מבצר החורף

1 המים

ב־14 בפברואר 1940 נכנס בבהילות ז'אק אַליֵיר, בנקאי בגיל העמידה, הדור בלבושו, למלון מָזֶ'סטִיק ברחוב לָה פֶּרוּז שבפריז.1 בית המלון המפורסם, השוכן בקרבת שער הניצחון, קידם בסבר פנים יפות את כל הבאים בשעריו, מהדיפלומטים שהשתתפו בשיחות השלום בוורסאי ב־1919 ועד המוני האמנים שבזכותם זכתה עיר האורות לתהילה בעשור שלאחר מכן. עכשיו, בשעה שצרפת כולה חישלה את עצמה לקראת פלישה גרמנית שתיפתח מן הסתם באיגוף דרך בלגיה, ואחרי שפריז פונתה כמעט כליל מתושביה ונותרה כקליפה ריקה של עצמיותה משכבר הימים, השיחה במלון נסבה שוב על המלחמה. אלייר חצה את המבואה. הוא לא היה שם לרגל ענייני הבנק שלו אלא כסוכן של הלשכה השנייה - סוכנות הריגול הנגדי הצרפתית. המתינו לו ראול דוֹטרִי, שר החימוש בממשלת צרפת, והפיזיקאי פרדריק ז'וֹליוֹ־קִירִי, ושיחתם עסקה במלחמה מסוג שונה לחלוטין.

ז'וליו־קירי, שזכה עם אשתו אירן בפרס נובל על שגילו כי אפשר להפוך יסודות יציבים לרדיואקטיביים בשיטות מלאכותיות או סינתטיות, הסביר לאלייר שהוא נמצא עכשיו בעיצומה של בניית מכונה לניצול האנרגיה הצפונה בתוך אטומים. יש לשער שהיא תשמש להנעת צוללות, אבל גלומה בה היכולת לפתח חומר נפץ שאין למעלה ממנו. הוא היה זקוק לעזרתו של אלייר. את נאום המכירות הזה נשא ז'וליו־קירי באוזני דוטרי חודשים אחדים לפני כן, וכדי להמחיש את כוונתו הוסיף כי אם תשוחרר האנרגיה המוכלת בשולחן מטבח רגיל, היא תוכל להפוך את העולם כולו לכדור אש. אלייר התנדב לעשות ככל יכולתו כדי לעזור למדען.

ז'וליו־קירי הסביר כי לניסוייו דרוש לו מרכיב מיוחד במינו - מים כבדים  - וכי יש בעולם רק חברה אחת שמייצרת אותו בכמויות משמעותיות: "נוֹרסק הִידרוֹ" בנורבגיה. כאיש "בַּנק דֶה פָּארִי אֶה דֶה פֵּיִי־בָּה", בעל רוב המניות בתאגיד הנורבגי, אלייר נמצא בעמדה אידיאלית להשגת כל המלאי שיש לנורסק הידרו במפעל שלה בוֶומוֹרק, במהירות ובסודיות רבות ככל האפשר. ראש ממשלת צרפת, אדואר דָלָדיֶיה בכבודו ובעצמו, כבר אישר את המשימה בחתימת ידו.

יש בעיה אחת, אמר אלייר. רק חודש אחד לפני כן ביקר במשרדו שבפריז הפרקליט הראשי של נורסק הידרו, בּיָארנֶה אֶרִיקסֶן. לדברי אריקסן, הגרמנים מתעניינים גם הם בחומר המיוצר בוומורק. הם כבר הגישו כמה הזמנות ורמזו שאולי יצטרכו לא פחות משתי טונות של מים כבדים בעתיד הקרוב. נורסק הידרו, שנדהמה לנוכח הביקוש לכמות כה עצומה2 - ושלא הורשתה לקבל שום מידע על השימוש המיועד בתוצרתה - עדיין לא סיפקה יותר מ־25 קילוגרמים מההזמנה הראשונית.

הידיעה הדאיגה מאוד את דוטרי ואת ז'וליו־קירי. אין ספק שהגרמנים עלו על אותו נתיב עצמו במחקריהם. אלייר חייב לפעול - בכל המהירות - להשגת המלאי לפני הגרמנים. אם יתגלע קושי בהוצאתו מנורבגיה, עליו לדאוג לכך שהמים הכבדים יזוהמו, כך שלא תהיה בהם שום תועלת למחקר.

שבועיים אחר כך חצה אלייר את האולם רחב הידיים של תחנת הרכבת הפריזאית גָאר דִי נוֹר ועלה על רכבת לאמסטרדם. הדרכון שלו נשא את שם הנעורים של אמו, פְרַייס. בתיקו הוצפנו שני מסמכים. האחד היה מכתב אשראי על סכום של עד מיליון וחצי קרונות לתשלום על המים הכבדים. השני הסמיך אותו לגייס כל סוכן צרפתי שירצה לעזרה בהברחת החומר. אלייר חש כי פרט לזקן מלאכותי יש לו כל המאפיינים של גיבור מספרי הריגול החביבים עליו.3

מאמסטרדם טס אלייר למָאלמֶה שבשבדיה, ומשם המשיך ברכבת לסטוקהולם. הוא נפגש שם עם שלושה סוכני ביון צרפתים והטיל עליהם לשוב ולהיפגש עמו באוסלו כעבור כמה ימים. בשעת בוקר מוקדמת ב־4 במרס נסע אלייר ברכבת לבירת נורבגיה והגיע לתחנה המרכזית המזרחית. בנציגות הצרפתית שמע כי הכיסוי שלו כבר נחשף. שֶׁדר מיוּרט ששלח מברלין האַבּוֶור, שירות המודיעין הצבאי הגרמני, פוענח בינתיים. "בכל מחיר," נאמר בו,4 "יש לעצור צרפתי חשוד הנוסע בשם פרייס."

אלייר לא נרתע. הוא יצא מהנציגות וטלפן לנורסק הידרו מתא טלפון ציבורי. בטרם יצאה שעה, הוא נכנס למשרד הראשי של החברה ברחוב סוֹלִיגָאטָה 7, במרחק לא רב ממשכנו המלכותי של המלך הוֹקוֹן השביעי. הוא נפגש עם ד"ר אקסל אֶאוּבֶּרט, והציע לקנות את כל מלאי המים הכבדים של החברה. הוא לא אמר מאומה על השימוש המיועד מפני שלא היה בטוח שהוא יכול לבטוח באאוברט. אבל המנכ"ל הוותיק והקשוח, שנראה כמי שאוכל אבנים לארוחת הבוקר, הבהיר את עמדתו: אהדתו נתונה לצרפת. הוא כבר סירב למכור לגרמנים כמויות גדולות של מים כבדים והוא ייתן לאלייר את כל מה שנדרש לו.

למחרת היום נסע אלייר במכונית לוומורק, 150 קילומטרים מבירת נורבגיה. אאוברט נסע בעקבותיו. הם לא הודיעו מראש על ביקורם.

במשך אלפי שנים זרמו מים בשפע ברחבי הרמה השוממה הקרויה הַרדָנגֶרוִוידָה במחוז טֶלֶמַרק שממערב לאוסלו.5 חלק הארי של המים האלה ירד בשטף כביר מהווידה אל מאגר טבעי, אגם מֵס. משם נשא הנהר מוֹנָה את המים בערוץ שאורכו 30 קילומטרים, דרך עמק וֶסטפיוֹרד תלול הצלעות, אל אגם טִינשֶׁה.

תאגיד התעשייה המשגשג נורסק הידרו שינה את אפיק הנהר ב־1906, כשבנה סכר במוצא אגם מס.6 החברה העבירה את המים דרך מנהרות שנחצבו בסלע והם זרמו בצינורות לאורך חמישה קילומטרים תחת פני הקרקע, עד שהגיעו לתחנת הכוח ומורק. משם צנחו המים 280 מטרים במאונך דרך 11 צינורות פלדה אל טורבו־גנרטורים שחוללו 145 אלף קילווט חשמל. בשעתה היתה זו תחנת הכוח ההידרו־חשמלית הגדולה ביותר בעולם.

חלק קטן של המים, בערך 16 טונות בשעה, הופנה משם למפעל המימן, גם הוא הגדול ביותר בעולם, עשרה מטרים משם על שפת המצוק. שם הוזרמו המים לתוך רבבות תאי אלקטרוליזה עשויי פלדה, שצרכו כמעט את כל ההספק של תחנת הכוח. זרמי החשמל שעברו בתאים פיצלו את המים למרכיביהם - שני אטומים של מימן ואטום יחיד של חמצן. הגזים שהופרדו הוזרמו מטה, למפעלי כימיקלים ברְיוּקָן שבתחתית העמק. בעיירת החברה ריוקן התגוררו שבעת אלפים תושבים, רובם עובדי נורסק הידרו. המימן שימש בעיקר לייצור דשנים, שהיה להם שוק נרחב.

חלק קטן של המים האלה, אחרי שהגיעו מהווידה לאגם מס דרך מנהרות, צינורות ותאי אלקטרוליזה, עבר דרך סדרה של תאי אלקטרוליזה מיוחדים, שהסתיימו במרתף תת־קרקעי בוומורק. כמויות המים האלה צומצמו ושוב צומצמו, עד שהיו לטפטוף מעין זה הניגר מברז דולף. אותם מים היו עכשיו יחידים במינם, יקרי המציאות. היו אלה מים כבדים.

הכימאי האמריקני הרולד יוּרִי זכה בפרס נובל על גילוי המים הכבדים ב־1931.7 הגם שרוב אטומי המימן כוללים אלקטרון יחיד המקיף את הפרוטון היחיד שהוא גרעין האטום, יורי הראה שיש עוד זן - אִיזוֹטוֹפּ של מימן, שגרעינו כולל גם נייטרון. הוא קרא לאיזוטופּ הזה דֵייטֶרִיוּם, או מימן כבד, מפני שהמשקל האטומי שלו (סכום משקלי הפרוטונים והנייטרונים של האטום) הוא 2 ולא 1. האיזוטופּ הזה נדיר ביותר בטבע (0.015 אחוז מכל אטומי המימן), ויש רק מולקולה אחת של מים כבדים (D2O) על 41 מיליוני מולקולות של מים רגילים (H2O).

בהסתמך על עבודתו של יורי, מצאו כמה כימאים כי השיטה הטובה ביותר להפקת מים כבדים היא אלקטרוליזה. מים מסוג זה אינם מתפרקים בקלות כמו מים רגילים שעובר בהם זרם חשמלי ולכן יש לצפות כי במים שנותרו בתא אלקטרוליזה, אחרי שהוצא ממנו המימן הגזי, יהיה ריכוז גבוה יותר של מים כבדים. אבל ייצור החומר הזה בכמויות משמעותיות צורך משאבי עתק. אחד המדענים ציין כי כדי לקבל קילוגרם יחיד של מים כבדים, "יש לעבד 50 טונות של מים רגילים במשך שנה, תוך צריכת 320 אלף קוט"ש חשמל, וגם אז, הריכוז אינו עולה על עשרה אחוזים בערך."8 כלומר, מדובר בניצול הרבה מאוד חשמל לקבלת כמות קטנה מאוד של דייטריום בריכוז נמוך.

ב־1933 פנו לנורסק הידרו לֵייף טרוּנסטַד, פרופסור נורבגי צעיר ומהולל, וחברו לשעבר לספסל הלימודים יוּמָר בּרוּן, מנהל מפעל המימן בוומורק, והציעו רעיון: להקים מפעל תעשייתי לייצור מים כבדים.9 הם לא ידעו בדיוק איזה שימוש יימצא לחומר זה בסופו של דבר, אך כפי שנהג טרונסטד לומר לסטודנטים שלו, "קודם הטכנולוגיה, אחר כך התעשייה והיישומים!"10 מה שהיה ידוע להם הוא שוומורק, עם המאגר הבלתי־נדלה של חשמל זול ומים, הוא המקום האידיאלי למפעל כזה.

לצד יתרונותיו הטבעיים של המפעל הציעו השניים עיצוב חדש ורב־תושייה לציוד. בדגם הראשון שיצא לפועל, פרי עיצובם של טרונסטד וברון, היו שישה שלבים.11 תארו לעצמכם פחיות שימורים ערוכות בצורת פירמידה. עכשיו הִפכו את הפירמידה על ראשה, כך שבבסיסה תהיה פחית אחת. בעיצוב טרונסטד-ברון, מים הוזרמו לשורת הפחיות העליונה - בפועל, 1,824 תאי אלקטרוליזה - שהעבירו זרם חשמלי במים (המהולים בתמיסת בסיס האשלגן, לשיפור המוליכות). חלק מהמים התפרק לבועות של גזי מימן וחמצן, שפונו מהתאים. היתרה, שהכילה עתה ריכוז גבוה יותר של מים כבדים, עברה לשורת הפחיות הבאה בפירמידה (570 תאים). התהליך חזר על עצמו, ושוב בשורה השלישית (228 תאים), ברביעית (20 תאים) ובחמישית (3 תאים). אבל בתום השלב החמישי, אחרי הוצאה עצומה של זמן וחשמל, התאים עדיין הכילו רק עשרה אחוזים של מים עתירי דייטריום.

אז עברו המים לפחית התחתונה בפירמידה. השלב השישי והאחרון הזה נקרא שלב הריכוז הגבוה. בחלל המרתף העצום שמתחת למפעל המימן, השטוף באור יקרות, נמצאו בפועל שבעה תאי אלקטרוליזה מיוחדים, עשויי פלדה, ערוכים בשורה. התאים המיוחדים האלה פעלו באורח סדרתי דומה שהגדיל את ריכוז המים הכבדים בכל תא לפי תור. אבל היה ביכולתם גם למחזר את הצורה הגזית של הדייטריום, והוא הושב לתהליך ההפקה, בעוד שבשלבים הקודמים הוא בוזבז למעשה. כתוצאה מכך עלה ריכוז המים הכבדים במהירות מתא לתא. בתא השביעי והאחרון בשלב הריכוז הגבוה הזה, הטפטוף האטי והיציב היה של מים כבדים בדרגת טוהר של 99.5 אחוזים.

כשהחל הייצור במפעל ומורק לפעול ברצינות לפי שיטה זו, בירכו עליה מדענים ברחבי העולם כפריצת דרך חשובה, אף על פי ששימושי המים הכבדים עדיין לא היו ברורים. מכיוון שהם קופאים בארבע מעלות צלזיוס ולא באפס, התלוצצו אחדים ואמרו שהם טובים רק לבניית זירות טובות יותר להחלקה על קרח. אבל טרונסטד, שכיהן כיועץ לנורסק הידרו והניח את ניהול המפעל לברון, האמין בפוטנציאל של המים הכבדים. הוא דיבר בלהט על ניצולם בתחום הפיזיקה האטומית העולה כפורח, ועל ההבטחות הגלומות בהם למחקר כימי וביו־רפואי. חוקרים גילו כי תהליכי החיים של עכברים הואטו אם ניתנו להם כמויות זעירות של מים כבדים.12 זרעים נבטו לאט יותר בתמיסה דלילה - וכלל לא נבטו בתמיסה טהורה. אחדים האמינו שהמים הכבדים עשויים להוליך לתרופה לסרטן.

ומורק סיפק את מכלי המים הכבדים הראשונים שלו בינואר 1935, באצוות של עשרה עד מאה גרם,13 אבל העסק לא פרח. מעבדות בצרפת, בנורבגיה, בבריטניה, בגרמניה, בארצות הברית, בסקנדינביה וביפן הזמינו לא יותר מכמה מאות גרמים בכל פעם. ב־1936 יוצרו בוומורק רק 40 קילוגרמים למכירה. כעבור שנתיים גדלה הכמות ל־80 קילוגרמים, כמות זעומה שערכה נאמד בסביבות 40 אלף דולרים. לשווא הכניסה החברה מודעות פרסומת לביטאוני התעשייה: פשוט לא היה די ביקוש למים כבדים.

ביקורת חשבונאית שערכה נורסק הידרו לעסק הצדדי הזה שלה ביוני 1939 העלתה שהוא מפסיד כספים.14 איש אינו רוצה במים כבדים - לפחות לא בכמויות שיש בהן כדי להצדיק את ההשקעה. החברה נטשה את המיזם.

אבל רק כמה חודשים אחרי שכיבה ברון את האור במרתף והאבק התחיל להצטבר על שבעת התאים הייעודיים בחדר הריכוז הגבוה, השתנה המצב - ובמהירות - בדיוק כפי שהשתנה בתחום הפיזיקה האטומית.

במשך עשרות שנים התעמקו מדענים בתעלומות "האטומים והחלל הריק",15 כפי שתיארו היוונים הקדמונים את הרכב היקום. בחדרים מואפלים המטירו אנשי הניסוי חלקיקים תת־אטומיים על אטומים של יסודות שונים. התיאורטיקנים הסיקו מסקנות מבריקות מנוסחאות רשומות על הלוח. פייר ומארי קירי, מקס פּלַנק, אלברט איינשטיין, אנריקו פֶרמִי, נילס בּוֹהר ומדענים אחרים גילו עולם אטומי עתיר אנרגיה ואפשרויות.

הפיזיקאי הניו זילנדי ארנסט רָתֶרפוֹרד, שעבד באנגליה, הבחין כי יסודות כבדים ולא־יציבים, למשל אורניום, מתפרקים בדרך הטבע ליסודות קלים מהם, כמו אַרגוֹן. כאשר חישב את כמויות העתק של אנרגיה הנפלטות בתהליך זה, הבין במה דברים אמורים. "אם אך יימצא הנפָּץ המתאים," אמר לעמית במעבדתו,16 "גל של התפרקות אטומית עלול להתפשט בחומר, וכל העולם העתיק הזה יעלה בעשן... איזה טיפש במעבדה עלול לפוצץ את היקום בלי משים."

לאחר זמן־מה, ב־1932, מצא המדען האנגלי ג'יימס צֶ'דוִויק את "הנפץ המתאים" של רתרפורד: הנייטרון.17 לנייטרון יש מסה, אבל בניגוד לפרוטון ולאלקטרון, בעלי המטען החשמלי החיובי והשלילי, בהתאמה, אין לו מטען שיכביד על תנועתו. כיוון שכך, זהו הקליע המושלם לשיגור אל גרעין האטום. לפעמים נבלע הנייטרון בגרעין ולפעמים הוא עוקר ממנו פרוטון, מה שהופך את המטרה לגרעינו של יסוד כימי אחר. הפיזיקאים מצאו דרך לעשות מניפולציות בעצם מארג העולם, והודות ליכולת החדשה הזאת, היה בידם להמשיך ולחקור את החוטים הנפרדים המרובים שלו - ואפילו ליצור אחדים משלהם.

פיזיקאים שהשתמשו ברָדוֹן או בבֶּרִיליוּם כמקורות לנייטרונים התחילו להטיח נייטרונים בכל מיני יסודות כדי לחולל שינויים במהותם. פרמי האיטלקי, שהוביל בראש במאמץ הזה, מצא כי התהליך אפקטיבי במיוחד כשהנייטרונים עוברים דרך "מֵאֵט" כלשהו, המפחית את מהירות תנועתם. שעוות פָּרָפִין ומים פשוטים היו המאטים המשובחים ביותר שנמצאו בתחילה. שני החומרים מכילים שפע של מימן, וכאשר אטומי המימן הללו מתנגשים עם הנייטרונים (השווים להם במסה), הם גוזלים חלק ממהירותם, בדיוק כפי שקורה בהתנגשות בין שני כדורי ביליארד. הרעשת אורניום בנייטרונים בדרך זו הניבה תוצאות מסתוריות לחלוטין, וביניהן ההופעה הבלתי־צפויה של יסודות קלים בהרבה.

בדצמבר 1938 הוכיחו שני כימאים גרמנים, אוטו הָאן שעשה עבודה חלוצית בתחום זה ועוזרו הצעיר פריץ שטרַסמָן, כי נייטרון שהתנגש באטום אורניום אינו חייב להיבלע בו או לתלוש ממנו פרוטון אחד: הנייטרון עשוי גם לבקע את האטום לשניים.18 זהו התהליך הקרוי ביקוע גרעיני. בחודשים הראשונים של 1939 התפשטה הידיעה על התגלית ועוררה התרגשות רבה בקרב חוקרי האטום: מדוע מתבקע אטום האורניום, כיצד ומה תוצאת התהליך?

בהתבסס על תיאוריה שפיתח התיאורטיקן הדני נילס בּוֹהר, הבינו הפיזיקאים שגרעינו של אטום האורניום נוהג כמין בלון שמוּלא ביותר מדי מים.19 ה"קליפה" שלו נמתחת ומתרדדת מחמת המספר המרובה של פרוטונים ונייטרונים בתוכה, וכאשר נורה פנימה עוד נייטרון, מקבל הגרעין צורה המזכירה משקולת אימונים: שני כדורים מחוברים זה לזה במוט צר. בסופו של דבר, המתיחות המופעלת על הקליפה נעשית גדולה מדי, היא מתבקעת, ושני הכדורים - שני גרעינים של אטומים קלים יותר - ניתזים זה מעל זה בכוח אדיר, שכמותו שווה לכמות האנרגיה שהחזיקה קודם לכן את מרכיבי הגרעין ביחד (אנרגיית הקשירה). החוקרים חישבו עד מהרה את הכמות המדויקת - 200 מיליון אלקטרון־וולט - עוצמה מספקת להקפצת גרגיר חול אחד. כמות זעירה אולי, אך בהתחשב בכך שגרם אחד של אורניום מכיל בערך 2.5 סקסטיליון אטומים (25x1021), אין ביכולתם של מספרים אלה לשקף כראוי את כמות האנרגיה הפוטנציאלית המשתחררת. אחד הפיזיקאים חישב ומצא שמטר מעוקב של אורניום יכול לספק די אנרגיה להעלאת קילומטר מעוקב של מים לגובה של 27 קילומטרים באוויר.20

העוצמה הפוטנציאלית של האטום התבהרה עוד יותר כשגילו המדענים כי ביקוע גרעין האורניום משחרר שניים או שלושה נייטרונים מהירי תנועה, שיכולים לחולל ביקועים נוספים. הנייטרונים המשתחררים מאטום אחד עשויים לבקע שני אטומים אחרים. הנייטרונים של השניים האלה יבַקעו עוד ארבעה. הארבעה יגרמו לביקועם של שמונה, והשמונה - שישה־עשר. מספר הנייטרונים מהירי התנועה המתרוצצים סביב עולה בהתמדה, בשיעור מעריכי, וכך יכולים המדענים לחולל את מה שנקראת בפיהם תגובת שרשרת, המשחררת כמות אדירה של אנרגיה.

השאלה המתבקשת עתה היא, לאיזו תכלית? אחדים חשבו על רתימת האנרגיה המשתחררת כך להפעלת בתי חרושת ולחימום בתים. אחרים חשבו, בהתלהבות או בפחד, על השימוש באורניום כחומר נפץ. בטרם יצא שבוע מאז פרסם האן את תגליתו, כבר שרטט הפיזיקאי האמריקני ג' רוברט אוֹפֶּנהַיימֶר תרשים גולמי של פצצה על הלוח במשרדו.

פרמי, שהיגר לארצות הברית, התחלחל מהמחשבה על מה שעלול לצמוח מהתגלית. הוא השקיף מחלון משרדו באוניברסיטת קולומביה על הסטודנטים המתהלכים ברחובותיה ההומים של ניו יורק, על הרחובות המלאים במכוניות. הוא פנה אל שותפו למשרד, קירב את כפות ידיו זו לזו כאילו החזיק בכדורגל, ונזכר במילותיו של רתרפורד. "פצצה אחת קטנה, בגודל כזה," אמר בקול קודר לפני שפנה להביט שוב החוצה,21 "וכל זה ייעלם." בהתחשב בתוקפנות שהפגינה גרמניה הנאצית בסוף קיץ 1939, פצצה כזאת, אם יהיה אפשר לבנותה, אולי תהיה נחוצה לעולם העומד על סף מלחמה. שני הצדדים החלו להתקין במהירות תוכניות לבנייתה.

בסיפוח אוסטריה ובהשתלטות על צ'כוסלובקיה הצליח אדולף היטלר לקדם את מטרותיו בלי לחימה עד ל־1 בספטמבר 1939, שאז, בשעה 04:45, שיגרה חטיבת הארטילריה 103 שלו את מטח "ברכת הברזל" הראשון שלו לשטח פולין. טנקים חצו בשעטה את הגבול ומפציצים טסו מזרחה מעליהם. הבליצקריג הגרמני החל, ועל פצצות, הבטיח היטלר, הוא ישיב בפצצות.22

בריטניה וצרפת הגיבו בהכרזת מלחמה. ב־3 בספטמבר קם בבית הנבחרים וינסטון צ'רצ'יל, הלורד הראשון של הימייה,1 וכה אמר: "אין זו שאלה של לחימה למען דנציג או לחימה למען פולין. אנו נלחמים על הצלת העולם כולו מפני פגע הרודנות הנאצית ועל הגנת כל הקדוש ביותר לאדם."23

פחות משבועיים אחר כך, ב־16 בספטמבר, ישב המדען הגרמני קורט דִיבּנֶר במשרדו במפקדת מחלקת המחקר של חיל החימוש של הוורמאכט, בהַרדֶנבֶּרגשטרָאסֶה 10 בברלין, והמתין לשמונת הפיזיקאים הגרמנים שאליהם שלח צווי גיוס כמה ימים קודם לכן. "זה קשור לפצצות," אמר לחייל שהכין את רשימת המגויסים.24

דיבנר בן השלושים וארבע היה חבר נאמן במפלגה הנאצית, בעל נוכחות צנועה ומסויגת, בדומה לקו השיער הנסוג שלו.25 חליפתו היתה הדוקה מדי על גופו הגוץ והצנום והוא הרכיב משקפיים ילדותיים עגולים שחישבו להישמט מעל אפו בכל רגע. אך למרות מראהו ואורח דיבורו הוא היה אדם שאפתני ולהוט.

דיבנר נולד למשפחה ממעמד הפועלים בפרברי עיר התעשייה נָאוּמבּוּרג ופילס את דרכו לאוניברסיטה הודות לעבודה קשה ולפיקחות טבעית. הוא למד פיזיקה, תחילה באינסברוק ואחר כך בהָאלֶה. בניגוד לסטודנטים אחרים, שידם השיגה לאכול במסעדות ולהקפיד על תפירת חליפותיהם, הוא חי מן היד אל הפה. הצד הניסויִי של הפיזיקה הוא שקסם לדיבנר, שעבד בחריצות במעבדה, במטרה להתקבל לעבודה כמרצה באוניברסיטה ולזכות בשכר וביוקרה הנלווים למשרה כזו. בעת שהיה סטודנט באוניברסיטת הָאלה, הצטרף דיבנר למועדון סיוף מכובד - שלב חשוב בטיפוס בסולם החברתי - וזכה בכמה צלקות בפניו בדו־קרבות.

דיבנר קיבל תואר דוקטור בפיזיקה אטומית ב־1931. ב־1934, אחרי שנעשה היטלר הפיהרר של גרמניה, הצטרף למחלקת המחקר של חיל החימוש של הוורמאכט, שם הוטל עליו לפתח מטעני חומר נפץ חלולים. הוא ניסה במשך שנים לשכנע את הממונה עליו להרשות לו להקים אגף למחקר אטומי במקום זאת. עבודה כזו, השיבו לו, תהיה "הבלות גמורה",26 חסרת כל ערך מעשי. אבל ההתקדמות המהירה שהתחוללה בתחום ב־1939 הבהירה שהפיזיקה האטומית אינה הבלות כלל ועיקר, ודיבנר קיבל סוף כל סוף אישור להקים צוות.

כשהגיעו המגויסים - מן הטובים והמבריקים במדע הגרמני - להרנדברגשטראסה באותו יום של אמצע ספטמבר, הם באו עם מזוודות כי לא ידעו בדיוק לאן הם עתידים להישלח.27 משראו כי דיבנר הוא שקיבל את פניהם הם לחצו את ידו בהתלהבות: הם הבינו שלפחות אינם עתידים להישלח לחזית. הם הוכנסו לחדר ישיבות, שם נאמר להם כי מרגלים גרמנים גילו שארצות הברית, צרפת ובריטניה מקדמות מיזמים של ביקוע גרעיני. את זאת ידעו הנוכחים היטב. כולם קראו את מבול המאמרים שהופיעו בכתבי־עת מדעיים בנושא זה ואחדים מהם אף תרמו לו משלהם. עתה, משהוכרזה מלחמה, ירד מסך של האפלה על הזירה המדעית הזאת, שהיתה פתוחה לכול לפני כן. דיבנר הודיע להם שהם התכנסו על מנת להחליט אם אפשר או אי־אפשר לרתום את אנרגיית האטום, הלכה למעשה, לייצור נשק או להפקת חשמל.

אחד האנשים שהיו בחדר כבר התמסר למטרה הראשונה מהשתיים. פאול הַרטֶק, פרופסור לכימיה פיזיקלית מאוניברסיטת המבורג, שלח באפריל מכתב למשרד המלחמה של הרייך שהסביר את ההתפתחויות האחרונות בפיזיקה הגרעינית. להערכתו, כתב, גלומה בהן "אפשרות ליצירת חומר נפץ שיעלה פי מיליון על המצויים בשימוש כיום... הארץ הראשונה שתעשה שימוש ב[חומר הנפץ הזה] תחזיק, בהשוואה לשאר, ביתרון שלא יהיה אפשר, מן הסתם, להתעלות עליו."28 הרטק היה משוכנע כי הקבוצה שנאספה עתה חייבת לחתור להשגת היתרון הזה.

אוטו האן, לעומתו, התייסר במחשבה על כך שתגליתו תנוצל עתה לפיתוח נשק של הרג המוני.29 הוא ניסה לשפוך מים צוננים על ההתלהבות לקראת מיזם כזה, וציין את האתגרים הטכניים המרובים הכרוכים בייצור חומר הנפץ או בעיצוב מכונה להפקת אנרגיה כזו.

הוא הצביע על מחקרים מהזמן האחרון ממש, שמהם עולה כי האטומים של האיזוטופּ הנדיר אורניום 235 (U-235; משקל אטומי 235: 92 פרוטונים, 143 נייטרונים) הם המתבקעים ביתר קלות. ואילו דודנו השכיח הרבה יותר ממנו, אורניום 238 (U-238; משקל אטומי 238: 92 פרוטונים, 146 נייטרונים), נוטה לספוח נייטרונים שפגעו בגרעינו, מה שגוזל מהם את יכולתם לקדם תגובת שרשרת. זאת ועוד, אם הנייטרונים המהירים שהשתחררו מהגרעין שהתבקע לא יואטו כהלכה, גם ההסתברות לביקוע U-235 זעומה מאוד. באורניום טבעי יש רק שבעה חלקים של U-235 על כל אלף חלקים של U-238, ואין בנמצא שום שיטה להפריד בין שני האיזוטופים. יתר על כן, יהיה עליהם למצוא מֵאֵט מתאים ל־U-235. לאור כל זאת - ובלי ספק יהיו עוד אתגרים, שטרם נחזו - היה האן סמוך ובטוח שהניסיונות לרתום את האטום לשימוש במלחמה הנוכחית הוא רדיפה אחר מקסם שווא.

הוויכוח נמשך שעות עד שהגיעו המדענים לבסוף לתמימות דעים: "אם יש שמץ של סיכוי שהדבר ניתן לביצוע, עלינו לבצעו."30

כעבור עשרה ימים, ב־26 בספטמבר, כינס דיבנר ישיבה נוספת של "מועדון האורניום" שלו.31 הפעם נכח בה גם ורנר הַייזֶנבֶּרג. הוא נחשב למאור הגדול של הפיזיקה התיאורטית הגרמנית, בייחוד אחרי שעליית היטלר לשלטון אילצה את אלברט איינשטיין ופיזיקאים יהודים אחרים להימלט מהארץ. בתחילה מיאן דיבנר לכלול אותו בקבוצה משום שרצה שאנשיה יהיו נסיינים, לא תיאורטיקנים, ומפני שהייזנברג תיאר בשעתו את מחקרו האקדמי של דיבנר כ"חובבני". אבל האנשים שדיבנר כבר גייס הפצירו בו להימלך בדעתו: הייזנברג זכה בפרס נובל בגיל שלושים ואחת הרך, ואי־הכללתו של אדם מבריק כמוהו פשוט לא התקבלה על הדעת.

בדיעבד, צירופו של הייזנברג הביא תועלת רבה למועדון. בתום אותה ישיבה קיבלו חברי הקבוצה את פקודותיהם. אחדים, ביניהם הרטק, יבדקו דרכים להפקת כמויות מספיקות של U-235 מאורניום טבעי. אחרים, ביניהם הייזנברג, יעבדו את פרטי התיאוריה של תגובת השרשרת, הן לבניית חומר נפץ הן להפקת חשמל. עוד אחרים יעשו ניסויים במאטים המתאימים ביותר.

הייזנברג עיבד את התיאוריה במהירות רבה,32 ולקראת סוף אוקטובר החל לכתוב צמד מאמרים פורצי דרך. אם יעלה בידם להפריד את האיזוטופּ U-235 ולדחוס כמות מספקת ממנו לצורת כדור, הנייטרונים מהירי התנועה יחוללו תגובת שרשרת מיידית, שתוצאתה התפוצצות "גדולה יותר בכמה חזקות של עשר מחומרי הנפץ החזקים ביותר המצויים כיום".33 הפרדת האיזוטופים, קבע הייזנברג, היא "הדרך היחידה לייצור חומר נפץ," והאתגרים הכרוכים בהפרדה זו רבים מספור. אבל בניית "מכונה",2 שתשתמש באורניום ובמֵאֵט להפקה רצופה של אנרגיה חשמלית ברמה קבועה, היא מטרה בת־השגה. אחרי שהמכונה תיעשה קריטית, מספר תגובות השרשרת יתייצב לאורך זמן: זו תהיה מכונה של פעולה רצופה. הכמות הדרושה של U-235 עדיין היתה המפתח: יהיה צורך בכמויות עתק של אורניום טבעי, שיעובד לצורתו הטהורה כאורניום חמצני, כדי לקבל את הכמויות הדרושות של האיזוטופּ הבקיע הנדיר.

אשר למֵאֵט, הייזנברג פסל את אפשרות השימוש במים רגילים.34 אטומי המימן יאטו את הנייטרונים במידה הדרושה לקידום ביקועו של U-235, אבל גם יבלעו אותם בשיעור גבוה מדי. לפיכך נותרו רק שני מועמדים ידועים: גרפיט - צורה גבישית של פחמן - ומים כבדים. בגרפיט, אטומי הפחמן פועלים כמאטים; במים כבדים, הדייטריום הוא העושה את המלאכה. שני אלה אמורים להתגלות כאפקטיביים בהאטת הנייטרונים במידה הדרושה, ובמזעור מספר הנייטרונים הנבלעים בלי שהביאו תועלת.

מרגע שיהיו בידיהם כמויות מספיקות של אורניום ומֵאֵט אפקטיבי, סיכם הייזנברג, תישאר רק שאלת חישובו של הגודל היעיל ביותר של המכונה (כמות האורניום והמֵאֵט), סידור המרכיבים הללו (במעורבב או בשכבות) וצורת המכונה (גלילית או כדורית). המספרים הטרומיים שקיבל לימדו אותו כי כדור חלול, ממולא בטונה של אורניום ובטונה של מֵאֵט, ערוכים בשכבות נפרדות, יהיה התצורה המיטבית. זו תהיה מכונה גדולה, אבל היא תפעל.

הייזנברג נתן לדיבנר את הכיוון שבו יהיה עליו לפעול - והמוניטין של חתן פרס נובל סייע בשכנוע האחרים ללכת בדרך זו. הניסויים בהפרדת U-235 יימשכו, אבל רוב המאמצים הושקעו מעתה בבנייתה של מכונת האורניום. אם יצליחו, הם יוכיחו סוף־סוף את החשיבות - ואת התועלת - של הפיזיקה האטומית. בניית הפצצה תבוא בהמשך.

כאות של הכרה בעבודתו של מועדון האורניום,35 התמנה דיבנר לראשות מכון הקייזר וילהלם לפיזיקה בברלין, גוף מכובד מאין כמוהו שגם החזיק במעבדה המשוכללת ביותר בארץ. הייזנברג מוּנה למועצת המנהלים של המכון כיועץ מדעי, כדי לסכור את פיותיהם של המתנגדים להצבתו של דיבנר, הפיזיקאי האלמוני, בראש המכון הנשגב הזה.

עד צאת השנה כבר עבדו בפיקוחו של דיבנר עשרות מדענים בכל רחבי גרמניה, אשר שִכללו את התיאוריה שביסוד מכונת האורניום ובנו את דגמי הניסוי הקטנים הראשונים.36 הושגה התקדמות במתקן מעבדות, וכן בהזמנת אורניום חמצני וחומרים חשובים אחרים.

הגם שהסוגיה הצריכה התעמקות נוספת, חישובי המדענים הצביעו על כך שמים כבדים הם המֵאֵט הטוב ביותר הידוע להם. מועדון האורניום יזדקק אפוא לאספקה רצופה ושופעת של הנוזל יקר המציאות. למרבה הצער, היצרן היחיד בעולם, מפעל וֶמוֹרק של נורסק הידרו, נמצא במרחקים, בעמק קשה לגישה בנורבגיה - מדינה שמעמדה במלחמה היה נייטרלי ולפיכך לא היה אפשר לסמוך עליה כשותפה. זאת ועוד, המפעל חזר לייצר מים כבדים רק בזמן האחרון ממש, בנובמבר 1939, ולא היה ביכולתו לספק יותר מעשרה קילוגרמים בחודש. דיבנר שקל את אפשרות הקמתו של מפעל מים כבדים בגרמניה, אף שהמיזם היה עולה עשרות מיליוני מארקים וצורך מאה אלף טונות פחם על כל טונה וטונה של מים כבדים. אך לפני שייעשה כל צעד בכיוון זה, סיכם דיבנר עם הייזנברג שעליהם לוודא כי מים כבדים הם אכן מֵאֵט אמין. לצורך הניסויים האלה, 25 קילוגרמים היו אמורים להספיק. דיבנר הורה לנציג תאגיד הענק הגרמני אִי־גֶה פָארבֶּן, שהיה בעל 25 אחוזים ממניות נורסק הידרו, להגיש את ההזמנה אך להימנע מלהזכיר את מעורבות חיל החימוש.

עד ינואר 1940, כיוון שעוד ועוד מדענים בקבוצתו ביקשו אספקת מים כבדים משלהם, עלה מספר ההזמנות הממתינות למילוי למאה קילוגרמים בחודש, מדי חודש.37 נורסק הידרו ביקשה לדעת מה פשר ההזמנה הגדולה הזאת, אך מכיוון שהניסויים במים כבדים קיבלו עתה את רמת הסודיות הגבוהה SH-200, לא נותר לנציג אי־גה פארבן אלא למלא פיו מים.

למרות זאת גילו הנורבגים כעבור זמן קצר, מפי ז'אק אלייר, את מטרתם של הגרמנים: פיתוחה האפשרי של פצצת אטום.

בעת שביקר אלייר בוומורק, ב־5 במרס 1940, הוא הציג את עצמו רק כבעל תפקיד בכיר בבנק דה פארי.38 אַקסֶל אאוּבֶּרט ניהל את הישיבה, ולצדו המהנדס הראשי של המפעל, יוּמָר בּרוּן. עם המלאי שלא נמכר בעבר ועם מה שיוּצר אחרי חידוש הפעולה, היו למפעל 185 קילוגרמים זמינים בסך הכול. את כל הכמות הזאת, אמר אאוברט לברון, יש לשלוח בחשאי לאוסלו במשאיות. ברון ביקש לדעת מדוע, כפי ששאל מדוע מוקדם יותר באותה שנה, כאשר אמר לו אאוברט בשיחה בארבע עיניים לבדוק את אפשרות הגדלת כושר הייצור פי חמישה, ל־50 קילוגרמים בחודש. כמקודם, אאוברט נמנע מלהשיב על כל השאלות שהוצגו לו, והורה לברון שלא לדבר עם שום אדם על ההזמנה המיוחדת הזאת.

אחרי שהשלים את הסידורים האלה וגם מצא בריוּקָן רתך שייצר עשרים ושישה קנקנים מפלדת אלחלד שאפשר להכניסם בקלות למזוודות, חזר אלייר לאוסלו עם אאוברט כדי להשלים את המשא ומתן ביניהם ולהתכונן להברחת הקנקנים הללו מנורבגיה.39 מנכ"ל נורסק הידרו הציע למסור את המים הכבדים לצרפת בהשאלה, בלי לגבות תשלום, ואמר שנורבגיה תעניק לצרפת זכות קדימה על כל מה שייוצר בעתיד. אלייר, שהתרשם מהנדיבות הזאת - ומהזריזות שבה נחלץ אאוברט לפעולה - ניאות לדבר בגלוי על השימוש המיועד של המים הכבדים בידי פרדריק ז'וליו־קירי וצוותו.

ב־9 במרס עלו שתי משאיות על הכביש התלול והחלקלק מקרח היוצא מוומורק. ברון נסע במשאית הראשונה.40 בבית חסר תואר והדר באוסלו נפרקו עשרים ושישה הקנקנים והופקדו בידי אלייר. הבית היה שייך לממשלת צרפת ומרוחק כמטחווי זריקת אבן מבית מבטחים של האַבּוֶור, אבל לפעמים מוטב להסתתר בגלוי.

להברחת המים הכבדים הגה אלייר תוכנית מפוארת, עם צוללת שתחמוק לאוסלופיורד ותסתיר אותם בבטנה, אבל תחת זאת התפשר על משחק "פיתוי והחלפה" מהנוסח הישן בעזרת שלושת המרגלים הצרפתים שגייס בסטוקהולם.41 דרך כמה סוכנויות נסיעות ותחת כמה וכמה שמות בדויים רכשו הצרפתים כרטיסי טיסה בשני מטוסים שיצאו מנמל התעופה פוֹרנֶבּוּ של אוסלו באותה השעה בערך בבוקר ה־12 במרס. אחד טס לאמסטרדם, השני לפֶּרת שבסקוטלנד. למקרה שדבר־מה ישתבש, הם קנו כרטיסים לאותן טיסות גם בשני הימים שלאחר מכן.

בעלות השחר ב־12 במרס, יום צח מעננים ומקפיא עצמות, נסעו אלייר ועמיתו המרגל פֶרנָאן מוֹס במונית מהלך חמישה קילומטרים ממרכז העיר דרומה אל פורנבו. הם לבשו חליפות ראויות לאנשי עסקים, ודיברו בקולי קולות על ביקורם הצפוי באמסטרדם בפני שומרי השער והסבלים, שלקחו מידיהם כמה מזוודות גדולות וכבדות. עד מהרה עשו את דרכם על משטח הבטון לעבר מטוס יוּנקֶרס Ju-52 שבו נועדו לטוס. ליד מטוסם חנה מטוס זהה, שנועד לצאת לפרת.

אחרי שווידאו כי מטענם הועמס על המטוס היוצא לאמסטרדם ואחרי שמדחפיו התחילו להסתובב, התכוננו השניים לעלות לתוכו. באותו רגע הגיעה מונית למשטח החניה. הנוסע, יֵיהָן קנַל־דֶמַרס - גם הוא מאנשיו של אלייר - שכנע את שומר השער להניח לו להיכנס לשדה במונית כדי שיספיק לתפוס את טיסתו לאמסטרדם. המרגל הקפיד להחנות את המונית בין שני היונקרסים, כך שלא היה אפשר לראותה מהמסוף של פורנבו. הוא הוציא מתא המטען כמה מזוודות, שהכילו במשותף שלושה עשר מקנקני המים הכבדים. אלה הוכנסו לתא המטען של המטוס היוצא לפרת, ואלייר ומוס עלו עליו, ולא על המטוס לאמסטרדם. קנל־דמרס הסתלק במונית שלו והתחבא תחת המושב האחורי כשעבר בשער.

כמה דקות אחר כך דהר המטוס לאמסטרדם על המסלול והמריא לשחקים. כשעשה את דרכו דרומה מעל סקָאגֶרָק, מצר הים המפריד בין נורבגיה לדנמרק, התקרבו אליו שני מטוסי קרב של הלוּפטוָואפֶה. הם הורו לטייס לשנות את נתיבו ולנחות בהמבורג. כשנחת המטוס על אדמת גרמניה פשטו סוכני האבוור על תא המטען. הם חיטטו במזוודות ומצאו אחדות שהיו כבדות במיוחד. ומה מצאו בתוכן? שברי אבני שחם.

בינתיים נחתו אלייר ומוס בשלום בסקוטלנד עם שללם. ביום המחרת הגיע קנל־דמרס עם שלושה־עשר הקנקנים הנותרים.

ב־18 במרס כבר היו כל 26 הקנקנים מאוחסנים במרתפי האבן הקמורים של קולז' דה פראנס בפריז. הקרב הראשון על המים הכבדים הסתיים בניצחון. אבל הבא אחריו היה עתיד להיפתח בקרוב מאוד.

1 First Lord of the Admiralty, תוארו של השר לענייני חיל הים בבריטניה באותם ימים. [המתרגם]

2 בלשון ימינו, כור גרעיני. [המתרגם]