מאופסים

פרק 1 סקֶאם

 

"עוד קפה?"

אִיתן קפץ. עבר עליו לילה ארוך. "אוקיי."

המלצרית אפילו לא הקשיבה, וקנקן הקפה נטה אל הספל של אִיתן. זה היה בסדר. הקפה היה דוחה ואִיתן כבר היה דרוך כמו קפיץ, אבל זה נתן לו תירוץ להמשיך לשבת שם.

השעתיים האחרונות עברו עליו בישיבה כפופה בירכתי המוּנסטרַאק דיינר, מבטו נעוץ מבעד לחלון ומרוכז בבנק קַמְבְּרִיָּה מרכז. הבנק נמצא ממש מעבר לרחוב, ונפתח בשעה שמונה.

"עוד משהו בשבילך?" שאלה המלצרית.

"אני בסדר, תודה."

הוא שתה עוד קצת קפה. עדיין דוחה.

לפחות הקפה המר נתן לו סיבה להיראות לחוץ. אף אחד לא יסתכל עליו ויגיד, "שמע, הילד הזה ממש לחוץ. זה בטח קשור לצ'ימידן הזה בצבע חאקי שמונח לו מתחת לרגליים."

לא. אף אחד לא יאשים את התיק.

הוא סקר במבטו את הדיינר. כולם שם היו שקועים במחשבות־שש־בבוקר שלהם. אף אחד לא הסתכל עליו אפילו. טוב נו, נערה אחת כן הסתכלה עליו. אבל היא הסיטה את עיניה כאילו הוא תפס אותה על חם בנעיצת מבט. אז חוץ מאותה נערה חמודה בחזית הדיינר, אף אחד לא הסתכל עליו.

חוץ מזה, הם היו באמצע הרחוב הראשי. אף אחד לא עומד להתגלגל פנימה, לתפוס את אִיתן והתיק שלו ולגרור את שניהם החוצה אל השחר העולה. שום דבר רע לא קורה אף פעם כאן, בקמבריה, קליפורניה, מקום עם אוכלוסייה של חצי מיליון במהלך שנת הלימודים באוניברסיטה.

הדיינר התחיל להתמלא בנערי שליחויות בהפסקה, אזרחים מכובדים בחליפות, ופה ושם קבוצה של קלאברים שבאו להוריד הילוך. אִיתן בסך הכול היה צריך לִצְפות בבנק ולחכות שהדלתות ייפתחו.

קל. בתנאי שהציפייה לא תהרוג אותו.

"עוד קפה?"

"נו באמת, בקושי עברו חמש דקות. את יכולה להפסיק עם הקפה?"

המלצרית נראתה נעלבת.

"סליחה," אמר אִיתן. אבל היא כבר הסתלקה.

הוא משך את הצ'ימידן למעלה ותחב אותו בפינת המושב כמו כרית מאולתרת. די מצחיק, בהתחשב בתכולת התיק. הדבר שבתוך התיק היה מה שהחזיק אותו ער. הדבר הזה, והאנשים שחיפשו אותו.

הוא תמיד ידע שיום אחד הקוֹל יעשה את זה - יכניס אותו לצרה רצינית. לקול לא אכפת מהתוצאות. הקול לא שוקל את הבעד והנגד ואז אומר "הי, אִיתן, ככה אתה יכול להשיג את מה שאתה רוצה." לקול אין מודעות מהסוג הזה; הוא לא נבון. הוא לא מנהל משא ומתן. הקול פשוט הולך על זה. הוא משקר ומשקר ורוב הזמן אִיתן אפילו לא יודע מאין השקרים באים כשהם נשפכים החוצה מהפה שלו. מאין הקול יודע אפילו חצי מהדברים האלה?

אבל אִיתן תמיד ידע שיום אחד הוא ישלם על כל השקרים האלה.

ברגע זה הוא רק קיווה שהיום אינו היום הזה.