מבחנים בדרך

היה זה באחד מימי הסתיו הקרירים, כשהתיישבתי בחוץ בחזיתו של אחד מבתי הקפה שבשכונתי. מחברת הכתיבה שהייתה מונחת לפניי המתינה לסימן, והעט התגלגל בין אצבעותיי כמנסה לשלות רעיון, כשהוא דרוך לזינוק. ישבתי מהורהרת כשלפתע איש זקן וצנום התקרב אל שולחני.

״אפשר לשבת?״ שאל. הבטתי סביבי. כל השולחנות היו מאוכלסים. על פניו היה פרוש חיוך נעים, והוא השרה בי הרגשת אמון.

״בוודאי,״ עניתי בחיוך. הוא התיישב והסתכל עליי בסקרנות בעוד אני מנסה להתרכז בתקווה בדף הריק שלפניי.

״מה את עושה?״ שאל.

הצטערתי לרגע על שפתחתי את דלתי לאורח חטטן.

״אני כותבת,״ עניתי בנימוס.

״על מה?״ שאל בעקשנות חסרת בושה.

״על מה שנקרה בדרכי,״ עניתי בקוצר רוח בעוד עיניי נעוצות בעט שבידי.

הוא שתק לרגע ואז הפטיר, ״אם תכתבי עליי ותנציחי אותי, אקיים את משאלת לבך.״

נו, באמת, חשבתי לעצמי, האם אני צריכה להאמין לבדיות מן הסוג הזה? הרי אני כבר ילדה גדולה. אך מחשבותיי נפתחו לתעתועי הדמיון, מה גם שלגופו של תחשיב, לכתוב סיפור זה עניין של מה בכך לעומת הקושי והמאמצים הכרוכים במילוי משאלה.

״מסכימה,״ עניתי בחיוך סלחני, שהרי האמנתי שזוהי שיחת סרק,

״אבל לפני שאתה מספר לי על עצמך, תוכיח לי שאתה מסוגל למלא משאלות,״ הוספתי בטון מאתגר.

הוא חייך בביטחון, ליטף את זקנו האפור שהיה תלוי לו מתחת לסנטרו כתעודה המעידה על ניסיון חיים.״בבקשה. צאי לדרך,״ אמר בקול מזמין.

לא האמנתי על עצמי שאסחף לדו שיח מן הסוג הזה. עצמתי את עיניי, הופכת במחשבותיי הזדמנויות, חלומות, הרשימה ארוכה... במה לבחור?

משאלתם של רוב האנשים הייתה בוודאי לקבל סכום כסף עתק, אך כסף בעיניי הוא מוצר שכל בן תמותה יכול להשיג בדרך זו או אחרת. הרעיונות שעלו במוחי היו נועזים יותר.

״הייתי רוצה לקבל כוחות שיאפשרו לי לשמוע מחשבות של אנשים אחרים,״ אמרתי בהיסוס.

״האם את בטוחה שזה מה שאת רוצה?״ שאל כשהוא מרים את גבותיו בתמיהה, והמשיך, ״ומה טובה תצמח לך מכך?״

״א... אוכל לדעת מה אנשים חושבים עליי...״ עניתי כשאני מצטערת לרגע על בחירתי.

״ואם תדעי מה אנשים חושבים עלייך, האם תשני משהו מעצמך כדי למצוא חן בעיניי אלו שאינם נמנים בין אוהדיך?״

שתקתי לרגע ואז עצמתי שוב את עיניי, מדפדפת ברשימת משאלותיי.

״הייתי רוצה לחזור כמה עשרות שנים לאחור!״ הכרזתי כמנצחת.״את בטוחה?״ שאל בטון בוחן. ״באילו חיים היית בוחרת?״

שאלותיו ערערו את בטחוני ועוררו בי ספקות. במחשבה שנייה, מה באמת הייתי משנה? הרי עברי הוא חלק ממה שאני, והוא כור ההיתוך שבו עוצבתי. האם אני רוצה להשתנות? והאם מובטח לי שבבחירת מסלול חיים זה או אחר הייתי מגיעה אל מציאות טובה יותר?

״אתה מקשה עליי את הבחירה,״ התלוננתי.

הוא חייך אליי בהבנה. ״יש לך רק משאלה אחת,״ הזכיר.

ריכזתי את מחשבותיי ביתר זהירות. הרי בכל פעם כשאני מעלה משאלה, הזקן הזה מתחכם לו. אולי זוהי תחבולה בה הוא משתמש כדי להתחמק מביצוע קיום המשאלה? החלטתי לחשוב בשקט.

חשבתי... לבקש לחיות לנצח, אבל אז, איך אוכל להמשיך בלי כל אהוביי? ואם אבקש שגם הם יחיו לנצח, מה יהיה על אהוביהם? הרי אין היגיון בבקשה אינסופית שכזאת.

חשבתי... לבקש לראות את הנולד, אבל אז, שום דבר לא יפתיע אותי. התקוות והחלומות יהיו מיותרים, והחיים יאבדו את טעמם ואת משמעותם.

חשבתי... לבקש לבקר בארץ המתים ולראות מה באמת קורה שם, אבל אז, אני עלולה להתאכזב ויהיה לי קשה לחיות עם המחשבה אם יתברר לי שכל אמונותיי, שטמון בהן זיק של תקווה, הן בדויות וחסרות שחר.

הסתכלתי על הזקן המופלא בכבוד ובהערצה. הוא הסתכל אליי במבט שלֵו בסבלנות האופיינית לזקנים שאין להם לאן למהר. הוא לא משאיר לפניי הרבה ברירות, חשבתי, אך אני חייבת למצות את ההזדמנות.

נזכרתי שתמיד רציתי לעוף. בחלומותיי הייתי עפה פעמים רבות, אך הייתי נתקלת בחוטי חשמל, בענפים סבוכים, או ברשת שהיתה פרושה מעליי.

״אני רוצה לעוף!״ פלטתי את המילים במהירות ובנחישות כדי שלא אתחרט.

הזקן הסתכל אלי בחיוך רחב, קם ממקום מושבו ופנה ללכת.

לרגע נעצר, השהה את מבטו עליי ואמר, ״האם את צריכה להרגיש את הגובה בכדי לדעת שאת יכולה לעוף?...״

הוא פנה לדרכו כשדמותו נספגת ומתפוגגת בערפל הסתווי.

2011