושבים שבוגרי בתי הספר התיכוניים המצטיינים יכולים לדאוג לעצמם, אבל רק מפני שהם יכולים לקבל ציונים גבוהים, זה לא אומר שהם יכולים לתרגם הישגים אקדמיים להישגי קריירה".

בין אם אתה רופא מסונן או אומן פראי לא מסונן, המחקר מראה שהסביבה שאתה בוחר חשובה מאוד. כאשר פרופ' בוריס גרוסברג מביה"ס לעסקים בהרווארד סקר את האנליסטים של וול סטריט שעזבו לטובת המתחרה, הוא שם לב למשהו מעניין: הם הפסיקו להיות אנליסטים מובילים. מדוע?

אנחנו נוטים לחשוב שהמומחים הם כאלה רק בשל הכישורים הייחודיים שלהם, ושוכחים את כוחו של ההקשר, של התמצאות בסביבה שלך, של הצוותים שתומכים באנשים המובילים, וניהול הזמן שהם מפתחים יחד. וזהו אחד הדברים שגרוסברג גילה: כאשר האנליסטים עברו לחברות אחרות והביאו איתם את הצוות שלהם, הם נשארו מובילים.

כאשר אנו בוחרים את הסביבה שלנו בחוכמה, אנו יכולים למנף את סוג הטיפוס שלנו ואת היכולות החזקות שלנו בהקשר החדש על מנת ליצור ערך עצום. זה מה שהופך קריירה לגדולה. הכרה עצמית שכזאת יכולה ליצור ערך בכל מקום שבו אנו בוחרים ליישם אותה. דוגמה טובה לכך היא הדרך שבה טויוטה עזרה למוסד צדקה.

בנק המזון בניו יורק מסתמך על תרומות מהחברה כדי לתפקד. טויוטה תרמה להם כסף — עד 2011, ואז הם הגו רעיון הרבה יותר טוב. המהנדסים של טויוטה הקדישו שעות רבות לעדכון תהליכים בחברה והבינו שבעוד שכל חברה יכולה לתרום כסף, להם היה משהו הרבה יותר ייחודי להציע: המומחיות שלהם. הם החליטו לתרום יעילות.

מונה אל־נגאר תיארה את התוצאות:

בבית התמחוי המחלק אוכל לנזקקים בהארלם קיצרו מהנדסי טויוטה את זמן ההמתנה לארוחת ערב ל־18 דקות לעומת 90 דקות קודם לכן. במחסן אוכל בסטטן איילנד הם הפחיתו את הזמן שאנשים הקדישו למלא את הסלים שלהם ל־6 דקות לעומת 11 דקות קודם. במחסן בבושוויק, ברוקלין, שם מתנדבים ארזו אספקה עבור קורבנות הוריקן סנדי, קיצרו את הזמן שנדרש כדי לארוז קופסה אחת מ־3 דקות ל־11 שניות בלבד.

גם אנחנו יכולים לעשות כך: דע את עצמך ובחר את הסביבה המתאימה. זהה את נקודות החוזק שלך ובחר את המקום הנכון ליישם אותן.

אם אתה צייתן לכללים, מצא ארגון שמתאים לנקודות החוזק שלך והתקדם במלוא הקיטור קדימה. החברה מתגמלת באופן ברור את הצייתנים, ואת אלה ששומרים על הסדר בעולם.

אם אתה יותר טיפוס לא מסונן, הייה מוכן לסלול את הנתיב שלך בעצמך. זה מסוכן, אבל לכך אתה בנוי. מנף את החוזקות שהופכות אותך לייחודי. לא כולנו מתאימים לתוך קופסאות קטנות ונחמדות, ואתה צפוי להגיע לפסגות של הצלחה (אושר) אם תאמץ את ה"פגמים" שלך.

זה כמו מבחן טיורינג. במשך שנים הושיבו מדעני מחשבים אנשים מול מסכי מחשב והורו להם לשוחח עם "מישהו" באמצעות הקלדה. לאחר זמן מה הם נשאלו: "האם היית בקשר עם אדם או עם תוכנה?" בתחרות שנערכה ב־2010 הייתה תוכנת מחשב אחת כה מוצלחת שניתן היה לחשוב שהיא אנושית. האם זה נעשה בגלל תכנות טוב או מעבדים מהירים? לא.

זה נבע מכך שהייתה סרקסטית, רגזנית וקשה להתמודדות. ואולי זה משום שהפגמים שלנו הם שהופכים אותנו לאנושיים יותר. המחשב הצליח דרך הפגמים האנושיים. ולפעמים, גם אנחנו יכולים.

אז כעת יש לך מושג טוב יותר מי אתה ולהיכן אתה שייך. אבל החיים לא סובבים רק סביבך. אנחנו צריכים להתמודד עם אחרים. ומהי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת? האם "בחורים נחמדים מסיימים אחרונים"? או שאתה צריך לחתוך פינות (ואולי כמה גרונות) כדי להתקדם?

בואו נבחן את זה כעת...