מאושר בחלקו

משחקי קיץ

בגיל עשרים וחמש, בים סוף, סיימתי סוף־סוף את הילדות. איזה כיף! קטנותי המוחלטת התגלתה לי במלוא אפסותה הזערורית. אין יותר ממה לפחד.

ולמה אני מחבר זאת לסוף הילדוּת? כי ככה נראה לי התהליך: אתה מתחיל אותו בינקותך בטשטוש מעורפל, חוֹוה את עצמך אינסופי וחסר גבולות וכול־יכול: בוכה — אמא קופצת, מחייך — אבא נמס. אלא שזה לא יכול להמשיך ככה.

הרי בכל סרט שבמערכה הראשונה שלו הכול בסדר, מגיע מתישהו הטוויסט בעלילה: מחלה, כאב, נפילה, הנטישות הקטנות, הגזים בבטן, השיניים בפה, אמא עייפה לפעמים. התעוררתָ בחדר ריק, צעקת ואף אחד לא בא, ואז בכית וביקשו שתפסיק ואז השתוללת וצעקו שדי! ועוד אכזבות ועוד עלבונות ועוד דינים מצמצמים את האינסוף, העולם מתנפל עליך ומקטין אותך במגבלות, אכזבות, טראומות, גוזר את אינסופיותך לחתיכות קטנות...

ואת כל זה אינך זוכר ואינך יכול לזכור כי אלה הדברים שעשו אותך למי שאתה: תופעת קצה של מיליוני־מיליוני חיבורים, הסתברויות, התניות, שלעולם לא תדע מנין באו, איך הם מובילים אותך, ולאן.

"משישוב האדם אל עצמו — מיד ישוב אל האלוהים": מה אני מבין מזה?

שמילדות, דרך הנעורים ועד גיל מסוים בבגרותך אתה מפרק את פאזל חייך, מסובב בלי דעת את הקובייה ההונגרית של גורלך, מיטלטל על גלי המציאות, אוסף חוויות ובונה את גוף הניסיון.10 אלא שבשלב מסוים בחיים מתעורר הצורך להתחיל לחזור למקור, לפשפש במעשיך, להתמיד בעבודה הקשה של חיבור החלקים כדי ליצור תמונה אחת שלמה. אצלי זה קרה אחרי סיני.

10 גוף הניסיון — אחד הגופים סביב האדם שנוצר דרך אינספור חוויות ולימוד ומרחיב את נקודת המבט על המציאות. גוף הניסיון הוא שמקנה לאנשים מבוגרים חוכמה, קבלה ושלוות נפש. התפרקות גוף הניסיון היא אחת העדויות לכך שהמוות מתקרב.

היקום הוא תודעה גדולה. אנחנו יודעים את זה? בטח יודעים. רק שוכחים. בילדות מרגישים את זה כל הזמן, ואז שוכחים. אבל עד היום, כל מפגש עם קהל וכל הופעה בטלוויזיה מעוררת בי הד מהפחד הנומינוזי של עין גדולה שמביטה בך ומעוררת את הפיצול העמוק בנפש, בין ההוא הקטן שמפחד להיראות לבין אחיו שרוצה הכרה ולכן עסוק בלהראות את עצמו באובססיביות.

לכאורה, שנים של עבודה בטלוויזיה העצימו וטיפחו את האני שרוצה להיראות, אבל לא באמת. כי, ד' אמות מתחת לפני השטח, הכוחות ההפוכים לא ידעו שקט. אי אפשר באמת להדחיק את הקטן, הביישן, החלש, שמרגיש לא ראוי. אי אפשר להעלים את הילדון הזערורי מבאר שבע — שהיה לא רק השני הכי נמוך בכיתה, ולא רק האחרון בסדרת ימי ההולדת (יליד דצמבר), אלא בעיקר הילד היחיד בכיתה להורים גרושים — שבמקום לשקוע ברגשי נחיתות, בחר באסטרטגיה של שאפתנות, ביטחון עצמי וחוצפה, כדי לקבל נפח ומקום בחברת הילדים.

השיטה עבדה. אני הפכתי את עצמי לליצן שובב, הילדים ראו אותי, קיבלתי אישור, נהייתי שחקן, מדריך בצופים, אחראי רדיו תלמידים, שדרן שנון וציני בגל"צ, אבל האמת... האמת היא שאתה, יא חביבי, בכלל לא ליצן. אתה רציני נורא וביישן ומתבודד וחסר ביטחון, כמו הילד הנמוך שהדחקת לירכתי הנפש.

פעם, בטיסת קונקשן מאיטליה, פגשתי חבר עיתונאי מפורסם וחתיך, לבוש שחורים ומשוח בג'ל. ובשיחה הוא סיפר לי על הילד השמן שהיה לפני שהתחיל עם האִגרוף התאילנדי: "והילד השמן ההוא עדיין כאן, עדיין מנהל אותי. הוא עדיין רוצה להראות לעולם מה עשיתי ומה השגתי ולקבל מהעולם אישור" (טוב, אולי לקבל אישור הוא לא אמר ואני דוחף לו את השפה שלי, אבל זאת היתה בערך הכוונה). ועל זה אמר המכשף דון חואן לסוֹפר קרלוס קסטנֶדה, "מכשף הוא זה שיודע לאזן את הפלא של להיות אדם עם האימה של להיות אדם."11

11 קרלוס קסטנדה בריאיון עם פרופסור סם קיין (Psychology Today, דצמבר 1972).

אז למה אני קורא לחוויית ים סוף "הארה"?12

12 המילה העברית הכללית "הארה" נפרדת בחוכמת הזן לשתיים: "סאטורי" ו"סמהדי". סאטורי היא חוויה חד־פעמית מטלטלת, שבה האדם חווה התגלות ישירה של המציאות; המודעות משתקפת בעצמה ולרגע אחד אין פיצול בין זה שחווה לבין האובייקט. סמהדי הוא תהליך הדרגתי של הטמעת החוויות החד־פעמיות של הסאטורי, באמצעות שינוי סגנון החיים, לשגרה יומיומית. מורה הזן שונריו סוזוקי אמר פעם: "אין אנשים מוארים, רק מעשים [רגעים] מוארים."

כי משם ואילך חיי לא נשארו אותו דבר. מתברר שזהו חופש נפלא להכיר בכך שאני בעצם קטן! איזו הקלה. בכלל, נעים לשחרר מהכלא יצירי נפש מודחקים ולהכיר בהם. המבט המכונן אל מצולות ים סוף והפגישה עם המבט הכחול שננעץ בי בחזרה האירו לאיש הטלוויזיה חידוש גדול, שעיקרו — המגיש המופנם (כמו הקברן העליז, השוחט הצמחוני או הליצן העצוב) בעצם חי חיים לא אותנטיים, ולכן הוא אומלל.

וצחוק הגורל, כאילו כדי לעשות לי פוקוס על הנקודה הזאת של האותנטיות — בקיץ שלפני כן נבחרתי להגיש את "משחקי קיץ" — אחת מתוכניות הנפל הנוראיות ביותר של ערוץ 2 לדורותיו, ששודרה בפריים־טיים של הערוץ באותה משבצת של "גלגל המזל" של ארז טל ו"עשינו עסק" של אברי גלעד, בהפקת אחד האולפנים הגדולים והוותיקים, וירדה מהמסך אחרי שש תוכניות בלבד.

"משחקי קיץ" היתה שעשועון ברֵכה טיפשי של מתקנים מתנפחים ונפילות למים. היום קוראים לזה "וייפ־אאוט", אבל אז צוות ההפקה קנה פורמט שהוא לא הבין. במקום תחרות של יחידים, בחרו המפיקים להפוך אותו למשחק של שתי קבוצות, שצולם מטעמי חסויות שמנות בברֵכת מלון קלאב הוטל טבריה.

משהו בהפקה לא עבד מהרגע הראשון: הסט הענק נדחס סביב ברֵכת מלון קטנה, שתי טריבונות הוקמו לקהל, שהשתעמם בין הטייקים והסתובב לצלמים בין הרגליים, כמו גם חברי קבוצות המתמודדים, שפשוט לא הכינו להם פינת קפה; כבלים נפלו למים, עמודי תאורה נקשרו לדקלים, יותר מדי אנשים הסתובבו על הסט ועד מהרה התלכלכה הברֵכה בפחיות, בדָלי סיגריות וניילונים, עד כדי כך שמגישת המשנה שלי, אבישג, סירבה להיכנס ולשדר ממנה, גם לא כשהיא עומדת במים של הקטנים.

נוסף על כך, המשחקים הטיפשיים נתקעו כל הזמן, כי הפורמט בעצם לא עבד לנו והיו לנו אלף תקלות טכניות שבגינן כל הזמן עצרו את הצילומים והתחילו מחדש. עוד טייק ועוד טייק, יותר מדי תוכניות ביום צילום, תכנון זמנים לא נכון, הקהל המצטלם משתעמם ופורש, בשתיים בלילה אנחנו עדיין מצלמים השלמות, הקבוצות ממתינות קפואות בתוך המים, מישהי צועקת על מנהל הבמה ומאיימת לתבוע את ההפקה, תמיר קמחי התוסס עומד בפינתו, בבגד ים פסים סטייל שנות העשרים, שכבות של מייק־אפ אוטמות את נקבוביותיו, מביט בחמלה באישה ובמנהל הבמה שנתקעו בריב לא להם. הלוואי שגם אני יכולתי לתבוע את ההפקה.

אבל אז לפתע הבמאי צועק לי באוזן מהקונטרול: "אוקיי, כולם חוזרים להקלטה עוד שלושים שניות!" ומנהל הבמה מתנתק מהאישה הכעוסה וצועק לצוות: "חצי דקה לצילום!" וכל הסט מסתדר במקומות, ורק אני תקוע עדיין על האישה שרועדת במים, קצת מקור והרבה מכעס, והעורכת מזכירה לי: "אתה מחזיר מפרסומות ומעביר למשחק הבא, ואל תשכח את החסות — אתה נהדר, תמיר!"

אני מסתכל על הכרטיס שלי והמילים שעליו הופכות לעיסה ופתאום אני שוכח איך קוראים למגישת המשנה ובתוך הבלק־אאוט אני שומע ספירה: "עשר, תשע..."

המטוס צולל, הקרקע מתקרבת ואני מביט מעבר לברֵכה על שותפתי להנחיה שמתקנת את הנאבא13 — אביגיל? אלינור? הגר? שיט, איך קוראים לה?

13 נאבא — סלנג של אולפני טלוויזיה (קיצור של הביטוי "נא באוזן"): אוזניית המנחה המחוברת לעורך בקונטרול.

"חמש, ארבע..."

אני מדפדף מהר לכרטיסייה הראשונה שבה הצגתי אותה, אבל כל הכרטיסיות נופלות לי מהידיים, למה אין בהפקה הזו טלפרומפטר?!

"שתיים, אחת, קיו!"

"שבתם אלינו ל'משחקי קיץ' בברֵכת מלון טבריה קלאב הוטל, כדי לגלות מי משתי הקבוצות תנצח בקרב ה'כָּריוֹתִי'! משחק לאמיצים בלבד, רק כאן ב'משחקי קיץ'! הפרסים בתוכנית בחסות הרשת החדשה 'היָם־סנטר'. אללללללייך..." אני מאריך את המילים, מושך זמן ובליצנות מגלגל כדור דמיוני בידיים... "אלייייייךךךךךך..." — "אבישג!" לוחשת העורכת החכמה שלי בנאבא — "אבישג!"

אבישג מזניקה שני מתמודדים, שעומדים רטובים באמצע הלילה על מזרן וחובטים זה בזה בכריות ענקיות עד שהראשון נופל למים. קאט גרוע מודבק לשוט שצולם קודם לכן ובו הקבוצה הצוהלת שחוגגת בכִּיפים וצ'פחות, "חזרה אליך, תמיר!"

פאדיחה נוראית.

תאונת טלוויזיה, זה מה שזה היה.

זו הפעם הראשונה שהבנתי את כוחה העיוור של הטלוויזיה המסחרית. הדגש של הקברניטים על בידור קל והפחד מנטישת קהל הצופים (והמפרסמים אחריהם), במקום להתמקד באיכות של היצירה, נראה לי משונה. היה לי ברור למה התוכנית הזאת נכשלת: היא כבולה לחלוטין לאופנתי, למתחלף, לרגעי, בעוד שאמנות אותנטית (כמו האמנות שלי!) מתַקשרת, מתכתבת עם סביבתה, עם התרבות...

הייתי נאיבי. לפני כן עבדתי רק בערוץ הראשון ובכבלים ושם, משוחררים מדינו של גוש הצופים הכוללני, יכולנו להשתקע בנושא ובתהליך היצירה ולחוש סיפוק מהעבודה. כאן לא היה תהליך, לא היה דיאלוג, אלא היסטריה והנחתות.

אני זוכר את עצמי יושב בחדרי במלון באמצע הלילה, בודד לגמרי, כולם יודעים שאני כועס, שולחים אלי נערת הפקה עם סלסילת פירות להודיע לי שעוד מעט תיקוני איפור וחוזרים למטה ואני מותש לגמרי, אבל אין לי את מי לשתף בפקעת הרגשות שלי: פלונטר קשה של כעסים ובושה.

מעולם לא הכאיבה לי המסכה שעל פני כמו בהפקה הזאת. שהרי מה בתכלס אני הכי רוצה? אני רוצה לקבל הכרה מאנשים ספציפיים מאוד בתעשייה, מהחבר'ה הקוּלים, הגדולים, שאת דעתם אני מחשיב ומחִצי ביקורתם אני חושש. ובמקום זה מה קורה? אני עושה הכול הפוך! ועכשיו כל מה שבא לי זה להיעלם מתחת לשמיכה, להתכרבל ולאסוף את עצמי ולהתחבא לעלמי עלמיא.

אבל אין מצב. אני נסער מדי, כי אחת מעוזרות ההפקה כתבה לי בכרטיסיות שהפרסים בתוכנית הם בחסות "רשת הַיָם־סנטר" וזה מה שאמרתי. ואף אחד לא קלט את הטעות ושצריך היה לקרוא "רשת הוֹם־סנטר" (שבדיוק אז נכנסה לארץ ולכן לאיש מאיתנו לא היה פאקינג מושג מה זו הרשת הזאת!) ועכשיו צריך להקליט את כל דברי הפתיחה שלי שוב!

ארורים! חובבנים! ליגה ז'! אני כועס, מתהלך בחדר, מעשן סיגריות בנוירוטיות, עובר על הכרטיסיות של התוכנית הבאה וחוזר כל הזמן על אותו לופ מחשבתי קודחני:

אתה זונה. זונה של טלוויזיה, בן אדם בלי ערכים! אכלת אותה. חשבת שאתה מנצח את השיטה, לקחתָ מהם אלפי דולרים — זהו, שאין ארוחות חינם, כאן בשביל הכסף הגדול צריך לסבול ובגדול, ואת הנעשה אין להשיב, אלא רק ללמוד את השיעור ועכשיו לעשות את המקסימום, שזה להתחבר למקצוען שאתה. צא לשם ותעשה מה שצריך לעשות. אכלת אותה: חשבת שאתה מנצח את השיטה, לקחתָ מהם אלפי דולרים? אז אתה זונה פשוטה, ועכשיו תשלם...