מאפייה ושמה תשוקה

אבי היה רובוטריק ולא ידע, באמת שזה קרה.

יום אחד הוא קם בבוקר, הלך לשירותים וכשהגיע למטבח כדי לאכול את ארוחת הבוקר שלו, ראיתי אותו וכמעט פלטתי את כל הקפה שהיה לי בפה. רובוטריק בגובה שני מטרים וחצי עם כל השטיקים של הנשק שיוצא מהידיים עמד מולי. הבטתי בו בהלם, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. "הכול בסדר, תומר?" הוא שאל אותי בקול מתכתי עם גוון אבהי. "זה אתה, אבא?" זיהיתי מיד. "יש לך היום צבא?" הוא המשיך ושאל כאילו לא קרה שום דבר יוצא דופן, ואני זרמתי איתו ועניתי, "לא, אני בחופש היום." "אתה בקייטנה, תאמין לי, זה לא צבא זה," הוא אמר וניגש אל המקרר.

מאז ומתמיד רציתי להיות כמו אבא שלי. לא משנה איפה ומתי, הוא תמיד היה מסמר הערב (אפילו אם זה היה בצהריים). הוא היה מצחיק את החברים שלי בגן ואחר כך ביסודי ואז בתיכון ואני ידעתי שמאחורי הגב הם תמיד התלחששו ואמרו, "למה תומר לא יכול להיות קצת יותר כמו אבא שלו?" אפילו הבנות שהיו בגילי רצו את אבא שלי, ואם זה לא מספיק, אז החברה הראשונה שלי עזבה אותי ברגע שהיא פגשה אותו, כי פתאום הייתה לה דוגמה לגבר אמתי.

אבל אני לא כעסתי עליו אף פעם. ההפך, תמיד הערצתי אותו. הבעיה היא שעכשיו הוא הפך לרובוטריק, והקטע הזה של להיות אבא מגניב התקדם צעד אחד רחוק מדי.

יום אחרי שהפך לרובוטריק אבא שלי התעקש להסיע אותי לבסיס, כאשר הרכב שנסענו עליו היה לא אחר מאשר הוא עצמו. למי מכם שאינכם מכירים את תכונותיהם של הרובוטריקים אחד היתרונות שלהם הוא שהם יכולים להפוך למכוניות בכל רגע נתון כדי להסוות את עצמם. אבא שלי הפך, איך לא, למכונית הכי אגדית בעולם: יגואר XJ. כאשר חבריי שעמדו מחוץ לבסיס ראו אותי נוהג ביגואר האגדית, הם התלהבו מיד והתכוונו לפרגן לי וגם לומר איזו מילה טובה על החניה המושלמת שביצעתי. אך ברגע שיצאתי מהאוטו והתגלתה צורתה האמתית של היגואר, כל החברים שכחו ממני לגמרי והיו עסוקים בהתחנפויות ובסגידה לאבא שלי.

יום אחד החלטתי שנמאס לי. אני לא יכול להמשיך להיות הצל של אבא שלי יותר. כל היום הייתי עסוק במחשבות ובתכנונים אילו דברים אגיד לו כשיחזור מהעבודה, ואפילו כתבתי לי את הכול מסודר במחברת השירים הסודית שלי. כן, אני אוהב לכתוב שירים, אז מה? כל אחד צריך להביע את עצמו באיזושהי צורה. ואם אבא שלי מביע את עצמו מילולית מול אנשים כשהוא מצחיק אותם ומספר להם בדיחות, לי מותר לכתוב שירים למגירה.

שמעתי את רעש המפתחות בדלת וידעתי שאבא הגיע. אזרתי אומץ וניגשתי לסלון. שחזרתי את כל מה שכתבתי במחברת בראשי והתכוונתי לפתוח את פי, אך כשראיתי את הרובוטריק העצום שעמד מולי, עם כל גבריותו והעצמתיות שבו, כל המילים נעתקו מפי. "קניתי לך משהו," הוא אמר. הוא התכופף והגיש לי את הדיסק החדש של מתי כספי. כעסתי על עצמי כל כך באותו רגע ורציתי רק לנזוף בי ולתת לעצמי סטירה חזקה, שתבהיר לי שאני אידיוט ושיש לי אבא כל כך טוב ואני פשוט לא מבין את זה. אבל אחרי שעברו כמה דקות, חזרתי שוב למצב שהייתי בו קודם, והמחשבות שעברו במוחי היו "מה הוא חושב לעצמו? שבגלל שהוא הביא לי איזה דיסק אני אוהב אותו עכשיו? גם כן אבא."

ביום שאימא סיפרה לנו שהיא החליטה להתגרש מאבא, הייתי המום. היא אמרה שזה פשוט כי היא הפסיקה לאהוב אותו ואני לא הבנתי; איך מישהו יכול לא לאהוב את אבא שלי? את האיש היחיד ביקום שאין אף אחד ששונא או חושב עליו דברים רעים? אז כנראה יש מישהו כזה והמישהו הזה היה במקרה גם אימא שלי. מעולם לא ריחמתי עליו לפני כן, לכן התחושה הייתה כל כך חזקה ולא מוכרת. אני פוחד לכתוב את זה אבל הייתה בי גם שמחה מסוימת. סוף סוף יש מישהו שאוהב אותי יותר משהוא אוהב אותך, אבא, חשבתי לעצמי, אבל מיד שנאתי את עצמי על המחשבה הזאת. לעזאזל, האיש הזה הוא אבא שלי ולמרות שהוא לא בדיוק בן אדם והוא בכלל רובוטריק, עדיין יש לו רגשות ונשמה.

החלטתי לנסות ולפייס בין שני ההורים שלי, כי מלבד העובדה שאבא שלי יהיה מסכן, זה לא הדבר הכי נעים בעולם שההורים שלך מתגרשים ואתה צריך לחיות בשני בתים שונים ולחלק את החיים שלך לשניים. חיפשתי באינטרנט מטפלים זוגיים, וסיננתי החוצה את כל המטפלות שנראות טוב, כדי שאימא לא תתעצבן אם המטפלת תתחיל לפלרטט עם אבא, כמו שרוב הנשים עושות איתו בדרך כלל.

אך כשהצעתי להם את הרעיון שניהם דחו אותו מיד בטענה שהנושא סגור ושהם כבר קרובים לחתום סופית על מסמכי הגירושין. כשהבטתי בעיניים של אימא ראיתי התלהבות מהנושא, אבל כשהבטתי בעיניים של אבא, אני לא בטוח אם קלטתי נכון, מפני שמעולם לא ראיתי דבר דומה לזה אצלו: דמעה קטנה נזלה לאורך פני המתכת הרובוטריקיים שלו.

השנים עברו ואימא מצאה לעצמה בעל חדש. גם אני הצלחתי בסופו של דבר למצוא לעצמי מישהי, ואפילו מצאתי עבודה במשרד פרסום קטן (ובכל הזמן הזה גם המשכתי לכתוב שירים למגירה, אבל לא הקראתי אותם לאף אחד). אבא, לעומת זאת, מעולם לא התגבר על הפרידה. כלפי חוץ הוא היה נראה רובוטריק קשוח, אבל בפנים הוא היה שבור.

כשהוא חלה, לא היה אף אחד שיטפל בו מלבדי והתייחסתי לעניין במלוא הרצינות. הסעתי אותו לרופא בכל פעם שהיה צריך. וכשהוא כבר לא היה מסוגל לזוז מהמיטה, הבאתי אליו את הרופאים הכי טובים כדי שייתנו לו את הטיפול הראוי ביותר.

ביום גשום אחד אבי הרובוטריק קרא לי בקול החלש והמתכתי שלו ואמר, "תומר... בוא אליי, בן שלי, תתקרב קצת. אני רוצה לדבר איתך." התקרבתי והוא נשם עמוק ושאל "איך אתה מרגיש?"

לא הבנתי איך בן אדם חולה שמרגיש כל כך רע מסוגל להתעניין בכלל בהרגשה של מישהו אחר. כמובן, לא רציתי להכביד עליו ועניתי, "הכול מצוין, אבא." הוא הסתכל עליי וכאילו קרא את מחשבותיי, "תומר, אני יודע שקשה לך. אני רואה אותך משתדל ללכת בדרכי ואוהב ומודה לך על כך." "זה בסדר, אבא," קטעתי אותו, אך הוא המשיך בנחישות: "אבל אתה לא צריך להיות כמוני. אתה צריך להיות מי שאתה ולעשות את מה שאתה אוהב. אתה לא אני וטוב שכך." לא ידעתי מה להגיד לו. רציתי לומר לו שהוא התגלמות כל הטוב שאני מכיר ושאין אדם בעולם שאני מעריץ ורוצה להיות יותר ממנו, אבל במקום זה פשוט שתקתי. הבטתי בו באהבה, ודמעה קטנה החלה לנזול מתוך עיניי. הוא הביט בי בחזרה ונעלם לאט-לאט למרחקיו המוזרים.

בהלוויה שלו קראתי שיר שכתבתי לזכרו (השיר התפרסם מאוחר יותר בספר הראשון שהוצאתי כמשורר). כולם בכו, והוא הקשיב. אני יודע שהוא הקשיב.