מאיר עמית – האיש והמוסד

פרק 1 הילד הכי קטן בכיתה

הציר הראשון תקף אותה בבוקר, כשהרימה את האבן הכבדה שבה השתמשה כדי לנפץ אבנים קטנות יותר, שאחר כך תפזר בין שני החוטים שסימנו את תוואי הכביש. היא עצרה רגע ותהתה אם מקור הכאב היה ברחמה או בגבה. ציר נוסף חתך בבטנה. עתה לא היה לה ספק. היא אמדה את ערֵמת האבנים שמולה ואת פיסת הקרקע החומה שהיה עליה לכסות. אחר כך הציצה בשורה הארוכה של חבריה וחברותיה, מנפצי האבנים שישבו לאורך הכביש הנסלל. אם תפסיק כעת, תקטן תפוקתה של הקבוצה כולה והיא לא תעמוד במכסה היומית. במאמץ, הרימה את האבן וכתשה בה עוד כמה אבנים ל"דֶבֶּש".1 כדי להתעודד, המהמה לעצמה פזמון שנפוץ באותם ימים בקרב חבריה ל'גדוד העבודה':

עַל שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת

אַרְמוֹן רַב תִּפְאֶרֶת2

החברים אהבו במיוחד את הפזמון. הוא נכתב על 'בית טריידל' במושבה כנרת, מלון אורחים מפואר שאכן דמה לארמון. חברי 'גדוד העבודה', וביניהם חיה סלוצקי ובעלה שמעון - התגוררו בחדרים נמוכי התקרה שבקומת המסד שלו, אשר נבנו מלכתחילה למשרתים ולצוות העובדים במלון.

חיה שבה ופיזמה, כשקולה נמוג ככל שהצירים התגברו, והערֵמה שלפניה הלכה וקטנה. לבסוף, הִכתה באבן הגדולה על אחרונות האבנים, פיזרה אותן בידיה על פני הקרקע, ואמרה לחברתה שישבה לידה: "אני יולדת."

אחרי דקות ארוכות נמצאה עגלה, וחיה הונחה על גביה, נדקרת בשבבי האבן שנשארו שם. שלוש שעות של טלטולים לאורכו של תוואי הכביש שעוד לא זופת הביאו אותה אל טבריה. שם, בבית החולים הסקוטי, ילדה את בנה, מאיר.

יומיים אחר כך - שבה עם התינוק אל אתר העבודה. הוא היה צרור ביריעת בד גדולה על גבה, וכשבכה - פרשה הצִדה להיניק אותו. כשגדל מעט ונגמל - השאירה אותו במקום מגוריהם ב'בית טריידל'. הקיץ עמד במלוא עוצמתו והפעוטות של כל חברות הגדוד הונחו בתוך מיטות עץ דמויות לולים על שפת הכנרת, כדי שהמים יצננו אותם. בערב, בכוחותיהן האחרונים היו החברות פוגשות את צאצאיהן, ומבלות איתם שעה קלה לפני שיפרשו לשנת עמלים כבדה.

באותה שנה, ממזרח לתל אביב, קמה שכונה שנקראה 'עיר גנים'. זו תהיה נחלתה של משפחת סלוצקי בארץ ישראל, והם יגיעו אליה מקץ שנתיים נוספות, שבהן ינדדו בירושלים ובתל אביב. 'עיר גנים' - שתיקרא לימים 'רמת גן' - לא היתה אז שכונה עירונית כי אם יישוב סְפר לכל דבר שממזרח לו - עד לפאתי פתח תקווה - השתרעו שטחי בור ושדותיהם של כפרים ערביים. באוויר עמד ריח רע שפלטו מימיו העומדים של נחל מצרארה, ועננים סמיכים של יתושים וזבובים ריחפו על הגבעות הקירחות. באחד הימים, שכרה חיה עגלון מתל אביב ונסעה עמו למקום מגוריהם החדש, כשעל ברכיה מאיר בן השנתיים. כשהגיעו למקום, גער בה העגלון: "מילא את משוגעת לעבור הנה, אבל למה את סוחבת איתך את הקטנצ'יק?"

מיד עם הַגיעהּ של משפחת סלוצקי לרמת גן, נקשרה לראשם מידה של תהילה. לכאורה לא היה בהם דבר גדול מן החיים: שמעון היה מנהל חשבונות בהכשרתו וחיה - מורה. כמו זוגות רבים באותם ימים, הם הכירו זה את זו במפגש ציוני כלשהו באוקראינה, וכמו צעירים רבים - החליטו גם הם לעלות לארץ ישראל. אלא שהם עשו כן במסגרת קבוצת העולים הראשונה שהגיעה ארצה אחרי מלחמת העולם הראשונה, באונייה 'רוסלאן', שפתחה את ימי העלייה השלישית,3 ומיד עם בואם פנו לקחת חלק במפעל ציוני-מיתולוגי אחר. ביחד עם חברים נוספים ייסדו את גדוד העבודה, שבראשו עמד יצחק שדה, ופנו לעבוד בפרויקט הראשון של הגדוד: סלילתו של כביש טבריה-צמח.

בשנת 1923, כשהגיעו לרמת גן, כבר פיעמה בהם תודעה פועלית מבוססת. הם מצאו ספק כפר, ספק עיירה שיושביה מפולגים ל'פועליים' ו'בורגנים'. הראשונים השתייכו לתנועות הציוניות הסוציאליסטיות ואילו האחרים - לפלג הציוני-ליברלי שדגל בהתיישבות עירונית או כפרית לא שיתופית. חיה, בעלת האידיאולוגיה הנחרצת, שייכה עצמה מיד לפלג הפועלי, וקיימה קשרים הדוקים עם יושביה של שכונת בורוכוב הסמוכה (לימים גבעתיים). היא עבדה כגננת ואת שעות הפנאי שלה השקיעה בפעילות נמרצת ב'ארגון אמהות עובדות', ובמהלך השנים היתה לאחת מראשיו. היא יצאה לשליחויות בחו"ל, ולימים, אחרי מלחמת העולם השנייה, תתגייס ל'אונר"א' ותפעל במשך שנה תמימה במחנות הפליטים באירופה, כשהיא לבושה במדי הצבא האמריקני. עם קום המדינה תפעל מטעמה במדינות אמריקה הלטינית, ואחר כך תהיה חברה בגוף המנהל של הקונגרס היהודי העולמי, ותבלה תקופות ארוכות בארצות הברית.

סולם הקדימויות שלה היה ברור: ראשית המפלגה; אחריה - העם, ורק לבסוף - הטיפול בבעלה ובשני ילדיה - מאיר ואחותו הצעירה אראלה שכונתה 'אלה'. בסדר הנוקשה הזה, לא היה מקום לחיבוקים, לנשיקות או לגינוני חיבה, אך את מקומם של אלה תפסו בחייהם של מאיר ואחותו, אראלה, הדוגמה האישית והתוויית הדרך. שני הצאצאים למשפחת סלוצקי למדו להסתפק במועט, להתמקד במטרותיהם והעיקר: לעולם לא להתלונן ולא להפגין קושי.

בהיעדרה של חיה, מילא שמעון את תפקיד האם בבית. הוא היה איש רך דיבור, נעים הליכות ונוטה לפשרות. בזכות תכונותיו אלו מצא מסילות לליבותיהם של פועלים ובורגנים כאחד, ובבחירות שהתקיימו שנה לאחר שהגיע לעיר גנים - שבינתיים שינתה את שמה לרמת גן - נבחר ליו"ר הראשון של המועצה המקומית. את מאיר רשמו לגן הילדים בשכונת בורוכוב. הוא היה קטן, מנומש ונחבא אל הכלים. המבוגרים, ובעקבותיהם גם חבריו, כינו אותו "מיידלע" - "ילדונת" ביידיש. על אף קומתו הזעירה, היה שובב, ובילדותו נהג לעמוד על מרפסת ביתו, ליידות אבנים אל גג הכניסה לדירתם של סבו וסבתו שחיו בקומת הקרקע של בית המשפחה, ומיד להסתתר. כדי שלא יפרוק עול, מסרו אותו הוריו העסוקים בימי פגרת הקיץ לידי בן דודו שהיה חבר ב'אגד', ומאיר היה מבלה את ימיו בטיולים באוטובוס, יושב בספסל הראשון מאחורי גבו הרחב של בן הדוד וגומע בעיניו את הנוף המתחלף, או מנקב את כרטיסי הנוסעים.

בשנת 1927, עם הגיע זמנו של מאיר לחבוש את ספסל הלימודים - נפתח ברמת גן בית הספר הראשון. הוא שכן בצריף שנבנה בראש גבעה מדלתות של בתים הרוסים שהביא עמו עולה חדש מריגה. גם על בית הספר ההוא, כמו על כל בתי הספר הראשונים בכל היישובים החדשים, רווחים עד היום סיפורים שעיקרם החום המעיק ששרר שם בקיץ ומי הגשמים שחדרו אל הכיתות בחורף. לימדו שם גננת ומורה, ששכרן שולם להן בפתקאות שנחתמו על ידי המועצה והיו תקפות כאמצעי תשלום בחנויות היישוב. באחד מלילות החורף קמה רוח עזה וקטפה את בית הספר ממקומו. לשמעון, ועוד יותר מכך לחיה - היה זה אות לכך שמאיר צריך להתחנך בבית ספר "אמיתי". ברוח תפיסתה הסוציאליסטית, בחרה חיה בבית הספר של שכונת בורוכוב.

במהלך לימודיו, הוקפץ מאיר בשתי כיתות, ועתה נוסף אל מראהו הילדותי גם גילו - שהיה צעיר בשנתיים מזה של בני כיתתו. הדבר לא מנע בעדו מלהצטרף אל קן בורוכוב הידוע של תנועת 'הנוער העובד' ולפעול גם שם בחברת בני נוער שהיו בוגרים ממנו. את בית הספר היסודי סיים בהיותו בן שתים-עשרה. גם הפעם העבירה אותו חיה למוסד שהלם את האידיאולוגיה שבה דגלה - בית ספר חדש שנפתח בקיבוץ גבעת השלושה וחינך את תלמידיו ברוח של חלוציות.

לימים, יתבסס המוסד, תוכנית הלימודים שלו תורחב, ורבים מבוגריו יהפכו למנהיגים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, הפוליטיקה והתרבות. בינתיים, היה זה בית ספר דו-שנתי ששכן במתחם זמני שהוקם בחצר הקיבוץ. מאיר היה הצעיר והקטן בכל תלמידי המחזור הראשון, אך הדבר לא מנע בעדו להשתלב בקרב התלמידים הבוגרים ממנו, שחלקם חיו בתנאי פנימייה, ולקחת חלק ביצירתם של חיי החברה הגדושים סיפורים ו'צ'יזבאטים', שאִפיינו את המקום.

בית הספר ב"גבעת השלושה" הציע לתלמידיו רק שתי שנות לימוד, ובני מחזורו של מאיר עברו משם כמעט כאיש אחד לבית הספר החקלאי 'כדורי' שלמרגלות התבור. לחיה היה זה אך טבעי שמאיר ילמד גם הוא באותו המוסד, אך שמעון, בצעד יוצא דופן, התריס נגדה: "מאיר קיבל מספיק חינוך סוציאליסטי. הגיע הזמן שיזכה לחינוך של ממש."

בתל אביב התקיימו באותם ימים זה בצד זה שלושה בתי ספר על-יסודיים: המרכזי שבהם היה 'גימנסיה הרצליה', ששמרה על צביון לאומי-ציוני. לצִדה פעלה גימנסיה לעם (לימים 'גימנסיה נורדיה'), שייצגה תפיסה פועלית ונוסדה על ידי קבוצת מורים ומהנדסים במסגרת של אגודה שיתופית - 'קואופרטיב חבר המורים' - במטרה לאפשר להורים שאמצעיהם מצומצמים להקנות לילדיהם השכלה תיכונית מלאה. בית הספר השלישי - 'הגימנסיה הריאלית בלפור' - היתה מוסד פרטי, יוקרתי ובררני, שהעניק לתלמידיו השכלה עברית לאומית אך גם מדעית, וזאת ברמה גבוהה שתבטיח את התקבלותם לאוניברסיטה.

הגימנסיה שכנה ברחוב מזא"ה בתל אביב, ליד מגדל המים ההיסטורי של העיר. מוריה נבחרו בקפידה, ורובם גויסו מקרב משכילי מזרח אירופה. כיאה לכינויה - 'גימנסיה ריאלית' - הורחבה תוכנית הלימודים בעיקר באנגלית, במתמטיקה, בפיזיקה ובכימיה. מאיר הצטיין בכל המקצועות הללו, דבר שלא מנע בעדו מלהוסיף ולפעול בסניף 'הנוער העובד' ואף להתגייס ל'הגנה', שם שימש "רץ" - שליח המעביר מסמכים והודעות בין מרכזי ה'הגנה' השונים באזור רמת גן ושכונת בורוכוב. אחר כך הפך לצופה והוצב בגבעת רמב"ם (אחת משתי הגבעות שעליהן בנויה גבעתיים) לצפות ממרחק במתרחש בכפר הערבי סלאמה ובבסיס הבריטי בתל ליטווינסקי (היום - תל השומר). משהוכיח עצמו בתפקיד - נשלח ל'קורס מאותתים' - קַשרים שהתמחו בהעברת מסרים למרחקים באמצעות 'סמאפור' - איתות דגלים.

עם סיום לימודיו של מאיר בגימנסיה, ציפו מוריו ואביו שכמו רבים מבני המחזור - יירשם לאוניברסיטה העברית בירושלים. אך הרוח האינדיווידואליסטית שריחפה בחדרים גבוהי התקרות של הגימנסיה לא מחקה את הערכים שספג בביתו, בבית הספר בשכונת בורוכוב ובגבעת השלושה. במשך שתי שנות לימודיו בגימנסיה לא החמיץ מאיר אפילו פעולה אחת בסניף בורוכוב של 'הנוער העובד', ובקיץ של שנת 1938, קצת לפני שסיים את לימודיו בגימנסיה - הודיע להוריו: "אני הולך לקיבוץ."

בעת ההיא כבר נשלם השינוי שעברו תפיסותיו הפועליות של שמעון סלוצקי. לדידו, חלוציות, עמלנות ובניין הארץ התבטאו גם בניהול של מוסדות פיננסיים וציבוריים לטובת הכלל. הוא ייסד צרכניות אחדות ברמת גן ובסביבה, והיה בין מקימיהם של חברת הביטוח 'הסנה' ושל בנק מקומי זעיר שנקרא 'שרון'. ב-1933 ייסד גם את קופת המִלווה של העובדים ברמת גן וניהל אותה בהתנדבות. החלטתו של מאיר היתה בעיניו בזבוז נורא. "בשביל זה הלכת לגימנסיה?" שאל בתסכול.

"גם בקיבוץ צריך חברים משכילים," חיה השיבה במקומו של בנה והוסיפה: "הוא צריך לתת משהו לארץ הזאת לפני שילך ללימודים."

מניעיו של מאיר, לעומת זאת, היו מורכבים יותר: בבית סלוצקי, כמו ברוב הבתים ביישוב העברי, החיים היו צנועים. הקיבוץ אמנם הציע חיים צנועים עוד יותר, ובנוסף - גם ויתור על הרכוש הפרטי ועל החלטות הקשורות לגורל האישי, אך כנגד זאת העניק לחבריו דבר מה גדול ומכריע: חיים בעלי משמעות. ביסוס היישוב היהודי בארץ ישראל היה המטרה העליונה, ומי שהתגייס להגשמתה בדרך של התיישבות וקביעת גבולותיה של היישות המדינית שתקום כאן בעתיד - השתייך לאריסטוקרטיה ההולכת בראש המחנה. זו היתה אריסטוקרטיה של קבצנים. חבריה חיו מחצי ביצה ביום, ריבה שדוללה במים, ירקות מגידול עצמי וחלב במשורה, אך חוו תחושה של שלמות על שהם עושים את הדבר הנכון. גם מי שלא פנו להתיישבות חשבו כך, וכשה'קיבוצניקים' הגיעו לעיר, אפפה אותם הילה שבתקופות מאוחרות יותר, אחרי קום המדינה, תהיה מנת חלקם של מצביאים ושל לוחמים ביחידות מובחרות.

את דמיונו של הנוער כבשה באותם ימים דמותו של שומר שדות צנום וקטן קומה, שחי בשייח' אברק, ליד הכפר הערבי קוסקוס טבעון: אלכסנדר זייד. דמותו, רכוב על סוס, ועברוֹ שהיה גדוש התכתשויות עם ערביי הארץ - תאמו היטב את תדמית 'היהודי החדש' שאליה כיוונה התנועה הציונית והפכו אותו לגיבור תרבות. ואולם, כשקרא לנוער להקים קבוצת רועים שתסייע לו בהגנה על אדמות הקרן הקיימת בעמק יזרעאל מפני פלישה של רועים ערבים - נענו לו רק שלושה צעירים, חברי הנוער העובד, שהגיעו ב-13 באוגוסט 1935 אל תחנת קריית חרושת של רכבת העמק. רק לאחר זמן הצטרפו אל אלה חברים נוספים, והקבוצה התגוררה בשלושה צריפים בפאתי קריית חרושת והתקיימה בצמצום מעבודות מזדמנות מחוץ ליישוב.

בשנת 1938, עבר הקיבוץ מקריית חרושת אל גבעת שייח' אברק, בסמוך למעונו של זייד, ואנשיו הקימו שם מחנה. התקופה היתה שקטה יחסית, אך זכרם של מאורעות 1936 היה עוד טרי, ומאורעות 1939 כבר נראו באופק. בכל היישובים יישמו את לקחי המאורעות הקודמים והקימו ביצורים: שני קירות של עץ ובתווך - שכבת חצץ. בקיבוץ החדש, שלא כמו בשאר היישובים, החומות נבנו מאבנים שנלקחו מחירבת טבעון הסמוכה, שהוקמה בתקופה העות'מאנית. ביניהן קמו כל המוסדות הנחוצים לחיי קיבוץ: מכבסה, חדר אוכל וגם חדר ילדים, שדייריו עוד נישאו ברחמי אמותיהם. גם שֵׁם נמצא לקיבוץ - אלונים, על שם עצי האלון שצמחו באזור ושימשו לתעשיית הפחמים של הבדואים בקוסקוס טבעון. כמה מאנשי הקיבוץ הקימו גם הם תעשיית פחמים. אחרים החלו לגדל ירקות, לטעת עצי פרי ולזרוע שדות חיטה בין קימורי הגבעות. בערבים קיימו אספות שבהן התלבטו במרץ בשאלות אידיאולוגיות וגם יום-יומיות. אורח הכבוד והפוסק היה אביו הרוחני של הקיבוץ - אלכסנדר זייד, שביתו ניצב במרחק של פחות מקילומטר מן המשק. באחד מערבי הקיץ של שנת 1938, כשעשה את דרכו לאסֵפה כזאת - נורה מן המארב ומת.

בדיוק בתקופה ההיא, שבה נולדה לקיבוץ הצעיר דמות אב להתאבל עליה, הגיע לשם מאיר, ביחד עם כמה מחניכי הנוער העובד. השנה היתה 1939, והערך היסודי בחיי המשק היה העמל: חברים הוערכו ותויגו על פי הענף שבו עסקו ומידת המאמץ שהעבודה בו צרכה. מאיר שובץ לענף התובעני ביותר - כבשני הסיד שהוקמו בפאתי הקיבוץ וייצרו סיד-כַבוי לענף הבנייה. מקץ כמה שבועות עבר לעבודה מתישה לא פחות במפעל הפחם. הוא עמל בחטיבתם בגרזן של ענפי אלון ובערֵמתם לשרֵפת פחמים. העבודה באוויר הפתוח היטיבה עמו. הוא אהב את המרחבים ואת המאמץ הפיזי, ולימים יחזור ויאמר שימיו באלונים היו המאושרים בחייו.

הדברים זכו לבטוי ביומן שכתב באותם הימים. בעמוד של 12 בנובמבר 1939, נרשם הקטע הבא (הכתיב החסר - במקור):

רמת גן.

כבר יומיים נמצא אני כאן. בתחילה נהנתי מאֹד. נהנתי לראות שוב פעם את הבית ואת הגינה ואת גן הירק ואת כל המוכר והיקר כל כך. נהנתי ללעוט מן המטעמים החסרים באלונים. אולם עברו כבר יומים והכל פג ונגוז. החלו להתגלות שוב פעם החיים כאן, החיים העלובים בכל מערומיהם. ואני מתעודד ומחליט: אמנם יפה עשיתי שברחתי מכאן. החלטה זו מקבלת גוון עמוק יותר לאור ספוריהם של חברי כאן. הקשבתי רב קשב להם. שום שנוי. אותה שנוררות שהיתה, וכפי הנראה שתמשיך להיות [...]

[...] רֹשם עז עושה השנוי במצב הבטחון. חלפו עברו ימי בלהות הדמים. ימי המסגרות השחורות והלילות האפלים בעמדות ובמגדלים. ומתבטא הדבר בהמוני הערבים המטילים ברחובותיה של תל אביב המטרופולין, ובעשרות הערבים הבאים למקח וממכר כאן, ברמת גן.

אולי בהשפעתו של המגע המסחרי עם הערבים ברמת גן, מאיר לא היה שותף לחרדתם של חלק מן החברים באלונים מפני ערביי הסביבה. עם אלה שפגש בשדות - יצר קשרים, והוזמן אל מאהליהם ואל כפריהם. אט אט למד מהם שיטות בנות מאות שנים לייצור פחם, שגרמו לעלייה דרמטית בתפוקת הפחמים של המשק. במהלך היום, הדריך את העובדים האחרים בשיטות אלו, ועם ערב - השלים את מכסת העבודה שלו על חשבון זמנו הפרטי.

אף על פי כן, חייו לא היו שלמים. ב-22 בפברואר 1940 כתב ביומנו:

נדמה לי כי אני תקוע אי שם באמצע, במקום לא מקום, בין המקומות [רמת-גן ואלונים]. וזה רע, רע מאֹד. כי תמיד בכל מקום שהוא, אני מרגיש שחסר לי דבר מה. איני יודע מה זה אך נדמה לי כי חסר לי חבֵרה, שתגוון יותר את חיי. הרגשתי זאת בימים האחרונים באלונים. נוכחתי כי יחסים עם בחורות ככה... ללא כל קשר, מעמיקה ומחבבת יותר - מעוררים לאחריהם לא פחות מאשר גועל נפש.

גם כאשר החיפוש אחר חברה נשא פרי, לא תמו ההתלבטויות. ב-28 במאי 1941 כתב:

שתים מרחפות עתה בחללי. אחת - שתקנית, ענוגה מכונסת לתוך עצמה. בת חו"ל.

השנית - כֻּלה חיים. משאירה סביבה את רִשְמָה. בת הארץ.

הראשונה כבר השגתי. נתנת בידי כחֹמר ביד היוצר. השניה יתכן ויקשה הדבר. ואולי בכלל בלתי-יתכן...

אך מה לעשות? האם להתייאש, להסתפק במה שיש?

דומֶני שלא זוּ הדרך.

משתדל להשיג [להבין] את אשר אתי.

בשלהי שנת 1941 הופיעה בחייו נ'; מן היומן עולה שלא היתה בת אלונים וגרה אי-שם בארץ. ב-14 באוקטובר של אותה שנה, כתב ביומנו:

ואותה פגישה של רגע עם נ. אינה נותנת לי מנוח. החלטתי לכתוב לה מכתב ולצרף את השיר המוקדש לה. חיטטתי בספר הטלפונים ונדמה לי כי מצאתי את הכתובת (איני בטוח בכל אופן...)

יודע הנני כי תהא זו העזה מצדי, העזה שלא העליתי בדעתי כי יכולתי לבצעה... יתכן כי אעשה עצמי לצחוק. יתכן מאד. אך יתכן...

ב-22 באוקטובר מאיר מדווח:

וראה זה פלא! אחרי מספר ימים של צפיה נתקבלה תשובה. תשובה מאוד זהירה ומפוקחת - אך פה ושם מבין השיטים ומתוכם - מנצנץ משהו הנותן לי את האומץ להמשיך.

כן אני ממשיך!

מאוחר יותר באותו היום, הוא כותב:

היו לי רגעים של התרגשות כאשר לא קרה לי מעֹדי. ביחוד ברגע שקיבלתי את המכתב ועמדתי כה נבוך ומרוגש: מה הביא בחֻבו ולא העזתי לפתוח.

אח"כ כשפתחתי, מה קשתה עלי הקריאה. הפסקתי מספר פעמים מרוב התרגשות...

רציתי לבלוע הכול בבת אחת. לבלוע את זה ולא לדעת אם סוכריה היא זאת או גלולה מרה. אך הכֹל לא נבלע בבת אחת. ורק בקֹשי הצלחתי לרסן את עצמי.

מאיר שיגר כנראה מכתב תשובה לנ', והמתין בקוצר רוח למענה ממנה. ב-31 באוקטובר כתב:

בעצם כמעט ומתפלא אני על השנוי שחל בעצמי. מהבית לא קיבלתי מכתבים זה שבועות רבים, וכאן רק ענין של ימים וכבר הַיִתי מרוגש כל כך. כנראה שנדלקתי בכל החֹם...

בינתיים, בילה את הזמן בקריאת ספרים ובשיחות על אודותיהם ועל מערכת הבחירות למועצת ההסתדרות. ב-31 באוקטובר הוא מספר:

קראתי עתה את החלק הראשון ל"ענבי זעם" של סטינבוק. ספר מחיי המוני העם האמריקאי [...] המחבר מתאר יפה את מחנות העבודה האלה ואת זעם ההמונים, כיצד נולד הוא וכיצד מתפתח והולך. התרגום העברי של שינברג מוצא חן בעיני אם כי השפה קשה למקרא - אך מושכת היא בנאמנותה למקור. ועוד ספר קוראים אנו בחדר (וכאן חדוש: קריאה בצותא של כל אנשי החדר, היוצרת מצב רוח נעים וחברי). "מסעי הצפרים" לדוידוב. אף ספר זה - פואימה נפלאה על הצפרים במסעותיהן, הוא מענין ומושך. בכלל, ספרית "השומר הצעיר" היא מוצלחת מאוד. כמעט כל ספר מספריה הוא טוב, טוב מאוד אפילו.

אך כה חבל שכל מעשי השומה"צ ופעולותיהם אינו כה טוב כספרייתם. מתכון אני למלחמת הבחירות שהתפתחה עתה בכל הארץ במרץ כזה ובצורה כזו המבעיתתנו ממש [...]

כשהגיע סוף-סוף מכתב התשובה של נ', ב-5 בנובמבר 1941, נמלא מאיר אכזבה:

נראה כאילו לצאת ידי חובה, כתבה מתוך ג'נטלמניות גרידא. ובזאת איני רוצה כלל וכלל. איני משתוקק למכתבים "רשמיים" קרירים.

נראה שהשיב לה במכתב משלו, שכן ב-28 באותו חודש, הוא מוסיף:

מ-נ' לא קיבלתי כל מענה וזה כנראה אומר כי הכל נגמר [...] אודה על האמת הדבר גרם לי למצב רוח עגום במשך מספר ימים [...] אך דומני כי אוכל לשאת מכה כזו כשם שנשאתי ובודאי אשא מכות גדולות מזוּ.

בימים הבאים, התמקד ב"מכה" שתקפה את אלונים דווקא: עזיבה של חברים. ייתכן שפרשת נ' הולידה בו תפיסה מפוכחת יותר של היחס בין רומנטיקה למעשה, שכן כתב:

לפני שנתיים-שלוש איש לא חשב על עזיבה. הכל חיו ביתר התלהבות ומרץ והסבה היתה פשוטה: עמדו אז בפני הקמת המפעל. התכוננו לעליה. חשבו שהכל יהא כה רומנטי... כמו שכתוב בספרים.

והנה עלו. החילו לבנות נקודה. מתחלה עוד רב היה המרץ, אך בחלוף העתים והדברים החלו מקבלים צביון ודפוס. הכל הלך ונעשה קבע. אנשים ראו כי הרומנטיקה היא רומנטיקה ובמציאות פני הדברים קצת אחרת... צריך לעבוד והכל אינו מוקם בבת אחת ולידך נמצאים אנשים החיים ובונים ביחד עמךָ ואתה חייב לסבלם, למרות שלעתים לא נעים לך לחיות כה קרוב להם...

ולכן יש רבים שמחליטים על עזיבה את דרכנו [...]

בהמשך, מאיר בוחן את הדרך שבה ניתן להתמודד עם התופעה ומסיים בקריאה שנראה כי נלקחה מספרו המפורסם של צ'רנישבסקי וממאמרו המפורסם של לנין: כי מן ההכרח לעשות!

דווקא אז, כשחדל לחפש אהבה - מצא אותה. באחד הערבים, כששב אל חדרו - החדר שיועד לרווקים - גילה שהצטרפה אל המתגוררים שם נערה מלאה קמעה, בלונדינית עם עיניים כחולות-ירוקות שהגיעה מרמת השרון: יונה קלמן, שמה.

היא לא היתה זרה לו. עוד כשלמד בבית הספר החקלאי בגבעת השלושה הבחין בה, כשלמדה בכיתה שמתחתיו. אלא שאז היא לא שמה את לבה אל הנער הצנום והקטן, שהיה צעיר ממנה בשנה ולא נחשב לחביב הבנות. עתה נוכחה לדעת שארבע השנים שחלפו שינו כליל את מראהו: קומתו היתה גבוהה, גופו רזה אך שרירי מן העבודה הפיזית, וראשו עטור ברעמת תלתלים שחורה.

ההתקרבות בין השניים היתה איטית, כמקובל באותם ימים. ליונה לא חסרו מחזרים מחברי הקיבוץ, אך היא העדיפה את חברתו של מאיר. לא היה ביניהם קשר רומנטי, רק נינוחות רבה שחשו זה בחברתו של זו. אחרי ארוחת הערב טיילו ביחד ושוחחו על נושאים שעמדו ברומו של עולמם, עולם העבודה וההתנחלות. בערבי שבתות וחגים היו רוקדים הורה עד אור הבוקר. מאיר היה מאוהב. יונה עוד לא חשה משיכה כלפיו. באחד הימים נסעו, כל אחד לחוד - במקרה או שלא במקרה - באוטובוס לחופשה בתל אביב. יונה צודדה מבט אל מאיר, שישב כמה ספסלים מאחוריה ופתאום עברה בה המחשבה: "הוא דווקא מוצא חן בעיני." מן החופשה חזרו כבר חבוקים. לפני שהגיעו למשק ניתקו זה מזו, מחשש מפני מה שיאמרו החברים.

כעבור כחצי שנה, ב-12 ביוני 1942 נערכה חתונתם בכפר מלל, בנוכחות בני המשפחות. מאיר היה בן עשרים ואחת ולבש חולצה לבנה ומכנסי חאקי מגוהצים בקפידה. לרעייתו הטריה מלאו עשרים ושתיים. היא לבשה שמלה לבנה חדשה, שנתפרה במיוחד לחתונה, ושערה הבלונדי זהר באור הנורות שנתלו בחצר. שמעון סלוצקי זרח מנחת. חיה סיכמה את עמדתה הרגשית באמירה: "העיקר ששניהם חיים בקיבוץ..."

אבנים קטנות שנוצרו מסלעים מנופצים ושימשו תשתית לסלילת כבישים וחומר לבניית בניינים.

השיר נכתב בשנת 1921 על ידי יעקב פיכמן והולחן בידי חנינא קריצ'בסקי, עוד באותה שנה.

האונייה 'רוסלאן' הגיעה ליפו בדצמבר 1919, ורבים מנוסעיה יהפכו בעתיד לראשי היישוב ולאישים מובילים בו: ההיסטוריון יוסף קלוזנר, יהושע חנא רבניצקי, שערך עם חיים נחמן ביאליק את ספר האגדה, ברוך אגדתי, המשורר יונתן רטוש, רוזה כהן, לימים אמו של יצחק רבין, רחל המשוררת, ועוד.