לעולם לא ימצאו אותך

איירה שיוֹדיִן עטפה כוסות קפה לתוך מגבות בזמן שאימא שלה החלה לפרוק את הקרטון הראשון.

"מה את עושה, אימא?"

"אני לא חושבת שיש לי צורך באלה."

"אבל אמרת שאת רוצה לקחת איתך את הספרים שארזת."

קֶרסטִין שיודין החזירה כמה ספרים לשידה ואמרה, "עדיף לי להישאר פה. חבל לשלם אלפיים קרונות בחודש, כשאני גרה כאן בחינם."

איירה צנחה על כיסא, ועייפות תהומית שטפה אותה. התהליך, שנמשך כבר שבועיים, היה כואב. בחירת חפצים מתוך חיים שלמים שיידחסו לתוך חדר בגודל שמונה־עשרה מטרים רבועים. קרסטין עדיין הייתה צעירה, בת שבעים וקצת, כשהדמנציה לכדה אותה בטפריה.

איירה כבר הפסיקה לספור את מספר הפעמים שבהם הצליחה לשכנע את אימא שלה לעבור לבית אבות סיעודי, ולמחרת זה כבר נשכח. לפעמים קרסטין שכחה מהעניין אחרי דקות בודדות. איירה ציינה לעצמה מה אימא שלה פרקה, כדי שתוכל לארוז את זה מחדש אחרי שקרסטין תירדם.

"איזה תמונות את הכי אוהבת?"

נותרו ריבועים בהירים על הקירות אחרי שהן הורידו את התמונות שהיו תלויות על הקיר מאז ומתמיד. תעתיק בשחור לבן של הנהר, מהתקופה שבה הקורות היתמרו מעל פני המים השוצפים. ציור שאחיה מגנוס צייר עוד לפני שהיא נולדה. אימא, אבא, ילד ושמש שהטילה אור זהוב על כולם.

והיו גם הבגדים שנארזו אחרי מאמצי שכנוע, וקופלו בקפידה בקרטונים, וכעת קרסטין שלפה החוצה ותלתה בחזרה בארון על הקולבים. איירה שיערה שבבית האבות הסיעודי לא מציעים שירותי גיהוץ לדיירים, ואחרי שראתה את הדיירים האחרים במקום, היא תהתה כמה זמן יעבור עד שאימה המהודרת תשלים עם חיים במכנסי טרינינג, אולי חצאית כשתצפה לביקור.

הן היו צריכות להתייצב בבית האבות בתוך שבוע. לאחר מכן המקום שהוקצה לקרסטין יעבור לממתין אחר ואימא שלה תרד לסוף רשימת ההמתנה.

אבל למרות קוצר הזמן, איירה בכל זאת ענתה לטלפון כשהוא צלצל.