על ניתוח ספרותי של המקרא
כל ניתוח ספרותי ראוי לשמו חייב לבדוק את היצירה מארבע בחינות: נושאית, תכנית, אידאית וצורנית. נַפנה כאן, בצורה כוללת ביותר, ארבעה עקרונות אלה ליצירה המקראית.
המקרא מבחינה נושאית
זו יצירה ספרותית-תאוסופית שנושאה הוא: היחסים ההדדיים שבין אלוהים ובין האדם. יחסים אלה מתגלים על ידי סיפור קורותיהם של בני אדם מיוחדים, שאלוהים בחר בהם לשם הגשמת רצונו ומטרתו בעולם האדם. סיפורים אלה מגלים מה עלתה לה לשליחות שהנבחרים נשאו אותה ואיך קבעה שליחות זו את גורל חייהם, אם אמנם הצליחו להגשימה או שנכשלו בה. גיבורי סיפורים אלה, מתוך שנבחרו על ידי אלוהים לשם שליחותו, ושליחות זו קובעת את גורלם — אינם יכולים להיות בני אדם סתם! משום כך אנו רואים שהגיבורים העיקריים בסיפורי המקרא הם תמיד בני אדם מיוחדים, גדולי דמות ועשירי עלילה: אדם הראשון, אבות האומה, שופטים, נביאים ומלכים. גם בשעה שהגיבור הראשי הוא העם הנבחר הוא פועל כמין אישיות בעלת דמות ובעלת אופי, שרצונות שונים מפעילים אותה. הוא נאבק עם שליחות זו, והיא שקובעת לבסוף את גורלו.
הגיבורים "היום-יומיים" הרגילים המופיעים במקרא אינם חשובים, אלא אם כן הם באים במגע עם הגיבור העיקרי וחושפים את אופיו.
לדוגמה: נבות היזרעאלי לא בא אלא כדי להדגים תכונת איכר בישראל הנאמן לנחלת אבותיו ומוכן למות עליה. הוא כשלעצמו, חייו האישיים, החד-פעמיים, אינה מעניינת את המקרא, אלא אם תכונה זו שלו, של נבות, מתנגשת עם רצונו של אחאב ומגלה על ידי כך את רשעותו, את הפכפכנותו ואת פחדנותו. הוא העיקר והמרכז. רק בזכותו נזכר שמו של נבות.
בת-שבע, אביגיל ואבישג — כולן לא באו אלא כדי לחשוף את אופיו של דוד על-ידי סיפורי דרך הנשים שלו.
אם כן, הגיבור המקראי העיקרי הוא תמיד גדול בעצמתו ובחולשותיו; אישיות בלתי רגילה, כמעט יצור אגדי, מיתולוגי. כמעט, אך לעולם לא לגמרי; לעולם לא יחרוג שום גיבור ממגבלותיו האנושיות, ממגבלות היותו בשר ודם.
אברהם האמיץ וגיבור האמונה, הנלחם בארבעה מלכים כדי להציל את יריבו לוט, המתווכח עם אלוהים על דרכו הנראית לו מנוגדת לצדק, המוכן להעלות את בנו לעקדה בגלל נאמנותו לצו — הוא אותו אברהם המבקש מאשתו שרה לשקר ולומר שהיא אחותו ומוסר אותה לידי מלך זר "למען ייטב לו... וחייתה נפשו". הוא גם אותו אברהם המגרש למדבר את בנו ישמעאל ואת שוכבת חיקו הגר בגלל קנאתה של אשתו שרה, שכן היסוד האלוהי לעולם לא ימחה ולא יתגבר על יסוד הבשר ודם שבו.
קו זה של "אנושיות" הולך ומחריף עד קיצוניות בדמותו של יצחק. יצחק, שתמיד מובל, מסמל את קו החולשה האנושית השולט בחייו — הוא מובל על ידי אמו, הגוזלת ממנו בכוח את בן אביו המשחק עמו; הוא מובל על ידי אביו למזבח; הוא מובל על ידי עבד אביו אל אשתו ועל ידי אשתו ובנו לא לאהוב את הבן שהוא אוהב — "ויאהב יצחק את עשו...".
קו אנושי זה מגיע לידי הסתבכות מעניינת ביותר בדמותו של יעקב, האיש הפרדוקסלי ביותר בין דמויות המקרא: איש האוהב אישה אחת וחי עם ארבע נשים; איש עבודה חרוץ, חסכן, אדם אדיב, השולח מנחה עצומה לאחיו, שהמספר עצמו "מתפעל" מגודלה; אדם השולט בביתו ביד תקיפה ומחלק אהבה וברכות למי שהוא חפץ, אך נשלט על ידי בני ביתו ומקבל את רצונם (מעשה שכם ושליחת בנימין למצרים), הוא מרמה את אביו בהעמידו את עצמו, הצעיר, במקום אחיו הבכור, על מנת לקבל את הברכה; הוא מרומה על ידי לבן המוסר לו את הבכורה במקום הצעירה.
הוא מביא ברכה ועושר לבית לבן הרמאי ובה בעת הוא ממציא שיטה ערמומית ופיקחת ומרמה את הרמאי ובכך הוא בונה לעצמו רכוש גדול מרכושו של רמאי זה.
בצורה פלאית כמעט עובר האופי הפרדוקסלי גם לפעולותיו ולחפצים של הגיבור הפרדוקסלי.
לדוגמה — בגד. כדי לרמות את אביו וכדי להוציא את הבכורה מידי אחיו, משתמש יעקב בבגד של עשו. אחר כך כדי לרמות את אביהם, האוהב את יוסף, משתמשים בניו גם הם בבגד, בכתונת הפסים של יוסף.
קו האופי השולט ביעקב הפרדוקסלי הוא המאבק. לאמתו של דבר ראוי הוא להיקרא יעקב הנאבק, כשם שיצחק ראוי להיקרא יצחק המובל.
יעקב נאבק על ברכת אביו, נאבק על אהובתו-אשתו, נאבק על רכושו ונאבק עם מלאך ואדם — "...כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". הוא נאבק גם על משמעת במשפחתו ועל זכותו לאהוב את בנו האהוב עליו, ובשעה האחרונה של חייו, כשעיניו כהות וידיו רועדות מזקנה, הוא נאבק על זכותו של הצעיר לתפוש את מקום הבכור (אפרים ומנשה), ממש כבהופעתו הראשונה בסיפור. מתוך מאבק, בעיניים כהות ובידיים משוכלות הוא מוציא את נשמתו. אפילו הלשון כאילו נדבקת מתכונה זו: "...האתה זה בני עשו?..." "הכתנת בנך היא...?"
ועוד תכונה אנושית שלטת בגיבורים.
אין גיבורים אלה מופיעים כבעלי דמות ובעלי אופי בשלים וגמורים. אופיים ודמותם הולכים ומתפתחים ומשתנים במהלך הסיפור. גדולים המאבקים וארוכה הדרך עד שאופיים ודמותם באים לידי בשלות וגמר, ורבים הם השינויים והחילופים הבאים עליהם.
אברהם, המקבל את הצו "לך לך", ונודד מבית אבותיו לארץ חדשה, עדיין אינו אותו אברהם הנשמע לצו: "...לך-לך אל ארץ המוריה...", כדי לעקוד את בנו.
דוד, הבורח מביתו בגלל שאול בעזרת מיכל אשתו בת המלך, עדיין אינו אותו דוד השולח שליחים לקחת את בת-שבע אשת אוריה לביתו, ואינו אותו דוד השוכב קר ונטול אונים ועייף חיים ליד אבישג הצעירה המשתדלת לחמם אותו "...ולא יחם לו".
על גיבורי המקרא ההולכים ומתפתחים במהלך הסיפורים כבר עמד אריך אורבך בספרו מימזיס וכך הוא אומר: "דמויות המקרא נתונות תמיד לידי הקשר של אלוהים, שלא זו בלבד שיצרן ובחרן פעם אחת, אלא מוסיף כל הזמן לצור צורתן, כופף אותן ולש אותן...".
המקרא מבחינה תכנית
המציאות המקיפה את הגיבורים היא הממלאת את תכני הסיפורים היוצרים את הראליה של עולם המקרא. למציאות זו תכונה דומה לזו של הגיבורים. אף היא מרוקמת מיסודות על-אנושיים, מעשים החורגים מחוקי הטבע ומחוקי האדם, אך לא פחות שולטים בה חוקי המציאות הטבעית של סיבה ומסובב, של מאבק ושל התפתחות.
לנפילת חומת יריחו קדמו שליחת מרגלים, תכנון צבאי ומצור הגיוני. כמו כן לניצחון המפתיע של יהושע על העי קדמו מפלה, נסיגה, מזימה אסטרטגית, אומץ לב של חיילים ותחבולות של שר מלחמה. אפילו אותם חלקי סיפור, שהם אגדתיים, גם הם מתפתחים במין היגיון משכנע, המשתלשל מתוך תכני הסיפור והראליה שהם יוצרים. צודק אפוא א' אורבך במאמרו שהזכרנו לעיל, האומר: "הקבצן המסכן אודיסאוס אינו אלא מחופש, ואילו אדם הראשון הוא באמת מגורש, יעקב הוא באמת פליט ויוסף הוא באמת בבור ואחרי-כן עבד נמכר". אפשר אפוא לראות שתיאורי המציאות של יום-יום המרוקמים כ"דקמרון" עושים עלינו רושם של עולם אגדה.
אפילו היסודות האגדתיים שבספרות המקרא נוסכים בנו הרגשה של משהו מוצדק שהתרחש בתוך הראליה שהם רקומים בה. או בלשונו של אורבך: "מאורעות כמו בין קין והבל, בין נח ובניו, בין אברהם, שרה והגר, בין רבקה, יעקב ועשו וכיו"ב, לא יצוירו בסגנון של הומרוס".
כפי שאמרנו, ההנמקה לכך היא, שהספרות המקראית כאילו מגייסת את החוקים השולטים בטבע ובאופיו של אדם, כדי לשכנע אותנו באפשרות של הוויה שמעבר לחוקים אלה המתפרצים לתוכה.
כלומר, התכנים, כדמויות הגיבורים, מרוקמים מהתרחשויות אנושיות טבעיות והגיוניות ומהתרחשויות שמעבר להן, אך מעוצבות באותו היגיון ובאותה התפתחות.
תכונה זו נמצא גם בבואנו לבדוק את העיקרון השלישי — היסוד האידאי.
המקרא מבחינה אידאית
מובן שהאידאה של הספרות המקראית היא תאוצנטרית. כלומר רצונו של אלוהים הוא הקובע את התפתחות הדברים, את גורל הגיבורים ואת עלייתם וירידתם של המאורעות השונים.
אך אלוהים זה איננו נמצא תמיד ברקע הקדמי. בדרך כלל הוא משחק תפקיד מאחורי הקלעים ומתגלה רק בסופם, כסיבת התפתחות הדברים כפי שהם עלו.
ניקח לדוגמה את סיפורי יוסף. תולדות ירידתו למצרים נתונות במסגרת הגיונית-טבעית. הן מתפתחות מסיבה למסובב ומפעולה לתוצאתה. יוסף, הנאהב על ידי אביו, גורם לקנאת אחיו. זה למעשה הגורם למכירתו וזה גם מביא אותו לבית פוטיפר ולבית הסוהר. כישרונו לחלום חלומות ולפתור חלומות שהיו בעוכריו, הם גם הפותחים לפניו את שערי הסוהר ואת שערי המלכות המצרית. והנה, לאחר התפתחות הגיונית, לכאורה עקיבה והכרחית, בשעה שיוסף מתוודע לפני אחיו הוא אומר להם: "...כי למחייה שלחני אלהים לפניכם". כלומר כל אותה התפתחות טבעית, הגיונית, הכרחית, הופעלה כל הזמן על ידי רצון אלוהי כמוס שפעל מאחורי הקלעים.
דוגמה אחרת מספרו של יחזקאל קויפמן.
שאול יוצא לחפש את האתונות. כאשר הוא אינו מוצא אותן מתחיל הנער המתלווה אליו להפציר בו שילך לבקש עצה וידיעה מאת הרואה שמואל. שאול מסרב. הוא מתבייש להופיע בפני הרואה, כי אין בידו כסף למתנה. הנער מוסיף להפציר בו, עד ששאול הולך, כאילו על כורחו. שוב יש כאן התפתחות עניינים טבעית ומובנת, הגיונית ומשכנעת. אך כאשר שאול בא אל שמואל מסופר לנו כי "וה' גלה את אוזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול..." שוב אפוא שאול בא אל שמואל לפי התפתחות טבעית והגיונית ביותר, אך ה' הוא שעמד מאחורי כל אלה.
הרעיון האידאי במקרא הוא אפוא תאוצנטרי. אולם התפתחות הדברים המתרחשים בו הם בדרך כלל על פי חוקי טבע העולם והאדם. האדם שעליו להוציא לפועל את שליחות התאוס (האל) הוא כל כך חשוב וקובע, עד שלא פעם תופש הוא כמעט את מרכז ההתרחשות, שכן לא רק האדם משועבד לרצונו של אלוהים, המכוון את מעשיו מאחורי הקלעים. גם אלוהים קשור למעשיו של אדם, משום שרק הוא יכול להוציא לפועל את רצונו ומטרותיו של אלוהים זה. מכאן המתח המתמיד בין התאוס והאנתרופוס. בוודאי שלבסוף מנצח התאוס.
המקרא מבחינה צורנית
עד כאן על הבדיקה הכוללנית מתוך שלוש הבחינות שהזכרנו: הנושאית, התכנית והאידאית. מכאן לבדיקה הצורנית וראיית ההשתזרות בין היסודות הצורניים והיסודות התכניים המתרקמים לשלמות אחת, המכילה בתוכה את סיבות היותה כמות שהיא ולא אחרת. בדיקה זו צמודה במפורט לטקסט הספרותי המעצב יצירה זו או אחרת.
בדיקה זו פירושה:
א. עמידה על היסודות הצורניים, מן הצליל והמקצב של המילה עד לסדר המשפט וקווי המבנה של היצירה כולה.
ב. עמידה על היסודות התכניים העולים מן היסודות הצורניים וראיית התרקמותם אלה באלה כדי שלמות אחת.
כדי להבליט את ערכה של גישה זו, נראה לי כטוב ביותר להדגים בפרק דלהלן את משמעותם של כמה יסודות בלבדיים, אף שלעולם לא יופיעו כך בתוך יצירה ספרותית.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.