מבצע אחים

גדלתי בְּבית של ים.

כל מי שנכנס אלינו הביתה רואה מיד בכניסה קיר שקוף שהוא אקווריום ענקי. יש בו דגים מיוחדים מאוד, לא סתם דגי זהב כמו שיש לכולם. יש לנו דגים צבעוניים, מפוספסים, דגים שזוהרים בלילה, עם זנבות ארוכים מיוחדים. אבא שלי מבין בזה ומכיר את השמות של כולם, ואמא שלי היא דוקטור לימִייה. מהצלילוֹת הרבות שהם עשו יחד הם יודעים המון על דגים, ואנחנו מגדלים את אלה שמותר לגדל בבית.

לכל אחד אצלנו יש תחביב ימי אחר, זה מעין חוק לא כתוב בבית שלנו. אפילו אם הייתי רוצה לאסוף בולים בתור תחביב, שזה כבר תחביב ממש מיושן ולא מקובל, בטח הייתי אוסף בולים רק עם תמונות מהים. כל אחד מהאחים שלי — אדוה, צדף ושחף — עוסק בספורט ימי אחר, ולכולנו שמות שקשורים לים. "אצלנו הים נמצא ביבשה, באוויר ובים," אבא שלי אומר. ולמי שלא הבין הוא מסביר שהצדף נמצא על החוף — ביבשה, השחף הוא עוף ימי — באוויר, ואדוה זו תנועת הגלים בים. כשאני נולדתי, ילד רביעי במשפחה, נגמרו חידוּדי הלשון של אבא שלי והרעיונות לשמות מיוחדים של אמא שלי, וקראו לי גל. פשוט וקל.

אני שט במפרשיות 420, שהן מפרשיות מדגם ישן יחסית, אבל המדריך שלי, גיורא, אומר שזו סירה נהדרת ושהיא מוציאה מהשייט את המֵרַב — מכריחה אותו ללמוד להתמודד עם גלי הים, לִצְפות שינויים בכיווני הרוח ולדעת לנצל אותם לטובתו.

גיורא הוא מדריך חדש, שהגיע למועדון השַׁיט שלנו רק השנה, ואני אוהב אותו מאוד, אפילו שהוא קצת מבוגר יותר מהמדריכים האחרים. יש לו שיער בלונדיני ארוך אסוף בקוקו, שיש בו גם שערות לבנות, גוף חסון ושזוף כאילו הוא בחור צעיר, והכי חשוב — הוא מכיר ממש טוב את הים. בשבילי הוא המדריך המושלם. גם יודע לצחוק איתנו כשצריך וגם מקפיד איתנו בצד המקצועי של השיוטים ברמות־על.

באחד הימים, כשהקדמתי קצת לשיעור, התיישבתי ליד הסירות לחכות לכולם. גיורא ישב בסמוך, רגל על רגל, עם כובע הקש הנצחי שלו וקיסם בין השיניים, ודיבר בפלאפון עם חבר. הקשבתי. לא בכוונה. פשוט יצא ככה שלא יכולתי לא לשמוע.

"...לפטר אותך? מה אתה אומר, אחי? באמת? למה שיוותרו על מקצוען כמוך?... כן, כן, שמענו. קיצוצים. מילת המפתח. האמת היא שגם אצלנו המפתח הזה מתחיל להסתובב. רק כמה חודשים שאני עובד כאן, וכבר אני צריך לדאוג. גם כאן התחילו לדבר על זה שצריך להדק את החגורה, לקצר את החליפה... מעצבי אופנה נהיו לי פתאום..."

נבהלתי. מפטרים את גיורא? לא בא בחשבון. אנחנו נעשה הפגנה. גיורא הוא אחד הטובים שיש, וקיצוצים טיפשיים לא צריכים להיות דווקא במדריך שכולם אוהבים.

ואז נכנס גיא, המדריך השני. גם הוא בחולצה שכתוב עליה מדריך.

"גיורא, יש לנו כאן תלמיד חדש. אני שם אותו בקבוצה שלך, טוב? אצלי כבר אין מקום."

"אין בעיה," ענה גיורא, ונפרד מהחבר בטלפון: "אז נדבר."

גיא קרא לתלמיד החדש ואמר לו, "דוִד, בוא, בוא תכיר את המדריך שלך."

ואז ראיתי אותו לראשונה. את מי שיהיה החבר הכי טוב שלי בקיץ הזה. דוִד נְגוֹסֶה. אז עוד לא הכרתי אותו, רק ראיתי ילד אתיופי ביישן וגבוה, עם תלתלים שחורים גדולים.

גיורא הפתיע את כולנו. מיד אחרי שראה את דוִד נכנס הוא קם בעצבים, אמר, "בעצם אין מקום בקבוצה שלי, גיא. אין לי אפילו מקום אחד," ועזב את המקום.

גיא היה נבוך.

הוא שלח את דוִד לחכות לו בסככה ומיהר לצאת אחרי גיורא: "מה קרה לך, גיורא, השתגעת? איך אתה מתנהג? מה אתה מבייש ככה את הילד?"

"אין מקום בקבוצה שלי."

"איזה שטויות. שנינו יודעים שיש. קודם אמרת שאתה מוכן לקבל אותו."

"לא אמרת לי שהוא אתיופי."

"גם לא אמרתי לך שהוא גבוה! מה זה קשור?"

"לא אמרת לי שהוא אתיופי."

"ואתה לא אמרת לי שאתה גזען פרימיטיבי!"

גיורא שתק.

"ממתי צבע עור משפיע על יכולות הגלישה של בן אדם? מה אתה, שרוט?"

גיורא המשיך לשתוק.

"אתה לא רק גזען, אתה גם מתנשא — לא עונה, לא מגיב."

גיורא המשיך לשתוק.

"מה קרה? לא מתאים לך לעבוד כאן? אז לתשומת לבך, כאן, במועדון שלנו, מקבלים כל ילד שרוצה ללמוד לשוט או לגלוש. לא משנה איך קוראים לו או איפה סבתא שלו נולדה. כל אחד יכוֹ..."

"מה אתה נופל עלי עכשיו עם כל הנאומים האלה, גיא? מאיפה יצאת לי, תגיד, מ'אוהל הדוד תום'?"

"אני נופל עליך? מי שנפל פה על השכל זה אתה, גיורא. אני לא מכיר אותך ככה!"

"אז אתה לא מכיר אותי. נעים מאוד," הוא הושיט יד, "גיורא, מדריך מוכשר שעומד להיות מפוטר בגלל קיצוצים, שמוכן בכל זאת לעבוד מכל הלב כי הוא אוהב ילדים, גם אם יש ביניהם ילדים מעצבנים וגם אם האמהות שלהם עוד יותר מעצבנות ומתקשרות עשר פעמים בשעה לוודא שהילד שלהן שׂם קרם שיזוף לפני שהוא יוצא לים..."

גיא פתח את פיו להשיב, אך גיורא לא אִפְשר לו: "אבל הקבוצה שלי מלאה, גיא. מ־ל־אה. ואני לא מקבל שום ילד נוסף לקבוצה. בטח לא אחד שקוראים לו דוִד."