לעולם אל תיתן לי ללכת

פרק ראשון

 

שמי קֶתי ה'. אני בת שלושים־ואחת, ואני סועדת כבר יותר מאחת־עשרה שנה. זה נשמע לא מעט, אני יודעת, אבל למעשה הם רוצים שאמשיך לשמש עוד שמונה חודשים, עד סוף השנה. אז אסגור כמעט שתים־עשרה שנה בדיוק. טוב, אני יודעת שהעובדה שהייתי סועדת זמן רב כל־כך לא אומרת בהכרח שחושבים שהתפקוד שלי מדהים. יש סועדים ממש טובים שהתבקשו להפסיק אחרי שנתיים או שלוש בלבד. ועולה על דעתי לפחות סועד אחד שהמשיך לאורך כל ארבע־עשרה השנים, אף־על־פי שהיה אפס גמור. אז אני לא מנסה להתרברב. עם זאת, אני יודעת בהחלט שמרוצים מעבודתי, ובסך־הכל גם אני בעצמי מרוצה. התורמים שלי נטו תמיד לעשות הרבה מעבר לציפיות. תקופות ההחלמה שלהם היו מרשימות, וכמעט אף־אחד מהם לא הוגדר כ"נסער", אפילו לא לפני התרומה הרביעית. בסדר, עכשיו אולי אני כן מתרברבת. אבל חשוב לי מאוד להיות מסוגלת לעשות את העבודה היטב, בעיקר הקטע הזה שהתורמים שלי יישארו "רגועים". פיתחתי לי מין אינסטינקט בקשר לתורמים. אני יודעת מתי להיות בקרבתם ולעודד אותם, ומתי להניח להם לנפשם; מתי להקשיב לכל מה שיש להם לומר, ומתי פשוט למשוך בכתפיים ולהגיד להם לצאת מזה.

בכל אופן, אין לי יומרות גדולות במיוחד. אני מכירה סועדים הפעילים כרגע, שהם לא פחות טובים ממני, ולא מקבלים אפילו חצי מהקרדיט. אם אתם נמנים איתם, אני יכולה להבין שאולי אתם ממורמרים - בגלל דירת הסטודיו שלי, המכונית, מעל לכל בגלל הזכות לברור ולבחור את המטופלים שלי. ואני תלמידת הֶלשַׁם - ולפעמים די בזה כשלעצמו להקפיץ אנשים. לקֶתי ה', הם אומרים, נותנים לברור ולבחור, ותמיד היא בוחרת מהסוג שלה: מהֶלשַׁם, או מאחת האחוזות המיוחסות האחרות. לא פלא שיש לה רקורד מצוין. שמעתי שאומרים זאת לא מעט פעמים, ולכן אני בטוחה שאתם שמעתם את האמירה פי־כמה יותר, ואולי יש בזה משהו. אבל אני לא הראשונה שמרשים לה לברור ולבחור, וספק אם אני האחרונה. ובכל אופן, יצאתי ידי חובתי כשסעדתי בעבר תורמים שגדלו בכל־מיני מקומות. תזכרו שכאשר אסיים, אסגור שתים־עשרה שנה בתפקיד, ורק בשש השנים האחרונות נותנים לי לבחור.

ולמה שלא ייתנו? סועדים אינם מכונות. את משתדלת ועושה כמיטב יכולתך בשביל כל תורם, אבל בסופו של דבר את נשחקת. אין לך סבלנות ואנרגיה בלתי־נדלות. ולכן כשניתנת לך ההזדמנות לבחור, ברור שאת בוחרת אנשים מהסוג שלך. זה רק טבעי. בשום אופן לא הייתי יכולה להמשיך זמן ארוך כל־כך אילו הפסקתי להזדהות רגשית עם התורמים שלי בכל צעד שבדרך. ובכל אופן, אם לא הייתי מתחילה לבחור, איך הייתי מתקרבת שוב אל רות וטומי אחרי כל־כך הרבה שנים?

אבל היום נשארו כמובן פחות ופחות תורמים שאני זוכרת, כך שלמעשה אני לא מרבה לבחור. כאמור, העבודה נעשית קשה בהרבה כשאין לך קשר עמוק עם התורם, ואף־על־פי שעבודתי כסועדת תחסר לי, אני מרגישה שבדיוק נכון לסיים סוף־סוף בתום השנה.

רות, אגב, היתה רק התורמת השלישית או הרביעית שיצא לי לבחור. כבר מינו לה אז סועד, ואני זוכרת שנדרשה לכך קצת העזה מצדי. אבל בסופו של דבר הצלחתי, וברגע שראיתי אותה שוב, במרכז ההחלמה בדוֹבֶר, נראו כל חילוקי־הדעות שלנו - אפילו אם הם לא בדיוק נעלמו - הרבה פחות חשובים מכל הדברים האחרים: כמו העובדה שגדלנו יחד בהֶלשַׁם, העובדה שהכרנו ואנחנו זוכרות דברים שאף־אחד אחר לא זוכר. אני מניחה שזה התחיל אז, החיפוש שלי אחר תורמים שקשורים בעבר, ובמידת האפשר אנשים מהֶלשַׁם.

היו פעמים במשך השנים שניסיתי להניח להֶלשַׁם, אמרתי לעצמי שלא צריך להביט לאחור הרבה כל־כך. אבל אז הגיע רגע שפשוט חדלתי להתנגד. זה היה קשור לתורם מסוים שהיה לי פעם, בשנתי השלישית כסועדת; לתגובה שלו כשציינתי שאני מהֶלשַׁם. הוא בדיוק עבר את התרומה השלישית שלו, שלא הצליחה, ומן־הסתם ידע שלא יֵצא מכך בשלום. הוא נשם בקושי, אבל הביט לעברי ואמר: "הֶלשַׁם. אני בטוח שזה היה מקום יפה". ואז, למחרת בבוקר, כששוחחתי אתו כדי להסיח את דעתו מהכל, ושאלתי איפה הוא גדל, הזכיר שם של מקום בדוֹרסֶט, והפנים שלו מתחת לכתמים העלו העוויה מסוג חדש לגמרי. ואז תפסתי עד כמה הוא משתוקק נואשות שלא יזכירו לו. בִּמְקום זה הוא רצה לשמוע על הֶלשַׁם.

ולכן בחמישה או בשישה הימים הבאים סיפרתי לו כל מה שרצה לדעת, והוא שכב לו שם, מרותק כולו וחיוך רך מפציע על פניו. הוא שאל אותי על הדברים הגדולים ועל הדברים הקטנים. על המשגיחים שלנו, ועל איך לכל אחד מאיתנו היתה תיבת איסוף משלו מתחת למיטתו, על משחקי הכדורגל, על ההקפות, על השביל הקטן שהוליך סביב המבנה הראשי, סביב כל פינותיו וגומחותיו, על בריכת הברווזים, האוכל, על הנוף של השדות בבוקר ערפילי, הנשקף מחדר האמנות. לפעמים היה מבקש ממני לחזור על דברים שוב ושוב; על דברים שסיפרתי לו רק יום קודם היה שואל שאלות כאילו לא סיפרתי לו עליהם מעולם. "היה לכם ביתן ספורט?" - "איזה משגיח חיבבתם במיוחד?" תחילה חשבתי שהכל רק בהשפעת התרופות, אבל אז הבחנתי שראשו צלול למדי. הוא רצה לא רק לשמוע על הֶלשַׁם, אלא גם לזכור את הֶלשַׁם, ממש כאילו זו היתה הילדות שלו־עצמו. הוא ידע שהוא קרוב לסיום, ולכן עשה מה שעשה: ביקש ממני לתאר לו דברים, כך שהם באמת ייקלטו, כך שבמשך הלילות האלה ללא־שינה, עם התרופות והכאב ואפיסת הכוחות, אולי יִיטשטש הקו המפריד בין זיכרונותי־שלי לאלה שלו. אז הבנתי לראשונה, הבנתי באמת, כמה בני־מזל היינו - טומי, רות, אני, וכל האחרים מבינינו.

 

כשאני נוסעת עכשיו ברחבי הארץ, אני ממשיכה לראות דברים שמזכירים לי את הֶלשַׁם. אני עשויה לעבור בקצה שדה אפוף ערפל, או לראות פיסה של בית גדול במרחק בעודי יורדת אל עמק, או אפילו סידור מסוים של עצי צפצפה על שיפולי גבעה, ואז לחשוב: "אולי זה המקום! מצאתי אותו! זה באמת הֶלשַׁם!" ואז אני רואה שזה בלתי־אפשרי וממשיכה לנסוע, מחשבותי נודדות למקום אחר. במיוחד ישנם הביתנים האלה. אני מבחינה בהם בכל רחבי הארץ, ניצבים בקצה המרוחק של מגרשי ספורט, מבנים טרומיים קטנים לבנים עם שורת חלונות גבוהים באופן חריג, תקועים כמעט מתחת לכרכובים. אני חושבת שבנו רבים כאלה בשנות החמישים והשישים, וסביר שאז נבנו גם אלה שלנו. כשאני עוברת על־פני אחד מהם אני ממשיכה לצפות בו ככל שאוכל, ויום אחד עוד אתרסק כך עם המכונית, אבל אני ממשיכה לעשות את זה. לא מזמן נהגתי בשטח פתוח בווּסטֶרשֵׁייר, וראיתי ביתן כזה ליד מגרש קְריקֶט, דומה כל־כך לשלנו בהֶלשַׁם, שפשוט סובבתי את המכונית וחזרתי להעיף מבט נוסף.

אהבנו את ביתן הספורט שלנו, אולי כי הוא הזכיר לנו את הבתים הקטנים המתוקים של האנשים בספרים המצוירים שלנו כשהיינו פעוטים. אני זוכרת איך כשהיינו בשכבה הצעירה הפצרנו במשגיחים לנהל את השיעור הבא בביתן במקום בחדר הרגיל. וכשכבר היינו בבוגרים ב' - כשהיינו בני שתים־עשרה, מתקרבים לשלוש־עשרה - הפך הביתן למקום מחבוא עם החברים הכי טובים שלנו כשרצינו להתרחק משאר הֶלשַׁם.

הביתן היה גדול דיו להכיל שתי קבוצות נפרדות מבלי שיפריעו זו לזו - ובקיץ יכלה קבוצה שלישית לשבת בחוץ על המרפסת. אבל מה שכל אחד רצה באמת היה שהמקום יהיה לו־עצמו ולחבריו, כך שלעתים קרובות הלכו שם תחמונים וּויכוחים. המשגיחים אמרו לנו תמיד להתנהג בנידון כמו בני־תרבות, אבל למעשה, כדי שיהיה לנו סיכוי להשתלט על הביתן בהפסקה או בשיעור חופשי, היתה הקבוצה זקוקה לכמה טיפוסים בעלי אופי חזק. אני־עצמי לא הייתי בדיוק רופסת, אבל אני מניחה שבעצם בזכות רות נכנסנו לשם לעתים קרובות כל־כך.

בדרך־כלל פשוט השתרענו לנו על הכיסאות והספסלים - היינו חמש, שש אם הצטרפה אלינו ג'ני ב' - וריכלנו לנו בכיף. היו שיחות מהסוג שיכול להיות רק במחבוא הביתן; לפעמים היינו דנות במשהו שהטריד אותנו, ולפעמים הגענו לשאגות צחוק, או לריב נוראי. לרוב זו היתה הזדמנות להתפרק זמן־מה בחברת החברות הכי קרובות.

באחר־הצהריים המסוים שאני חושבת עליו עכשיו עמדנו על שרפרפים וספסלים והצטופפנו ליד החלונות הגבוהים. משם יכולנו לראות בבירור את מגרש המשחקים הצפוני, שבו התאספו כתריסר נערים מהכיתה שלנו ומִבּוֹגרים ג' כדי לשחק כדורגל. השמש זרחה באור בהיר, אבל אין ספק שירד גשם קודם־לכן, כי אני זוכרת איך ניצנצה השמש על משטח הדשא הבוצי.

מישהי אמרה שלא כדאי שנצפה בדרך כזאת גלויה, אבל בקושי זזנו לאחור. ואז אמרה רות: "הוא לא חושד בכלום. תסתכלו עליו. הוא באמת לא חושד בכלום".

כשאמרה את זה הבטתי עליה וחיפשתי סימנים של מורת־רוח ממה שהבנים עמדו לעשות לטוֹמי. אבל שנייה אחר־כך פלטה רות צחקוק קל ואמרה: "איזה אידיוט!"

ואני הבנתי שמבחינת רות והאחרות, מה שהבנים החליטו לעשות לא נוגע לנו בכלל; בין שזה מוצא חן בעינינו ובין שלא, התאספנו ליד החלונות ברגע זה לא מפני שנהנינו מהמחשבה שנראה את טומי מושפל שוב, אלא מפני ששמענו על המזימה החדשה הזאת, ובמעורפל הסתקרנו לראות איך היא תתפתח. אני לא חושבת שבימים ההם היתה משמעות עמוקה יותר למה שהבנים עשו בינם לבין עצמם. לרות, לאחרות, ממש לא היה אכפת, וסביר שגם לא לי.

ואולי מטעה אותי זיכרוני. אולי אפילו אז, כשראיתי את טומי מתרוצץ על המגרש ועל פניו הבעת שמחה לא־מוסתרת על שהתקבל בחזרה אל העדר והוא עומד לקחת חלק במשחק שהוא מצטיין בו, אולי בכל־זאת הרגשתי צביטת כאב קטנה. מה שזכור לי בוודאות הוא ששמתי לב שטומי לובש את חולצת הפּוֹלוֹ הכחולה הבהירה, שקנה במכירות של החודש הקודם - זו שהיה גאה בה כל־כך. אני זוכרת שחשבתי: "הוא באמת טיפש שהוא לובש אותה למשחק כדורגל. היא תיהרס, ומה הוא ירגיש אז?" ובקול זרקתי, לא לאף־אחד במיוחד: "טומי לובש את החולצה שלו. את חולצת הפולו האהובה שלו".

אני לא חושבת שמישהו שמע אותי, כי כולם צחקו למראה לוֹרה - הליצנית הגדולה של הקבוצה שלנו - שחיקתה זו אחר זו את הבעות־הפנים המתחלפות של טומי, שרץ, נופף בידיו, צעק, בלם. כל שאר הבנים התנהלו סָביב במגרש בעצלתיים כמו תמיד בזמן החימום, אבל נראָה שטומי, ברוב התרגשות, כבר רץ במלוא התנופה. אמרתי, הפעם בקול רם יותר: "הוא יהיה עצוב אם הוא יהרוס את החולצה". רות שמעה אותי הפעם, אבל מן־הסתם חשבה שאני מתבדחת, כי היא צחקה בחצי־פה והוסיפה הלצה משלה.

ואז הפסיקו הבנים לבעוט סָביב בכדור והתגודדו צפופים בבוץ. חזותיהם עלו וירדו קלות בזמן שהם חיכו לתחילת הציווּת של הקבוצות. שני הקפטנים שנבחרו היו מבּוֹגרים ג', אף־על־פי שהכל ידעו שטוני הוא השחקן הטוב מכולם בשנתון הזה. הם הטילו מטבע מי יבחר ראשון, ואז נעץ הזוכה את מבטו בקבוצה.

"תסתכלו עליו", אמרה מישהי מאחורי. "הוא משוכנע לגמרי שיבחרו בו ראשון. רק תסתכלו עליו!"

היה בטומי משהו קומי באותו רגע, משהו שגרם לך לחשוב, טוב, אם הוא ימשיך להיות כזה מטומטם, מה שעומד לקרות פשוט מגיע לו. הבנים האחרים העמידו כולם פנים אדישות לתהליך הבחירה, העמידו פנים שלא אכפת להם מה יהיה המספר הסידורי שלהם. אחדים שוחחו בשקט זה עם זה, אחדים קשרו מחדש את שרוכי הנעליים, אחרים פשוט נעצו מבט בנעליהם ודישדשו בבוץ. אבל טומי הביט בלהיטות בַּנער מִבּוֹגרים ג' כאילו כבר קראו בשמו.

לורה המשיכה בהצגה שלה במשך כל תהליך הציווּת, וביצעה את כל ההבעות שהתחלפו על פניו של טומי: את הערנית והלהוטה תחילה; את המודאגת והתמהה כשנעשו ארבע בחירות והוא עדיין לא נבחר; את העלבון והפאניקה כשהתחיל להפציע בו מה באמת קורה. אבל אני לא המשכתי להציץ בלורה כי צפיתי בטומי; ידעתי מה היא עושה רק כי האחרים המשיכו לצחוק ולדרבן אותה. ואז, כשטומי נשאר לעמוד לבדו, והבנים התחילו כולם לצחקק, שמעתי את רות אומרת:

"הנה זה בא. חכו. שבע שניות. שבע, שש, חמש..."

היא לא הספיקה לסיים. טומי פרץ בצעקות רועמות, והבנים, שעכשיו כבר צחקו בגלוי, התחילו לרוץ לעבר מגרש המשחקים הדרומי. טומי רץ אחריהם כמה צעדים - היה קשה לדעת אם האינסטינקט שלו אמר לו לרדוף אחריהם בכעס, או שנכנס לפאניקה כי השאירו אותו מאחור. כך או כך, עד מהרה נעצר ועמד שם והביט אחריהם בזעם בפנים מכורכמות. ואז הוא התחיל לצרוח ולצעוק, ערב־רב אבסורדי של קללות ועלבונות.

כולנו כבר ראינו בעבר לא מעט התקפי־זעם של טומי, ולכן ירדנו מהשרפרפים והתפזרנו בחדר. ניסינו לפתוח בשיחה על משהו אחר, אבל ברקע המשיך טומי והמשיך, ואף־על־פי שתחילה גילגלנו את עינינו וניסינו להתעלם, הרי לבסוף - אולי עשר דקות תמימות אחרי שהתחלנו לזוז מהם - היינו שוב ליד החלונות.

שאר הבנים לא נראו עוד בשטח, וטומי כבר לא ניסה להפנות את הערותיו בכיוון מסוים. הוא פשוט השתולל, הטיח את הידיים והרגליים לעבר השמיים, לעבר הרוח, לעבר עמוד הגדר הקרוב אליו. לורה אמרה שאולי "הוא עושה חזרה על השקספיר שלו". מישהי אחרת הצביעה על כך שבכל פעם שהוא צועק משהו הוא מרים רגל אחת מהקרקע ומפנה אותה הלאה, "כמו כלב משתין". בעצם גם אני הבחנתי בתנועת הרגל הזאת, אבל במיוחד הרעיש אותי שבכל פעם שחזר ורקע בה התעופפו נתזי בוץ סביב שוקיו. שוב חשבתי על החולצה היקרה שלו, אבל הוא היה רחוק מכדי שאוכל לראות אם ניתז עליה הרבה בוץ.

"אני חושבת שזה קצת אכזרי", אמרה רות, "איך שתמיד הם מוציאים אותו ככה מהכלים. אבל זו אשמתו. אם הוא היה לומד לשמור על קור־רוח, הם היו עוזבים אותו בשקט".

"הם היו ממשיכים להציק לו", אמרה הָאנה. "גרֵהאם ק' רגזן לא פחות ממנו, אבל דווקא בגלל זה הם נזהרים אתו יותר. הם מתעללים בטומי כי הוא בטלן".

ואז דיברו כולן בבת־אחת, איך טומי אפילו לא מנסה להיות יצירתי, איך אפילו לשוּק האביב הוא לא הביא שום דבר. אני מניחה שהאמת היא שבשלב ההוא כל אחת מאיתנו רצתה בסתר לבה שאחד המשגיחים יֵצא מהבית וייקח אותו משם. ואף־על־פי שלא היה לנו שום חלק בתוכנית הזאת לשגע את טומי, בכל־זאת התמקמנו קרוב לזירה, ועכשיו התחלנו להרגיש אשמה. אבל לא הופיע שום משגיח, ופשוט המשכנו להחליף בינינו סיבות לכך שטומי קיבל בדיוק את מה שמגיע לו. ואז, כשרות הביטה בשעונה ואמרה שאף־על־פי שיש עוד זמן, כדאי שנחזור לבניין המרכזי, אף־אחת לא התנגדה.

כשיצאנו מהביתן עדיין היתה ההשתוללות של טומי בשיאה. הבית היה לשמאלנו, ומאחר שטומי עמד במגרש ממש מולנו, לא היה שום צורך בכלל לעבור לידו. על־כל־פנים, מבטו היה מופנה לָעֵבר האחר, והוא כלל לא הבחין בנו. אף־על־פי־כן, כשהחברות שלי יצאו לדרך בקצה המגרש, התחלתי לנוע לעברו. ידעתי שזה יתמיה את האחרות, אבל המשכתי ללכת - אפילו כששמעתי את רות מפצירה בי בלחש לחזור.

אני מתארת לעצמי שטומי לא היה רגיל שיפריעו לו בזמן התקפי־הזעם שלו, כי התגובה הראשונה שלו כשהתקרבתי אליו היתה להביט בי שנייה, ואחר־כך להמשיך כמקודם. זה באמת נראה כאילו הוא מציג את שקספיר ואני עולה לו פתאום על הבמה באמצע ההופעה. אפילו כשאמרתי: "טומי, החולצה היפה שלך, אתה תלכלך אותה", הוא לא הראה סימן ששמע אותי.

ואז שלחתי את ידי והנחתי אותה על זרועו. האחרים חשבו אחר־כך שהוא עשה את זה בכוונה, אבל אני הייתי בטוחה שזה קרה רק בטעות. זרועותיו עדיין חבטו באוויר והוא לא היה יכול לדעת שאני אשלח את ידי. בכל אופן, כשהרים את זרועו, הוא הדף את ידי הצידה והיכה אותי בלחי. זה בכלל לא כאב, אבל השתנקתי בתדהמה, וכך גם רוב הבנות מאחורי.

ואז נראָה סוף־סוף שטומי מבחין בי, באחרים, בעצמו, בכך שהוא עומד כאן במגרש ומתנהג כמו שהוא מתנהג, והוא נעץ בי מבט קצת מטופש.

"טומי", אמרתי ממש בחומרה. "החולצה שלך מלאה בוץ".

"אז מה?" מילמל. אבל כבר כשאמר את זה הביט מטה והבחין בנתזים החומים, ובקושי התאפק מלצעוק בבהלה. ראיתי את רושם ההפתעה על פניו מכך שאני יודעת מה הוא מרגיש ביחס לחולצת הפולו.

"אין צורך לדאוג", מיהרתי לומר לפני שהשתיקה תהפוך לדידו להשפלה. "זה יֵרד בכביסה. אם לא תצליח להוריד את זה בעצמך, פשוט קח את זה למיס ג'וֹדי".

הוא המשיך לבחון את חולצתו ואז אמר בקול זועף: "מה זה קשור אלייך בכלל".

ומיד נראה שהוא מתחרט על ההערה האחרונה הזאת, והוא הביט בי נכלם, כמצפה שאגיב באיזו הערה מנחמת. אבל כבר הספיק לי ממנו, במיוחד שכל הבנות צפו בנו - ולמיטב ידיעתי גם רבים נוספים מחלונות הבניין המרכזי. הסתובבתי אם־כן במשיכת כתף והצטרפתי לחברותי.

התרחקנו, ורות כרכה סביבי את זרועה. "לפחות גרמת לו לסתום את הפה", אמרה. "את בסדר? חיה משוגעת".