מגידו

 פרק 1

"אתה בטוח שלא יהרגו אותי היום?" המרגל שיפשף את ידו בפניו החלקות ונעץ את מבטו בדשא הרטוב של הסנטרל פארק. היתה שעת בוקר מוקדמת. מעבר לפארק צלילי החיים בניו יורק היו רחוקים ורכים. הוא קימט את מצחו וניער קלות את הראש. ירד גשם דק, בלי רוח. "כל הדבר הזה נראה מוזר."

ויל קוֹצְ'רֶן הסתכל לרגע על האיש ואמר: "סוֹרוּש, יש סיכוי. בגלל זה אתה מקבל שלושה אנשים מנוסים שיגנו עליך."

סוֹרוּש קימט עוד יותר את המצח. הוא הביט בגופו התמיר והחסון של ויל. "רק שלושה? זה כל מה שהבוסים שלך בביון האנגלי יכלו לתת לך?"

ויל העביר את אצבעותיו בשערו הכהה הקצוץ ואחר כך נגע בזרוע של האיראני. "זה מספיק לגמרי לצרכים שלנו."

המרגל גיחך מעט. "חשבתי שאני הנכס הכי יקר שלך."

"זה נכון."

סורוש הסתובב ונעמד במלוא גופו מול ויל. "לכל דבר טוב יש סוף, לא?"

ויל הסיט את היד מזרועו של סורוש והביט במהירות ימינה ושמאלה. היו כמה אנשים אחרים בסביבתם, אבל אף אחד לא היה ממש קרוב אליהם. הסוכן האנגלי החזיר מבט לשותפו. "לא, זה לא ככה. האיראנים קבעו את הפגישה, לא אנחנו. אם לא נעשה את זה, אף פעם לא נדע מה הם רוצים."

סורוש תחב את כפות ידיו לכיסי מעילו. הוא הרכין שוב את הראש.

ויל נתקף בספק והתמלא דאגה לסוכן שלו, אבל ריסן את עצמו ודיבר באיפוק. "מצאתי אותך לפני הרבה שנים, כשעוד עבדת במשרד הביטחון והמודיעין האיראני. שיכנעתי אותך להמשיך לעבוד שם ובאותו זמן גם לרגל בשבילנו. הוצאתי אותך מאיראן כשנראה שהכיסוי שלך עלול להיחשף. כשהתברר שלחשד הזה לא היה בסיס, לימדתי אותך איך להמשיך לרגל אחרי הארץ שלך מהמקלט הבטוח של אירופה." הוא אילץ את עצמו לחייך. "במשך כל השנים שלנו ביחד תמיד הגנתי עליך וגם היום אני אמשיך לעשות את זה."

בינתיים האיראני לא אמר דבר. הוא כיחכח בגרונו והניד בראשו במרץ. "בשמונה השנים שלי באנגליה, סיפקתי לכם מידע שהיה נגיש, ועדיין נגיש, רק למעט מאוד אנשים במודיעין האיראני. אני יודע שהתבססתם בפעולות שלכם על חלק גדול מהמידע שלי, וזה אומר שהאיראנים צריכים לדעת שיש להם פירצה. ופתאום, משום מקום, אני מקבל מסר. מסר מהמודיעין האיראני שהם רוצים לפגוש אותי." הוא הביט בוויל בתשומת לב. "גם אם אתה חושב שעד היום לא נחשפתי, אתה חייב להסכים שיש אפשרות גדולה מאוד שעלו עלי עכשיו."

ויל לא הסתכל עליו. הוא כבר הגיע למסקנה שלשני הסוכנים האיראניים שרוצים לפגוש היום את הסוכן שלו יש כנראה כוונות זדוניות כלפיו. הוא גם הגיע למסקנה שאם זה נכון, הכיסוי של הסוכן שלו נחשף ולכן סוֹרוּש לא יוכל להועיל לו יותר בעתיד. אבל ויל רצה שהפגישה תתקיים, כדי להיות בטוח. ובכל מקרה, האיש שלו יזכה להגנה.

"למה אתה חושב שהם בחרו להיפגש בניו יורק?" המילים של סורוש היו שקטות ומהירות.

ויל הסתכל סביבו ואחר כך הביט בסוכן שלו. הוא חשד שהתשובה הנכונה לשאלה הזאת היא שהאיראנים יודעים שסורוש הוא מרגל מערבי ולא יסכים להיפגש בעיר לא מערבית. "אתה עכשיו איש עסקים שעושה הרבה עסקים בארצות הברית. הם משתדלים לא להפריע לך יותר מדי."

ההבעה של סורוש התקשתה. "אני לא כל כך בטוח."

ויל הסתכל בשעון שלו וחייך. "אתה מוכן לעשות את זה או לא?"

סורוש הביט בו לרגע במבט נטול הבעה ומשך בכתפיו. "אתה מכיר אותי טוב מאוד."

"נכון."

שני הגברים שתקו. הגשם היכה בפניהם בעוצמה מתגברת.

ויל נשם עמוקות ודיבר בשקט. "כשתהיה בגשר גֶפְּסְטוֹ, בקצה הצפוני של האגם, לא תוכל לראות אותי כי אני אתחבא. אבל אם תסתכל דרומית מעבר לאגם, תדע את המיקום המשוער שלי. אני אהיה מאה ושמונים מטרים ממך, ואני אפקח עין עליך ועל הפגישה דרך המשקפת."

סורוש הסתובב לעבר ויל. הוא היטה את ראשו. "והחברים שלך?"

"אתה תוכל לראות כמה מהם, אבל הם לא ייראו יוצאי דופן. ואם משהו יקרה, הם יגיבו במהירות, בנחישות ובדיוק מוחלטים."

"הכוחות האנגליים המיוחדים?"

"כן, אבל גם כאלה שקיבלו הכשרה ספציפית ביחידה שלי."

המרגל הינהן. "ולחזור ישר למלון שלך אחרי הפגישה?"

גם ויל הינהן. "בדיוק כמו שדיברנו. אני אפגוש אותך שם לתחקיר."

סורוש נראה מהורהר. "אבל אם הם ירצו שאני אלך איתם?"

"בשום אופן לא. אתה נפגש איתם ואחרי זה נפרד מהם." מעבר לכל דבר, ויל לא היה יכול להרשות לאיש שלו ליפול לידיים של האיראנים. היו לו יותר מדי סודות בראש, סודות שאם היו מתגלים, היו יכולים לפגוע בצורה חמורה ביכולת של המערב להגיב לפעילות איראנית עוינת.

"בסדר." סורוש נראה מרוצה מהתשובה של ויל. סורוש לקח לפתע את אחת מידיו של ויל בין שתי ידיו. "עברנו כל כך הרבה ביחד."

ויל הסתכל בכף ידו בהפתעה. הוא הרגיש חוסר ביטחון חריף, אבל לא חשף את הרגש. במקום זה אמר, "כן, חבר, הרבה."

סורוש חייך, ולרגע ויל חשד שהאיש יכול לקרוא את מחשבותיו. סורוש אחז בידו, התנשף, ושיחרר את אחיזתו. החיוך שלו התפוגג. "אם יקרה משהו, תדאג לאשתי ולילדים, נכון?"

"שום דבר לא יקרה." ויל נאנח. "אבל אם יתעורר פעם צורך, ברור שאני אדאג למשפחה שלך." לא היה בכך שום ספק.

סורוש חייך והינהן. הוא הצביע על ויל ואז נגע בעדינות בקצה האצבע בחזה של ויל. "אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי אותך. אני זוכר שחשבתי שאף פעם לא פגשתי מישהו מפחיד ואכזרי כמוך. אבל במשך השנים הבנתי שיש בך צד מאוד שונה, צד שאתה מנסה הרבה פעמים להסתיר, צד עמוק ומלא חמלה." מבט עצוב החליף את החיוך. "אבל אני גם יודע שאתה הולך בדרך מאוד בודדה."

ויל קימט את מצחו. "עושה רושם שאתה מכיר אותי יותר מדי טוב."

סורוש הניד בראשו. "אני אצטרך לחיות עד זיקנה מופלגת כדי להבין אותך לגמרי. ואני לא משוכנע שאני אגיע פעם לגיל כזה." סורוש התנדנד קלות, ואז הסתובב במהירות והלך לכיוון גשר גפסטו בסנטרל פארק.

ויל הסתכל עליו לרגע וחשב על דבריו. הוא נאנח וסילק הצידה את כל המחשבות, חוץ מאלה שנזקק להן כדי להתרכז בפגישה. הוא שלף מכיס מעילו טלפון נייד ואוזניית בְּלוּטוּת', והתקין את האוזנייה על האוזן. הוא לחץ על סִפרה אחת בטלפון ודיבר. "סוֹרוּש בדרך. הוא צריך להיות במקום תוך עשר דקות."

מייד אחר כך הסתלק משם בריצה. הוא זינק לתוך סבך עצים, נעצר במקום, ורכן על ברכיו. הוא קירב את המשקפת לעיניו ודיבר שוב בטלפון.

"אוקיי, אני רואה את הגשר. מה אתם רואים?"

חלפה שנייה לפני ששלושה קולות חזרו אליו בסדר עוקב מהיר.

"אלפה. שום דבר."

"ברבו. שום דבר."

"צ'רלי. אני רואה אותו. הוא כמעט שם."

ויל כרע קרוב יותר לארץ וסקר את האזור מימין ומשמאל לגשר. הוא ראה את סורוש הולך על דרך איסט דרייב, וקרוב אליו, מאחור, רץ מישהו בריצה קלה. האצן היה יכול להיות צ'רלי. המרגל פנה אל גשר גֶפְּסְטוֹ, אבל האצן לא המשיך אחריו.

ויל לחץ על הסִפרה שלוש בטלפון הנייד שלו. "אני רואה אותך."

מייד ענה לו קול בתשובה. "אני יודע. אני הולך שלוש מאות מטרים צפונה, ואני אתמקם שם. האיש שלנו צריך לקבל עכשיו כיסוי מברבו."

ויל הרים יד ולחץ את האוזנייה חזק יותר לתוך אוזנו, ללא צורך. זה נראה ארוך יותר, אבל תוך שבע שניות ויל שמע קול נוסף.

"ברבו. כן, אני רואה אותו. הוא חוצה את הגשר. לא. עכשיו הוא נייח במרכז הגשר. הוא מחכה במקום."

ויל הרים את המשקפת והסתכל. ברבו צדק. הסוכן של ויל עמד על גשר גפסטו. הוא ידע שהמעבר להולכי רגל היה באורך עשרים וחמישה מטרים בערך, וסורוש, שעקב אחרי ההוראות שלו, עצר במרכז הגשר, עם הפנים לדרום האגם.

"ברבו, איפה אתה?" ויל המשיך לסקור את שני צידי הגשר.

"איפה שאני צריך להיות. מאה מטרים צפונית-מערבית לגשר. כאן אני נשאר."

"אלפה?"

"שישים מטרים מהאיש שלנו, ליד 'וולמן רינק'."

ויל הסתכל בשעון שלו ונשף. הכול היה במקומו. הצוות שלו כיתר עכשיו את המרגל מצפון, מצפון-מערב ומצפון-מזרח לגשר גפסטו בסנטרל פארק. מהעמדה שלו קרוב לקצה הדרומי של האגם, הוא הביט לעבר סורוש. הוא היה יכול לראות בקלות את הפנים של האיש. סורוש נראה רגוע ושליו.

ויל הרגיע מעט את עצמו ותוך כדי כך דיבר אל תוך האוזנייה. "אוקיי, דקה אחת וסופרים."

ויל בחן שוב את סורוש. האיש נשען על מעקה הגשר, כאילו הוא מסתכל בגשם היורד על המים מתחתיו. חיוך קטן היה נסוך על פניו. ויל בדק שוב מה השעה ודיבר אל תוך הטלפון שלו.

"טוב, אנשים. זה כל רגע עכשיו."

הוא אילץ את עצמו לנשום והתעלם מהכאב בעיניו, שנבע מהלחץ החזק מדי של המשקפת עליהן. הוא המשיך לסקור את הגשר ואת הסביבה.

"רואים משהו?"

עברו כמה שניות לפני שכל אחד מחברי הצוות ענה באותן מילים: "שום דבר."

הוא הבחין בתנועה בשדה הראייה שלו. הוא פנה אליה בתנועה קלה וראה אישה מבוגרת מוליכה כלב בשביל סמוך. הוא נרתע אוטומטית לאחור אל תוך מחסה סמיך יותר, אף שידע שהאישה לא יכולה לראות אותו. האישה עם הכלב חלפה על פניו, וויל המשיך לסקור את השטח. סורוש כבר לא נשען על המעקה והסתכל עכשיו בנינוחות על כל צד של הגשר.

"צ'רלי. אני נמצא שלוש מאות מטרים מצפון-מזרח לאגם. עליתי אולי על משהו."

ויל הניף מייד את המשקפת לעבר המיקום של צ'רלי. הוא פער את עיניו ומיקד את תשומת ליבו באוזנייה.

צ'רלי דיבר שוב, והמילים שלו היו מהירות, אבל מאופקות. "כן, משהו. שני אנשים."

ויל חיכה, הוא לא העז לדבר. ציוץ צווחני של ציפור התרומם מן המים לפניו, והוא קילל בשקט את ההפרעה לריכוז שלו. הוא הביט במהירות בסורוש, אבל האיש היה עדיין לבד על הגשר. ויל הסתובב והסתכל בכיוון של צ'רלי.

"הם נעצרו." קולו של צ'רלי היה איטי הפעם. "חמישים מטרים צפונה ממני, כלומר שלוש מאות וחמישים מטרים מהגשר."

ויל הגיב מייד. "מה ההערכה שלך?"

"זה הם." צ'רלי השתתק לרגע. "אני בטוח שזה הם. אבל הם מחכים, וזה רע."

ויל הסיר את המשקפת מעיניו. הוא הרגיש שהדופק שלו עולה, אבל התעלם מהתגובה הטבעית של שחרור האדרנלין בגופו. הוא שוב הצמיד את המשקפת לעיניו והפעם הביט לכיוון צפון-מערב. "אלפה? ברבו?"

אלפה דיבר ראשון. "ארבעה עוינים חוצים את שדה הראייה שלי."

ברבו עלה אחרי כן על קו הטלפון. הקול שלו היה שקט. "עוד חמישה מגיעים ישר אלי."

"לעזאזל." ויל חשב במהירות. מספר כזה גדול של עוינים פירושו שמדובר ביחידת חטיפה, ולכן סביר מאוד להניח שנהג ורכב מחכים להם בקירבת מקום.

אלפה דיבר. "שלי עצרו."

"גם שלי," הוסיף ברבו.

ויל קימט את מצחו. "הם יכולים כבר לראות אתכם?"

"אני לא חושב."

"לא."

ויל עמד לדבר, אבל ברבו קטע אותו. "שניים משלי פורשים והולכים לכיוון דרום-מערב. השלושה שנשארו עדיין עומדים במקום."

ויל קילל שוב. "יש להם בטח רכב שמחכה להם דרומית לסנטרל פארק או ליד השדרה החמישית. שני האנשים שהולכים לכיוון דרום-מערב מסביב לאגם נעים לעמדה שממנה הם יוכלו לאבטח את הצוות שלהם ולמנוע את הנסיגה של סורוש." הוא הכניס את המשקפת לכיס המעיל ונשם עמוקות. "אלה ההוראות שלי. אלפה וברבו: תירו יריות אזהרה לכיוון העוינים שלכם ואחר כך תזוזו לקצה המערבי של הגשר. בשום אופן אל תאפשרו להם לעלות על הגשר. צ'רלי: חסל את שני האנשים שלך, ואחר כך תנוע ישר לסורוש. חלץ אותו מהגשר וקח אותו מזרחה, החוצה מהפארק. אני אטפל בשני העוינים שהולכים לכיוון שלי." הוא הסתכל בשעון שלו. "ורבותי, יש לנו מקסימום שתי דקות לעשות את זה, לפני שהמקום יהיה מוצף בשוטרים. הספירה מתחילה עכשיו."

ויל פנה לכיוון שתי המטרות מולו. המסלול אליהם היה מכוסה כולו בעצים והוא העריך שהם נמצאים כשלוש-מאות מטרים ממנו. מן הכיס הימני במעילו שלף אקדח HK מָרְק 23. הוא צעד קדימה במהירות, בחן כל רווח בין העצים והתמקד בכל צליל שעשוי להגיע לאוזנייה שלו. לאחר כמאה וחמישים מטרים הגיע לקצה המערבי של האגם ומשם פנה צפונה. המטרות שלו היו צריכות להיות עכשיו מאוד קרובות.

ויל שמע ארבע או חמש יריות מהירות מעבר לאגם ואחרי כן קול באוזנייה. "צ'רלי. בוצע. אני אהיה בגשר תוך שישים שניות." צ'רלי חיסל בהצלחה את שני הסוכנים האיראניים.

יריות נוספות נשמעו אחר כך מצפון. אלפה וברבו התחילו גם הם את הנסיגה המבוקרת שלהם לעבר הגשר. ויל כופף קלות את ברכיו והתקדם כשאקדחו מוחזק עכשיו בשתי ידיו. הוא ראה אותם. שני עוינים רצו, אבל נראה שלא שמו לב לעובדה שהם עלולים להתקדם לעבר סכנה. כשאחד מהם הבחין לבסוף בוויל, הוא נעצר וצעק. ויל ירה בו בראשו ומייד שינה כיוון וירה פעמיים בגופו של האיש האחר. הוא זינק לכיוון הגופות וירה שוב בראשה של כל אחת מהן.

"אני מחכה על הגשר לברבו." זה היה אלפה.

ויל דיבר בקול רם. "ברבו, עלה על הגשר." הוא לא שמע תגובה. "ברבו?" הוא רץ קדימה ושמע מולו יריות כמעט רצופות.

"צ'רלי. גם אני על הגשר ואני הולך לקחת..." לשנייה הקו השתתק. צ'רלי חזר לקו. הוא צעק. "אלפה נפל! הרבה עוינים ממול! אני נכנס!"

"שיט, לא! תוציא משם את סורוש!" ויל צרח וזינק לקרב. היריות המשיכו, הפכו רועמות יותר, ותוך שניות ויל ראה את הגשר. הוא גם ראה את צ'רלי מתמוטט. ארבעה איראנים עמדו לעלות על הגשר בלי התנגדות.

ויל היה יכול עכשיו לראות בקלות את סורוש. וסורוש היה יכול לראות אותו בצורה ברורה. האיש הסתכל עליו במשך זמן שנראה כמו דקות, אבל ארך כנראה שנייה בלבד. הוא הניע את ראשו בתנועה קלה.

תציל את עצמך. אני אבוד בשבילך עכשיו.

ויל ירה בעוינים. אחד מהם נפל לארץ, והאחרים הסתובבו מייד לעבר ויל והחזירו אש. הוא זינק קדימה, התעלם מן הקליעים שפגעו בקרקע משני צדדיו והמשיך לירות. שני אנשים נוספים נפלו. הוא הגיע לגשר וראה שהאיראני היחיד שנשאר מפנה אליו את גבו. נשמעה ירייה, והאיש הסתובב אליו בחזרה. הוא חייך. ויל ירה בו בראשו.

סורוש שכב על הארץ, לפת את החזה שלו והתנשם בכבדות. ויל רץ אליו, כרע על ברכיו ועירסל את ראשו של האיש.

סורוש הביט למעלה וחייך מבעד לשפתיים הדוקות. "כן, לכל דבר טוב יש סוף."

ויל הסתכל בחזה של סורוש. "עדיין לא. אתה עדיין בחיים."

סורוש הניד בראשו. "אתה צריך להשאיר אותי כאן. הם כולם מתים, אבל אתה חשוב מדי. אסור שיתפסו אותך בברדק הזה."

"אף פעם." באותו רגע שוויל אמר את שתי המילים האלה, הרגיש חבטה חזקה בגבו ואחריה כאב עצום בקיבה. הוא נפל לפנים, על סורוש, ואילץ את עצמו להתרומם כדי לבדוק מה מקור הכאב שלו. פצע יציאה גדול נראה בבטנו. הוא הביט למעלה וראה שמונה איראנים נוספים מתקדמים לעבר הגשר. הוא הציץ מעבר לכתפו וראה ארבעה גברים אחרים הולכים לעבר הצד השני של הגשר. בזמן שסובב שוב את ראשו לפנים, ספג שתי יריות נוספות בקיבה. הוא התכווץ מכאב והניח את ידו על פצעיו. האנשים היו בערך שישים מטרים מוויל ומסורוש. ויל הסתכל באקדח שלו והניד בראשו. הוא ידע שנשארו לו רק חמישה קליעים במחסנית, וידע שאין לו זמן לגרור את גופו אל אחד האקדחים האיראניים הזרוקים על הארץ. הוא התיז קללה שקטה והציץ בסורוש. האיש הביט בו והניד בראשו בשעה שאחז בזרוע של ויל. ויל נשם עמוקות ואסף את כל שארית כוחותיו. הוא ירה ארבעה מהקליעים באנשים לפניו וראה ארבעה מהם נופלים ומתים. אחר כך הוא התעלם מכל דבר וחזר למרגל שלו.

סורוש חייך שוב ואמר ברכות, "אסור להם לקחת אותי בחיים. שנינו מבינים את זה. אתה יודע מה צריך לעשות."

מה שוויל ידע זה שהוא מאבד את ההכרה, והוא מיצמץ בחוזקה בניסיון לשמור על ריכוז. הוא שמע צופרי משטרה, אבל הם היו רחוקים מדי. "אני עדיין יכול להציל אותך."

סורוש המשיך לחייך. "לא הפעם, חבר."

ויל נשף עמוקות והתקרב לסורוש. הכאב שלו התחלף במהירות בחוסר תחושה, והוא ידע שנשארו לו רק שניות אחדות עד שיאבד את הכרתו. הוא גרר את גופו אל מאחורי סורוש ומשך את האיש קרוב אליו, כך ששניהם היו ישובים. האיראנים היו עכשיו במרחק עשרים מטרים בלבד.

ויל הרים את אקדחו והניח את הקנה על הרקה של סורוש. הוא עצם את עיניו ולחש, "שלום, חבר ותיק."

הוא לחץ על ההדק וירה בסוֹרוּש למוות.