מבוא לקולולוגיה

<

2. קולות ביניים

היא סקרה אותו בפליאה. פניה עוד היו לחים.

"מה זה כל הדיבורים האלה?" שאלה.

אבל גופו כבר רפה וגוו נשמט לפנים. אצבעותיו, שהיו קמוצות, התעוותו בחוסר כוח. הוא שתק.

קודם חש צורך חזק ביותר לומר דבר־מה, לסמן כיוון כלשהו, ולא הוטרד מהאפשרות שלא תמצא בדבריו היגיון. כעת אבד הדחף, והוא לא מצא טעם להוסיף ולדבר.

ומי מאיתנו אינו כך, כולא אך בקושי דחף לסמן דבר־מה, ממש כפי שעשה מוטי. ובעצם, האם יש מי שלא נסתר בו מין מוטי כזה, שדוחק אצבעות אל העומק החם, אבל המילים נפרמות בגרונו?

לפנים התגלם משיח בבשר. "אֶהֱבו אותי!" קרא, "אֶהֱבו!" כשנעצו מסמרים בכפותיו, נחלצו מעומק גופו אנקות בכי ועורו הצהיב באחת. הצלבן הניח לפטיש העץ הכבד, ונגע בפליאה בחלקת בשר דקה, צהובה כחלמון. אבל בשלב זה כבר חזרה נשימתו של הצלוב אל משכנה במרומים, מרחפת, כְּחוּלה ונוצצת, קלה כציפור.

מוטי הרים את עיניו והביט בתנועותיו העגומות משתקפות בעיניה. אין מקום להביע חרטה. הרי האופן שבו התגלגל, השביל המסוים מבין כל השבילים האפשריים שמצא עצמו פוסע בו, אינו רק מתקבל על הדעת, אלא גם טבעי, ואולי, אפילו — וברור שכיוּון מחשבה כזה עשוי להפתיע כמה מהמטופלות שלו — קבוע מראש.

אפשר שיש מקום לחדד נקודה זו בשמו. מוטי אינו מהדטרמיניסטים שמביטים לפנים ברפיון, במין עליבות קבצנים, יודעים שיש מי שיגלגל אותם לימין או לשמאל. רחוק מזה. בקלפי הפתיחה שחולקו לנו, אולי בהם אפשר לתלות מחשבות על יד מכוונת. אך מרגע שחוּלק מה שחוּלק — אתה אדון לעצמך, חביבי. צא וּצְלע בשלוחות החיים. כל זה נכון מאוד, אבל רק מצד אחד. בצד האחר עומדת הכרה עמוקה בגבולות גִזרה. כי בסופו של דבר, גן השבילים המתפצלים מקלפי הפתיחה שלנו מוגבל הרבה יותר מכפי שנדמה. לכל מכונה יש מהלכים אפשריים ומהלכים החורגים מעבר לאופק. ובני האדם, האם בחשבון אחרון אין הם מכונה אחת הומה קולות שמתרוצצים בה, לאו דווקא בהרמוניה, אלא כמו הרבה גלגלי שיניים שנתפסים זה בזה תוך כדי סיבוב? זהו מצב דברים שעשוי לבלבל ולהדאיג. אבל אם, כמו מוטי, חושבים עליו מספיק, יימצא שיש בו גם כדי להרגיע. כל מקום שיש בו מה לראות, עין אלוהים פקוחה עליו. אבל בו־בזמן, עצם הרעיון שקיימת מין ישות שמיימית שכזו שמביטה מלמעלה אינו פחות ממשוגע. בכל פעם שמוטי מתנצל בפני מטופלת ומניד בראשו בעצב, המחווה הגופנית שלו כנה מאוד, אבל גם ריקה מכל משמעות. והטענה העיקרית כאן היא כי התנועה הזו שבין גזירה ובחירה ומה שנראה כסתירה, היא למעשה קול אחד שגבה לפתע והאפיל על קולות אחרים שמתרוצצים בגופו ומרכיבים את רעש חייו.

כך היא הקוֹלוֹלוגיה. אך את כל זה הוא חסך ממנה, כי ממילא רק ביקש לסמן כיוון כלשהו, למחות בקול, ולא חשב שיש טעם לשמוע את דעתה. לכן הסתפק בהמהום כללי, הצביע על שהצביע וחדל.

ניניטה הניחה לפניהם ספלים עדינים ומזגה תה ירוק מתוך קנקן חרסינה. אוויר ריחני ונקי עמד בחלל המרפסת המקורה. נקודות אור צהובות בקעו מתוך קיר גבס שמִסגר את דלתות הוויטרינה. ציפי טיפלה בעוגייה מצופה שוקולד. היא השיטה את פני העוגייה על קו התה שבספל שלה בשניים־שלושה עיגולים מהירים ואז כרסמה בה כרסומים קטנים של עכבר, דווקא בפינות שנותרו יבשות. אצבעותיה נעו במיומנות קלילה אבל אחת מהן הוכתמה בשוקולד, וכשהסיטה גור תלתלים מפניה והידקה בסיכה, צל של כתם כהה קפץ ועבר אל פינת מצחה.

הוא היה במצב רוח עגמומי וציפי נראתה לו מרחפת. ואילו היא הניחה שהוא מרגיש אשם. ללא ספק נסחף וחרג הרבה מעבר למקובל בטיפול מעשי. במסע הפרדת הקולות הזה אין צורך במגע אצבעות של מטפל, כך חזרה ואמרה לה הילה בפגישות ההכנה. ואף מוטי אמר לה כך, במילים אלו בדיוק. גופה השמור הוביל אותו לאיבוד ריכוז. אלו שדיה המנותחים והצרת קירות הנרתיק שנתנו בשפתי הפות שלה רעננות מיוחדת. ממצחו המושפל למדה שמעולם לא כשל כך בעבר. ולכן הוא כה נבוך ומשתוקק ללכת.

היא ביקשה להרגיע אותו. לומר שאינה מוצאת בחריגה שום דבר רע. בעת המעשה הופתעה, בוודאי שהופתעה, ולכן קפאה ואיבריה התקשו. ואף על פי כן, במחשבה לאחור, כנראה הייתה מתיקות מיוחדת בדקות הללו. וכך הן נצרבו בה, רכות ומתוקות.

היא הניחה שהוא מרגיש אשם ולא ידעה שהיה בעיצומו של מאבק שהתחולל רחוק מאוד ממקום ישיבתו במרפסת המהודרת.

"יש נקודת בעירה פנימית בכל אחד מאיתנו." אלו היו המילים שלו, אחת המנטרות הראשונות שהוא הציג בפני הסטודנטיות במכללה ובפני כל מטופלת. הוא ביקש להשקיט את הבעירה הזו במגע אצבעות עדין, להניח עליה את כפותיו כמו אב שמניח כפות כבדות על ראש קודח של ילד.

"מוטי, מה השטויות האלו שאתה אומר, אה?" ציפי חייכה והניעה את זרועה, וצמידי פלסטיק צבעוניים רשרשו על אמותיה. "אני לא זוכרת מתי נהניתי ככה מעוגייה." ממנגינת קולה היה מובן שדבריה הם כמשקל נגד לפניו המכורכמים.

ניניטה הגישה ענבים ירוקים בקערת חרסינה. ציפי נגעה קלות באמתה והחוותה משהו כלפי מוטי, וצמידיה שוב רשרשו. "נינ'לה האני, ברינג מי מָיי פֶּרס."

ניניטה וציפי צוירו בכמה קווי גיר. פניה של ניניטה כהים ועגולים, עיניה שחורות ומצומצמות, וכשנעה בחללי הבית נמתחו תנועות גופה לגלים מהירים. עור פניה של ציפי כבד ועיניה צהובות ומעוגלות, פקוחות מדי. ציפי נהגה לנעוץ את מבטה במעמקי עיניו של מוטי, ואילו ניניטה השפילה את עיניה בביישנות. אילו ביקש מהן צלבן לקפוא במקומן ולהרים זרועות לצדדים, הייתה ציפי נותרת לעמוד ואילו מגופה של ניניטה הייתה נחלצת ציפור. אבל חוטים דקים, שמתוחים מתחת לפניהן של מילים יומיומיות הנקלטות בכל אוזן, קשרו את שתי הנשים הללו זו לזו. "ברינג מי מָיי פֶּרס, האני."

"אר יוּ שוּר יוּ אר אוקיי?" לחשה ניניטה בדאגה.

ציפי הנהנה קלות. "גָ'אסט ברינג מי מָיי פֶּרס."

היה זה ארנק עור קטן שנפתח ונסגר בקול נקישה מתכתי.

"אתם עוד עושים הנחה על תשלום במזומן, לא ככה?"

הוא הנהן. "אם את לא צריכה קבלה."

היא הוציאה שישה שטרות מגולגלים של מאה שקל והניחה אותם לפניה. כל תנועותיה נראו לו צעירות יחסית לגילה, וכשהצטחקה דמתה בעיניו לאישה שקמה משינה של חלומות טובים. אבל הוא גם חשד שאינו קורא אותה כהלכה ושאולי אינו מבין באמת אף אחת מהמטופלות שלו, חירש לקולותיהן הקוראים אליו מקרקעית גופן, ולכן נדרש למשש בהן את דרכו.

ציפי עברה דבר או שניים בחייה, התגלגלה לפה ולשם. כעת מותר לה גם לחשוב על עצמה. אבל כשקמה מכיסאה חשה לפתע באצבעותיו נעות בה ונשימתה נעתקה. עמוק בקרקעית בטנה פקע בה דבר־מה והתגלגל ונחבט כהד.

אישה חזקה מתעשתת מהר. היא אחזה בפינות השולחן וייצבה את גופה. ואז הביטה בעיניו של מוטי וקרצה קלות.

"עכשיו נעשן בגינה, ואחרי כן אשחרר אותך לדרכך."

הם עמדו באור היום תחת עמוד תאורה שחור, צללית גבוהה וכבדה של אדם בשנות הארבעים לחייו ולצידו צללית נמוכה בהרבה, גמדית, מבוגרת ממנו בכעשרים שנה. היא הרימה את זרועותיה לצדדים, ניערה אותן מעט כמחפשת משב רוח וקפאה במקום. הוא עקב אחר צילהּ המתנועע, שרעד לרגע קל ונצלב לאורך רצועת הדשא.

אז התהפכו היוצרות. המומחה גדול הגוף להפרדת קולות נהפך לקטן ושברירי כילד, ואילו היא, זקופה ומלאת כוח, נעה לפניו בתנועות מדודות.

"לטף אותי קצת, מוטי," פקדה עליו. "אל תהיה קמצן."

שׂערותיה היו צפופות וצמה כסופה, עבה ונערית נמשכה לאורך גבה.

הוא רצה לומר לה שאינו עושה דברים כאלה. שבליטופים שלו אין כל יתרון על פני ליטופים של מישהו אחר. אבל טעה לחשוב שהיא מרחפת לצידו עטופה באושר שברירי ונמלא חמלה. ולכן שלח יד מהססת וליטף את פניה, והיא כפתה על עצמה חיוך קטן. הוא חש בגב אצבעותיו את לחיה המתעגלת.

כך היו פני הדברים באותה השעה. שני אנשים נעים זה לצד זה ומסווה מונח על ליבם.

לפני צאתו ניגש אל חדר השינה לקחת את התיק שלו. ניניטה כבר הספיקה לעבור כאן. המצעים הוסרו והמזרן עמד שעון אל הקיר, במרכזו כתם רטיבות גדול בצורה של אחת מיבשות העולם.

הוא שב לדירתו. כשיצא בבוקר אל הרחוב נשב אוויר קריר על פניו. הוא עמד רגעים אחדים בעיניים עצומות והניח לליטופי רוח לצמרר אותו. אבל בשלוש השעות ששהה אצל ציפי העולם התחמם והתעכר, והאוויר נמלא גרגירים של אבק עירוני.

הוא הגיף את החלונות, הדליק מזגן והרתיח מעט מרכך כביסה בסיר קטן. מעטים הדברים הלא־נראים שמתרגשים עליך באופן כה חי כמו גלי ריח של מרכך כביסה שמשתלטים על חלל הבית. בועות האוויר נסחטות במהלומה פתאומית ולרגע קצר הראש מסתחרר, מחוּסר חמצן. אז משתחלים ריחות בשמים מלאכותיים אל הבועות הריקות והן מתרחבות ושותתות כמו ענני גשם, מרחיבות את הנשימה והגוף נתקף ערפול ורפיון נהדר.

את הטריק הזה למד מהילה, זמן־מה אחרי שחזר ארצה. באותם ימים שקדו הילה והוא על פיתוחה של שיטת הקולולוגיה. ניסו להשליט סדר וקווים שיטתיים באוסף הרעיונות המופשטים שהביא עימו ממסעותיו. קיוו להעלות אותם על הכתב, ואולי בהמשך (תחילה אף זאת לא העזו לומר בקול רם!) לחלץ מהם עקרונות פעולה מובחנים. וגם כשנאספו אבני הבניין ובמפתיע מצאו את מקומן הטבעי זו לצד זו, וגם כשתורגמה כבר התיאוריה לפעולות מובחנות ולשורת מעשים, עוד נמנעו מלדבר מפורשות על האפשרות לייסד מן קליניקה ייעודית כזו, שבה מפגשי טיפול פרטניים, ומטופלות שיושבות בחדר קבלה, ממתינות בסבלנות לתורן.

הוא לא העלה בדעתו שלרגע הזה יהיה משקל מכריע בבנייתה של השיטה כולה.

"תכף תראה פלא!" אמרה לו הילה. זיו עוד היה פעוט אז, ישב בסלון ולפניו קסילופון מתכת, אוזניות גדולות על אוזניו, וכשנכנס תלה בו את מבטו העמום. נעלי עבודה מרובבות של נסים ובתוכן גרביים אפורים עמדו מימין לדלת הכניסה, ומוטי הניח שהלך להתקלח. בדירה הקטנה עמד ריח טיגון בשמן עמוק.

הוא עקב אחר ידיה הזריזות כששפכה מעט נוזל בצבע תכלת לסיר מתכת קטן, והוסיפה חצי כוס מים. הוא נטל את בקבוק מרכך הכביסה והתפלא.

"זה מין מִטבל כזה בשביל תפוחי האדמה?" שאל.

"תאמין או לא, מזכיר טעם של רוטב אלף האיים," אמרה בחצי חיוך.

"זה בשביל נסים?" נראה שהמחשבה שזיו יאכל את זה הבהילה אותו.

הוא ישב בכורסה בתחתונים והמתין לאוויר המזגן ולענן המרכך שיעטפו אותו בליטוף של אלפי אצבעות. הוא עוד הרגיש רע, ומול עיניו העצומות הצטיירה נקודת בעירה פנימית, מהבהבת בצבעי אש כתומים. אבל אל אוזניו החלו מתגלגלים ובאים קולות אחרים, הדים דקים שפועמים בתחתית תיבת התהודה של הגוף, מוחלשים ורמוסים, מפלסים דרך מארג הרעשים, והוא ניסה לבודד אותם זה מזה: הקול שנבוך, והקול שממתין בדריכות ומייחל, הקול שנרתע, שנסוג הרחק לאחור חיוור מאשמה, והקול שמתענג על המקום המיוחד שתפס בעולמן של נשים, כל כך הרבה נשים, כל כך הרבה פותות. מאורות חמות שבפתחן סלילי שיחים שנעים ברוח והוא זוחל ובא בהן באצבעות מעוקלות. אלה חוטים קצרים שהסתבכו זה בזה והיו לפקעת, והוא משך בה בתנועות התרה, תחילה בריכוז ואז באצבעות שהפכו עצלניות ומגושמות יותר ויותר. בועות המרכך שהזדחלו בסלון הקטן העמיקו את ישיבתו בכורסה, גופו התרפה ומצב רוחו נהיה שטוח ומנוער מכל מורכבות.

טלפון מהילה שלף אותו מבין עננים. הוא קם וגישש אחר היומן שלו ורשם בו מה שרשם. היא סוגרת את הקליניקה מוקדם היום, תבקש מהקבלה להפנות את המתקשרות אל הטופס באתר האינטרנט.

הוא הכין לו ארוחת צהריים קלה, התקלח והתגלח בקפידה.

אם יש יד מכוונת בעולם הרי שגלי תנועתה נמצאים קרוב כל כך, בקצה האוויר הנִנשם מאפנו, מתפתלים ללא הרף צמוד לגוף.

שעתיים אחרי כן הוא כבר פסע בנחת ברחוב בדרכו למכללה, פילס דרך בין נשים לבושות בבגדי קיץ, וכשהגניב מבט תועה אל בין רגליהן הממהרות חש מוגן ומלא אור, ואיברו התקשה והזדקף בעקמימות בלחץ מכנסיו.

הגוף הוא מכונה מורכבת להדהים, אבל במובן־מה גם פשוטה מאוד. כל טמבל שיודע כמה עקרונות כלליים במכניקה יאשר זאת. כי מה יש כאן אם לא מנוע אחד, ודווקא לא מהמתוחכמים ביותר. אנרגיה מומרת לפעולה, שאפשר לתאר אותה באופן הכללי ביותר כהתקדמות כלשהי, כמו פסיעה הלאה בין ימי השבוע. אם יש מורכבות בדברים, הרי שהיא נוגעת לחומרים היסודיים שמרכיבים את אנרגיית החיים הזו ומותאמים בדיוק סרגלי לכל אדם ואדם. אבל ייתכן שזו מראית עין פשוטה. כוח החיים מחולק בגסות לכל תינוק, חופן של כוח מפה ומשם. אם אנו מסתגלים אל פעימותיו, משתכנעים שהוא הותאם לנו בדייקנות, אין אנחנו אלא נאחזים באשליה. הוא הניד ראשו בתנועה סתומה, כדרכם של הולכי רחוב השקועים בהרהורים. אבל בפיצול רחובות אחד הגיחה השמש מענני אובך וצמצמה את עיניו, ושוב התהפכה דעתו. זנב של דג גדול סטר על לחיו המגולחת וגל של מחשבות רליגיוזיות שטף אותו. הוא עמד בצילו של עץ והאזין למלמולים שעלו מבין ענפיו. רגע קודם לכן השתוקק להניע אצבעות בגוף של אישה, ועכשיו נשבה בו רוח קרה.

גופו הגדול נבלע בפתח בניין המכללה האפור. הוא עמד רגעים אחדים, הניח לעיניו העיוורות להתרגל אל אור רך ששטף את אולם הכניסה. אז פסע אל חדר המרצים שבקומה השנייה, ושוב ידע שאין כוח טמיר שמגלגל את חייו קדימה ומושך אותו הלאה, בדיוק אל הנקודה שבה הוא אמור להיות, ידו האחת מושיבה אותו על כיסא משמאל למיחם הקפה, וידו השנייה מנערת צמרת של אקליפטוס מאובק השולח בקו אלכסוני סילון של אוויר, המסתנן בעד החלון לייבש את פניו הלחים. אין שם דבר, מחוץ לקולות הגוף שמניעים את גלגלי השיניים, לא כוחות עליונים ולא שליחים שמתגלמים בבשר. הוא עצם עיניים והתמכר לזרימת דם ששטף בין רגליו, ואיברו נלחץ והתמתח כאיש המשחרר זרוע שנקשרה בחבלים.