לעיניי בלבד: חלק ראשון

1

 

אני צריך לשתות פחות.

העיניים שלי מתאמצות להישאר פקוחות בשעה שאני עומד בשירותים, עירום, ומרוקן את השלפוחית שלי. סחרחורת מזוינת. אני צריך כדור נגד כאב ראש, וללכת לישון.

אתה צריך כדור נגד טִמטום, ולסדר את הדירה לפני שהשותפה החדשה מגיעה.

לכל הרוחות. הבחורה אמורה להופיע פה מחר, והמקום נראה כמו דיר חזירים.

עברו שלושה חודשים מאז שג'ו פינה את החדר שלו ועזב, אני לא טרחתי לסדר, או לנקות, או להביא מישהו שיעשה את זה תמורת כסף, והשוכרת החדשה אפילו לא טרחה לבוא לראות את הבית. רולי, שעובד איתי בפאב, אמר שהם חברים, נשבע שהיא בחורה טובה, וטען בתוקף שנסתדר מצוין.

מי שוכר מקום בלי לבדוק אותו?

היא בטח מטורללת. נהדר. רק זה היה חסר לי...

אם לא הייתי חייב, לא הייתי מכניס לכאן מישהו שאני לא מכיר, ובטח לא מישהי, אבל הדירה לא בבעלותי. אני שוכר אותה כבר שלוש שנים, והתשלום החודשי שוחט אותי, כך שלא נותרה לי ברירה אלא להאמין למילה של רולי, ולקוות לטוב.

"סליחה?..." הקול הנשי שבוקע מחדר השינה שלי גורם לי להיאנח בשקט. אני מוריד את המים באסלה, שוטף ידיים ויוצא למסדרון. הבלונדינית שעומדת עירומה בכניסה לחדר השינה נראית מחוקה, כמעט כמוני.

"את צריכה שאזמין לך מונית?" אני שואל בקול צרוד וחסר סבלנות, ומקווה שלא תעשה סצנה. שתיים לפנות בוקר, ואם היא חושבת להישאר לישון, כדאי שתחשוב שוב.

"כן, תודה." היא מהנהנת לשמחתי ומפנה לי את הגב, משאירה אותי עם מראה הישבן המעוצב שלה. הזין שלי נזכר להתעורר.

תירגע. מיד. אין לנו זמן לעוד סיבוב עם זאת. וגם אין לנו מושג איך קוראים לה, וגם לא באמת אכפת לנו.

אני חוזר אחרי הבלונדינית לחדר השינה, מושך את הנייד ומחייג.

רבע שעה אני נותן לה, להתלבש ולהתחפף. לא יותר.

שמונה שעות מאוחר יותר, אני עומד באמצע הסלון הסמי-מסודר שלי. הוא רחוק מלהיות נקי, אבל מצבו טוב בהרבה משהיה, ובטח טוב מהמטבח שזועק שמישהו יעביר עליו חיטוי. שתי שקיות אשפה מלאות עומדות ליד הדלת.

הבלונדינית הסתלקה במהירות, ספק אם אראה אותה שוב. היא רק עוד אחת ברשימה של בחורות שהיו ונעלמו. עוד אחת מאלו שבאות לפאב, מחייכות, ומסיימות את הלילה במיטה שלי. זה כל מה שהן מקבלות, את המיטה שלי, את הזין שלי, ולפעמים נשיקה אם אני במצב רוח טוב. בדרך כלל- אני לא.

לא מעניין אותי אם הן רזות, מלאות, בלונדיניות או ברונטיות, וגם לא מזיז לי אם הן נשואות. לפעמים הן חסרות בושה לחלוטין, אפילו לא טורחות להסתיר את הטבעת, אז אני מזיין אותן, וזורק אותן מהמיטה חזרה לבעלים העלובים שלהם. נשים הן יצורים שאסור לסמוך עליהן, אני יודע את זה, ואני מנצל את העניין להנאתי. העיניים הכחולות והשיער השחור שלי עושים את העבודה, הן מעיפות בי מבט אחד, והעסקה סגורה.

שתי נקישות על הדלת קוטעות את מחשבותיי, ואני נאנח בתסכול תוך הבנה שהשותפה החדשה שלי תעיף מבט אחד סביב ותברח.

אני מספיק לבעוט בבקבוק יין ריק אל מתחת לספה, כשאני ניגש לדלת ופותח אותה במשיכה.תחייך. זה יכול לעזור.

"היי." היצור הקטנטן שעומד מולי מסנן, "אתה פטריק?"

לוקח לי רגע לבחון אותה, כלומר, להוריד את העיניים מהחזה השופע שדחוס בגופייה שחורה פצפונת. הזרועות שלה מקועקעות, הציפורניים שלה צבועות בלק שחור שתואם את שיערה, ועל הגבה שלה, ממש מעל לזוג עיניים חומות, מבצבץ עגיל חישוק.

"הלו! זומבי!" היא מרימה את הקול.

היא קראה לי זומבי?

"קוראים לי פטריק," אני מכחכח בגרוני היבש.

"יופי. איפה החדר שלי?" היא לא מתרשמת מקבלת הפנים.

אני פותח את הדלת ומניח לה להיכנס לחורבה שלי, כלומר שלנו, אם היא מטורפת מספיק להישאר.

"הדלת הראשונה במסדרון," אני מעיף מבט לעבר הישבן שלה כשהיא עוברת אותי, על כתפה תלוי תיק נסיעות ענק ומרופט. "אפשר להציע לך יין?"

"יין תציע לסבתא שלי," היא נוחרת בבוז ולא מתעכבת בסלון בדרכה לחדר השינה, "אם אתה רוצה להיות מותק, תפתח לי בירה!"

אם אני רוצה להיות... מותק??

או-קיי, אנחנו צריכים לדבר. עכשיו. לנהל שיחה מלב אל לב שבה היא לא תקרא לי בשום כינוי.

"את מסתדרת?" אני הולך לעבר חדר השינה שאליו נכנסה, "השארתי לך את המפתח על השידה שליד המיטה. הארון צריך צביעה, אבל חוץ מזה- אלוהים אדירים!"

אני צורח, עוצם את העיניים ומפנה את הגב לצמד השדיים שמרצד מולי. "את נורמלית?!"

הלב שלי דופק בטירוף, והזין שלי מתנפח במהירות שיא.

"מה אתה עושה עניין?" היא עונה באדישות. "אתה בתול?"

"ממש לא!" אני נחנק משיעול קולני והאגו שלי חוטף פגיעה ישירה. אני נראה לה בתול?! "יכולת להזהיר אותי!""אבל זה היה הורס את כל הכיף." היא צוחקת.

"את לא לובשת חזייה?" הפה שלי לא שולט בעצמו.

"לא היום, והייתי חייבת להחליף חולצה, היא הסריחה."

זה נשמע דוחה.

"אז איפה הבירה שלי?" היא משתפשפת בכתפי כשהיא יוצאת מחדר השינה שלה, אני נאבק להוציא מהראש את התמונה של הפטמות החומות המושלמות שלה.

הן לא מושלמות! הן פטמות, כמו אלף אחרות שראית בחיים שלך!

"זומבי," הקול שלה נחלש, ומגע מרפרף מלטף את האמה שלי. אני פוקח עיניים, לתוך החיוך שלה. "הבירה במקרר?"

"אה-הא." אני מהנהן כמו אידיוט.

הסטירה שהיא מנחיתה על הלחי שלי מזעזעת כל עצב שקיים בי. העור שלי בוער, הווריד ברקה שלי מתנפח, והזעם שלי מתחיל לצאת משליטה.

"מה לכל הרוחות?!" אני נובח מול היצור שלא זז אפילו מילימטר.

"זה- על המבטים שנעצת בי," היד שלה מתרוממת במהירות מטורפת ונוחתת שוב על הלחי שלי באותו המקום בדיוק, "וזה, למקרה שיעלו לך רעיונות בראש. עכשיו, צא מזה. ותנקה את המטבח, אני לא הולכת להיות המשרתת שלך."

 

אני אהרוג את רולי. הוא ישלם ביוקר.

אני בוהה המום בבחורה עם השיער השחור שפתחה לעצמה בקבוק בירה, חלצה נעליים, התיישבה עם הרגליים על הספה והדליקה את הטלוויזיה על מרתון 'חברים'.

לא מספיק שאני שונא את הסדרה הזו, היא גם צוחקת בקול מהבדיחות שלהם, מצטטת משפטים כאילו כתבה בעצמה את התסריט, ושאלה מה יש לאכול.

"אני לא מבשל. על המקרר יש פלאיירים של מסעדות שעושות טייק-אוויי, תרגישי חופשיה להזמין לנו משהו. אני לא בררן." אני מרגיש די טוב עם הנאום שלי.

"תהיה מותק ותדאג לנו." היא מסובבת אליי את הראש ונועצת בי מבט מתחנחן.

"את חושבת שנולדתי אתמול, בובה?" אני נוחר בבוז. "המבטים האלה לא עובדים עליי."

"חבל. הם בדרך כלל מסדרים אותי." היא רוטנת.

"אז השותפים שלך לשעבר היו פראיירים."

"מי דיבר על שותפים לשעבר?" היא מעקמת את הפרצוף. "דיברתי על העבודה שלי."

"ומה את עושה בחייך?"

"חשפנית." היא מרימה גבה, והמוח שלי עושה סיבוב של מאה שמונים מעלות.

"בת כמה את?" חשש כבד מתגנב ללבי.

"עשרים ואחת." היא עונה בלקוניות וחוזרת לתוכנית האיומה על המסך.

אני מתאמץ לנשום. השותפה שלי חשפנית. בת עשרים ואחת.

תינוקת, שמורידה את הבגדים לפרנסתה, ויש לה חזה מושלם שבטח מרפד את התחתונים שלה בשטרות.

תפסיק לחשוב על הפטמות שלה! ותפסיק לחשוב על כל הכסף שהיא מרוויחה מהן, מה שחשוב הוא שהיא יכולה לשלם את שכר הדירה.

זה הולך להיות מורכב, ולהרוג אותי, או לכל הפחות לקצר את חיי בצורה משמעותית. הבחורונת צוחקת שוב. הזין שלי מבהיר לי שהוא- לעומתי- דווקא אוהב את הצחוק שלה, ושאין לו כל כוונה לשכוח איך הפטמות שלה נראות.

אכלתי אותה. בגדול.

בשעה רבע לחמש אני דוחף את דלת הפאב בעצבים ותוקע מבט רצחני בגבר שעומד מאחורי הבר.

גבר, היא ככל הנראה מחמאה, כי כרגע הוא מזכיר לי יותר מהכול נחש בוגדני.

אני מתכופף מתחת לדלפק, מושך סינר נקי וקושר אותו סביב המותן.

אם יהיה לי מזל, המקום יהיה עמוס הערב וימנע ממני לחשוב על החשפנית שהתמקמה בנוחות בדירה שלי.

"מה שלום השותפה החדשה?" רולי זורק לעברי בחיוך זדוני.

"אל תדבר אליי," אני מסנן בשיניים חשוקות. "אתה מת, בן אדם."

"מה היא כבר עשתה?" הוא צוחק בקול ומוזג בירה מהחבית לכוס זכוכית.

"חשפנית, רולי?" אני רושף, "חשפנית בת עשרים ואחת?!"

"היא אמרה לך שהיא בת עשרים ואחת?" הוא מתפקע מצחוק.

"תינוקת! מה גבר בן שלושים וארבע כמוני אמור לעשות?!" אני מאבד את שלוותי במהירות.

"היא השותפה שלך לדירה. אתה לא אמור לעשות כלום חוץ מלגבות את התשלום בתחילת כל חודש," הוא מניד בראשו בשעשוע. "ואתה יכול להירגע. היא בת עשרים וחמש."

"נהדר!" אני מניף ידיים באוויר בהתלהבות מזויפת, "היא לא תינוקת! היא פעוטה! היא מורידה את הבגדים שלה בשביל כסף, או סתם כי... החולצה שלה מסריחה, ולא אכפת לה מי יראה את השדיים שלה!"

"ראית את החזה שלה?" רולי מתרשם.

"אתה מקשיב למה שאני אומר לך?!" אני מרים את הקול מול מבטו המבולבל של הגבר מהצד השני של הבר שחושב שזכה במופע. "ובל נזכיר את העובדה שהיא שקרנית, שאמרה שהיא בת עשרים ואחת."

"בטח נחנקת." רולי מצחקק. חתיכת אידיוט.

"תמצא לה מקום אחר. היא צריכה לעזוב, גבר."

"לא נראה לי." הוא מושך בכתפו בחיוך זדוני, "אני חייב לראות לאן זה מתפתח."

"רולי," אני נושם עמוק, "אני מנסה להישאר רגוע. אז תעשה לשנינו טובה, ותעלים אותה. סבבה?"

"אולי אתה תעשה לה טובה..." הוא חושב שהמצב מצדיק עוד התלוצצות.

"לך לעזאזל." אני יורה, מפנה לו את הגב ופותח בקבוק מים קרים.

שיט. הוא לא הזכיר את השם שלה.

בחצות וחמישה אני נכנס לביתי החשוך, דממה מקבלת את פניי. הבחורונת בטח בעבודה. אני זורק את הארנק והמפתחות על שולחן האוכל, ואז מתחרט וחוטף אותם חזרה. מי יודע מה עלולה לעשות החשפנית?

אני מעביר את הטי שירט השחורה מעל ראשי, בדרכי למקלחת.

שאריות של ריח בושם עומדות במסדרון. בחדר הרחצה אני מגלה קרמים ליד הכיור, לצד מברשת שיניים ורודה, וכמויות איפור במגירה.

בחורה גרה כאן. בחורה שמשאירה את הריח שלה במסדרון ואת השטויות שלה במקלחת. בחורה עם שדיים מושלמים ופטמות חומות, שרק אלוהים יודע כמה מדהים יהיה להצמיד אליהן את השפתיים שלי ו...

הייתי צריך למצוא שותף. מישהו שיבין אותי, מישהו שאפשר יהיה לצפות את ההתנהגות שלו כי על נשים, כך למדתי בגיל צעיר, אי אפשר לסמוך. אפשר להשכיב אותן, אפשר לקנות אותן בחנופה, אבל אסור בשום אופן לסמוך עליהן כי הן יהרסו לך את החיים. לא משנה כמה אתם קרובים, הן יחריבו אותך. והשותפה החדשה שלי לא שונה. אם כבר, היא בדיוק מה שאני שונא. טיזרית וחצופה, שחושבת שהכול מגיע לה, והיא תתקע לי סכין בגב בשנייה שאסתובב.

אני מכיר נשים, והחשפנית לא תזכה להנחות, ואם היא תנסה אותי, היא תעוף מפה לפני שתספיק להגיד רובינזון קרוזו.

 

אני מריח קפה. אני יכול להישבע שבבית שלי יש ריח של קפה... הבחורונת. היא עושה משהו במטבח.

אני מושך את הנייד ומציץ בשעה. עשר בבוקר. משהו נופל על הרצפה, ומקפיץ אותי בבהלה לישיבה. נשמע שמישהי ערנית, יחסית לבחורה שרקדה עירומה עד לפנות בוקר. לא שמעתי מתי היא חזרה. לפחות חסד אחד היא עשתה איתי ולא העירה אותי באמצע הלילה. אני נעמד, זורק על עצמי ג'ינס ומעביר יד בשיערי בניסיון לשוות לו צורה, פותח את דלת חדר השינה ועכשיו ערבוב לא מזוהה של ריחות מכה בי.

הבושם שלה... קפה... אקונומיקה?

ברגליים יחפות אני מדדה למטבח וקופא מול הבחורה שעומדת בגבה אליי, ומקרצפת את השיש, כפפות גומי על ידיה. זה לא מה שמושך את תשומת לבי. היא לובשת חולצת טי שירט לבנה ענקית ותחתונים, מתרוממת על קצות האצבעות והחולצה מתרוממת עוד שני סנטימטרים וחושפת את הרגליים שלה ואת קצה ישבנה.

אני אבוד. בקצב הזה אבלה את כל זמני במקלחת ואסבול מיבלות בכפות הידיים בכלום זמן.

רגע אחד... היא לובשת את החולצה שלי!

"מה את עושה?" אני נוהם ומתלבט אם לסדר את הבליטה שתופחת במכנסיים שלי במהירות.

"מנקה את החורבה." היא לא טורחת להסתובב.

"חשבת לשאול לרשותי לפני שהחלטת להרוס את החולצה שלי?"

"לא." היא עונה בביטחון, גופה מסתובב באִטיות ושדיה נגלים אליי מבעד לחולצה הרטובה. אני בולע רוק, המום מהמראה שמולי. "חולצה חדשה בפריימארק תעלה לך שלושה פאונד. שעת עבודה שלי- יותר. הרבה יותר. מה אתה מעדיף? לשלם לי או לקנות טי שירט חדשה?"

היא נועצת בי את העיניים החומות שלה, והכפפות שעל ידיה מטפטפות טיפות מים על הרצפה.

"אני... לא..." נו. באמת. כמה קשה להוציא משפט אחד מהפה בלי לגמגם כמו ילד?!

"תפסיק להפריע לי. לך לקנות אוכל או משהו. אני גוועת." היא מגלגלת עיניים וחוזרת לשפשף את השיש במרץ.

"חשבתי שאת לא הולכת להיות המשרתת שלי." אני מצליח להתחכם. בערך.

היא עוצרת לרגע, מרימה את הראש ונושמת עמוק.

"היות ואני הולכת לגור כאן, והיות והנחתי שאתה- לא תטרח לנקות, החלטתי לעשות זאת בעצמי. עכשיו, תפסיק לבחון את התחת שלי, או שאנכה את התשלום על המופע משכר הדירה שלי."

חכמולוגית. נהדר. אני מחשב מסלול במהירות. עדיף שהיא תנקה את הדירה. התחת שלה לא הולך לשום מקום, וכמו שזה נראה היא תחשוף אותו עוד כמה פעמים, עם הנטייה שלה להסתובב פה חצי עירומה. אני מפנה לה את הגב בדרכי למקלחת, לטפל בבעיה שנוצרה במכנסיים שלי.

מה היא אוהבת לאכול?

אני מסתובב בשכונה, ומקלל את החוֹם. חודש יולי הארור, אני לא מת על הקיץ, וזו בדיוק הסיבה. עשר וחצי בבוקר, ואני מתחיל להזיע כמו חמור.

אני קונה מצרכים ומתמהמה בסופר הממוזג, ואחר כך לוקח טייק-אוויי במסעדה הסינית ואז ההודית.

היא תהיה אסירת תודה. בצעדים נמרצים וידיים עמוסות שקיות אני חוזר הביתה רק כדי לגלות שהדירה מצוחצחת וריקה. איפה היא עכשיו? ולמה היא שלחה אותי להביא אוכל אם היא תכננה להיעלם?!

בחורה מעצבנת. אני מסדר את הקניות במקרר ובארונות, ונזרק על הספה עם בקבוק בירה.

הטלפון שלי מצלצל, אני מעיף מבט בצג ומשחרר אנחת רווחה.

"תודה לאל." אני מברך את החברה שלא טרחה להחזיר לי צלצול בשלושת הימים האחרונים.

"פטריק, יקירי."

"מאיה, 'יקירי' תקראי לחבר שלך. תגידי לג'ו שיארוז את התיקים, אתם חוזרים ללונדון."

"מה קרה?" היא צוחקת מול מצבי העגום.

"רולי, זה מה שקרה. מצא לי שותפה חדשה שהולכת לגמור על החיים שלי."

"היא לא מספיק יפה לטעמך?" היא מקניטה אותי, ומאלצת אותי לחשוב על הבחורונת באופנים שאני לא רוצה. היא יפה, אני לא יכול להכחיש, זה האופי שלה שמוציא אותי מאיזון.

"היא פאקינג חשפנית, מאיה!" אני נושף בעצבנות.

"וואו. אז, היא יפה מאוד. בלונדינית מהממת כמוני?" הצניעות שלה לא יודעת גבולות.

"לא. וכשאני חושב על זה, איזו מן חשפנית היא?"

"מה זאת אומרת?" היא צוחקת שוב.

"היא קטנטונת מאיה. שיער שחור, עיניים חומות, חזה מרשים. אבל... קטנטונת. והיא בת עשרים וחמש!" כפי שמתחוור לי בעשרים וארבע השעות האחרונות, אני נמשך לבחורות קטנטנות, מאוד, ובמיוחד לקטנטונת הספציפית הזאת. אני אוהב את העיניים החומות שלה, ולדמיין איך אני כורך את השיער השחור שלה סביב האגרוף שלי ומושך בו בזמן שאני-

"היא כנראה עושה משהו כמו שצריך," מאיה קוטעת את מחשבותיי.

"היא מסתובבת בבית חצי עירומה," אני עושה מאמץ לא לחשוב על השדיים שלה אבל המאמץ נכשל. החזה שלה באמת מרשים.

"נשמע שמצאת את השותפה המושלמת." המעצבנת צוחקת.

"מאיה,"

"שכבת איתה?" השאלה שלה גורמת לי להיחנק על הבירה שלי.

"היא עברה לפה אתמול!"

"אז?"

"אז לא, מאיה! לא שכבתי איתה!"

"חשבת על זה?"

"לא!" אני משקר בלי להתבלבל. חשבתי ועוד איך, במקלחת. פעמיים. שאלוהים יעזור לי ולדמיון שלי, ולמה שהייתי עושה לבחורונת אם החולצה שלבשה הבוקר היתה מתרוממת בעוד סנטימטר בודד.

"אני חייבת לסיים. ג'ו מחכה לי באיזה בית קפה ואני לא רוצה לאחר."

"נהדר. החברים הכי טובים שלי נוטשים אותי בשעת משבר."

"אתה לא במשבר, פט. אתה פשוט לא אוהב שינויים. אתה תתרגל אליה והכול יהיה בסדר." היא צוחקת שוב.

"אם את אומרת." אני מסנן שוב. "ביי ביץ'."

"ביי יקירי." היא מנתקת את השיחה ומשאירה אותי לבהות בטלוויזיה בחוסר שקט מעיק. חבל שהם לא חוזרים!

מנעול הדלת שמסתובב גורם לי להסיט את המבט ממרקע הטלוויזיה אל הדלת, השותפה שלי נכנסת פנימה בבגדי ספורט ספוגים זיעה. הלחיים שלה סמוקות והקעקועים על זרועותיה מבריקים. היא זורקת ליד הדלת תיק צד ממנו מבצבץ בקבוק מים, ומנגבת את הזיעה שעל מצחה במגבת שתלויה סביב צווארה.

"מה יש לאכול?" היא מתנשפת קלות.

"משהו קר." אני ממלמל.

"הלכתי לחדר הכושר." היא לא מתנצלת.

"אני רואה. נהנית?" באופן אישי, אני מעדיף לרוץ בפארק ולא להרים משקולות עם חבורת שרירנים שבולעים סטרואידים לארוחת בוקר.

"אני צריכה להישאר בכושר, העבודה שלי מאוד פיזית." היא מנסה לשוות לעבודה שלה מעט כבוד. על מי היא עובדת? העבודה שלה דורשת בגדים מינימליים והרבה עור משוח בשמן. זה הכול.

"אני מניח שאת צריכה לעבוד יותר קשה מה... קולגות שלך." אני מקניט אותה.

"למה אתה מתכוון?" היא משלבת ידיים על חזה.

"את מאותגרת. פיזית, אני מתכוון. בשביל חשפנית," היא תוקעת בי מבט מצמית. נו, פשוט תגיד את זה!

"את נמוכה. או-קיי? יותר מ... אחרות."

בשנייה שהמילים יוצאות מפי, היא משחררת את ידיה, מושכת את המגבת שתלויה על צווארה ומשליכה אותה לרצפה, תופסת בעקב שלה ובתנועה מלאת ביטחון מותחת את רגלה בקו ישר אל התקרה. הפה שלי נפער, ועיניה לא יורדות ממני, כשהיא משחררת את הרגל, צונחת לשפגאט מושלם, ואחר כך מזנקת על רגליה רק כדי לקמר את גבה לאחור עד שידיה נוגעות ברצפה וגופה מתוח בקשת מושלמת.

הלב שלי פועם במרץ. שכה-יהיה-לי-טוב.

היא חוזרת לעמוד בקלילות ומבט מזלזל על פניה.

"אלו היו שלושים שניות מתוך המופע שלי. הוא אורך עשרים חמש דקות, וכולל אקרובטיקה כשאת הכול אני מבצעת לבושה בחוטיני בלבד. הקטע שלי בדרך כלל סוגר את הערב, כי כולם מחכים לו. עד שאני עולה לבמה, הקופה בבר מתמלאת, הבוס שלי מת עליי, ולאף אחד לא אכפת שאני... מאותגרת." היא נוחרת בבוז מופגן מול מבטי ההמום. "עכשיו, אם סיימת להניח הנחות שגויות, תחמם לי משהו לאכול בזמן שאני מתקלחת. זה לא ייקח הרבה זמן, כי אין לי הרבה גוף לרחוץ!" היא נועצת בי מבט רושף אחרון, מתכופפת ומרימה את המגבת מהרצפה בתנועה עצבנית, ועוברת את המטבח לעבר המקלחת בצעדים נמרצים.

אקרובטיקה בחוטיני. לכל הרוחות!

השקרנית הקטנה... אני עומד במטבח מול המיקרוגל שסיים לחמם את האוכל לפני שבע דקות, והבחורה עדיין לא הצטרפה אליי. בקצב הזה כל מה שהיא תאכל לארוחת הערב תהיה קרינה!

דלת חדר השינה נפתחת והקטנטונת מופיעה בפתח המסדרון, ולשם שינוי היא לבושה. הטי שירט האדומה נצמדת לקימורים שלה, גופה אגסי ומתפתל. המכנסונים השחורים חושפים רגליים קצרות ומחוטבות להפליא. זה לא רק החזה שלה שמושלם, זו החבילה כולה.

"את רוצה לאכול ליד השולחן?" אני מסיט את המבט כדי לא להתפעל עוד מהנכסים שלה."אכפת לך אם נשב בסלון?" היא מסמנת בראשה לעבר השטיח.

"בכלל לא. בירה?" אני ממהר להציע.

"כן, תודה." היא מהנהנת. "אני שמחה לראות שאתה לא סנילי."

"בת כמה את חושבת שאני?" אני מתגונן.

"אני לא חושבת. אני יודעת." חיוך שובב מבצבץ בזווית פיה, "ביררתי עליך לפני שעברתי לכאן."

רולי הנחש. מה הוא כבר אמר?!

"את רוצה לספר לי מה גילית במחקר שלך?" אני מוציא את האוכל מהמיקרוגל בזמן שהיא פותחת לשנינו בירות מהמקרר.

"שמעתי מספיק כדי לדעת שזה יכול להתאים לי." היא מצטרפת אליי בסלון, מתיישבת על השטיח ומיישרת את רגליה.

"בבקשה, תפרטי." אני מגיש לה את מקלות האכילה. היא מציצה בקופסאות האוכל, בוחרת בנודלס ודוחפת את האגרולס לכיווני. עוד נקודה לזכותה.

"חיפשתי מקום שבו אוכל להיכנס ולצאת בשעות לא שגרתיות, שארגיש בנוח, ושהשותף לא יהיה מתחסד," היא מכניסה מנה קטנה לפה ומשמיעה קולות שאני יכול להגדיר רק כעונג.

"ואני עניתי על הקריטריונים." אני טובל את האגרול ברוטב חמוץ מתוק ולוקח נגיסה גדולה.

"רולי אמר שאתה תסתדר איתי," היא מחייכת שוב. "ושאתה תשלוט בעצמך, ולא תנסה לעשות שטויות."

"מאיפה הוא יודע?" אני רוטן בשקט.

"הוא אמר שאתה מסודר. אני מנחשת שהוא לא התכוון לדירה המטונפת שלך, אלא לכמות הבנות שעוברות פה. איך הוא הגדיר את המקום?" היא מקמטת את מצחה, "תחנת רכבת, זה מה שהוא אמר. תחנת הרכבת של פטריק."

"אני בן שלושים וארבע, בשיא אוני, יש לי צרכים." אני לא מתנצל.

"אני בת עשרים וחמש והצרכים שלי לא קטנים משלך. אז כמו שאמרתי, אנחנו נסתדר."

אני ממש מקווה שהיא לא מצפה ממני לטפל בצרכים שלה, כי אני לא נוגע בה! אני צריך שותפה, לא מישהי שתעשה סצנות כשזה יגמר בינינו אחרי זיון אחד כמו רוב הבחורות.

"ואני חייבת לך התנצלות," היא מוסיפה בפה מלא. "על הסטירה שנתתי לך אתמול."

"נתת לי שתיים." אני מזכיר לה.

"הראשונה הגיעה לך." היא מרימה גבה.

"בפעם הבאה שתעשי את זה, את עפה מהדלת." אני מבהיר בטון חמור שגורם לה להתכווץ לשנייה אחת.

"אני רגילה לגברים שמסתכלים עליי, רציתי לוודא שהידיים שלך יישארו איפה שצריך."

"אל תדאגי לידיים שלי." אני מסנן. כן, אל תדאגי לידיים שלי, אני מבלה איתן מספיק.

"אתה עובד היום?"

"לא. את?"

"אה-הא." היא מהנהנת בחיוב.

"תקשיבי," אני קוטע את עצמי כשאני קולט שאני עדיין לא זוכר מה השם שלה.

"אין לך מושג איך קוראים לי, נכון?" היא צוחקת בקול.

"רולי אמר לי, כנראה שכחתי." אני מתרץ מיד.

"אדיר." היא מניחה את הנודלס על השטיח.

"נו?" אני מחכה.

"אתה חושב שאגלה לך?" היא מעצבנת אותי בכוונה.

"את פאקינג צוחקת עליי."

"תצטרך לנחש."

"תקשיבי, עוץ לי גוץ לי," אני מנסה להישאר רגוע.

"אתה יכול לקרוא לי קריסטל." היא נראית מרוצה מהעניין.

"קריסטל?" אני פוער עיניים.

"שם הבמה שלי. זה יעבוד בינתיים. ואני אקרא לך זומבי."

"את- תחדלי מכינויי החיבה שלך, עכשיו! ובלי מרתון 'חברים' בטלוויזיה!" אני מפנה אליה אצבע מתרה.

"תודה על ארוחת הצהריים, חייבת ללכת להתארגן, קבעתי משהו." היא מזנקת על רגליה בקלילות. "תהיה מותק ותפנה את האשפה, אני אחזור מאוחר בלילה." היא קורצת לי ובלי לחכות לתשובה נעלמת בצחקוקים במסדרון וסוגרת את דלת חדר השינה שלה.

מטורפת! זה מה שהיא, מטורללת על כל הראש שחושבת שאני עובד בשבילה!

אנחנו נראה בקשר לזה!