לפרוש כנפיים

 פרק א

נטלי היתה רעבה לשוקולד. היא טיפסה על השרפרף במטבח וחיפשה בארונות. "היה פה שוקולד, לאן הוא נעלם?" אמרה באכזבה.

"אין שם כלום," אמר יאיר.

"אבל מתחשק לי כל כך שוקולד!" היא אמרה בקול מתחנן.

"לא קניתי היום," אמרה אמה בצער. הכסף המעט שנותר לה בארנק היה מיועד למצרכים חיוניים יותר. "אולי מחר." היא חיבקה את בתה ונישקה את ראשה ברוך.

יאיר פתח את המקרר ולגם בצמא מבקבוק המים הקרים. "אני הולך," הודיע כשהוא צועד בכיוון הדלת.

"הולך?" התפלאה אמו. "רק הרגע חזרת מהמתנ"ס."

"אני חייב לרוץ," השיב בנחישות, ולפני שיצא קטף מן הקולב שקית ניילון כחולה רחבה. הוא קיווה שימצא שלל פחיות ריקות של משקאות קלים ובקבוקי שתייה קטנים בפחים הירוקים הפזורים ברחוב.

היה לו מסלול קבוע. הוא התחיל את האיסוף מהפיצרייה של אריק, שחייך אליו בקריצה כמרמז שכל הפחיות הריקות לרשותו. אחר מצא שלל רב בפח שליד חנות הפלאפל ובפח שבכניסה לגן העירוני. בהמשך נכנס אף אל הפיצוצייה של האחים שרוני, והשקית הכחולה שלו הלכה והשמינה. בחוץ התיישב על ספסל עץ צבוע כתום והביט בסיפוק בשקית. "איזה יופי! אספתי המון!" אמר לעצמו, אחז בידיות השקית וניער אותה, נהנה מקול שקשוק הפחיות הנחבטות זו בזו.

"מה יש לך שם?" שמע את קולה המוּכּר של עידית מאחורי גבו.

הוא נפנה אליה. "מה את עושה פה?" השיב בשאלה.

"אני בדרך הביתה. אתה אוסף פחיות?" היא פערה באצבעותיה את שולי השקית. "ווּאָוּ! כמה הרבה!" התפעלה.

"הלך לי טוב היום," הסכים אתה.

"בשביל מה אתה אוסף פחיות?"

"בשביל כסף." הוא הרים אליה את עיניו הירוקות המוקפות ריסים ארוכים כהים.

"מי קונה את זה בכלל?" תחקרה.

"מה אכפת לך?" התחיל להימאס לו מכל השאלות שלה.

"אכפת לי, כי אני לא מכירה שום ילד בן עשר שעושה דברים כאלה," ניסתה להסביר.

"בעוד ארבעה חודשים אני בן אחת־עשרה..."

עידית שרקה בהתפעלות.

"וחוץ מזה, דווקא ראיתי כמה נערים שעושים את זה, אפילו יותר גדולים ממני."

"אבל מה תקנה בזה? בשביל מה אתה טורח כל כך?" שאלה כשהיא מתיישבת לידו על הספסל.

"בשביל שוקולד," זרק.

היא הרימה גבה. "שוקולד?" היא הציצה שוב אל השקית כאילו מוסתר בה איזה סוד. היא היתה הבת של דליה, מנהלת המתנ"ס שיאיר היה בו בן בית. הוא נהג לבוא לשם כל יום בצהריים וזכה לארוחה חמה עם אחותו נטלי, ואחר כך השתתף בחוג לכדורגל ובחוג לדרמה. נטלי השתתפה בחוג לציור, ועידית - בחוג לעיתונאות שיועד לגילאי שתים־עשרה - שלוש־עשרה.

"אבל..." הפֵרה עידית את השקט, "שוקולד עולה בסך הכול כמה שקלים."

"כן, אבל הכסף שאמא שלי מקבלת מהמדינה לא מספיק," ירה יאיר, כאילו היתה לו תשובה מוכנה לשאלה הזאת.

"לא חשבתי, לא ידעתי..." מלמלה עידית.

"מאז שאמא שלי חלתה הכול השתנה אצלנו," הסביר יאיר. "יש לה בעיה בלב, והיא הפסיקה לעבוד. קודם היא היתה גננת, ועכשיו אסור לה לעבוד קשה, היא לא יכולה להיות אחראית על הילדים בגן." הוא השתתק לרגע נוכח הפליאה ההולכת ופושטת בפניה של עידית, ואז המשיך: "כשהשקית מלאה, אני מוכר הכול לירמי הקירח, שקונה את זה למִחזור. עברתי פעם במקרה ליד הבית שלו וראיתי ששילם לנערים בשביל פחיות ובקבוקים, אז שאלתי אם גם אני יכול למכור לו, והוא אמר שבטח, שאני אביא שקית מלאה ואקבל את מה שמגיע לי."

"ואיפה אבא שלך?" הסתקרנה עידית; אבל הקול שלה נבלע בתוך צפירות עולות ויורדות שהתפרצו פתאום לחלל.

הם קפאו רגע במקומם.

"זה שוב מגיע לאשדוד," התעשתה עידית ואחזה בידו של יאיר. "מהר, נרוץ למרחב מוגן!" היא הצביעה על הבית ממול, בעוד הוא לופת את ידיות השקית המונחת על הספסל.

"זה לא חשוב עכשיו, עזוב!" קראה כשהיא מושכת אותו אחריה.

תוך כדי הריצה נפלו פחיות ובקבוקים מהשקית והתגלגלו על הכביש, אבל יאיר לא ויתר על מה שנותר בה. הוא המשיך לאחוז בשקית עד שהגיעו אל כניסת הבית הקרוב. בפנים התגודדו עוד עוברי אורח.

כשהצפירות פסקו, השתלט שקט רועם על חדר המדרגות. עידית הגניבה מבטים מודאגים אל יאיר, והוא חשד שבנוסף לפחד שלה מהטילים היא מוטרדת גם מהסיפור שסיפר לה לפני כמה דקות.

נשמע בום חזק.

"יירטו אותו, או שנפל בשטח פתוח," ניחש בחור בכובע מצחייה.

"נקווה שלא קרה שום אסון," אמרה אישה צעירה ואימצה את תינוקה, שהחל לבכות, אל לבה.

עידית אחזה בידו של יאיר.

"בטח לא קרה כלום," הוא לחש לה.

"הלוואי!" מלמלה.

חלפו דקות ארוכות עד שכולם יצאו החוצה. מכוניות נסעו לדרכן, אוטובוס עצר בתחנה, כלב נבח במרפסת. הרחוב שוב שקק חיים.

לפני שנפרדו, אמרה עידית ליאיר: "יש לי הרגשה שרק היום הכרתי אותך באמת למרות שאנחנו נפגשים כל הזמן במתנ"ס," חייכה.

"גם לי יש הרגשה כזאת," הודה יאיר. הוא הרגיש כלפיה קרבה וחיבה כשהיא אחזה בידו. "אני חייב לרוץ," אמר, "אני מקווה שירמי יקנה ממני את מה שנשאר." הוא ניער קלות את השקית המרשרשת, מתרחק מעידית.

"הוא יקנה!" קראה אליו.

יאיר חצה את הכביש ופנה אל הסמטה, שבסופה עומד בניין מגוריו של ירמי. הוא הודיע לו על בואו באינטרקום, והאיש ירד אליו בתוך דקות מעטות. כשנטל את השקית בידו, אמר בקול מאוכזב: "זה הכול?"

הוא ליטף לעצמו את הקרחת, והמצח שלו התקמט, כאילו התלבט אם עסקה כל כך קטנה כדאית בכלל.

"השקית היתה מלאה," הסביר יאיר, "אבל רצתי בגלל האזעקה, וחלק מהבקבוקים והפחיות נפלו. זה מה שנשאר..." הניע את ידו כאומר שזאת לא אשמתו.

ירמי חייך. "תשמע, ילד, בנסיבות מיוחדות כאלה..." הוא התנשם ונתן לו מטבע.

"תודה," שמח יאיר. "בפעם הבאה אביא יותר," הבטיח בהתלהבות.

לפני שחזר הביתה נכנס לסופרמרקט וקנה שוקולד ממולא בקרם תות שנטלי אוהבת במיוחד. התחשק לו לטעום ממנו, אך הוא התאפק כל הדרך, כי לא רצה לאכזב את אחותו הקטנה: הרי היא תשמח לקבל אותו שלם וארוז! יאיר צלצל בפעמון הדלת, וכשנטלי פתחה לו, הוא הקדים ואמר: "הגיע הקוסם מגשים המשאלות," והגיש לה את השוקולד.