מאחורי הקלעים: סיפורה האחר של הדיפלומטיה הישראלית

בנסיבות שבהן חיים ופועלים שליחיה של מדינת ישראל בחו"ל אין תקופה של חסד. זו עובדה ידועה בין מסדרונות המתחם היפה שלנו בשדרות יצחק רבין 9 שבקריית הממשלה בירושלים. היא גם ידועה בין מסדרונותיהן של הנציגויות שלנו בחו"ל, ואנו מקבלים זאת בהבנה.

היעדר תקופת חסד בתפקידים המאופיינים באחריות רבה איננה נחלתנו הבלעדית אבל בהקשר שלנו, עובדי אגף המנהל במשרד החוץ, המגניטודה שונה. אנסה להמחיש את העניין כפי שחוויתי אותו במהלך כהונתי בתפקידי הראשון כשליח בחו"ל.

אבל לפני כן, וכדי לצעוד על קרקע טרמינולוגית יציבה, אתייחס לעצם המונח "תקופת חסד".

ובכן, אם לשפוט לפי האמור במילונים השונים, מדובר במונח השאול מעולם המשפט שבא לתחם תקופת זמן שחרגה ממועד שבו היה צורך בקיום התחייבות חוזית. למשל, אם נטלתי הלוואה כספית ולא עמדתי בהתחייבותי להשיבה במלואה תוך פרק זמן מסוים, תעמוד לרשותי תקופת חסד שבמהלכה תינתן לי הזדמנות נוספת בטרם יינקטו נגדי סנקציות. לעתים תקופת החסד הזאת תופיע מפורשות בהסכם כתוב ולעתים היא תופעל כמחווה של רצון טוב.

למרות שמטבע הלשון הזה נפוץ בשפה העברית, כפי שהוא נפוץ אגב גם בשפות אחרות, התקשיתי למצוא אסמכתאות לשימוש החוקי שלו בתחומי חיים אחרים. עם זאת, אנו עושים בו שימוש מטפורי נרחב — החל בתחום היחסים הבין־אישיים, דרך היחסים במקום העבודה וכלה ביחסים הכלכליים שלנו עם הסביבה.

המונח "תקופת חסד" מוכר היטב בתחום התעסוקה. מעבידים מפעילים תקופת חסד לא רק כמחווה של רצון־טוב כלפי עובדים חדשים אלא אף מתוך אינטרס עצמי. הרי העובד התקבל לעבודה לאחר שהושקע מאמץ לא מבוטל, ולא מעט כסף, בהליך קבלתו לעבודה. מאותה סיבה של מחויבות לאינטרס עצמי, ימנעו המעבידים בדרך־כלל מלהטיל על עובדים חדשים משימות כבדות מדי או כאלה הדורשות ניסיון מקצועי רב. ברור להם שלעניין יכולות להיות השלכות שליליות על הארגון או על העסק שלהם.

אלא שהחיים חזקים מכל כוונה. לעתים אין למעסיק ברירה אלא לזרוק את העובדים למים עמוקים כבר בימיהם הראשונים במקום העבודה. בדרך כלל, מדובר בארגונים ובבתי עסק המעסיקים מספר קטן של עובדים. לא רק שהם זורקים את העובדים החדשים למים עמוקים, אלא שהצפייה היא שיידעו לשחות למרחקים ארוכים.

בארגונים גדולים, לעומת זאת, יעדיפו שהעובד יתחיל מלמטה, ילמד את העבודה ויצבור ניסיון בטרם יקבל אחריות על טיפול בנושא שבצדו אחריות גדולה. אבל יש גם ארגונים גדולים שמסיבות שונות ומגוונות מוצאים את עצמם מניחים על כתפיהם של עובדים לא מנוסים אחריות כבדה כבר בצעדיהם הראשונים. משרד החוץ הוא ארגון כזה ואני חשתי זאת היטב על בשרי.

בחודש מארס בשנת 1994, שבועות ספורים לאחר שסיימתי את קורס הצוערים, וימים ספורים לאחר שקיבלתי מינוי לתפקיד קצין מנהלה וקונסול ישראל בתאילנד, נודע לנו על ניסיון פיגוע בממדי־ענק כנגד מתחם השגרירות שלנו בבנגקוק. המתחם הקרקעי, שהיה אז ממוקם ברחוב "לנג־סואן", כלל בתוכו גם את בית השגריר. משאית תופת שעשתה דרכה אל הנציגות ובבטנה חומר נפץ במשקל של כאלף קילוגרמים, נעצרה על־ידי שוטר מזדמן בגין עבירת תנועה, רחוב אחד בלבד ממתחם השגרירות — נס בלתי־נתפש שאהרהר בו לא מעט במהלך ימי חיי.

הנהג המבוהל נס על נפשו ולמזלנו נתפס שאילולא כן לא היינו יודעים עד עצם היום הזה שניסיון הפיגוע כוון נגדנו. המשאית נגררה אל המתחם משטרתי קרוב למקום האירוע וחנתה שם יומיים תמימים עד שהנהג נשבר בחקירתו והודה בכוונות. מזעזע לחשוב מה היה קורה אילו היה הפיגוע מצליח. עשרות מעובדי הנציגות, ישראלים ומקומיים, ועוד עשרות עוברי אורח תמימים, היו ודאי משלמים בחייהם.

מערכת הביטחון בישראל נכנסה למצב חירום. שנתיים בלבד לאחר הפיגוע הקשה שספגנו בבואנוס איירס, שימש ניסיון המגה־פיגוע הזה הוכחה לכך שהמוטיבציה של ארגוני הטרור לפגוע ביעדים ישראלים בחו"ל לא רק שלא פחתה אלא אף עלתה מדרגה. המזל האיר לנו פנים הפעם אולם מרכיב המזל מעולם לא היה חלק מהמרכיבים שחיברו יחדיו את תפישת האבטחה של ישראל — לא בתוך גבולותיה ולא מעבר לים. התחושה הייתה של כישלון מודיעיני.

כדי למנוע אפשרות שכישלונות כאלה יובילו בעתיד לפיגועים מוצלחים יותר, נכנסו כל המערכות הרלוונטיות לתזזית. בעצה אחת עם משרד החוץ, החליטה מערכת הביטחון לפעול בדחיפות להעברת הנציגות ובית השגריר למשכנים במבנים רבי־קומות.

עם קבלת ההחלטה הונחה סגן השגריר בבנגקוק דאז, נח גל־גנדלר, לצאת בחיפושים אינטנסיביים אחר קומת משרדים לנציגות. זה, ביעילותו, הצליח תוך זמן קצר לאתר קומה מתאימה בבניין משרדים הממוקם בלב העיר. לנוכח הדחיפות, הוחלט במסדרונות משרדי החוץ והאוצר לרכוש את הקומה בהליך בזק. במהלך חודש אפריל 1994 נחתם חוזה רכישה, הועבר התשלום והושלמה העסקה.

במאי, חודשיים לפני שעליתי על המטוס בדרכי לשליחות לבנגקוק, כבר התחילו באגף משאבים חומריים של משרד החוץ את תהליך התכנון של הנציגות החדשה. תוך זמן קצר מאוד מצאתי עצמי מוזמן ומשתתף בדיונים. לתדהמתי, עיניי המשתתפים כוונו אליי. באחת נחתה על ראשי אחת המשימות המורכבות שהוטלו עליי מאז ועד היום — לנהל מטעם המדינה פרויקט בינוי של נציגות גדולה, בארץ זרה, מול אנשי מקצוע מקומיים. כתוצאה מכך, גם הוטל עליי לתכנן ולהוציא לפועל את פרויקט מעברם של משרדי הנציגות ושל בית השגריר למשכנים חדשים.

נתקפתי חרדות. לא רק שהייתי צעיר וחסר ניסיון ניהולי מכל סוג שהוא, אלא שמעולם לא עסקתי בבינוי. את המעט שידעתי לימדו אותי סבי עליו השלום, יצחק (זכי) הוד, שהיה קבלן, ואבי עמנואל, שיבדל לחיים ארוכים — חשמלאי במקצועו. זה היה רחוק מלגרד את קרקעית בריכת הידע המקצועי שנדרש לניהול של פרויקט בסדר גודל שכזה.

התקשיתי להאמין שהסובבים אותי מתנהגים בחוסר־אחריות כה משווע. עד לעצם היום הזה אני מתקשה להבין כיצד גוף רציני כמו משרד החוץ יכול היה לקבל החלטה להניח בידיו של עובד צעיר וחסר ניסיון נציגות כה מורכבת ופרויקט כה מסובך. לימים אעבוד בחטיבת משאבים חומריים במשרד החוץ, ויחד עם ראש החטיבה, דרור גבאי, אפעל להסיר מן הפרק אפשרות להישנות הדבר. יחד פעלנו למיסוד תהליכים אשר חייבו, מאותו הרגע ואילך, הצמדת פיקוח מקצועי לכל פרויקט של בינוי המתרחש בחו"ל — הן במטה בארץ והן בחו"ל.

אבל תהליכים אלו היו רחוקים עדיין כשבע שנים אל תוך העתיד, ואני ישבתי באותם דיונים שנערכו בחודשים מאי־יוני 1994 כמי שקפאו שד.

אני זוכר שיחה עם ראש אגף משאבים חומריים דאז, אורי חלפון. זו הייתה תקופה שבה האגף שבראשו עמד היה עסוק כפי שלא היה עסוק מעולם. תוצאותיו המידיות של הסכם אוסלו של שנת 1993 יצרו סחרור במשרד החוץ. מדינות רבות, ששנים נמנעו מקשרים עם ישראל, ביקשו עתה שנפתח בבירותיהן נציגויות. התגובה של המערכת הפוליטית הייתה לנצל מיד כל הזדמנות לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם רבות מהן — על כל המשתמע מכך. אורי התרוצץ כמו משוגע בין המדינות השונות, חלקן בחלק הערבי של המזרח התיכון, מנסה להבין לא רק היכן להקים את הנציגויות וכיצד לבצע את הבינוי, אלא אף כיצד לממנן.

"עפר, יקירי," הוא אמר בחיוך אבהי כשנכנסתי לברר עמו כיצד הוא מאפשר לדבר לקרות. "אתה תתקתק את הפרויקט הזה כי אתה מסוגל. חוץ מזה, יש לך מטה מאחוריך ויש לך את אורית שתכניס אותך לכל העניינים."

"אבל אורי, אני לא מבין בזה כלום!" הקשתי עליו.

"אז תתחיל ללמוד!" הוא קבע נחרצות. "תתעמק בפרטי הפרויקט! תכיר כל שרטוט וכל חדר! תקרא חומר מקצועי ותבין את ההיגיון מאחורי ההנחיות! אתה מנהל הפרויקט! המשרד חייב שתנהל אותו בצורה מושלמת! עכשיו ברשותך, אני עוד כמה דקות יוצא למדינה עלומה אז סע לתל אביב ותשב עם אורית על הפרטים. אני סומך עליך!"

ממנו עברתי ישירות לחדרו של ראש חטיבת משאבי אנוש, עמוס נדאי, תוהה בפניו אם התפקיד לא גדול עליי, אבל על זה ארחיב בהמשך — בסיפור אחר.

אורית גלעדי־וילנברג, לימים אדריכלית ידועה ומוערכת שתכננה עבור משרד החוץ כמה פרויקטים וביניהם את אחת מספינות הדגל החשובות ביותר שלו — השגרירות בברלין, הייתה אז אדריכלית צעירה ושאפתנית בתחילת דרכה המקצועית. מאיר חליפה, ראש אגף משאבים חומריים של משרד החוץ דאז, גילה בה פוטנציאל ונתן לה אפשרות להוכיח את עצמה בתכנון פרויקט קטן בתוך מתחם משרד החוץ הישן. אבל את ההזדמנות הגדולה הראשונה שלה, תכנון השגרירות הישראלית בבנגקוק, תאילנד — נציגות בגודל של כאלף מטר מרובע — העניק לה דווקא אורי, מחליפו.

אורית, בחושיה הטובים, הבינה שהצלחת הפרויקט הכי חשוב בחייה המקצועיים עד כה, זה שהצלחתו ודאי תסייע ליוקרתה המקצועית, תלויה בתפקודו של הבחור הצעיר וחסר הניסיון הזה שישב בקצה חדר הישיבות — מבועת וחיוור.

לזכותה של אורית יאמר שהיא לא פקפקה לרגע בהצלחה של שנינו ודאגה להכניס אותי עמוק בפרטי הפרויקט. נפגשנו מדי שבוע מיד לאחר הדיון שנערך במשרד כדי להבין יחד מה היו המשמעויות שעלו ממנו על הרעיונות התכנוניים המקוריים. במהלך דיונים אלו היא סיפקה לי את כל המידע האדריכלי הנדרש כדי שאכיר את הפרויקט על כל צדיו. וכך, כשנכנסתי לתפקידי כבר הכרתי את הפרויקט, תיאורטית, מלפני ומלפנים — על כל היבטיו המקצועיים, הלוגיסטיים, האדריכליים והתקציביים.

אמרתי תיאורטית...

הנחיתה שלי ושל שרון בבנגקוק בתחילת חודש יולי 1994, הייתה... נו... איך להגדיר זאת? טוב... אני לא מוצא את המלים המתאימות. ייתכן והסיבה לכך נעוצה בעובדה שהאקדמיה ללשון העברית טרם מצאה מילים מספיק חזקות כדי לתאר את החוויה המפוקפקת הזאת.

כפועל יוצא מהדחקת הזיכרון הבעייתי הזה כל מה שנותר לי מהשבוע הראשון בעיר המלאכים הם פלשבקים טראומטיים, והרי לפניכם כמה מהם:

נחתנו בנמל התעופה "דון־מואנג" בבנגקוק מתרגשים וחוששים מפני הבאות. עמדנו מול מסוע המזוודות יותר משעה רק כדי לגלות שהמזוודה שלי נותרה בתל־אביב. בדלפקי חברת אל־על נותנים לי באדיבותם חמישים דולרים כדי לקנות חולצה, מכנסיים ומברשת שיניים. אני צריך להתחיל שבוע עבודה במקום חדש ושתי החליפות החדשות שקניתי נמצאות במזוודה שגורלה אינו ידוע.

הדבר הבא שאני זוכר הוא חפיפה אינטנסיבית עם יגאל תנורי, קודמי בתפקיד. הכול סביב ארוחות. בוקר, צהריים וערב של ארוחות עמוסות בכל מני מזונות מוזרים, כאלה שבחיים לא נתקלתי בהם ושבחיים לא הייתי מעלה על דעתי להכניס אל פי. אני יודע שאם אני לא טועם מהם אני מעליב את מארחיי — אנשי קשר רמי־מעלה החשובים להצלחתי בתפקיד. בראש רצה לי כל העת השאלה מתי לעזאזל תסתיים החפיפה הזאת ואוכל להכניס איזשהו מרכיב של נורמאליות לחיים החדשים שלי?

(אגב, המרכיב הזה לא הצליח להשתחל לשגרת־חיי עד ליום כהונתי האחרון בתפקיד הקונסול בתאילנד).

וכשכבר מסתיימת לה החפיפה הארוכה והמעיקה הזאת, הפלשבק הבא ממש מביך. אני ושרון מגיעים לנציגות, היא פונה אל משרד השגריר, שם עבדה, ואני פונה לחדרי. יגאל ומשפחתו כבר עזבו את תאילנד וזה היום הראשון בנציגות שאני הבוס — שאני בזכות עצמי. אני מניח את התיק על שולחן העבודה שלי ומביט סביבי בחדר. אני לא אוהב את העובדה שהשולחן שלי ממוקם לצד החלון. אני מנסה להזיז אותו.

באותו הרגע מופעלת בנציגות אזעקה מחרישת־אוזניים. דלתות נטרקות בשאון רב מכל עבר, אנשים צועקים ויורדים בריצה במדרגות. אני יוצא מהחדר כדי להבין את פשר העניין ושלושה מאבטחים שלא הספקתי אפילו להכירם לעומק, או לזכור את שמותיהם, צורחים עליי ודורשים שאכנס לחדר ואנעל את הדלת. אני עושה כמצוותם והם מתחילים בסריקה במסדרונות הנציגות בחיפוש אחר מחבלים.

לבי פועם בחוזקה כאשר אני נצמד לקיר המרוחק מהחלון ורק אז יורד לי האסימון שיש מצב שכל הסיטואציה ההזויה הזאת קשורה בהזזת השולחן. באותם ימים, לכל שליח רשמי בכל נציגות הותקן לחצן מצוקה בשולחן העבודה ולי שכחו לספר על כך. מספר דקות מאוחר יותר אני הבדיחה של הנציגות.

"יופי של התחלה עפר.... יופי של התחלה...", אני אומר לעצמי. "איזו פדיחה!"

הפלשבק הבא, אני ושרון יוצאים לסיבוב ראשון במכונית שרכשנו. צדי התנועה הפוכים לאלה שבהם הורגלנו בישראל. ההגה בצד ימין, ידית ההילוכים בצד שמאל. אני מצליח איכשהו לצאת מהחנייה של המלון אל הכביש כולי גאה וזחוח. אני משתלב בתנועה ונעמד אחרי תוק־תוק מעשן. שעה ורבע אחר כך, אנחנו עדיין באותו מקום ולפנינו אותו תוק־תוק. לוקח לנו עוד כשעה להקיף את הבלוק ולחזור לחניון המלון בייאוש גמור, ולא לפני שעליתי בדרך פעמיים על המדרכה.

אני מכבה את המנוע ומביט בשרון. היא מביטה בי במבט שקשה שלא לפענחו ובבסיסו משהו כמו: תגיד, נפלת על השכל? לאן הבאת אותי? אבל היא חוסכת את זה ממני ואני מודה לה על כך במבט שגם אותו לא קשה לפענח. כן. כנראה נפלתי על השכל.

הפלשבקים ממשיכים גם אל תוך השבועות הבאים שמוצאים אותי בהלם תמידי לנוכח השילוב בין עומס המשימות, מורכבותן המקצועית והמחיר הנפשי שחלק מהן גובה — כל זאת בעיקר לנוכח חוסר הניסיון שלי. אני נאלץ לזהות גופה של ישראלי, לראשונה בחיי, ולדאוג להעביר את ארונו לקבורה בישראל. זה כל־כך טראומטי בעבורי עד שהתמונות תוקפות אותי כמה ימים ולילות אל תוך השבוע שעוקב. במהלך ימים אלו אני מתקשה להכניס מזון אל פי.

אני מתרוצץ ברחבי העיר כדי לבקר חולים ישראלים המאושפזים בבתי חולים, לבקר אסירים ישראלים הכלואים בבתי כלא מאיימים, ולבקר עצירים ישראלים בבתי מעצר ברחבי המדינה. אני מתחיל להתרגל לשעות של עמידה מתחת למטוסים, חנוט בחליפה, בחום ובלחות של העיר בנגקוק, כשבאפי ריח אדי דלק, כדי להשלים בהצלחה משימות שונות ומשונות — ועוד כאלה וכאלה פלשבקים שקשורים בטיפול בדברים שהם בגדר התמודדות של פעם ראשונה בחיים.

אעצור כאן עם הפלשבקים. הנקודה שאני מנסה להעביר וודאי ברורה דיה.

תקופה של חסד אמרנו?

בטח...

אבל אל מול ההלם הראשוני, האמוציות והטראומות, קורים גם דברים חיוביים. אני נכנס בהדרגה לעבודה ומגלה על עצמי הרבה דברים שלא ידעתי. אני מגלה שאני מסתדר לא רע עם המשימות. אני מבלה שעות בלימוד וחקירה של הסביבה המקצועית שלי, בוחן לעומק את הבסיס המקצועי שנמצא בתשתית הפעלת הנציגות, בשגרה ובחירום. זה עוזר לי לייעל תהליכים ודפוסי עבודה. לא עובר זמן רב ואני כבר רואה תוצאות — אני מצליח לבצע דברים בפחות זמן, בפחות כוח אדם ובפחות משאבים.

המשוב שאני מקבל מהמטה בירושלים הוא טוב והסביבה הקרובה מגיבה בחיוב לרבים מהשינויים שאני מבצע. חלק מהפעולות שאני עושה, בעיקר בסיוע לישראלים הנקלעים למצוקה, באות לידי ביטוי בתקשורת הישראלית. המשרד מקבל עליהם קרדיט בתקשורת ומהציבור והממונים עליי במטה בירושלים מפרגנים ודוחפים קדימה. זה מחזק אותי ונוסך בי ביטחון.

יותר מזה. אני פתאום נהנה ממה שאני עושה. אני מצליח להפיק מהשגרה הכול־כך לא שגרתית שלי סיפוק אישי ומקצועי.

ברקע, מאחורי ולצדי כל אלה, קורים דברים משמעותיים שגם אם הייתה ניתנת לי תקופת חסד היא לא הייתה מאפשרת הכנה מספקת אליהם. אפרט כמה מהם.

עם כניסתי לתפקיד הוחלט במשרד החוץ להפוך את הנציגות בבנגקוק לעורף לוגיסטי לנציגויות שלנו במדינות דרום־מזרח אסיה. על כתפיי הוטל להסדיר דפוסי עבודה מתאימים שיתמכו בכך לוגיסטית. הביצוע אמור להיות מידי ולאף אחד במשרד אין עדיין את הניסיון הרלוונטי שממנו אוכל ללמוד. אני נאלץ ללמוד את העניין תוך כדי תנועה, להפיק לקחים ולתכנן השתלטות יעילה על אופרציה אדירה.

זו אופרציה שבמסגרתה אני אמור להעניק שירותים בתחומים שונים ומגוונים לנציגויות ישראל במדינות השכנות ולתווך ביניהן לבין המטה שלי בירושלים בתחומים נוספים. אחת־עשרה הנציגויות שעליי לשרת הן אלה הפועלות בקטמנדו, בינגון, במנילה, בסינגפור, בהאנוי, בהונג קונג, בטוקיו, בסידני, בקנברה, במומביי ובוולינגטון. התחומים העיקריים הם דואר, ריפוי (שליחים ובני משפחתם היו מגיעים לביצוע ניתוחים או בדיקות מורכבות בבתי החולים בבנגקוק), רכישת כרטיסי טיסה, טיפול במתמחי מש"ב (סטודנטים שמגיעים לקורסים שמארגן האגף לשיתוף פעולה בין־לאומי של משרד החוץ בארץ), רכישת מזון כשר לנציגויות שהיו חפצות בכך (הרב של חב"ד בעיר היה גם שוחט כך שניתן היה להשיג בבנגקוק עופות כשרים), רכישת ציוד משרדי, ועוד כהנה וכהנה שירותים.

במהלך אוקטובר אורית מגיעה לביקור ראשון בשטח. זה עתה סיימנו את תהליך בחירת הקבלן המבצע ובהיעדר מנהל פרויקט מקצועי, תפקידה לוודא שהוא מבין את כל האלמנטים התכנוניים. היא תבקר עוד פעם אחת במהלך הבינוי ופעם אחת כדי לקבל את הפרויקט וזהו. השאר תלוי בי וביכולות שלי לתאם בין אנשי המקצוע במטה לבין הקבלן בשטח.

החברה שנבחרה היא חברה אוסטרלית בעלת שם בין־לאומי. אנשיה יצפו ממני לקבל החלטות, לתת תשובות, להגות פתרונות ולשלם את המגיע להם על־פי החוזה לאחר השלמת החלקים השונים של העבודה. הבדלי השעות, והעובדה שהזמנים הם עדיין טרום עידן הדואר האלקטרוני, יצרו לעתים מצבים שבהם לא היה לי עם מי להתייעץ בזמן אמת — לא עם המטה בירושלים ולא עם אורית. אם אורי חלפון היה יודע כמה החלטות עצמאיות קיבלתי בשל העובדה הזאת במהלך הבינוי, כאלה שהשפיעו על התוצאה המוגמרת, ודאי היה פועל להשבתי ארצה — אולי אפילו לפיטוריי לאלתר מהמשרד. אבל בהיעדר אינסטנציה אחרת ולאור דחיפות העניינים, חייתי טוב עם ההחלטות שקיבלתי. אחרי הכול, כולם דאגו להזכיר לי כל העת שאני מנהל הפרויקט. "אם אני המנהל," שכנעתי את עצמי בזמנו, "אז שילמדו לחיות עם ההחלטות שלי!"

אני משלים בקושי שלושה חודשים בעיר והדבר הבא שקורה ומשפיע משמעותית על העבודה שלי הוא החלטת חברת התעופה הלאומית שלנו להפעיל שלוש טיסות שבועיות, ישירות, בין תל־אביב לבנגקוק. עד לאותו מועד הייתה לאל־על טיסה שבועית אחת בלבד. באחת, קופצות הסטטיסטיקות הקונסולריות: יותר לקוחות, יותר עומס על המדור הקונסולרי בנציגות, יותר מקרים של ישראלים במצוקה המחייבים התערבות אקטיבית שלי, יותר בעיות של ישראלים עם החוק, יותר חולים, יותר פצועים, יותר נפגעי סמים, ופטריות הזיה — יותר מהכול!

עשרות ישראלים מתדפקים מאותו רגע על חלונות השירות הקונסולריים בנציגות. חדר ההמתנה צר מלהכיל אותם ותורים ארוכים מתחילים להשתרך. אנחנו מתקשים לעמוד בעומס. אני מסיט למדור הקונסולרי זמנית עובדים ממדורים אחרים ומעביר להם הדרכה חטופה. במקביל אני פועל לגיוס עובדים נוספים. לוקח לי חודשיים להתאפס על המצב החדש תוך הכפלת מספר העובדים העוסקים בעבודה הקונסולרית. במהלך החודשיים הללו אני מוצא את עצמי לא מעט פעמים מתגבר פיזית את המדור, יושב ומכין דרכונים, מקליד נתונים למערכות, מנפיק פיזית אשרות ומסמכים נוטריוניים אל תוך הלילה.

למזלי, עובדים עמי אנשים נהדרים. לק פרמשיט, העוזרת המקומית שלי, היא עובדת תאית שהקדישה את חייה לעבודה בנציגות הישראלית. היא גלגל ההצלה שלי. גאה, מלאת מוטיבציה, אוהבת את ישראל, אוהבת את עבודתה. היא תמיד שם כשאני צריך אותה, תמיד בסבר־פנים טובות, מלאה בכוונות טובות, יעילה ונאמנה. היא מפצה על חוסר הניסיון שלי. אני למד להעריך אותה יותר ויותר ככל שעובר הזמן. לירון גל־גנדלר, רעייתו של סגן השגריר נח, ולימים יושבת ראש ארגון בני/בנות הזוג של עובדי משרד החוץ, אחראית להנהלת החשבונות. מקצועית, מדויקת, ישרה ובעלת חוש צדק מפותח. היא נותנת לי שקט בנושא ניהול הכספים — שקט שאני צריך כמו אוויר לנשימה. ושרון רעייתי, שמופקדת על הטיפול בישראלים באחד מהמדורים הקונסולריים המורכבים של ישראל ברחבי העולם, ובזכותה אני ישן טוב בלילה.

"רגע!" אני מתחנן לנסיבות. "תנו להבין היכן אני נמצא! תנו לי לנשום!"

"תשכח מזה," הן עונות לי וחוככות את ידיהן בהנאה, "חכה. חכה. יש לנו עוד כמה הפתעות בשבילך."

ועוד איזה הפתעות...

אני מקרטע לתוך שנת 1995, עדיין מנסה להתאקלם, עדיין מתרוצץ בין בתי חולים, בתי מעצר, בתי כלא, חדרי מתים ושדות תעופה, עדיין מתמודד עם הענקת שירותים לאחת־עשרה נציגויות ביבשת וחורש את העיר יחד עם רבקה, רעייתו של שגריר ישראל בתאילנד מרדכי לוי, כדי למצוא דירת שרד ראויה למעבר השגריר ומשפחתו, וכל אלה על בסיס יומי — ועל שולחני נוחתת מטלה שמחזירה אותי כמעט לנקודת ההתחלה.

ממשלת ישראל מחליטה לייבא דווקא מתאילנד את רוב העובדים הזרים המגיעים ארצה לעבוד בתחומי החקלאות והבנייה. בעקבות החלטה זו, היא מאשרת מכסת ייבוא במספרים שטרם נודעו בארץ.

אעצור לרגע קט ואסטה מהכרונולוגיה כדי לתת קצת רקע בעניין.

האינתיפאדה הראשונה, שהחלה בדצמבר 1987, ורבים טוענים שנמשכה עד לחתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993, הובילה לשיבושים קשים בענפי החקלאות והבנייה בישראל. המחסומים, הסגרים והאנטגוניזם הרב שהלך ונבנה בין העמים, הוביל להפסקה כמעט מוחלטת של עבודת הפלסטינים אצל מעבידיהם הישראלים. נוכח לחצים שצפו ועלו ממעמקי המשק, ובעיקר מענפיי החקלאות והבנייה, החליטה הממשלה במהלך שנת 1989 לייבא לישראל באופן זמני, ובמידה מוגבלת, עובדים זרים שימלאו את החללים שהותירו אחריהם העובדים הפלסטינים.

בשנים הראשונות מיששה ישראל את דופק שוק העבודה הזר. מכסות הייבוא שניתנו למגזרי העבודה השונים חייבו ייבוא של עובדים בשיעורים צנועים. היא ייבאה אותם ממספר מדינות, שהעיקריות שבהן היו רומניה, פיליפינים, סין ותאילנד. הסכמי אוסלו, אשר החמירו את מגבלות כניסתם של פלסטינים לשטחים שבשליטה ישראלית, או תחת אחריות ביטחונית ישראלית, וכן ריבוי מקרי דקירה של פלסטינים את מעבידיהם הישראלים, בעיקר בתחום החקלאות, חייבו את הממשלה לנסות ולמצוא פתרון ממוסד וקבוע לסוגיית העובדים הזרים.

עד אז, כבר הצטבר מספיק ניסיון בהעסקת עובדים זרים והזרקור כוון לעבר העובדים התאילנדים. טענתם העיקרית של המעסיקים הייתה שמעבר לחריצותם הרבה ומזגם הנוח, עובדים אלו הוכיחו כושר הסתגלות מרשים לתנאים הקשים של מזג האוויר הים תיכוני ושל אדמת ישראל. במהלך השנים קראתי מאמרים ועבודות שנכתבו על העובדים התאילנדים בישראל. גיליתי תמימות־דעים בין החוקרים השונים שטענו שהזמן הוכיח שעובדים אלה, יותר מכל האחרים, תרמו רבות לחיזוקו ולהתפתחותו של המגזר החקלאי בישראל.

ולהמחשת העניין, בשנת 2009 התפתח דיון בארץ באשר לצמצום מכסות ייבוא העובדים מתאילנד. עקב כך, הזמין ארגון מגדלי הירקות עבודת מחקר שבדקה את איכותם ותרומתם של אלו. הנייר שהתקבל טען כי עבודת העובדים התאים "איכותית יותר מעבודת הישראלים, בייחוד בשל התמדתם בתחום, וצבירת ניסיון ומיומנות בעבודה החקלאית. יתרונות נוספים הם: זמינות, יסודיות, אחריות ומוסר עבודה גבוה."[1] עוד טען המסמך כי העובדים התאילנדים עדיפים על הישראלים, למרות שעלות העסקתו של עובד תאי "שווה ולעיתים גבוהה מעלות העסקת עובד ישראלי. המעסיק מחויב בעלויות מחיה ובאגרות והיטלים שאינם רלוונטיים בהעסקת עובד ישראלי... רובם ככולם של העובדים התאילנדים חוזרים לבתיהם עם סיום העסקתם. לא ידוע על עובדים תאילנדים שהקימו כאן משפחות או השתקעו בארץ.... בתקופת עבודתם, התאילנדים מתגוררים בישובים הכפריים ומוציאים סכומים לא מבוטלים למחייתם, כך שחלק מהשכר שמשולם להם נשאר במשק הישראלי."[2]

ואכן, כבר במהלך שנת 1994, רבים בישראל הבינו, ואף חוו ממקור ראשון, את היתרונות שיש לעובדים התאילנדים לא רק לעומת מקביליהם הישראלים אלא גם לעומת כל מתחריהם הזרים. אם עד לסוף אותה שנה יובאו ארצה כמה עשרות מהם בשנה, נפתחה שנת 1995, כאמור, בהחלטת ממשלה להגביר משמעותית את ייבוא העובדים מתאילנד. אם עד לאותו הרגע התנסיתי בהנפקה של אשרות עבודה כאלה בהליך פשוט שלא חייב היערכות מיוחדת, עתה קרה משהו שחייב אותי להיכנס לעובי הקורה בתחום חדש שלא הייתי בקי ברזיו.

בחזרה לרצף העניינים.

בחודשים הראשונים של 1995, נחת על שולחני מברק ממשרד הפנים המודיע לי על אישור גורף להנפקה של אלפי אשרות עבודה לעובדים מתאילנד — בזמן הקצר האפשרי. אני זוכר שהתקשרתי ישירות לשולח המברק במשרד הפנים בירושלים. "נפלה טעות במברקך," טענתי, "יש במספר שני אפסים מיותרים."

האיש מעברו השני של הקו צחק. "אדוני הקונסול, באמת תהיתי מתי תתקשר. לא. אין כאן טעות. המספר מדויק!"

אני מחוויר. מזל שהוא לא רואה את פניי באותו הרגע. "בסדר," אני אומר לו, מנסה להתעשת. "תנו לי כמה ימים כדי לחזור אליכם עם תובנות."

"אין לנו הרבה זמן. אבל אל תדאג, נעבור את זה ביחד," הוא מרגיע אותי. "הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה להתחיל לייבא למדינה בסיטונות עובדים שלא עומדים בקריטריונים בסיסיים."

אני זוכר בבהירות רבה איך בהיתי במסך המחשב בביתי באותו לילה נטול־שינה. "מאיפה מתחילים?" אני שואל את עצמי. "מה אני מבין בזה?" יותר מדי משימות נפלו עליי בחודשים האחרונים שחייבו ניסיון שנעדרתי ושנאלצתי ללמוד לעומק כדי להעניק להם פתרון מושכל. עכשיו, למרות שאין לי הרבה זמן לנסות ולהבין את הסוגיה לעומקה, מצפים ממני לפעול במהירות.

מה שהיה לי ברור הוא שעליי למסד הליך חדש של סינון, בדיקה ואישור של העובדים המגיעים לעבוד בישראל. ההליך הישן לא יכול היה להימשך! המספרים היו קטנים וקל היה, יחסית, לבקר את התהליך. במספרים כה משמעותיים לא נוכל לסמוך על ההליכים הפנימיים של חברות כוח האדם המקומיות. גם היה לי ברור שזו רק יריית פתיחה. מעתה תאשר הממשלה מכסות דומות באורח שוטף וזאת משום שהמכסות החדשות שניתנו לא נבעו רק מהכוונה להוסיף עובדים חדשים לאלה הנמצאים כבר בארץ, אלא נבעו בין היתר גם מהצורך למלא מכסות של עובדים שסיימו את פרק עבודתם והמעסיק מחפש להחליפם בחדשים.

מאותו הרגע ועד להנפקת האשרות אני נמצא בלחצים מכיוונים שונים. התאחדות הקבלנים והתאחדות האיכרים שולחים משלחות לבנגקוק להיפגש עמי. בפגישות אלו, שאגב היו ידידותיות מאוד, הם מספרים עד כמה קריטית מהירות הטיפול להצלת הכלכלה של הענפים שלהם ורומזים כי עליי, ועליי בלבד, מונחת האחריות לכך. הם מרביצים בי ציונות ואני עושה כל שלאל ידי לשמור על קור־רוח.

גם חברות כוח אדם ישראליות ומקומיות מפעילות לחצים. אני מקבל טלפונים מאנשי קשר ומנכבדים אחרים שדורשים פתרון מידי.

אנשי משרד הפנים הם נקודת אור בכל הכאוס והלחצים הסביבתיים. אני עובד שם עם אנשים שמבינים עניין, אנשים שכבר מכירים היטב את תחום העובדים הזרים ושצברו ניסיון בעבודה מול חברות כוח־האדם. הם עובדים עמי בשקט, בקור־רוח ועם ראש פתוח. אני מנצל את זה כדי לכתוב ניירות שמפרטים את הרעיונות שלי. הם שולחים רעיונות משלהם. התהליך הוא תהליך של סינרגיה והוא מתבצע בלילות במחשב הביתי שלי. חשוב לנו לוודא שהרעיונות שנראים ישימים בצד המשגר (תאילנד), יהיו מקובלים וישימים גם בצד המקבל (ישראל).

שבועיים אל תוך תהליך ההתייעצות ההדדית הזאת, משרד הפנים מאשר את ההליך כפי שסיכמנו אותו בכתובים. הרעיון המרכזי עליו הוא מבוסס הוא הפעלת קשר ישיר בין התאחדות הקבלנים והתאחדות האיכרים אל מול חברות כוח אדם תאיות כדי להוריד מתווכים ולחסוך זמן וכסף בשני הצדדים. התהליך מורכב מכמה שלבים: השלב הראשון הוא החלטת ממשלה; השלב השני הוא החלטת ההתאחדויות כיצד לחלק את המכסות וקבלת אישור משרד הפנים לכך; השלב השלישי הוא אישור מפורט שנשלח ממשרד הפנים לנציגות, שמפרט את המכסות שאושרו ומציין את המספר המדויק של העובדים שיקבלו חברות כוח האדם השונות; השלב הרביעי נעשה כבר בצד שלנו, בנציגות. אנו מודיעים לחברה על המכסה שקיבלה והיא מציגה בפניי, בעבור כל עובד ועובד, את האישורים האלה: תעודת יושר, בדיקות רפואיות תקינות, אישור על ביצוע הכשרה מתאימה וכרטיס טיסה. השלב החמישי והאחרון — אנחנו בודקים שהכול תקין, מזמנים לראיונות אם נדרש ומנפיקים את האשרות — קבוצתיות או בודדות, לפי הצורך. אצלנו גם מנוהלות הרשימות של מי קיבל מה, מתי וכמה.

הלחץ גובר אבל אני לא מסכים לחתום אפילו על אשרה אחת. מבחינתי ההליך עדיין לא סגור מכל הכיוונים. מהרגע הראשון בתפקיד, שעה שהתחלתי לבדוק ולחתום על אשרות לעובדים מתאילנד, הבחנתי, ואף דיווחתי למטה, על לקונה בתהליך הישן. האישורים הרפואיים התקבלו מרופאים עמם עבדו חברות כוח־האדם וקשה היה לסמוך על מהימנותם. הפתרון שהצעתי היה להעביר להחלטתנו את זהות הרופאים והפעלת מנגנון שידאג להחלפתם מדי תקופה.

בהתייעצות עם עמיתים משגרירויות של ארצות־הברית, בריטניה, קנדה ואוסטרליה, ומבדיקה שערכתי עם אנשי מקצוע מתחום הרפואה שמוכרים היטב לשגרירות, אספתי שמות של כמה רופאים ומעבדות רפואיות בעלי רמת אמינות גבוהה. עם המידע הזה ביד, הרכבתי רשימה של רופאים ומעבדות. מאותו הרגע, חייבתי את חברות כוח־האדם לשגר את העובדים הפוטנציאליים לבדיקות אך ורק אצל הרופאים והמעבדות המאושרות.

מצאתי את עצמי חותם על האשרות האחרונות כשמונה שבועות לאחר שמשרד הפנים הנחית על שולחני את האתגר הזה. במהלך השבועות הללו גייסתי את כל עובדי הנציגות לסייע בבדיקת החומר ובהנפקת האשרות. עבדנו אל תוך הלילות ועמדנו במשימה.

ביוני 1995 העברתי את השגרירות ואת בית השגריר למשכנים חדשים, לאחר תקופת בינוי וחיפושים אחר דירת שרד שארכה שמונה חודשים. אורית הגיעה לבקר וקרנה מנחת כאשר זכתה לתשבחות מכל עבר. אכן. השגרירות החדשה הייתה יפה וייצוגית ומאובזרת במיטב הטכנולוגיה. היא גם הפכה הרבה יותר בטוחה. כל העובדים קרנו מאושר והיה נדמה שדבר לא יכול להשבית את השמחה.

השמחה שלי, גם אם לא הושבתה, הייתה מהולה בעצב — הרבה עצב. המעבר ממתחם הנציגות הישן, שהיה קרקעי וחייב שומרים מקומיים, עובדי תחזוקה וגננים, חייב עתה את פיטוריהם של כמה וכמה מהם. המשימה הקשה הזאת נפלה בחלקי. היא הכבידה על לבי והדירה שינה מעיניי. היום, ממרחק של יותר מעשרים שנה, אני מבין שהעניין, כמו עניינים רבים אחרים שנחתו עליי באותה שנה מכוננת, איננו דבר שבשגרה. רבים מהקולגות שלי פיטרו במהלך קריירה שלמה פחות עובדים משנאלצתי אני לפטר בחודש מאי 1995.

תקופת חסד?

בטח...

[1] פרופ' קמחי אייל, צבן שאול, אור צביקה, "העובדים התאילנדים בחקלאות: עמדות החקלאים ביחס לסוגיות מרכזיות והשלכות אפשריות של צמצום ההקצאה, נייר עבודה המוגש לחברת אגרקסקו", דצמבר 2009, אתר האינטרנט של ארגון מגדלי הירקות.

[2] שם.