לנצח כל רגע מחדש

פרק ראשון השאלה של האר"י

רבים מבין אלפי תושביה היהודים של העיר צעדו אחר מיטת הנפטר, רבי משה קורדובירו. כמעט איש מלמדניה המפורסמים לא נפקד. כולם רצו ללוות את הרב הנערץ, עטוף תכריכים וטלית, בדרכו האחרונה לבית העלמין היהודי. רבי יוסף קארו, הסמכות התורנית הבכירה, נשא הספד מרגש. גילו המופלג, שמונים ושתיים, ומורדותיו התלולים של ההר הגלילי, לא מנעו ממנו מלצעוד יחד עם ההמונים.

אף שמדובר בעיר הררית, אפשר להעריך שמזג האוויר הקיצי ותחושת האובדן הכבד העיקו על הנוכחים.43 הרב קארו עורר את המשתתפים בהדגישו ש"כאן", מול נוף הכנרת, "כאן נגנז ארון התורה".44 הוא לא היה היחיד שהספיד את הרב. כרגיל בהלוויות מעין אלה, כשגדול בתורה מסתלק מן העולם, המספידים מבקשים לעורר את הלבבות. לשלוח מסר מעשי. לעודד את הלימוד ואת קיום הצוואה האחרונה של הנפטר. במקרה הזה, צוואת הנפטר כללה בקשה שירבו לעסוק בחוכמת התורה. בצדה הנגלה, ועל אחת כמה, כצו השעה, בצדה הנסתר.45

צפת זכתה לעדנה באותה תקופה. השלטון העותומאני שדחק את רגלי הממלוכים, איפשר לעיר שגשוג כלכלי וביטחון יחסי. המסחר פרח ואיתו גם חיי התורה והעיון. רק כמה שנים קודם לכן, הנגידה דונה גרציה, או בשמה העברי חנה נשיא, חכרה מידי הסולטן התורכי את טבריה הסמוכה והחלה לקדם במקום את הקמתה של מדינה יהודית אוטונומית.46 חכירה שלבטח השפיעה על הפעילות והביטחון של היהודים באזור כולו. לאחר גירוש יהודי ספרד בשנת הרנ"ב, 1492, והרס המרכז היהודי הגדול בעולם, צפת הפכה לאבן שואבת בעבור למדנים מכל רחבי הגלובוס. אלה הגיעו לעיר כדי להתפתח ולהשתלם בה. לעתים קבעו בה את משכנם ולעתים שהו בה תקופות מסוימות והמשיכו בנדודיהם.

שמה נודע למרחקים בזכות עומקם ובהירותם של לימודי הקבלה שקידמה. מרן הבית יוסף, הרב קארו, נודע אמנם בזכות חיבוריו ההלכתיים, ובראשם השולחן ערוך, ספר הלכות מעשיות המנוסחות בבהירות ובתמציתיות, קודקס המשמש עד היום בסיס לפסיקה ההלכתית. עם זאת, אף שלא הביא בכתביו ההלכתיים נימוקים קבליים, הרבה לעסוק בתורת הנסתר. במגיד מישרים, מעין אוטוביוגרפיה שכתב ושהתפרסמה לאחר מותו, תיאר באריכות חוויות ותובנות רוחניות באמצעות עולם המושגים הקבלי.47 יומן המלמד על תודעה נבואית של אחד מגדולי פוסקי ההלכה.48

הרב קארו לא היה סנונית ראשונה או יוצאת דופן בשילוב בין קבלה להלכה. את הארון ליווה גם גיסו המבוגר של הנפטר, הרב שלמה אלקבץ. מחבר ספרי קבלה חשובים שנודע בזכות הפיוט לכה דודי. פיוט שחדר לסידור התפילה וכבש את סדר קבלת השבת ברוב הקהילות היהודיות. בכשבע-עשרה שנה היה הרב אלקבץ מבוגר מהנפטר, רבי משה קורדובירו. הראשון היה בן שישים וחמש כשליווה את ארונו של גיסו הצעיר. לצדו של הרב אלקבץ צעדו תלמידי המקובלים. חבורות של לומדי תורת הנסתר, מלמדני סלוניקי ועד לגולי ספרד ופורטוגל, אשר הגיעו במיוחד לצפת כדי להתמחות ברזי התורה.49 רובם האמינו שמכאן, מההרים הגליליים, אפשר להשפיע על המתרחש בעולם כולו. העיסוק הקבלי האינטנסיבי לא היה תוצאה של סקרנות אינטלקטואלית גרידא. הוא היה חלק מאמונה יוקדת שבאמצעות סתרי תורה אפשר לקרב את הקץ, להביא את הגאולה ואף להסביר את מאורעות העבר.50

אם הרב קארו היה באותה תקופה הסמכות הרבנית הבכירה, רבי משה קורדובירו, הרמ"ק, נחשב לסמכות העליונה בתחום תורת הקבלה.51 בגיל צעיר היה אחד מארבעה בלבד שהוסמכו לרבנות על-ידי הגדול והראשון בחכמי צפת, הרב יעקב בירב,52 סמיכה המהווה עדות להערכה הרבה שלה זכה. הוא התקדם בלימודיו במהירות מסחררת. בגיל עשרים ושש כבר סיים את כתיבת ספרו הראשון פרדס רימונים. הפרדס הוא מעין אנציקלופדיה שיטתית, ראשונה מסוגה, המסכמת את הספרות הקבלית עד לאותם ימים. מפעלו של הרב קורדובירו היה רחב היקף. הוא ביקש לארגן, לסדר ולקטלג את הכתבים בתורת הסוד שהיו פרוסים לפניו. עד גיל ארבעים ושמונה הספיק להפיק לפחות תשעה חיבורים עצמאיים העוסקים ברובם בעולם הרעיונות הקבלי, כשהחשוב בהם, כך אפשר להעריך, הוא פירושו המקיף לספר הזוהר.

אחד המספידים את רבי משה קורדובירו היה בחור צעיר ומבריק, באמצע שנות השלושים לחייו בסך הכול. רק חודשים אחדים קודם לכן עלה לצפת ממצרים, בלוויית אשתו, אמו ושתי בנותיו. במצרים, שידעה פריחה כלכלית, היה סמוך על שולחנו של דודו, בתקופות שבהן שקד על לימודיו. בשנים האחרונות שלח את ידו במסחר תבלינים, תבואה, יין וכנראה גם עורות ואריגים. את עסקי המסחר לא זנח גם לאחר שהתיישב בצפת.53 כנראה לא רצה להזדקק לבריות וביכר לשמור על רמת חיים סבירה לו ולבני ביתו.

רבי יצחק לוריא בן שלמה, האר"י, למד מספרי הרב קורדובירו עוד בזמן מגוריו במצרים. כשהגיע לצפת הזדרז להצטרף לבית מדרשו. הוא אמנם היה צעיר, אך במהרה נקשרו לראשו כתרים וחוברו אגדות על אודות בקיאותו במסתרי החוכמה. הסיפורים שליוו אותו עוד בחייו היו כה מרחיקי לכת עד כי ייחסו לו את ידיעת שפת העצים, החיות והעופות ואת היכולת לגלות עתידות.54 האגדה מספרת שביום מותו של הרב קורדובירו ירד עמוד אש מן השמים והאיר בשעת הלווייתו את ארונו, ורק האר"י זכה להביט באור הבהיר שהפיץ העמוד.55

האר"י פתח את הספדו, כהרגלם של דרשנים, בשאלה הקשורה לפרשת השבוע, פרשת כי תצא, הפרשה השישית בספר דברים. אולם לא היתה זו שאלה רגילה שנוסחה בז'רגון האמוני. זו היתה שאלה שהיתה אמורה להסעיר את השומעים. לא לחינם הועתק ההספד בספריהם של כמה מגדולי הדורות.56

השאלה שעמה פתח האר"י את הספדו היא שאלה פשוטה, מתבקשת. כזאת האמורה לקנן באופן טבעי במוחו של כל אדם. עם זאת אין זו שאלה רווחת. היא נמצאת ברקע, אבל לרוב לא לגיטימי לעסוק בה. האר"י שאל מדוע הרב קורדובירו נפטר. כמשקיפים מהצד אי אפשר להתעלם מההקשר של מותו של בכיר המקובלים. כלומר נדמה כאילו האר"י שאל מדוע הרב קורדובירו נפטר בגיל כל-כך צעיר. מדוע הוא נלקח מעולמנו בגיל ארבעים ושמונה בלבד. כמו רצה לומר כי לו האריך ימים, כהרב קארו, היה יכול לתרום עוד רבות ללומדי התורה. לפחות על-פי גילו, שיאו היה לפניו הן מבחינה למדנית והן מבחינה הוראתית.

האר"י חידד את השאלה, הפך אותה עסיסית. בני האדם מתים מפני שחטאו, ואילו תושבי צפת ידעו היטב שהרב קורדובירו היה צדיק בכל קנה מידה, ולא ידע טעמו של חטא מהו. ואם לא חטא, מדוע נפטר?

השאלה של האר"י היא לכאורה לגיטימית, אבל לא כזאת ששואלים בפני הקהל הרחב בטקס האשכבה של נפטר. בגין איזה חטא, בגין איזה חיסרון, נפטר הרב קורדובירו. מה הוא עשה שלא כראוי בחייו. ואם לא חטא, מדוע איפשר לו הקדוש-ברוך-הוא למות בגיל כל-כך צעיר. או בניסוח תורני יותר, מדוע פגע המוות באיש צדיק הנקי מ"מִשְׁפַּט מָוֶת".

דוק של אירוניה מתנוסס מעל ההספד הזה בראייה היסטורית. שנתיים בלבד מהיום שבו ליווה את מורו הנערץ לקבורה, נפטר האר"י ממגפת השחפת. שנתיים שבהן הצליח להעביר לתלמידיו מערכת מושגית חדשה ומקיפה שבאמצעותה ניתן להבין טוב יותר את מבנה הבריאה ותכליתה. שנתיים שבמהלכן הציע פרדיגמה חדשה שחלחלה במהירות וללא התנגדות ברוב הקהילות היהודיות. עולם המושגים החדש, הפרדיגמה שהציע האר"י, אינה, בניגוד לנהוג לחשוב, סותרת ומחליפה את קודמותיה.57 היא מוסיפה עליהם הבנה וידע. האר"י לא יצר מהפכה במובן של שלילת כל מה שהיה קודם, כי אם תרם לרציפות, לגילוי ולהתפתחות לוגית של מבנה היהדות. אולם דווקא ההישג העצום שלו בזמן כל-כך קצר עשוי להעלות כלפיו את אותה שאלה ששאל ביחס למורו - מדוע נפטר האר"י בסך הכול בגיל שלושים ושמונה? במה חטא? ואם לא חטא מדוע מת? מדוע נפטר אותו צדיק שתרם כה רבות להבנת הקשר בין הבורא לבריאה, ועל ידי כך להבנת תכליתה?

האר"י היה גאון תורני שנטה למחשבה עיונית מופשטת ומעמיקה. אי אפשר לחשוד בו ששאל שאלה שכזו, באירוע רב משתתפים וכה משמעותי לקהילת המקובלים הצפתית בפרט ולקהילה היהודית בכלל, ללא מוטיבציה להסביר דבר מה רחב יותר. ולא, היה יכול להסתפק בדברי שבח רגילים לגדול בתורה שהסתלק.

מה רצה אפוא האר"י להסביר? מדוע בחר לפתוח את הספדו בשאלה הזו? מהתשובה של האר"י ניכר כי הוא לא התכוון להתריס או לעורר ספקות באמונה. ברור כי לא היתה לו כוונה לפשפש בקורות חייו של אחד מגדולי הדור ולתור אחר חטאים.

רק כשמונים שנה קודם לאותה לוויה נקטע תור הזהב של יהודי ספרד. עשרות אלפי יהודים גורשו מספרד ופורטוגל או אולצו להתנצר. המלוכה והכמורה איבדו סבלנות כלפי מיעוטים דתיים. למרות הבחירה שהעמידו בפני היהודים, לעזוב או להתנצר, הופעלו מסעות שכנוע אגרסיביים ואלימים במיוחד. גורלם של אלה שלא הסכימו להמיר את דתם, היה מר. רבים מהם נרצחו או נמכרו כעבדים.

חורבן הקהילות המשגשגות בספרד גרם לזעזוע לא רק בגוף היהודי. הוא עורר סדרה של שאלות מהותיות. שאלות כמו מה עתיד העם היהודי? מה הערך של הייסורים? מדוע הם מתרחשים? מה הקשר בין האדם לבורא? היכן וכיצד הוא מעורב בחיי האדם?

שאלות מן הסוג הזה בדרך כלל אינן זוכות לפופולאריות רבה בקרב מאמינים בחיי השגרה. ההיסטוריה מוכיחה כי בעקבות מצבים של משבר, קושי ולחץ אישי או קולקטיבי מתעוררות צמיחה והתעלות בתחומי המחשבה, האמונה והיצירה יותר מאשר בתקופות של רווחה. כך היה בפריחה האינטלקטואלית והתלמודית הגדולה לאחר חורבן בית שני. כך בימיו של רש"י, רבי שלמה יצחקי מצרפת ו"בעלי התוספות" ממשיכי דרכו, שהגיעו להישגים גדולים בזמן מסעות הצלב ורדיפות היהודים. וכך גם לאחר גירוש ספרד. את התשובות לשאלות חיפשו המגורשים באפיקים שונים, ובין היתר, ויש שיאמרו בעיקר, בתורת הסוד.

לכן השאלה ששאל האר"י היתה מאתגרת אולם לא חרגה מרוח התקופה. הצימאון לתורת הקבלה נבע במידה מסוימת מהצורך לענות על שאלות מסוג זה לקהל הרחב. מובן שהעיסוק בפנימיות התורה לא התפתח בתצורה המוצגת של שאלות ותשובות, אך בראייה לאחור אפשר לאתר את אותן השאלות עומדות ברקע לרעיונות.

התשובה פתוחה לפרשנות

הגיע הזמן לעצור. המתח שנוצר עד כה לא יבוא לידי קתרזיס. הוא ייבלע בתוך שלל מתחים שעתידים להיווצר בין הפרשנויות השונות לתשובת האר"י. השאלה של האר"י היתה ברורה. מדוע הרב קורדובירו נפטר. מדוע הוא נפטר לא מהבחינה הרפואית כמובן. אם נבין מדוע נפטר הצדיק, אולי נבין מה המקום של הנפש בחיים הגשמיים, מה הערך של שכר ועונש, של בחירה חופשית ושל תפקיד האדם בעולם. אולם עד כמה שהשאלה היתה ברורה, אקטואלית ומסקרנת, התשובה היתה הרבה פחות נהירה וחד-משמעית. האר"י ענה על שאלתו בהספד, אך היא נותרה פתוחה לפרשנות.

הפרשנות הרווחת המוענקת לתשובתו של האר"י במהלך ההספד רחוקה מלספק. לכאורה, במבט פשוט נראה שהאר"י בורח מהדיון הפילוסופי בעל המשמעויות הפסיכולוגיות. הרב קורדובירו נפטר לא מפני שחטא. הוא עצמו היה צדיק. אולם הוא ירד לעולם מלא זוהמה, טומאה וחטאים. בעולם שכזה אין סיכוי שלא ידבק משהו גם בצדיק.58 האר"י, על-פי ההבנה המקובלת, לא פתר את החידה. שאלת הקשר בין שכר לעונש, בין השגחה פרטית לבחירה חופשית, נותרה בלתי מפוענחת. רק נוסף אליה היבט צדדי לכאורה. גם צדיקים מתלכלכים בעולם. גם הם אינם יכולים לשמור על צדיקותם, ובשל כך הם משלמים את המחיר של מפגש עם עולם תחתון וטמא.

בזווית מעמיקה יותר, התשובה של האר"י מציעה דרך אחרת להבין את החיים, את המוות ואת הקשר ביניהם, ומכאן גם את משמעות פטירתו של הרב קורדובירו. תשובתו מקפלת בתוכה בזעיר אנפין חלקים נכבדים מתורתו, כפי שזאת עתידה להתגלות בידי תלמידיו. כדי להבין תשובה זו, אנו נדרשים להעמיק מעט בתפיסת המוות במחשבה הקבלית-חסידית ובכלל.

המוות על-פי ג'ובס

באופן כללי אפשר לומר כי במחשבה היהודית המוות מהווה נקודת מבט חשובה, דרכה האדם יכול להבין את קיומו ואת נפשו.59 מהסוף הוא מסיק אחורה, לגבי מצבו ותכליתו בחיים.60 מובן שגם בשדה הפסיכולוגיה הכללית, מחקר המוות אינו מתייחס אל המוות רק כאל ההתחלה והסוף של החיים. יותר ויותר תיאוריות מצביעות על דומיננטיות תפיסת המוות. עד כדי כך שבכוח תפיסת המוות והחרדה מפני המוות להסביר התנהגויות ורגשות בכל הגילאים.61

דוגמה מעניינת ליחס אל החיים ואל המוות היא זאת של סטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל, שנפטר בשנת 2011. ג'ובס, שהיה לאחד מעשירי העולם, הצביע על ערך המוות במסגרת הצלחתו העסקית. ביוני 2005, כשנה לאחר שאובחנה בגופו מחלת הסרטן בלבלב, העניק ג'ובס הרצאה לסטודנטים באוניברסיטת סטנפורד. ההרצאה הפכה לאחד הלהיטים ברשת וזכתה בכינוי "נאום ההשראה הטוב ביותר בהיסטוריה". היא גם כונתה "נאום המוות". המוות, טען ג'ובס בנאום, הוא "ההמצאה הטובה ביותר של החיים". "סוכן ההתייעלות של החיים". על-פי ג'ובס, באמצעות ההתבוננות במוות, האדם מוצא פשר לחייו. המוות מניע אותו לעשייה.

"הידיעה שאני אהיה מת ביום מן הימים - זה הכלי החשוב ביותר שהיה בעזרי בקבלת ההחלטות הגדולות והחשובות ביותר בחיים. מכיוון שכמעט כל דבר - כל הציפיות החיצוניות, הגאווה, כל הפחדים ממבוכת הכישלון - כל אלה נופלים הצִדה למול המוות, ומשאירים רק מה שבאמת חשוב... לזכור שאתה עומד למות - זו הדרך הכי טובה שאני מכיר להימנע מהמלכודת של לחשוב שיש לך מה להפסיד. אתה כבר ערום. אין סיבה לא ללכת אחרי לבך."

המוות על-פי ג'ובס הוא כלי טיפולי. מקור להשראה. התבוננות במוות יכולה ללמד הרבה על החיים ולשמש כלי להצלחה בחיים.

את החלק השלישי בנאומו, שעסק בהשפעת המוות על מהלך חייו ובווידוי אישי על אודות המחלה שעמה נאבק, פתח בציטוט שהדגיש עד כמה המוות היה דומיננטי בכל יום בחייו, עוד לפני שחלה.

"כשהייתי בן שבע-עשרה קראתי ציטוט בערך כזה: 'אם תחיה כל יום כאילו הוא יומך האחרון, קרוב לוודאי שיום אחד תהיה צודק.' משפט זה השפיע עלי, ומאז, במהלך שלושים ושלוש השנים הבאות, הבטתי במראה ושאלתי את עצמי: 'אם זה יומי האחרון, האם הייתי רוצה לעשות את מה שאני הולך לעשות היום?' ובכל פעם שעניתי לעצמי 'לא' יותר מדי ימים ברציפות, ידעתי שהגיע הזמן לשינוי."

על-פי ג'ובס, זמן החיים מוגבל. זאת עובדת חיים. את הזמן צריך לנצל עד תום. הדרך להפיק את המרב מהחיים היא לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון. לחיות כך אין הכוונה לנהות אחר היצרים. המיצוי נובע מכך שנעסוק במה שאנחנו אוהבים. מדבריו אפשר להסיק כי מי שחי את חייו מבלי שהוא אוהב את מה שהוא עושה, עתיד להיות מתוסכל, לחוות משברים פנימיים ולסבול מהעדר תחושת שמחה.

ג'ובס גם הכיר בכך שאי אפשר להיאחז בקרנות המזבח. מוות הוא הגורל של כולם. לעד הישן יידחק מפני החדש. ומתוך הידיעה הזאת, של זמניות וארעיות החיים, של עכשיו אנחנו יכולים ליצור משהו חדש ומחר כבר נהפך ל"ישנים", הוא ביקש מהסטודנטים באוניברסיטת סטנפורד למצות את קצבת הזמן שניתנה להם ולהיות "חדשים".

הבחירה בחיים

עמדתו של ג'ובס, שסחפה רבים, הובאה כדי להדגיש השקפה כמעט הופכית, זאת שמציג רבי שניאור-זלמן. טכניקה דומה לזו שמעלה ג'ובס אפשר למצוא גם בכתביו של בעל התניא. ההתבוננות ב"צאת הנפש מהגוף" עשויה לעורר את האדם כבר בימי חייו להכיר את ערכו האמתי וכוחו הפנימי.

"בצאת הנפש מהגוף, אזי רואים שבאמת מהותו ועצמותו... היה הווה ויהיה בלי שום שינוי... והיה מקח טעות לגמרי מה שהיה נראה לו העולם ליש ודבר בפני עצמו. ואזי הבושה גדולה עד למאוד, על שכל מחשבותיו ומגמותיו היו בהבלי העולם ובעסקיו כאילו הוא דבר בפני עצמו ממש, והוא חוצפא והעזה גדולה..."62

התפיסה של רבי שניאור-זלמן את החיים והמוות מסייעת בידינו להבין אחרת את ההספד של האר"י. על-פי רבי שניאור-זלמן, בפרפרזה לדברי ג'ובס, האדם צריך לחיות כל יום כאילו הוא עתיד לחיות חיים נצחיים ולא כאילו מחר הוא עשוי למות. הבחירה בחיים הנצחיים תדחף אותו לחפש את הממד הרוחני, הנשגב, העל-זמני שבמעשיו ובמציאות ולא את המימוש הארצי והזמני, שעשוי להיות מאכזב. מה שאמור להניע את האדם זאת לא המחשבה שבאמת הוא ערום, אין לו דבר להפסיד ולכן שלא יחשוש לקחת סיכונים בחייו שיובילו אותו למימוש עצמי. התפיסה הראויה על-פי בעל התניא היא שיש לאדם הכול, הוא חי במציאות שלמה, לא מאוימת ולא חסרה, המתבטאת בפוטנציאל אינסופי. לכן אין לו ממה להיות חרד, מוטרד או מיוסר. האתגר שלו הוא להכיר במציאות זאת.

על-פי בעל התניא, בכל רגע האדם עומד בפני בחירה. הבחירה היא לא אם להכיר במוות הקרב ובגינו לנצל את הזמן. הבחירה היא בין חיים למוות. על האדם לבחור בין חיים אמתיים, פנימיים, שהם גם חיים נצחיים, או להתחבר לחיים כלים ונפסדים. חיים חומריים, שמגלמים גם את המוות בשל זמניותם. לדידו האדם יכול להיות מת בכל רגע, גם כשהוא חי חיים גשמיים. הוא יכול להיות מת המהלך כחי. אם המסקנה שלו תהיה שהוא צריך למצות את הגשמיות - בחירתו תהיה במוות. לאידך, אם האדם יתחבר לממד הרוחני, לפנימיותו, הוא לעולם לא ימות. תודעה כזו תחבר אותו לחיי החיים ותזכה אותו בסוג של חיים מלאי משמעות שהם למעלה מחטא וחיסרון.

רבי שניאור-זלמן מצביע על המקור לגישתו. בספר דברים מופיעה הדרישה מהאדם - "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע... - ובחרת בחיים."63 על פסוק זה הוא שואל: וכי יש מי שלא יבחר בחיים?

"וצריך להבין מי הוא שאינו רוצה לבחור בחיים? והלא כל אחד ואחד אוהב חיים. ואדרבה מי שאוהב חיים הוא אוהב את ההיפוך, דהיינו תענוגי עולם הזה... אך צריך לידע מה נקרא חיים..."64

תשובתו כאמור היא כי ישנם שני סוגי חיים. ישנה חיות של הגוף, ועמה הנפש הטבעית, וישנה חיות של הנשמה. החיות של הגוף איננה באמת חיות. החיות הזו היא מוות, "משום שהיא כלה ונפסדת..."65 החיות של הנשמה היא חיות אמתית, נצחית. היא מתבטאת בדבקות בעצמות האדם, בשורשה הא-לוהי. האדם שחי חיות של הנשמה מתעלה מעל טרדות היומיום והלחצים החברתיים. הוא אינו חושש ממה שיאמרו עליו, ואינו דואג אחר כבודו. הוא חי חיים של שחרור ומיקוד בעיקר.66 כך בלשונו של רבי שניאור-זלמן:

"כי בכל דבר בעולם הזה יש גשמיות ורוחניות. והרוחניות והחיות א-להי הוא, חיים וטוב. והגשמיות הוא מות ורע שהוא כלה ונפסד. ומזה יראה האדם שכשם שהגשמיות כל דבר בטל לגבי הרוחנית המחייהו, וכן באדם עצמו, הנה הגוף טפל ובטל לגבי הרוחניות והחיות שבו."67

לא רק לבוגרי סטנפורד

מתוך גישתו של רבי שניאור-זלמן לחיים ולמוות אפשר להסיק את הביקורת על גישתו של ג'ובס. ג'ובס אמנם מציג תפיסה מעוררת הערכה, אבל לרוב כזו שאינה עומדת במבחן המציאות. בדבריו של ג'ובס יש יסוד נכון - עשו מה שאתם אוהבים. אולם זו גישה שאינה מתאימה לכול. רוב בני האדם אזוקים למקומות עבודתם, למשכנתה, לקשיי החיים, לגידול הילדים, לבעיות בריאותיות. הם אינם יכולים לבחור לעצמם בכל רגע חיים חדשים. במקרים אלה, המוות עשוי לעורר חרדות ולא פתיחות ותעוזה. בכוחו לגרור את האדם אל מימוש הגשמי והזמני ולא לצמיחה והתעלות.

כך לצורך הדוגמה, אֵם לילדים, העובדת בעבודה פיזית קשה ולא מתגמלת, שתשאל את עצמה בסופו של יום אם היא חשה מסופקת - כנראה תשובתה תהיה שלילית. אולם סביר שהיא גם לא תוכל להרשות לעצמה לעזוב את מקום עבודתה. על-פי בעל התניא, גם אם אותה אישה אינה יכולה להחליף את עבודתה, עליה ללמד את עצמה לאהוב את מה שהיא עושה. אין באמור כמובן הסכמה לניצול או קריאה לא להחליף מקום עבודה במידת האפשר והצורך. הקריאה היא לאדם להתחבר להוויה של עשייתו ולא לחיות את הכמיהה למה שאינו תחת ידו.

בעיה נוספת בגישה של ג'ובס היא שרוב האנשים אינם באמת יודעים מה גורם להם לאושר ולהגשמה. האושר שלהם נקבע על-פי אמות מידה חברתיות מוסכמות. ההצלחה היא הקובעת את האושר לכאורה. פעמים רבות האושר הוא מושג חמקמק שכרוך במרדף אחר מה שאינו בהישג יד. על-פי ההשקפה של בעל התניא, בכל מעשיו האדם צריך ליצוק משמעות ותוכן. בתוכו הוא צריך למצוא את השליחות הנצחית שלו. שמחה אמתית ופנימית, אושר ונצחיות, יכולים לנבוע רק מהתגברות על תחושת הישות. כל עוד האדם שמח בגלל דבר מה, השמחה תמיד תהיה מוגבלת ומדודה. האדם לעולם מונע על-ידי הכמיהה להשיג משהו חדש. בה בעת, אם הוא בוחן את עצמו במשקפיים האלה, מעטים הימים שבאמת יהיה שבע רצון מחייו.

תפיסתו של רבי שניאור-זלמן אינה מיועדת רק לבוגרי סטנפורד, אלא גם לעובדי שכר מינימום, לפקידי בנק שכנראה לא יחליפו מקצוע, ולבני חמישים, שישים, שבעים ושמונים, ש"הישן" שלהם, לדידו, יכול להיות "חדש" בכל רגע ורגע. "הישן" הוא לעולם אינו ישן אם יוצקים לתוכו משמעות ותוכן שאינם מוגבלים במימוש עצמי זמני התלוי בהצלחה כלכלית או חברתית.68

התשובה לשאלת האר"י

כעת ניתן להבין את הספד האר"י בדרך אחרת. האר"י מציע זווית ייחודית להבנת החיים. מדוע ר' משה קורדובירו נפטר? במובן החיצוני, הגופני, הוא נפטר מפני שכך ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם. המוות הוא חלק מהמבנה שבו הקדוש-ברוך-הוא מסתיר את עצמו מן העולם. המוות הוא חלק מתהליך הבריאה. "מלאך המוות" נברא, כדברי המדרש, כבר ביום הראשון לבריאה, אולם חלק ממטרת הבורא היתה שגזירת המוות תבוא לכאורה על-ידי האדם.69 לכן ההסבר האנושי למוות, מהזווית היהודית, הוא חטא עץ הדעת. אדם הראשון חטא, התפתה לאכול מעץ הדעת, והעונש נגזר על כל בני האדם - שיהיו בני תמותה.

אולם על-פי פירוש החסידות לדברי האר"י, המוות שנגזר על הרב קורדובירו הוא רק מבחינה חיצונית.70 מבחינה פנימית, בעצם הנשמה, הרב קורדובירו חי חיים אמתיים, שלמים ובלתי פגיעים. חיים שאין בהם חטא או חיסרון, משום שהם מגלמים חיבור לפנימיות הנשמה.

המסר שרצה האר"י להעביר הוא שהאדם יכול לחיות במציאות חסרה, מציאות שהיא כעין מוות, או שהוא יכול לגלות את שלמותו הפנימית. גילוי שאמור לעורר אותו ממצבו ולרומם אותו. הדרך שבחר בה הרב קורדובירו היתה כמובן הדרך השנייה. התשובה הזו אינה עונה במישרין על השאלה. היא אינה מסבירה מדוע רבי קורדובירו נפטר בגיל צעיר, מפני שהיא מייתרת את השאלה ומציגה תחתיה תפיסת חיים נעלית הכרוכה בבחירה.

סוגיית הצמצום כרקע לתורת הנפש

מהי הדרך לבחירה באותה נצחיות פנימית של הנשמה?71 כיצד האדם חופשי לעצב את חייו ואת התייחסותו אליהם? התשובה לשאלות אלה ואחרות תוצג בהרחבה במהלך הספר, כחלק יסודי מהפסיכולוגיה של בעל התניא. אולם עוד קודם לכן תלויה באוויר שאלה משמעותית, שאלה שהתשובה לה צריכה להישען על מבנה עיוני-הגותי רחב יותר. כדי שהאדם יוכל לגלות שיש בו היבט נצחי, עוצמתי, לא אגוצנטרי, צריך להקדים ולהוכיח שאכן יש בו מקור נעלה שכזה. שיש לו את אפשרות הבחירה שבמסגרתה הוא יכול להתחבר לממד פנימי, לרוח ולנצח. מהזווית של בעל התניא, כדי להוכיח שכשהאדם מתגבר על ישותו ובוחר בחיים הוא חושף ממד פנימי, שלם ונעלה בתוכו, יש לחזור שוב אחורה בזמן, לאר"י ולרעיונות שהעסיקו את המקובלים ותלמידי החכמים עד לזמנו של בעל התניא.

בהכללה, השאלה המרכזית שעמה התמודד האר"י במפעל רחב הממדים שעליו עמל בשנתיים מאז ההספד שנשא ועד הסתלקותו, היתה אולי השאלה החשובה ביותר ביהדות: כיצד ייתכן הקשר בין האינסופי והבלתי מוגבל לבין הסופי והמוגבל, בין הבורא לנברא. והיכן הקשר הזה מתקיים.

הפתרון שתיאר האר"י הוא טכני ביסודו. אחד הרעיונות העיקריים בתורתו הוא ה"צמצום". מושג הצמצום דורש דיון רחב ומעמיק, אולם ניתן לומר כי זה בא קודם לכול כדי לענות על אותה שאלה - כיצד ייתכן קשר בין האדם לבין הבורא. הצמצום הוא מרכיב מרכזי בהשתלשלות לוגית שאמורה לענות על השאלה המדוברת.

הצמצום, אם נתאר זאת בלשון פשוטה, הוא מהלך של הבורא שבו הוא לכאורה מסתלק, מצטמצם, כדי להותיר מקום לעולם להתקיים באופן עצמאי. בשלב ראשון הבורא היה מצוי בכול. אולם כדי שהעולם יוכל להתקיים הוא היה צריך לצמצם את עצמו.72

תיאוריית הצמצום של האר"י היוותה סכנה לבחירה בחיים שהציג בעל התניא. בניסוח אחר, היא יכלה שלא להוביל לבחירה זו. הצמצום כאמור היה יכול להתפרש, ואכן התפרש, כנתק מסוים בין הבורא לעולם. בהשקפה פשטנית, אם הקדוש-ברוך-הוא צמצם עצמו, כלומר הוא איננו נוכח בחלקים מסוימים בבריאה, אזי חייבים לומר כי זאת מתנהלת לפחות במידה מסוימת על-פי מערכת חוקים שהבורא התקין בעולמנו. כלומר הבורא אחראי לתהליך הבריאה. ברגע שעזב את העולם, ברגע שהצטמצם, הסתלק, הוא אינו מצוי בו עוד כי אם משגיח עליו ומושל בו.

הצמצום כפשוטו ושאינו כפשוטו

קבלת האר"י הופצה בידי תלמידיו רק עשרות שנים לאחר פטירתו. לאור הקושי והמורכבות של כתבי האר"י נכון יהיה לומר כי הציבור הרחב התקשה בהתמודדות עם הרעיונות.73 השפעת תורתו על ההמון לא עלתה ישירות מתוך ספריו. תרומתו המכרעת בכל תחומי תורת הקבלה, השפיעה בצורה עקיפה על הציבור, ומושגים שטבע הפכו לשגורים בפי רבים. נראה שהשפעת תורתו הפכה משמעותית רק למעלה ממאה שנים לאחר הסתלקותו. ההתפתחויות במאה השבע-עשרה, ובראשן המהפכה המדעית, ומהזווית היהודית פרעות ת"ח ות"ט, 1648-1649, במהלכן נטבחו וסבלו באזורי מזרח אירופה אלפי יהודים, היוו קרקע בשלה לעיסוק בשאלות שחידד האר"י והכשירו את הקהילות היהודיות לחדירת תורתו.

רבים מהלמדנים בתקופה המדוברת חיפשו דרכים כיצד ניתן להסביר שהבורא צמצם עצמו אך עדיין להמשיך ולשמור על להט האמונה היהודית. כך לדוגמה ר' עמנואל חי ריקי, למדן ומקובל ממוצא איטלקי, העמיק בתורת האר"י בצפת כמאה וחמישים שנה לאחר פטירתו של גדול המקובלים.74 בהקדמה לספרו יושר לבב הוא מתאר כיצד בזמן שהותו בסוריה התלבט בסוגיה שאותה הוא עומד לפרוס בספר. השאלה הראשונה שהעסיקה אותו היתה היחס בין בחירה חופשית לבין ידיעת הבורא את המתרחש בעולם והנוכחות שלו בעולם. אם הבורא מצוי בכל פרט בעולם, כיצד תיתכן בחירה חופשית של האדם. לאחר שקרא, לדבריו, את התשובה הלא-מספקת של הרמב"ם ואת ההשגות עליו, החליט להסתער על הסוגיה. הוא ידע שהנתיב לפתרון כרוך בהכרעה לגבי טיבו של הצמצום. מהו אותו צמצום וכיצד התרחש. כל חייו לדבריו התלבט בשאלת הצמצום. לבסוף הכריע. ואת הכרעתו החליט לפרוס בחיבור מעמיק זה, הנשען על אדני הקבלה.

בספרו, ר' עמנואל חי ריקי מציג תפיסה שלמה של הבורא ושל הקשר המיוחד שלו עם הברואים. חי ריקי מאפשר לבורא להיות בעולם ולהצטמצם ממנו לפרקים ובמקומות מסוימים ועל-פי בחירתו. שכן לא ייתכן לומר שהבורא "הנשגב והנאדר" יימצא בתוך הדברים הגשמיים, במעשים הנבזיים, השפלים והאסורים. פרשנותו לרעיון הצמצום של האר"י נבעה מלהט האמונה. טיעונו המרכזי של הרב ריקי היה "לבל יפגום בכבודו בחשבו שעצמותו נמצא גם בגשמיים השפלים".75

הרב יהונתן איבשיץ, בן למשפחת רבנים מיוחסת ורבם של קהילות באזור גרמניה, בן תקופתו של הבעל-שם-טוב, נודע בזכות גאונותו ויכולות הפלפול שלו.76 ניכר שהעסיקו אותו שאלות דומות לאלה שהעסיקו את עמנואל חי ריקי. כבר מחבר המבוא לספרו שם עולם, מביע את תמיהתו על גישתו של הרב איבשיץ לתורת הצמצום. כיצד חכם גדול שכזה היה יכול להסתפק ברעיון שהבורא צמצם את אורו הגדול מלפני הבריאה. הרב איבשיץ אמנם מרחיב את גבולות הדיון, אולם מבחינה מסוימת הוא מודה, בהתבססו על הקדמת הזוהר, כי לאחר הצמצום העולם הוא כמו בריאה עצמאית.77

לא כולם קיבלו את תורת הצמצום בפשטות שכזו.78 רבים מחכמי ישראל שקמו לאחר האר"י, לא הסכימו כי לכך באמת התכוון האר"י. בשל מרחב אפשרויות הפרשנות לתורת האר"י, תורת הצמצום זכתה לא רק לביאורים מזוויות שונות וכותבים רבים, אלא גם היתה מוקד של מחלוקת במשך תקופה ארוכה.79

בתקופה המדוברת, אמצע המאה השמונה-עשרה, תורת הצמצום הפכה ממרכיב טכני בסדר הבריאה לסוגיה משמעותית. שיטת הצמצום שהובנה כפשוטה לא פגעה בשגרת החיים היהודית, אך היא הרחיקה בין הבורא לנברא. השיטה העיקרית שהתעצבה כנגדה היתה תפיסת "הצמצום שלא כפשוטו". לפי שיטה זו, הבורא הצטמצם, אבל רק לכאורה. הצמצום משמעותו הסתר. הבורא עדיין נמצא בעולם, רק שהוא איננו מורגש בו. הבורא פינה את עצמו כדי לאפשר מקום לעולם, במובן של הסתיר את עצמו בתוך העולם, בתוך הטבע.

תרומת הבעל-שם-טוב לדיון

מי שביקש לבאר את דברי האר"י ולהציג משקל נגד לתפיסת "הצמצום כפשוטו", היה מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב.80 במובן מסוים, המענה שביקש הבעל-שם-טוב לקדם לשאלת האר"י, לשאלת הקשר בין הבורא לנבראים, היה אחת העילות להקמת תנועת החסידות.

הבעל-שם-טוב נודע בעיקר כבעל מופת, צדיק כריזמטי בעל כוח מרפא. אולם אחת מתרומותיו הגדולות ליהדות, שעליה התבססה תנועת החסידות, היתה ביאור והוספת שני נדבכים לוגיים הכרחיים לתורתו של האר"י. היסודות שחידש הבעל-שם-טוב הם מהפכניים בהבנת הבריאה ולכן גם בהבנת החיים של המאמינים. הבעל-שם-טוב הכיר בסכנה שבהבנה שגויה, לדידו, של רעיון הצמצום. סכנה הנובעת מהפיכת הבורא למרוחק וטרנסנדנטי.

המרכיב הראשון שהדגיש הבעל-שם-טוב הוא כי העולם, על כל פרטיו, נברא בכל רגע מחדש, ובכל רגע הוא זקוק לבורא כדי להתקיים. כלומר הבריאה איננה אירוע שהתרחש בנקודה כלשהי בזמן או במרחב. זהו מהלך המתרחש כל העת.81

אם העולם נברא כל רגע מחדש, אזי התמונות שהאדם רואה, המציאות שהוא חי בה, הן לא דבר סטטי. כל המקיף את האדם הוא חלק ממציאות דינמית המתחדשת כל העת. המשמעות המעשית של הרעיון כי הבורא מהווה את העולם תדיר, היינו בורא אותו מחדש בכל רגע ורגע, היא מרחיקת לכת בהשלכותיה על האדם ובשינוי שהיא יוצרת בהשקפה על העולם. אם העולם מצוי בבריאה מתמדת גם האדם וסביבתו מצויים בהתחדשות, בבריאה מתמדת. לכן כל דבר שהאדם עושה, חושב ומרגיש, הוא חדש וחד-פעמי, אף שייתכן שהתבצע בעבר מספר רב של פעמים.82 כל שיחה עם חבר קרוב, כל שבוע, כל יום וכל רגע הם זמנים מיוחדים ויחידים במינם, אף על פי שלכאורה חוזרים הם על עצמם שוב ושוב.

המרכיב השני שהדגיש הבעל-שם-טוב הוא שהכוח הבורא הוא החיות הפנימית של כל נברא.83 הבעל-שם-טוב לא קיבל את התפיסה כאילו הבורא רק מניע את העולם, אך הוא והעולם הם שני דברים נפרדים או מקושרים חלקית. העולם לא נברא יש מיש. העולם איננו כמו בניין שבנה קבלן, ולאחר שהבניין עומד, הבניין כמעט שאינו זקוק לקבלן. הבורא, בהשקפת הבעל-שם-טוב, הוא מי שמהווה גם את החומר שממנו עשויים חומרי הבניין, ובלעדיהם לא ניתן לעצב ולבנות את הבניין.

החידוש המעמיק שהציג הבעל-שם-טוב הוא לא שהנברא רק זקוק לקיום הבורא, אלא כוח הבורא מתלבש בתוך הנברא עצמו. הבריאה מתקיימת בדיבור של הבורא.84 לכל נברא ונברא יש דבר הבורא שלו עצמו, שהוא החיות הפנימית שלו. הימצאות הבורא בכול מחזקת את התפיסה שאין דבר שהוא סתמי או חסר משמעות. העדר משמעות הוא העדר יכולת לזהות את הצד הפנימי והנסתר של ההוויה.85

הבעל-שם-טוב עזר לטפח את ההבנה כי הצמצום של האר"י הוא לא התרחשות בנקודה מסוימת בזמן ובחלל, אלא תיאור של התהליך שבו הבורא דוחף את היקום לקראת בריאתו ומתיר לו להתקיים בצורה לכאורה עצמאית. הבעל-שם-טוב הצליח להסביר שכדי שהבורא יהיה האחד המושלם שאין בו שינוי והוספה בגלל בריאת העולמות, אין ברירה אלא לקבל את נוכחותו של הבורא בכול.

הצמצום בתורתו של בעל התניא

המסר של הבעל-שם-טוב היה מרענן אך לא נהיר דיו לקהל הרחב. לא נכתב על-ידו או בשמו ספר מקיף ובהיר שיסביר את הרעיונות. המטלה לבאר ולחדד את חידת הקשר בין הבורא לבריאה, הוטלה על תלמידיו.

קרל פופר, מחשובי הפילוסופים של המאה הקודמת, נהג לפנות לתלמידיו ולבקש מהם לקחת נייר ועיפרון, לצפות ולרשום את תצפיותיהם. השאלה הראשונה ששאלו התלמידים היא במה לצפות. בכך רצה להוכיח להם שאין תצפית שהיא לא מכוונת. תצפית, עיון ומחקר לעולם דורשים משימה מוגדרת, אינטרס, נקודת ראות, בעיה או תיאוריה. האר"י, ובהמשך הבעל-שם-טוב, כיוונו וחידדו את הסוגיה, את בעיית המחקר. עתה המסגרת לדיון היתה קיימת, בהירה יותר או פחות.

לתוך החלל הזה נכנס רבי שניאור-זלמן. כתלמידם של האר"י והבעל-שם-טוב, רבי שניאור-זלמן בחר להשקיע מאמץ רב במטרה להציג את המענה השיטתי לשאלה שעל הפרק - היכן וכיצד נפגשים הבורא והאדם, הסופי והאינסופי.

עד כמה רעיון הצמצום משמעותי בתורתו של רבי שניאור-זלמן אפשר ללמוד מעדותו שלו עצמו. רבי שניאור-זלמן הצטער על שלא זכה ללמוד ישירות מפיו של הבעל-שם-טוב. מייסד החסידות נפטר בטרם רבי שניאור-זלמן הגיע לגיל עשרים. ברבות השנים הוא התוודה כי כיפר על כך שלא למד מפי הבעל-שם-טוב בזכות ההסברים של המגיד ממעזריטש על אודות עניין הצמצום.

"בגילוי ענין הצמצום וביאוריו, מצאתי אז מענה וישוב על אשר נמנע ממני ההתראות והקבלה ישר מהבעל-שם-טוב."86

רבי שניאור-זלמן ביקש להראות כיצד שיטת "הצמצום שלא כפשוטו" היא היחידה המאפשרת את הבחירה בין החיצוניות לפנימיות. את הבחירה בחיים. שכן על-פי שיטה זו, אור הבורא, אור האינסוף, מצוי בתוך הנבראים. אם אין באדם חלק מהבורא האינסופי, אם הבורא הוא מרומם ורחוק מהאדם, הפסיכולוגיה העולה מרעיונות בעל התניא אינה אפשרית. לפיכך, בכוח האדם המתגבר על חיצוניותו וישותו, הבוחר בחיים, להשיג את קרבת הבורא ולהתוודע אל הפוטנציאל הנשגב שלו. האדם העובד על עצמו יכול לגלות את נקודת עצמותו, שהיא למעלה מהצמצום, למעלה מההסתר על כוח הבורא שבאדם.

הצד שתפס וביאר בעל התניא במחלוקת לגבי תורת האר"י, שימש גם יסוד לעצות האישיות שהעניק ולתורת הנפש העולה מכתביו. הדברים בולטים עד כדי כך, שבעדות יוצאת דופן שהעלה בנו של בעל התניא על הכתב, הוא העיד כי כל מה שיצא משפתי אביו, בשיחות כלליות ובפגישות פרטיות, כל ימי חייו, הוא חלק מאותה מטרה העולה מתוך תפיסת הצמצום שלא כפשוטו.

"היות נודע לכל... שהיה יוצא מפורש מפי... אדוני, אבי מורי ורבי זכרונו לברכה בכל דרשותיו מידי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו, ברבים וביחידות ליחידי סגולה, הכל היה לקבוע אחדות ה' הפשוטה... במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת... בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל."87

מה במסלול חייו דחף אותו להתמודד עם שאלה כל-כך יסודית במחשבה היהודית? הפרק הבא משרטט ציוני דרך בחייו של רבי שניאור-זלמן. פרטים ביוגרפיים נוספים משובצים במהלך כל פרקי הספר. מתוך תיאור מסגרת חייו בולטות שתי מגמות. מגמה אחת מלמדת על מקורות המוטיבציה שהניעו אותו לבאר שאלות יסוד בתורות האר"י והבעל-שם-טוב. המגמה השנייה הבולטת מצביעה על היכולת שלו לסחוף קהל גדול, לגרום לו להידבק במשנתו ולרצות את קרבתו והנהגתו. כמעט לכל מקום שאליו הלך ומעל כל בימה שעליה דיבר, התוצאה היתה עוד ועוד צעירים שהתחברו למסריו וביקשו ממנו עצה והדרכה.

הרב קורדובירו נפטר בכ"ג תמוז ה'ש"ל, 1570.

ראו נפתלי יעקב הכהן, אוצר הגדולים אלופי יעקב, אמשטרדם תס"ח, עמ' קעג.

ראו למשל את החיבור שחיבר באחרית ימיו - אור נערב, ויניציה, שמ"ו, שנועד לעורר את לימוד תורת הנסתר.

ראו: יעקב הרוזן, דונה גרציה, ומדינת היהודים בטבריה שבגליל, צור-אות, ירושלים 1980.

ראו דיון אצל הרבי מלובביץ', תורת מנחם, כ"ף מנחם אב, תשי"ג, חלק שלישי, עמ' 104.

ראו אצל מור אלטשולר, תורת הנבואה וחוויית הנבואה של יוסף קארו, 2006. נוסח המאמר, המופיע באתרה, התפרסם בכתב העת, Frankfurter Judaistische Beiträge. בגיליון 33 שיצא בשנת 2006, עמ' 110-81.

נוסף על ר' שלמה אלקבץ, ר' יוסף קארו ור' משה קורדובירו, מבין הבולטים שבתלמידי הקבלה אפשר למנות את ר' אליעזר אזכרי מחבר ספר חרדים, ר' אברהם גאלנטי, מחבר ירח יקר; ר' שמואל גאליקו מחבר עסיס רימונים, הפירוש על פרדס רימונים, ר' אליהו די וידאש, מחבר ראשית חכמה; ור' חיים ויטאל שהגיע לצפת לפני האר"י.

רבות נכתב על הקשר בין משיחיות וקבלה, לקריאה ראו:

Moshe Idel, Messianic Mystics, New Haven, Yale University Press, 1998.

הוא עצמו ניהל ישיבה, השמיע דרשות ברבים ואף כיהן כדיין מומחה בעיר. בשו"ת, שאלות ותשובות, של ר' יוסף קארו, אבקת רוכל, מובאות שתי תשובות מאת הרב קורדובירו.

על יעקב בירב וחידוש הסמיכה ראו למשל נתן שור, תולדות צפת, רעננה, עם עובד, כנרת זמורה ביתן-דביר, תשמ"ג, עמ' 71.

אליאב שוחטמן, "מקורות חדשים מן הגניזה לפעילותו המסחרית של האר"י במצרים", פעמים, 16, תשמ"ג 1983, עמ' 64-56.

על מקום הסיפורים על אודות האר"י, ראו: תמר אלכסנדר, "דמותו של האר"י בסיפור הספרדי-יהודי - סיפור 'האנוס והלחם' בתוך מעם לועז", פעמים, 26, תשמ"ו 1986, עמ' 107-87.

ראו: מרדכי מרגליות עורך, בערך: משה קורדובירו, אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב, תש"ו, עמ' 1157-1149.

ראו: ר' יהונתן איבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרשה ב בסופה (בדפוס ורשה קכו, כ); ר' חיים יוסף דוד אזולאי, נחל קדומים, פרשת כי תצא, ובדברים אחדים דרוש כ (קז, סע"ד) ובעוד מקומות; ר' ישעיהו הלוי הורביץ מביא פרוש דומה על אותו פסוק הפותח את דרשת האר"י מפרשת כי תצא - "והיה באיש..." בשם תיקוני הזוהר. ראו: שני לוחות הברית, דרוש להספד רט, ב בשם התיקונים.

ראו ביקורתו של יהודה ליבס, כיוונים חדשים בחקר הקבלה, הרצאה שנישאה במכון בן צבי, כח ניסן תשנ"א (עם תוספות והערות):

pluto.huji.ac.il/~liebes/zohar/KIVUNIM.doc.

ראו מקורות בשיחת הרבי מלובביץ' על אודות ההספד, לקוטי שיחות, חלק כד, עמ' 132, הערה 5.

ראו למשל ספרו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, מן הסערה, ידיעות ספרים, 2009. להרחבה ראו ספרו של דב שוורץ, הגותו הפילוסופית של הרב סולוביצ'יק, פרק תשיעי, "סופיות וסבל 'מן הסערה'", 2008, עמ' 228.

דוגמה אחת נפוצה היא המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: "שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ואמרי לה ימשמש במעשיו." עירובין יג, ב.

ראו למשל:

Robert Kastenbaum, The Psychology of Death, Springer Publishing Company, 2000.

לקוטי תורה אמור לג, ג.

דברים ל, טו-יט.

לקוטי תורה, ואתחנן יא, ב.

שם, צו יב, ד.

ראו הרבי מלובביץ', שיחת ליל שמחת תורה, ה'תשכ"ח.

תורה אור, כי תשא פה, ג.

ראו גם: הרבי מלובביץ', תורת מנחם, ב, חלק ראשון, שיחת י"ט כסלו, ה'תשי"א, עמ' 118.

על-פי לשון המדרש, בשעת הבריאה חשב הקדוש-ברוך-הוא שתהיה מיתה בעולם, ולכן מיום הראשון ברא מלאך המוות, אך מפני היותו "נורא עלילה על בני אדם" נקבע כך שגזירת המוות בפועל תבוא באמצעות אדם. ולכן העמיד הקדוש-ברוך-הוא את האדם הראשון בניסיון של עץ הדעת בנוטעו בגן עדן "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל". ראו תנחומא, וישב ד. וראו בשיחת הרבי מלובביץ', לקוטי שיחות, חלק כד, עמ' 133.

חטא עץ הדעת גרם למיתה גם אצל הצדיק משום שהוא נתן גם בו תחושת ישות.

ראו בעניין זה: מאמרים מלוקטים, חלק ג, ה'תשכ"ז, עמ' 403.

אחד הטקסטים החשובים העוסקים בתורת הצמצום ופתוחים לפרשנות מובא בספר עץ חיים לר' חיים ויטאל (חלק ראשון, ירושלים תר"ע עמ' 22): "טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור אין-סוף פשוט ההוא. ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט." מכאן ממשיך תיאור הצמצום: "והנה אז צמצם את עצמו אור אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי." והשלב השלישי הוא שאחרי הצמצום יצא אור הקו שאיפשר את בריאת העולמות: "והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור האין סוף ממש כנ"ל הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא כזה."

חוקרים חלוקים עד כמה חדרה תורת האר"י במאה השנים לאחר הסתלקותו לשכבות עממיות בקרב רוב קהילות ישראל בכלל ובין לומדי הקבלה בפרט. יש חוקרים המתפעלים עד כמה זכתה קבלת האר"י להתקבל "כתשובה לשאלות ההויה לא רק בחוגים קטנים של המיסטיקאים עצמם, של מי שנכנס בסודי סודות, אלא גם בשכבות עממיות, בשכבות הרחבות ביותר של האומה, בעיקר בשכבות שהיו בהן חיים דתיים פוריים ביותר וחיוניים ביותר." גרשום שלום, דברים בגו, עם-עובד אופקים, תל אביב, תשל"ו, עמ' 207-206. לעומתם, אחרים סבורים כי תפוצתה של תורת האר"י היתה מוגבלת, והדבר בולט במספר העותקים המודפסים של כתבי האר"י. על כך ניתן להוסיף טיעונים הגיוניים, שלפיהם העותקים המצומצמים שהודפסו היו לא רק יקרים אלא גם לא פשוטים להבנה ולימוד, בוודאי בעבור הציבור הכללי. ראו את הדיון והמקורות אצל משה אידל, "אחד מעיר ושניים ממשפחה - עיון מחודש בבעיית תפוצתה של קבלת האר"י והשבתאות", פעמים, 44, קיץ תש"ן, עמ' 30-5.

ריקי חיבר למעלה מעשרה חיבורים ומכר אותם בעצמו במהלך נדודיו במרכזים יהודיים באיזמיר, סלוניקי, קושטא, אמסטרדם, לונדון וכמובן בערי ארץ-ישראל. הוא נרצח בידי שודדים בדרכו לארץ-ישראל לאחר מסע שערך לגיוס תרומות להדפסת ספריו. חלק מחיבוריו עסקו בביאור תורתו של האר"י.

עמנואל חי ריקי, יושר לבב, קראקא, תר"נ, עמ' ל.

אף שהיה פוסק מחמיר, הואשם בשבתאות בשל גישתו הקבלית.

בעיקר בשאלה האם הצמצום הוא בעצמות, במאור או רק באור. ראו הרב יהונתן איבשיץ, שם עולם, פרעסבורג, תרנ"א, פרקים יב, יג.

לשיטת צמצום לא כפשוטו ייחוס קדום. ספר שער השמים נכתב על-ידי ר' ישראל סרוג, תלמיד האר"י, והוא כותב בשם רבו שהאר"י השתמש בשם צמצום "בסוד הרמז הנעלם" ולא כפשוטו.

בשני היבטים עיקרים התקיימה המחלוקת לגבי סוד הצמצום שגילה האר"י: אם הצמצום הוא כפשוטו או לא, כלומר אם מדובר בסילוק של אור הבורא או בהעלם. ואם הצמצום הוא רק באור או גם במאור. ארבע שיטות עיקריות היו אפשריות. א. הצמצום הוא כפשוטו וגם בעצמותו של הבורא. ב. הצמצום הוא כפשוטו אבל רק באור ולא במאור. ג. הצמצום הוא לא כפשוטו, אבל מתקיים גם במאור. ד. הצמצום הוא לא כפשוטו ומתקיים רק באור ולא במאור. המתנגדים בימי רבי שניאור-זלמן אחזו בגישה שהצמצום הוא כפשוטו גם בעצמות הבורא. את מאמר הזוהר, לית אתר פנוי מיניה, הם פירשו שאין מקום הפנוי מהשגחת הבורא. השיטה שאותה קידם בעל התניא היא שהצמצום איננו כפשוטו וגם זה לא במאור אלא באור, ורק בבחינה התחתונה של האור. ראו בהרחבה הרבי מלובביץ', אגרות קודש, כרך א, יא.

גם אם תפוצת כתבי האר"י היתה מאוחרת מהנהוג לחשוב, רווחת ההסכמה כי אצל הבעל-שם-טוב ותלמידיו כתבי האר"י שימשו מקור מרכזי להתייחסות ודיון.

על-פי הבעל-שם-טוב, הדיבור הא-לוהי, האמירה של הבורא שיהיה רקיע, איננה אמירה חד-פעמית. זהו דיבור בורא, המהווה את הרקיע באופן מתמיד, על ידי כך שאותיות דיבור זה נמצאות תמיד ב"שמים", בתוך הרקיע, ומקיימות ומחיות אותו. מהפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים" (תהלים קי"ט, פ"ט) לומד הבעל-שם-טוב שהמציאות של כל נברא נובעת מכך שהבורא מהווה אותו כל העת (מובא בתניא שער הייחוד והאמונה פרק א'). לכן כל מציאותו של הנברא היא א-לוהות. לביאור נוסף ראו למשל: הרבי מלובביץ', תורת מנחם, כרך טו, חלק ראשון, ה'תשט"ז, עמ' 194.

על ההבדל הדק בין חידוש להתחדשות, לפיו הבריאה מתחדשת אך בכמה מובנים לא חדשה, ראו: הרבי מלובביץ', שבת פרשת נשא, י"ב סיון, כרך ג', תנש"א, עמ' 313 ואילך.

חיות זו מתלבשת בנבראים ומתבטאת בצירופי אותיות שונים, האוצרים את הצופן הפנימי של הנבראים.

מאחורי כל דבר הקיים במציאות עומדות אותיות, שהן ההרכב הפנימי, החיות של הווייתו, והן המאפשרות את קיומו. ראו בתניא, שער היחוד והאמונה, פרק א.

הצמצום שלא כפשוטו ורעיון ההתהוות התמידית אינם שני נושאים התלויים זה בזה. שיטת הצמצום לא כפשוטו אינה מכריחה את ההתהוות התמידית, אך לאידך שיטת הצמצום כפשוטו שוללת את ההתהוות התמידית. ראו לקוטי שיחות, חלק ח, עמ' 283.

גליצנשטיין, שם, כרך א, עמ' 101.

הקדמת אדמו"ר האמצעי לספר אמרי בינה. וראו גם מאמרי אדמו"ר הזקן, תק"ע, עמ' מד.