מאד ויין

כתבתי רומן. כתבתי רומן והוא יצא לאור. כתבתי רומן והוא הפליג אל רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". כתבתי את הרומן וצפיתי בו, כשהוצג בבית קולנוע, עם שקית גדולה של פופקורן בחמאה. הרומן שלי. שאני כתבתי. עשיתי הכול לבדי, כי ככה אני מעדיפה. אם שאר העולם רוצה לשלם על הצצה אל תוך המוח המבולבל שלי, בבקשה. החיים קצרים מכדי להסתיר את הטעויות שלך. אז במקום זה אני מסתירה את עצמי.

זהו יום ההולדת השלושים ושלושה שלי. אני מתעוררת שטופה זעה קרה. חם לי. לא, קר לי. אני קופאת. מגע השמיכות הסבוכות סביב הרגליים שלי אינו מוכר — הן חלקות מדיי. אני מושכת אותן, מנסה להתכסות. נדמה שהאצבעות שלי עבות כמו נקניקיות כנגד הבד המשיי. אולי הן נפוחות. אני לא מצליחה להרגיש, כי המוח שלי מטושטש והעיניים שלי דבוקות סגורות, ועכשיו שוב חם לי. או אולי קר לי. אני מפסיקה להיאבק בשמיכות, מניחה לעצמי לשקוע... אחורה... אחורה...

כשאני מתעוררת, יש אור בחדר. אני מרגישה בו דרך העפעפיים שלי. הוא מעומעם — אפילו יחסית ליום גשום בסיאטל. בחדר השינה שלי יש חלונות מהרצפה עד התקרה; אני מתגלגלת לכיוונם ומכריחה את העיניים להיפקח, מוצאת את עצמי מול קיר. קיר עשוי גזעי עץ. אין כאלה בבית שלי. אני מניחה לעיניי לשוטט לאורכם, למעלה עד התקרה, לפני שאני מתיישבת בבת אחת, ערה לגמרי.

אני לא בחדר השינה שלי. בוהה מסביב בתדהמה. של מי חדר השינה הזה? ואז אני מנסה להיזכר בלילה הקודם. האם —

אין מצב. אפילו לא הסתכלתי על גבר מאז... אין מצב שהלכתי עם מישהו הביתה. ובכלל, אתמול אכלתי ארוחת ערב עם העורכת שלי. שתינו שתי כוסות יין. קיאנטי לא גורם לך לאבד את הזיכרון. הנשימות שלי רדודות בעודי מנסה להיזכר מה קרה אחרי שיצאתי מהמסעדה.

דלק, עצרתי למלא דלק בתחנת "רד סי" במגנוליה פינת קווין אן. ומה אחר כך? אני לא מצליחה להיזכר.

אני משפילה מבט אל השמיכה, שאותה אני לופתת במפרקי אצבעות לבנים. אדומה... פוך... לא מוכרת. אני מורידה רגליים לצד המיטה, והחדר מתנדנד ונוטה על צדו. מיד מכה בי הבחילה. בחילה כמו ביום אחרי הילולת שתייה. אני מתנשפת, מנסה לנשום עמוק כדי להשקיט את הבחילה. קיאנטי לא עושה דברים כאלה, אני שוב אומרת לעצמי.

"אני חולמת," אני אומרת בקול. אבל אני לא. אני יודעת את זה. אני קמה, והסחרחורת משתקת אותי למשך עשר שניות לפחות, לפני שאני מצליחה לצעוד צעד ראשון. אני מתכופפת ומקיאה... ישר על רצפת העץ. הקיבה שלי ריקה, ובכל זאת ממשיכה לנסות להתרוקן. אני מרימה יד למחות את הפה, ומשהו לא בסדר בתחושת הזרוע שלי — היא כבדה מדיי. זה לא הנגאובר. מישהו סימם אותי. אני נשארת מקופלת כמה שניות נוספות לפני שאני מזדקפת. מרגישה כמו במתקן מסתובב בפארק שעשועים. אני כושלת קדימה ומנסה לסרוק את הסביבה. החדר עגול. האוויר קפוא. יש כאן אח — אח בלי אש — ומיטת אפיריון. אין דלת. איפה הדלת? בהלה ממלאת אותי, ואני רצה במעגל מגושם, נאחזת במיטה לייצב את עצמי, כשהרגליים שלי מתקפלות.

"איפה הדלת?"

הנשימה שלי מתאבכת באוויר. אני מתמקדת בה, צופה בה מתפשטת ומתפוגגת. לוקח לעיניים שלי הרבה זמן להתמקד מחדש. אני לא בטוחה כמה זמן אני עומדת ככה, אבל הרגליים שלי מתחילות לכאוב. אני מסתכלת למטה אל בהונות הרגליים. בקושי מרגישה אותן. אני חייבת לזוז. לעשות משהו. לצאת. על הקיר מולי יש חלון. אני מדדה קדימה ומסיטה בכוח את הווילון הדק. הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא שאני נמצאת בקומה שנייה. הדבר השני שאני מבחינה בו — אוי, אלוהים! המוח שלי שולח צמרמורת במורד שאר הגוף — אזהרה. הלך עלייך, סֶנָה, הוא אומר. גמורה. מתה. מישהו לקח אותך. הפה שלי אטי, אבל כשהוא מגיב, אני שומעת את ההתנשפות שלי מפרה את דממת המוות סביבי. לא האמנתי שאנשים מתנשפים בחיים האמיתיים, עד הרגע הזה בו אני שומעת את עצמי עושה את זה. הרגע הזה, הרגע המתנשף ומקפיא־הדופק הזה, כשכל מה שממלא את המבט שלי הוא שלג. כל כך הרבה שלג. כל השלג בעולם, שנערם ממש תחתיי.

אני שומעת את הגוף שלי נחבט בעץ, ואני נופלת לתוך החשכה. כשאני מתעוררת, אני מוצאת את עצמי שוכבת על הרצפה בתוך שלולית הקיא של עצמי. אני נאנקת, וכאב חד מבזיק בשורש כף היד שלי כשאני מנסה להתרומם. אני מצטעקת ומכסה את הפה בכוח עם היד. אם יש כאן אנשים, אני לא רוצה שהם ישמעו אותי. יופי, סֶנָה, אני חושבת. היית צריכה לחשוב על זה לפני שהתחלת להתעלף בכל החדר ולעשות כזה רעש.

אני תופסת במפרק היד שלי באמצעות היד הפנויה ומתרוממת תוך הישענות על הקיר כדי להיתמך בו. זה השלב שבו אני שמה לב למה שאני לובשת. הבגדים לא שלי. פיג'מת פשתן לבנה — יקרה. דקה. מה הפלא שכל כך קר לי.

אוי אלוהים.

אני עוצמת עיניים. מי הפשיט אותי? מי הביא אותי לכאן? הידיים שלי נוקשות, כשאני מגששת על פני הגוף לבדוק את עצמי. אני נוגעת בחזה, מורידה מכנסיים. אין דימומים, אין כאבים, פרט לעובדה שאני לבושה בתחתוני כותנה לבנים שמישהו הלביש לי. מישהו החזיק בי עירומה. מישהו נגע בגוף שלי. אני עוצמת עיניים למחשבה ומתחילה לרעוד. בלי שליטה. לא, בבקשה, לא.

"אוי אלוהים," אני שומעת את עצמי אומרת. אני חייבת לנשום — נשימות עמוקות ויציבות.

את קופאת, סנה. ואת בהלם. תתאפסי. תחשבי.

התוכניות הזדוניות של מי שהביא אותי לכאן בוודאי לא מסתכמות בקפיאתי למוות. אני מסתכלת מסביב. יש עצים באח. אם הסוטה הדפוק הזה השאיר לי עצים, אולי הוא השאיר לי אמצעי להדליק אותם. המיטה שבה התעוררתי נמצאת במרכז החדר; זאת מיטת אפיריון מגולפת ביד. בד שיפון שקוף תלוי בין העמודים. המיטה יפה, וזה מעורר בי בחילה. אני סורקת את שאר החדר: שידת עץ כבדה, ארון, אח ושטיח עבה מפרוות חיה. אני פותחת את הארון ומחטטת בבגדים... יותר מדיי בגדים. הם כאן בשבילי? הידיים שלי משתהות על אחת התגיות — ההבנה שכל הבגדים במידה שלי מעלה בי בחילה. לא, אני אומרת לעצמי. לא, לא יכול להיות שהם שלי. זאת טעות אחת גדולה. לא יכול להיות שזה בשבילי, אלה לא הצבעים הנכונים. אדומים... כחולים... צהובים...

אבל המוח שלי יודע שזאת לא טעות. המוח שלי יָדע אובדן — וכך גם גופי.

תתרכזי במשימה הנוכחית, סנה.

אני מוצאת תיבת כסף מעוטרת על המדף העליון בארון. מוציאה ומנערת אותה. היא כבדה. זרה. בתוך התיבה יש קופסת מציתים, מפתח וסכין כסף קטן. אני רוצה לחקור את תוכן התיבה. לבהות בו, לגעת בו — אבל אני חייבת להזדרז. בעזרת הסכין אני חותכת רצועת בד משולי חולצה, מגלגלת אותה וקושרת קשר באמצעות השיניים והיד השלמה. אני מחליקה את היד אל תוך המתלה המאולתר, ומתכווצת לרגע.

מכניסה את הסכין לכיס ומגששת להוציא מצית. היד שלי משתהה מעל לקופסה.

שמונה מציתי "זיפו" ורודים. אילולא היתה לי צמרמורת עד כה, עכשיו היא היתה תוקפת אותי ללא ספק. אני מתעלמת מזה. לא יכולה להתעלם מזה. יכולה ומוכרחה, כי אני קופאת מקור. היד שלי רועדת בעודה מושטת למצית. זה צירוף מקרים. אני צוחקת. האם דבר כלשהו בחטיפה יכול להיות מקרי? אני אחשוב אחר כך. כרגע אני חייבת להתחמם. האצבעות שלי חסרות תחושה. נדרשים שישה ניסיונות לפני שאני מצליחה לסובב את גלגל המצית. הוא משאיר סימני שקעים באגודל שלי. העץ אינו נדלק בקלות. לח. האם מישהו סידר אותו כאן לא מזמן? אני מחפשת משהו להזין את הלהבות, אבל אין כאן דבר שאוכל לשרוף ושלא אזדקק לו, אולי, מאוחר יותר.

כבר התחלתי לחשוב מנקודת מבט הישרדותית, וזה מפחיד אותי. חומר בערה. במה אוכל להשתמש כחומר בערה? העיניים שלי סורקות את החדר, עד שבפינת הארון אני מגלה תיבה לבנה עם צלב אדום על המכסה. ערכת עזרה ראשונה. אני רצה אליה ופותחת את המכסה: תחבושות, אספירין, מחטים — אלוהים. בסופו של דבר אני מוצאת חבילה של פדים ספוגים באלכוהול לשימוש חד פעמי. לוקחת חופן מהם ורצה בחזרה לאח. קורעת במשיכה את עטיפת הראשון ומקרבת את המצית לקצה הפד. האש תופסת אותו, והוא מתלקח. אני תוחבת את הפד הבוער בין בולי העץ ופותחת במשיכה עטיפה נוספת, חוזרת על התהליך. מתפללת למי שלא יהיה הפטרון של להבות אש ונושפת בעדינות.

העץ נדלק. אני מורידה את השמיכה העבה מהמיטה ומתעטפת בה, משתופפת מול הלהבות הדלות. זה לא מספיק. כל כך קר לי, שאני רוצה לצלול אל תוך האש ולהניח לה לשרוף ממני את הקור הזה. אני נשארת ככה, כמו גוש על הרצפה, עד שאני מפסיקה לרעוד.

ואז אני זזה.