לשמוט, סיפור אהבה

פרק 1

החץ

לזה לא חיכיתי בכלל. דם?

מילא, שיכאב קצת... טוב, שיכאב הרבה. אבל דם?

כלומר, הגיוני שיכאב כשחץ גדול כל כך נשלף ממני, ואפשר אפילו לצפות למעט דם, אבל לא בכמויות כאלה. בהתחלה היו רק כמה טיפות, ועכשיו אלה כבר קילוחים של ממש, כהים וסמיכים. פורצים מתוך הפצע הפתוח, נוזלים לי במורד הבטן, ממלאים את שקע הטבור.

וגם לא חיכיתי לחולשה הזאת. ללאות שהולכת ומתפשטת בכל הגוף. נלחמת בקושי בערפל שסובב אותי, רק לא לאבד את ההכרה. לא להיכנע ולצנוח לתוך אבקת השקט הלבן. אבל לא... נראה שעוד לא. שאני עדיין לא מוכנה. ואולי אפילו להפך. כי משהו בי ניעור פתאום, נבהל עכשיו נורא ומתקומם. אולי אפילו כועס על מה שקורה. ובתוך שנייה, מתוך אינסטינקט הישרדותי אולי, ובכל מקרה בנחישות ובלי להסס כלל, אני אוחזת בחץ שכבר כמעט־כמעט יצא, מחזיקה בקצהו בשתי ידַי ונועצת אותו בחזרה במקומו הקבוע: פה במרכז בית החזה, מעט ימינה מהלב.

וכשאני פותחת סוף־סוף את העיניים, מי יודע כעבור כמה זמן, וחוזרת אל החדר האפלולי ואל הכרית שעליה אני עדיין יושבת בגו זקוף, נותרים בי רק גלי הצמרמורות המוכרים והבלבול וחוסר ההבנה. שוב חוסר ההבנה.

בימים הבאים לא ידעתי את נפשי ולא מצאתי לה מנוח. מה היה פה בכלל? סתם ניסיון מטופש? אולי אפילו חוסר אחריות משווע? בסך הכול נתקלתי במקרה במורה לשעבר משיעורי הבודהיזם שלי, ולשאלתה אמרתי שטוב, תודה, אני בסדר, אבל שיש בי מין תחושת מועקה קבועה, כאילו נעוץ לי חץ בלב, והיא ענתה: אז תעשי מדיטציה של דמיון מודרך ותוציאי אותו.

כעבור שבוע, להפתעתי, באמת הרגשתי שינוי־מה לטובה. לצד המועקה נולדה גם הקלה מסוימת, ושאלות חדשות לגמרי החלו להתגנב אלי: באמת? זה ייתכן? יכול להיות שהחץ המכאיב הזה הוא בכלל... בעדי?!

באותה תקופה בערך קרה בחיי דבר נוסף.

על פניו כאילו כלום, כי בסך הכול קיבלתי לתיבת הדואר מייל ובו סיפור אגדה עתיק. בהתחלה לא הבנתי אותו כלל. לא הבנתי על מה מדובר ולמה הוא נשלח אלי. אבל לא היה אפשר להכחיש: משהו בי רקד מיד בהתרגשות מטורפת. וזה היה באמת מוזר: כבר חוויתי בעבר את ההתרגשות הזאת שבה שיר או ציור נוגעים ללב, אבל לא ככה. מעולם לא נתקלתי קודם לכן ביצירה שהתעקשה לומר: אני המפתח להבנת חייך.

באותו יום חזרתי וקראתי בסיפור עשר פעמים לפחות, ובארבע השנים הבאות — עשרות, אם לא מאות פעמים; לבדי, עם המשפחה, עם חברים. כמו בכתב חידה ניסיתי להבין מה יש כאן שלא מפסיק להכעיס ואפילו להעליב אותי, אבל גם לעודד ולנחם.

ולא פעם אחת גם התמרדתי: מה כבר יכול להיות הקשר בין צמד גברים שחיו על שפת הכינרת לפני כ־1,700 שנה, אהבו ורבו מעומק לבם הסוער, וביני, כאן, בתל אביב של המאה ה־21?

המעט שיכולתי לומר אז, בוודאות מסוימת, היה מבלבל לא פחות: יש קשר בין החץ לסיפור, וביניהם גם לפרויקט שהקמתי וניהלתי בשנים האחרונות. הוא אמנם הצליח, וגם העניק לי ולמעורבים בו שמחה וסיפוק — אבל אחרי שש שנים, איכשהו, דברים החלו להשתנות.

לא בפרויקט. אצלי.

זה התחיל בתחושה של אי־נחת, שהלכה והתגברה עד שהפכה לסבל של ממש. עד שלא יכולתי עוד. הכאב היה פיזי — החץ הנעוץ ועייפות גדולה. אבל לא פחות בעוצמתו היה גם הכאב הנפשי: עלבונות תכופים, אכזבות, ובעיקר איזו תחושה עיקשת שאני נמצאת במקום שאינו מתאים לי, שזה איננו מקומי הנכון.

והתחושה הזאת כשלעצמה, עצם המופרכות שבה, רק החריפה את הבלבול: הפרויקט הלוא מצליח, אז איפה הבעיה? והוא מתנהל ברוחי ממש, ומה עוד אני רוצה?

ואפילו כעס: למה החיים לא יכולים פשוט לזרום במסלולם הקבוע, ומי צריך בכלל שינוי כזה?

וגם בדידות גדולה. כי מילא אני, אבל איך מתמודדים עכשיו עם עוצמות האכזבה של כולם סביבי.

בתחילת החורף נענתה הנהלת הפרויקט לבקשתי, ובמאי הכרזנו על הפסקה של שנה, "שנת שמיטה" קראנו לה. וכך מצאתי את עצמי בפתחו של מסע פענוח בלתי צפוי, עם שלוש שאלות שדרשו את פתרונן:

מה מקור הקסם שמהלכים עלי שני הגברים בסיפור האגדה? מה קורה לפרויקט ולי? ומה לעזאזל רוצה ממני החץ המעיק הזה?

ולאורך כל הדרך נעצרתי שוב ושוב בתימהון ובפליאה לנוכח התשובות המדויקות שקיבלתי, ולנוכח העקשנות שבה המשיכו שלושת הנתיבים הרחוקים הללו להיפגש ולהשתלב זה בזה.