מגן מלכותי

1 1

אווה העיפה מבט מבעד לחלון המכונית לעבר קרני השמש הקיציות המקפצות על אזורי הכפר הצרפתיים, וייחלה להיות במרחק אלף קילומטרים משם. אולי אפילו מיליון. כך היא תזכה להגיע לכוכב לכת אחר, היכן שאף אדם לא ידע את שמה. היכן שאף אחד לא ידע שהגבר שאביה ציפה ממנה לקחת כבעל עמד לשאת אישה אחרת, היכן שאף אחד לא ירחם עליה כמו אביה...

"הגיע הזמן שתפסיקי להתבטל בפריז, ילדתי, ותחזרי הביתה לאנדרס."

ההערה הזאת, שהגיעה רק הבוקר ולא היתה תומכת במיוחד, הרתיחה את דמה. מילותיו היהירות מילאו את תודעתה, טובעות במילות השיר שנשמע ברדיו שבמכונית, ודיכאו כל רצון לחזור הביתה. הבית היה המקום האחרון שאווה רצתה ללכת אליו.

לא שהזעם שגילה אביה הפתיע אותה. מובן שהוא התאכזב לשמוע שהגבר שהתחייבה להינשא לו עוד בהיותה ילדה, התאהב במישהי אחרת. האופן שבו דיבר אליה: "לאישה בגילך אין זמן לבזבז!" – כאילו שיום הולדתה השלושים הממשמש ובא מסמן את מפתן הזקנה – יצר את הרושם שהיא האשמה בכל הסיפור.

אך אווה רצתה להתאהב! היא רצתה להתחתן! היא פשוט לא רצתה להתחתן עם ג'יילס – חבר ילדות שעבורה היה אח יותר מאחיה הביולוגי – והוא לא רצה להתחתן איתה. הבעיה ששניהם שיתפו פעולה עם ההבטחה הארכאית במשך קצת יותר מדי זמן, ולפעמים, בעת הצורך, אפילו השתמשו זה בזה כתחליף לדייט.

אוי, כמה שאבא שלה היה שמח לשמוע על זה... איכשהו לאחר מות אמה, לפני חמש עשרה שנים, יחסיהם הידרדרו עד לנקודה שהם בקושי החליפו מילה, לא כל שכן נפגשו. מובן שאם היתה נולדת כגבר, הסיפור היה שונה.

שונה לחלוטין.

עמדו בפניה אפשרויות אחרות. קודם כול היא היתה יורשת-העצר – ולמרות שכלל לא רצתה למשול באומה האירופאית הקטנה שלהם, לפחות כך היא היתה זוכה לכבוד של אביה. לחיבה שלו. למשהו.

אווה הידקה את אחיזתה בהגה הרכב הדו-שימושי שלה בעודה מסיטה אותו אל הכביש הכפרי הצר שנסלל לצד טירת וורן, אחוזתו של ג'יילס מהמאה החמש עשרה.

במשך שמונה שנים היא נהנתה מחיים שמחים ורגועים יחסית בפריז; היא סיימה את לימודיה באוניברסיטה, החלה לפתח את העסק שלה, ובהיעדרו של אחיה פרדריק, שימשה כמחליפה באירועים חגיגיים מלכותיים. עכשיו כשג'יילס, המרקיז דה באזון, התכוון לשאת את חברתה לאישה, היתה לה תחושה שהכול עומד להשתנות.

אווה עיקמה את אפה נוכח מצב הרוח הקודר שכלל לא היה אופייני לה. לפני חודשיים התאהבו ג'יילס ואן ממבט ראשון, והם נראו מאושרים יותר מכפי שנראו אי פעם בנפרד. הם השלימו זה את זה בדרך ייחודית שהיתה מעוררת השראה בקרב משוררים. אווה הבחינה שהיא אינה מרגישה קנאה.

כלל וכלל לא.

החיים שלה מתקדמים בדיוק לפי התוכנית. גלריית האמנות שלה, גלריית נובו, זה עתה קיבלה ביקורת אוהדת בירחון אמנות יוקרתי, ועכשיו היא עסוקה יותר מתמיד. אבל חיי האהבה שלה די ריקים מתוכן, והפרידה שלה לפני שלוש שנים מקולין – הגבר שעמו חשבה שתתחתן בסופו של דבר – הותירה אותה סחוטה רגשית ומעט מותשת.

בהיותו מבוגר ממנה בעשרים שנה כמעט, הוא נראה לה כהתגלמות האינטלקטואליות הבורגנית: גבר שלא התייחס לירושה שלה ואשר אהב אותה בזכות עצמה. נדרשו לה מספר שנים כדי לרדת לעומק ביקורתו העדינה לגבי מעמדה, ותשוקתו "ללמד" אותה את כל מה שידע, הפכה אותו לאגואיסט ושתלטני ממש כמו אביה.

והיא ממש הצטערה על כך שהוא עלה בזיכרון שלה, מפני שכעת היא הרגישה פשוט נורא.

הפעמים היחידות האחרות שבהן הרגישה כזאת אומללות היו באותם ערבים קסומים שבהם היתה משוטטת לבדה לאורך נהר הסן. היא לא הצליחה להסב את מבטה מזוגות שהיו כל כך מאוהבים, שהם לא הצליחו ללכת שני מטרים מבלי לעצור לנשיקה חטופה.

היא מעולם לא הרגישה את הרגשה הזאת. אפילו לא פעם אחת.

היא הזעיפה פנים ותהתה אם אי פעם יתמזל מזלה.

אחרי קולין היא קיבלה החלטה נחושה לצאת אך ורק עם גברים נחמדים המייחסים חשיבות לערכים משפחתיים. גברים שמחוברים לרגשות שלהם. אך הם לא עוררו בה רצון למשהו מעבר ליחסי ידידות. למרבה המזל, היא היתה כל כך טרודה בעסק שלה, שלא היה לה זמן להרהר במה שחסר לה או לחשוב על העובדה שהיא הולכת ומתבגרת...

בעודה מוסיפה לשקוע במחשבות מייאשות נוספות, היא כיוונה את עוצמת הרדיו והוכתה בתדהמה מוחלטת כאשר היה עליה ללחוץ בפתאומיות על דוושת הבלמים כדי להאט לקראת העיקול החד בכביש. היא לחצה ושום דבר לא קרה. בעודה מדמיינת שבטעות לחצה על דוושת הגז, היא ניסתה לתקן את הטעות, ואז עלתה המכונית על גוש חצץ והחלה להחליק.

מתוך בהלה היא משכה בהגה בחוזקה בניסיון ליישר את המכונית, אולם המכונית כבר הספיקה לצבור תנופה, ובשבריר שנייה היא הסתחררה במקום והתנגשה בעץ קטן.

אווה נאנקה מכאבים ותפסה את ראשה בנקודה שראשה פגע בהגה.

לרגע היא פשוט ישבה שם. ואז היא הבינה שהמנוע עדיין עובד, אז היא הסירה את רגלה מדוושת הגז וכיבתה את המנוע. אוזניה צלצלו בחוזקה בדממה שהשתררה לפתע, ואז היא קלטה את הצליל שהשמיע אחד מהצמיגים שלה בעודו מסתובב באוויר. היא הביטה מבעד לשמשה הקדמית והבינה שהמכונית שלה תקועה על גוש סלעים ועל שיחי אברש מלבלבים.

קשה לומר שהיא ניחנה ביכולות ריכוז גבוהות!

היא התנשפה בכבדות והזיזה לאיטה את כל אחד מאיבריה בנפרד. למרבה המזל היא נסעה לאט, ולכן היא לא נפצעה באורח רציני. אין ספק שמדובר במשהו חיובי – אך היא בכל זאת דמיינה את אביה מניד בראשו לעברה. הוא תמיד הקפיד לומר לה לקחת נהג לאירועים רשמיים, אך מובן שהיא לא הקשיבה לו. הוויכוחים איתו הפכו למעין תחרות 'ספורט דמים'. תחרות שבה הוא היה טוב הרבה יותר ממנה. זו היתה אחת מהסיבות שהיא ברחה ללמוד אמנות בסורבון. אם היתה נשארת באנדרס, היא לא היתה מצליחה לקיים את הבטחתה לאמה הגוססת – לנסות להסתדר עם אביה.

הפקודה הקודמת שקיבלה חזרה והתנגנה בראשה. היא לא יכולה לחזור לאנדרס. מה היא תעשה שם? תשב ותשחק משחקי חברה כל היום בעודה מחכה שיארגן לה עוד שידוך נוח? המחשבה העבירה בה חלחלה.

נחושה להפסיק לחשוב על אבא שלה, אווה פתחה את דלת המכונית בזהירות ויצאה אל חלקת העשב. תכף ומיד העקבים החדים של מגפיה הגבוהים שקעו באדמה הרכה.

יופי. בתור בעלת גלריה היה זה מן ההכרח שהיא תמיד תיראה ללא רבב, ובשום פנים ובאופן היא לא יכולה להרשות לעצמה להרוס את מגפי הפראדה האהובות עליה. לפני זמן רב היא החליטה לא לקחת כסף מאביה, ומאז לא היה לה עודף כסף שיאפשר לה להחליף אותן. החלטה נוספת שהרגיזה אותו.

היא עמדה בחוסר יציבות על קצות אצבעותיה ורכנה לפנים כדי לקחת את תיק היד שלה. כאשר הרימה אותו, הטלפון שלה נפל ממנו והיא הבחינה במסכו הסדוק. היא לא הצליחה להיזכר במספר הטלפון הנייד של ג'יילס, והשליכה אותו בחזרה לתוך המכונית בתסכול. היא עדיין יכולה להתקשר לשירותי החירום, אך במקרה כזה תוך זמן קצר התאונה הקטנה שלה תככב בתקשורת – והמחשבה על כך ש'הנסיכה הדחויה המסכנה' תקבל תשומת לב נוספת השבוע גרמה לה לחרוק שיניים. ומובן שזה לא הועיל לכאב הראש שלה.

לא. היא פשוט תיאלץ ללכת ברגל.

אך בעודה עומדת על השוליים המוריקים עם הידיים על המותניים, היא הבינה עד כמה השערים הראשיים רחוקים ממנה. מגפיה האהובות ייהרסו. שלא לדבר על החמימות והזיעה שיציפו אותה עד שתספיק להגיע לשם. זו לא היתה הכניסה החיננית והמכובדת שהיא תכננה. ואם אחד מהטנדרים של התקשורת שהיא קלטה באזור הצליחו להבחין בה...

בעודה מהרהרת במהלך הבא, היכה לפתע גל מחשבה בתודעתה. גל מחשבה פתאומי וקצת מטורף. למרבה המזל – אם ניתן לתאר כך את ההתרסקות של מכוניתה הקטנה לתוך התעלה – היא התרסקה ממש ליד חלק מהחומה החיצונית שבקרבתו היתה משחקת עם אחיה פרדריק ועם בן דודה באדן וג'יילס במהלך ביקוריה בטירה כילדה. הם שיחקו בחשאי בטיפוס על החומה כמרגלים מהפכניים, והם אפילו התאמנו כדי שיוכלו לברוח מאויביהם הדמיוניים ביתר יעילות.

לראשונה באותו יום, אווה הרגישה בחיוך רחב מתפשט על שפתיה. היה עליה להודות שמדובר בחיוך נואש קצת, אך בהתחשב בכך שהחתונה של ג'יילס תיערך בעוד שעות בודדות בלבד, קשה לומר שאיננה נואשת. ובכל אופן, בתור ילדה היא תמיד אהבה לטפס; לבטח בתור בוגרת יהיה לה קל יותר, לא?

 

"יש שם אישה שתקועה על החומה הדרומית, בוס. מה אתה רוצה שנעשה איתה?"

וולף עצר באמצע אחד מהמסדרונות המקומרים בטירת וורן והצמיד את הטלפון לאוזנו ביתר חוזקה. "על החומה?"

"ממש על הקצה," השיב אריק, אחד החברים הצעירים יותר בצוות המאבטחים של וולף.

גופו של וולף נמתח. מושלם. ככל הנראה מדובר בעיתונאי פולשני נוסף המנסה לתעד באופן בלעדי את החתונה המפוארת של חברו לכיתה של פוליטיקאי אמריקאי שנוי במחלוקת. הם לא נחו לרגע, וחגו סביב הטירה כמשחרים לטרף. אך עד כה אף אחד מהם לא העז לטפס מעל לחומה. מובן שהוא נערך לאפשרות הזאת – וזו הסיבה שהפולש נפל לידיהם.

"שם?"

"היא טוענת שהיא אווה דה ווירס, נסיכת אנדרס."

נסיכה המטפסת על חומת לבנים בגובה עשרה מטרים? וולף לא קנה את זה. "תעודת זהות?"

"אין לה תעודת זהות בתיק. היא טוענת שהיתה מעורבת בתאונת דרכים ושהתעודה בוודאי נפלה."

מהלך חכם.

"מצלמה?"

"יש."

וולף שקל את האפשרויות. אפילו בין קירות הטירה העבים הוא הצליח לשמוע את היבבות המעצבנות של מסוקי התקשורת הרחוקים בעודם מרחפים ממש מחוץ לאזור האסור לטיס. בהתחשב בכך שהחתונה תיערך בעוד שלוש שעות בלבד, מוטב שהוא יחזק את אמצעי האבטחה לפני שיהיו הפרות נוספות.

"אתה רוצה שאקח אותה בחזרה לבסיס, בוס?"

"לא." וולף העביר את ידו בשערו. הוא העדיף להחזיר אותה מעבר לחומה מאשר לקחת אותה אל הקוטג' החיצוני המשמש את אנשיו באורח זמני ולהקנות לה אף גישה רבה יותר לאזור. והוא יעשה זאת – לאחר שיאשר את זהותה ויוודא שהיא לא מהווה איום ממשי. "שבינתיים לא תזוז ממקומה." הוא התכוון לנתק את השיחה, ואז הבזיקה במוחו מחשבה נוספת. "ואריק, תהיה בהיכון עם רובה עד שאגיע." כך היא תלמד שלא מומלץ לחדור לאירוע פרטי ללא הזמנה.

"הממ... אתה רוצה שהיא תישאר על החומה?"

כאשר אריק היסס, וולף הבין מיד שמדובר באישה מושכת.

"כן, זה בדיוק מה שאני רוצה." מבחינתו ייתכן שמדובר בפעילה פוליטית מטורפת, ולא בסתם עיתונאית שמוכנה להרחיק לכת. "ואל תפתח איתה שיחה עד שאגיע למקום."

וולף בטח באנשיו לחלוטין, אך הדבר האחרון שהוא צריך זה איזו מאטה הארי חושנית שתערפל את חושיהם.

"כן, אדוני."

וולף הכניס את הטלפון לכיס. פירוש הדבר שהוא לא יספיק לפתוח את משחק הפולו שג'יילס קבע לפני מועד החתונה. מעצבן, אבל אין ברירה. הוא הציע לפקח על האבטחה בחתונה של ג'יילס מפני שזו המומחיות שלו, והעבודה תמיד בעדיפות ראשונה.

לאחר שיצא החוצה, וולף מצא את ג'יילס ואת חבורתו העליזה ממתינים לו במגרש עם סוסים מטופחים ומוכנים. וולף סקר במבטו את הסוס הערבי הלבן שג'יילס הבטיח לו. הוא פספס את שגרת הבוקר שלו בחדר הכושר, והוא ציפה לרכיבה הסוערת על הסוס.

לכל הרוחות, הוא עדיין יכול לעשות זאת. הוא לקח את המושכות מהמאמן וטיפס בקלילות על גב הסוס. הסוס נע בחוסר מנוחה תחת משקל גופו, ובאורח אוטומטי וולף הושיט יד וטפח על צווארו בעודו מריח את הניחוח העז של הסוס. "איך קוראים לו?"

"אכילס."

הוא עיקם את פיו וג'יילס משך בכתפיו. "אפולו היה תפוס והוא סוס עקשן. אתם בטח תיהנו ביחד."

וולף צחק על דברי חברו האריסטוקרטי. לפני שנים, כאשר השתתפו יחדיו במבחני קבלה לכוח צבאי מובחר, הם כרתו ביניהם ברית נצחית. הם תמכו זה בזה בתקופות הקשות, וגם חגגו יחדיו את התקופות היפות. בעודם מבלים שעות ארוכות בהמתנה למשהו שיקרה, באופן בלתי נמנע התחיל ג'יילס לקרוא שירה ומיתוסים יווניים בניסיון להישאר ער. מנגד, וולף, נער כפרי מחוספס מאוסטרליה, נקט בגישה פשוטה יותר. אומץ לב ונחישות עיקשת. תכונה ששירתה אותו היטב בעת שהחליף את הכוחות המיוחדים בפיתוח תוכנה ויצר את תוכנת הריגול המתוחכמת ביותר בעולם.

החברה שלו, וולף בע"מ, הוקמה סביב המיזם הזה, וכאשר אחיו הצעיר חבר אליו, הם הרחיבו את העסק להיבטים נוספים בתחום האבטחה. אך בעוד שאחיו נהנה מאורח החיים התאגידי, וולף העדיף את החופש לערבב בין העניינים. הוא אפילו היה מעורב בחלק מהמבצעים החשאיים שבמסגרתם ממשלות שוכרות את שירותיהם של יועצים בתחום. היה עליו לקבל את שכרון האדרנלין שלו ממשהו נוסף מלבד מכונית ההונדה האהובה שלו.

"תמיד היית מהחולמים, מיסייה לה מרקיז," הוא אמר לאיטו.

"אני בסך הכול אדם שיודע למצוא את האיזון בחיים, אייס," השיב ג'יילס בנעימות וקרא לוולף בכינוי הצבאי הישן שלו. "אני ממליץ לך לנסות את זה מתישהו, ידידי."

"לא חסר לי איזון בחיים," רטן וולף ונזכר בבלונדינית הווינאית שהוא זכה לראות לפני חודש. "אין צורך שתדאג לי בתחום הזה."

אכילס השמיע נחרה וזקף את אפו בהתרסה בזמן שוולף אחז במושכות.

"אני עוד לא מצטרף אליכם. אני צריך לטפל באיזו בעיה שצצה." הוא הקפיד על טון דיבור אדיש כדי לא להבהיל את חברו, אשר אמור כרגע להתרכז בסיבות לכך שהוא בוחר להקדיש את חייו לאישה בטקס נישואים, ולא בסיבה שבגללה אישה יושבת כרגע על אחת מחומות ביתו. "אכילס ואני נצטרף אליכם בקרוב."

הסוס החל לצהול, וחיוך עלה על שפתיו של וולף. הוא אהב להשתמש בכישוריו כדי להתמודד עם בעל חיים עקשן, והוא תהה האם ג'יילס יהיה מוכן למכור לו אותו. החיה הפראית כבר מצאה חן בעיניו.

 

טוב, אז מסתבר שלא הרבה יותר קל לטפס על חומה בתור מבוגרת, הודתה אווה. למעשה זה היה ממש מפחיד והוכיח לה עד כמה היא לא בכושר. השרירים בידיה זעקו במחאה. מצבה לא השתפר כשגילתה שעץ הערמונים העתיק שעליו היא הסתמכה כדי לרדת בצד השני נכרת, ואז שני שומרים מיומנים וחמושים קלטו אותה.

היא לא חשבה על האפשרות שג'יילס יגביר את האבטחה לקראת החתונה, אך במבט לאחור היה עליה להביא את זה בחשבון. מובן שהמאבטחים לא האמינו לסיפורה על התאונה, ועכשיו כל מה שחסר זה שהמסוקים של חברות התקשורת המרחפים מעל יתבייתו עליה, ואז היום החגיגי הזה יהיה פשוט מושלם.

הכול באשמתו של ג'יילס, היא רטנה בינה לבין עצמה, בעודה סוקרת את הקרקע הגבשושית לרגליה, היכן שפעם ניצב העץ המרהיב. ומובן שמאז הפעם האחרונה שטיפסה על החומה בתור ילדה בת שתיים עשרה, הם כבר הספיקו להגביה אותה במספר מטרים.

היא נעה בחוסר נינוחות כשסקרה את שני הרוצחים המוסווים בבגדים אזרחיים שעמדו למטה, והודתה לאל על יכולתה לנהל שיחה באנגלית. היא ידעה ששום צרפתי שמכבד את עצמו לא ייתן שיראו אותו לובש פלנל עם קורדרוי. "אם פשוט תבדקו כמה מאות מטרים בהמשך הכביש, אתם תמצאו את המכונית שלי ותבינו שאני דוברת אמת," היא חזרה ואמרה, נאבקת לדכא את מזגה החם שאביה לעיתים קרובות התלונן על פתילו הקצר. טענה לא כל כך מדויקת. נדרשים כוחות-על כדי לגרום לה לאבד את עשתונותיה.

"מצטער, גבירתי. הוראות של הבוס," אמר המאבטח שנראה קצת יותר רחום מהשני – למרות שזה כמו לומר שפתיתי שלג קרים יותר מקוביות קרח.

"בסדר. אבל אני סובלת מכאב ראש ואני רוצה לרדת."

"מצטער, גבירתי –"

"הוראות של הבוס," אווה סיימה את המשפט בלעג ותהתה מה שני הגברים יעשו במקרה שתחליט לקפוץ. לא מדובר באפשרות מעשית כל כך, מפני שקרוב לוודאי היא תנקע את קרסולה בדרך.

מובן שבתור ילדים הם טעו והשגיחו רק על צד אחד של החומה. טעות ששום מרגל שמכבד את עצמו לא היה עושה!

אווה עצמה את עיניה לרגע ובחנה בעדינות את הפצע במצחה. היא הרגישה שהוא כל כך גדול, שלא היה לה ספק שבית פברז'ה יעשו הכול כדי להניח עליו את ידיהם.

גל של עצבים איים להפיל אותה מהחומה ולשפד אותה על אחד מהרובים הזקורים. ולמרות שהיא אמרה לעצמה שאין טעם להתעצבן על המאבטחים, מפני שכל המצב נוצר באשמתה הבלעדית, היא לא הצליחה לדכא את סערת הרגשות ההולכת וגואה בקרבה. למען האמת, היא הרגישה טיפשה גמורה בעודה יושבת על החומה של ג'יילס כמו ציפור חסרת אונים.

"ואיפה בדיוק נמצא הבוס הזה שלך?" היא שאלה והתאמצה לשוות לקולה אדישות שהיתה רחוקה ממנה שנות אור.

"הוא יגיע בקרוב, גבירתי."

גם חג המולד יגיע בקרוב. בעוד ארבעה חודשים.

המיה רועמת גרמה לאווה להסב את ראשה, והיא ניסתה לאתר את מקור הרעש. שדה הראייה שלה נחסם בידי העצים והשיחים המתנשאים אל על, והדבר היחידי שהצליחה לראות במרחק היה המגדלים המעוגלים של הטירה והשמיים מעבר להם, שנדמה כי צוירו ביד אמן.

ואז הבזק לבן בין העצים שבה את תשומת לבה, והיא לא הצליחה להסב את מבטה בזמן שסוס-הרבעה גזעי נכנס בדהרה לשדה ראייתה. עיניה של אווה גמעו את היצור המרהיב – ואז היא הרגישה סחרחורת קלה בזמן שעיניה נחתו על הרוכב הנאה.

שיער זהוב שנפרע ברוח הוסט מפנים גאות ולהן אף איתן ולסת זקופה, כתפיים רחבות ובטן שטוחה שהוסתרו מתחת לחולצת פולו שחורה וצמודה, ורגליים שריריות וארוכות הותאמו בצורה מושלמת למכנסי רכיבה לבנים ולמגפיים שחורים גבוהים.

היא חשה בזעם הבוער בקרבו, למרות שהוא לא הזיז ולו אחד משריריו החטובים. עיניו הצרות ננעצו בעיניה במיקוד החד של חיית טרף. אפילו בזמן שהסוס פסע בחוסר סבלנות במקום, נחיריו נפערים וזנבו מונף בעצבנות, הגבר הצליח להישאר דומם לגמרי.

לבה של אווה הלם בחוזקה ואצבעותיה נשלחו ללפות את חומת האבן בניסיון לשמור על שיווי משקל. חמימות המיסה את איבריה. מובן שהשמש מחממת את גופה, ולא הלוחם העשוי ללא חת שבוהה בה בשחצנות הגובלת בעזות מצח.

"בגללך אני עדיין נמצאת על החומה הזאת?" המילים התוקפניות נפלטו מפיה לפני שהיא הבינה שהן בתוך ראשה. היא התכוונה להיות נחמדה, לוודא שהסיפור הזה ייגמר מהר ככל האפשר. אבל הבְּליטה של לסתו הנוקשה רמזה לה מיד שקרוב לוודאי היא שמה קץ לאפשרות הזאת.

 

וולף לא הזיז אפילו שריר בזמן שעיניו סקרו את הצוענייה המסתורית והמוזרה היושבת על החומה. הוא טעה. היא לא מושכת. הוא מושכת בצורה מדהימה, ועיני החייל שלו רשמו לפניהן כל פרט ופרט. עצמות לחיים גבוהות, עור זהבהב, עיניים כהות כמו הלילה ושיער שחור וסמיך שאסוף בזנב סוס. קצוות שערה ריחפו סביב שפתיים בשרניות וחושניות שנראה כאילו הן ממתינות לנשיקה.

לנשיקה ממנו.

לאחר שמיהר להיפטר מהמחשבה המפתיעה, הוא הניח לעיניו לשוטט מטה, אל חולצת כותנה לבנה שבה משב הרוח העדין גרם להדגשת שדיה העגלגלים, ואל ג'ינס צמוד שחבק זוג רגליים דקיקות. וכפות רגליים חשופות ועטופות בגרביונים!

אכילס חבט באוויר בזנבו, כאילו המחזה מטריד גם אותו, ואז וולף קלט את שאלתה היהירה והמרוגזת והתעשת. היא פולשת, והיא גם מקלקלת משחק פולו מאתגר, ואם היא עצבנית היא יכולה לעמוד בתור.

"לא." הוא העיף לעברה מבט חטוף. "בגללך את עדיין נמצאת על החומה הזאת."

הוא התעלם מנשיפת הייאוש שלה, ירד מהסוס והתקרב לאנשיו. הוא יכול היה להרגיש את עיניה העוקבות אחריו ותהה מה צבען. מיד הוא התעצבן נוכח המחשבה הלא רלוונטית.

הוא חיכה שאריק יספר לו כיצד הם נתקלו בה, ואחר כך סימן לו שיעביר אליו את תיק העור שהחזיק בידו.

"הרובה ממש נחוץ עכשיו?"

שאלתה המשועממת קמעה נשמעה מכיוון החומה.

"רק אם אצטרך להשתמש בו כדי לירות בך." הוא לא טרח להביט בה בעודו מדבר. "ותשאירי את הידיים במקום שאוכל לראות אותן."

"אני לא פושעת!"

הוא התעלם מההתפרצות הקטנה שלה ובחן את תיק היד שלה. "מצאת בפנים משהו מעניין?"

"לא, בוס. פריטים רגילים של נשים. שפתון, ממחטות, סיכות לשיער. כמו שאמרתי, אין תעודת זהות."

הוא שמע את אנחתה המיואשת. "כבר אמרתי לכלבי השמירה שלך שעשיתי תאונה עם המכונית ושהארנק שלי בוודאי נפל מתוך התיק."

"כמה נוח."

"בשביל מי? בשבילך?"

וולף שלח בה מבט שמניסיונו יכול לגרום לגברים בוגרים לחשוב פעמיים. "את מרשה לעצמך לפתוח את הפה לא מעט, יחסית למישהי במצבך." והוא ייחל לכך שהיא תסגור אותו. האיכות הצרודה של קולה המתובל במבטא קל השפיעה קשות על גופו.

"אני הנסיכה אווה דה וירס מאנדרס, ואני דורשת שתוריד אותי מפה תכף ומיד."

וולף סקר אותה שוב במבטו, רק לשם הנאתו הטהורה, ורק מפני שידע שזה יעצבן אותה. "מה את עושה על החומה, נסיכה? לומדת לעוף?"

"הוזמנתי לחתונה, ואם תמשיך להתעקש להשאיר אותי כאן, קרוב לוודאי שתפוטר. אני בטח כבר מכוסה בכוויות מהשמש."

"מהשמש החלשה הזאת? ועם העור הזהוב הזה? אני בספק. חוץ מזה, בדרך כלל אורחים מכובדים נכנסים דרך השערים הראשיים. עבור מי את עובדת?"

היא קימטה את מצחה. "אני לא –"

"עיתון? ירחון? תחנת טלוויזיה? אחלה מצלמה, דרך אגב. אכפת לך שאעיף מבט?"

"למעשה, כן, אכפת לי."

הוא השליך את תיק היד שלה על הדשא והחל לעבור על התמונות שלה.

"אמרתי שכן אכפת לי."

"החלטתי להסתכל בלי קשר למה שאת חושבת."

"אז למה לשאול בכלל?"

הוא כמעט חייך נוכח הכעס בקולה. "מתוך נימוס."

היא השמיעה צליל חמוד שרמז שהוא האדם האחרון עלי אדמות עם מושג כלשהו לגבי נימוס.

הוא זקר גבות נוכח התמונות במצלמה ושלח לעברה מבט. "אחלה תמונות של מפורסמים. אני חוזר – עבור מי את עובדת?"

היא גלגלה את עיניה. "אני לא מהפפראצי, אם לכך אתה רומז."

"לא?"

"לא. אני בעלת גלריית אמנות. התמונות האלה צולמו בערב הפתיחה. לא שזה עניינך."

וולף גירד בלסתו והעמיד פנים שהוא שוקל את תשובתה. "באמת? בהתחשב במצבך הנוכחי, הייתי אומר שזה דווקא כן ענייני."

היא הביטה בו כאילו עצביה עומדים לפקוע בכל רגע. "אני מבינה איך זה נראה. ואני אפילו מעריכה את המקצועיות של העובדים שלך שהבחינו בי –"

"אני שמח לשמוע."

"אבל," היא המשיכה כאילו הוא לא קטע את דבריה, "אני באמת מי שאמרתי לך. המכונית שלי נמצאת במרחק כמה מאות מטרים משם, והאנשים שלך כבר היו מאשרים את זה, אם הם היו טורחים ללכת למצוא אותה במקום לכוון אלי את הרובים שלהם כאילו שאני טרוריסטית."

וולף הושיט לאריק את המצלמה. "אה, אני מתנצל." הוא לא טרח להסתיר את הבוז שחש לנשים שכמותה. נסיכה שחצנית – אמיתית או מזויפת – שחשבה שהצרכים שלה חשובים יותר מהצרכים של כולם. "שכחתי לומר לך? העובדים שלי מקבלים הוראות ממני, לא ממך."

שפתיה המכווצות בזעף התכווצו בצורה עוד יותר מושכת. "כמה נוח."

הוא לא היה במצב רוח להעריך את תגובתה השנונה, וכמעט שקל מחדש את הצורך שלו לאשר את זהותה לפני שיזרוק אותה בחזרה מעבר לחומה.

"אריק. דיין. קחו את הג'יפ ותמצאו את המכונית שלה. אם היא קיימת."

היא משכה באפה נוכח הוראותיו והזיזה את ישבנה על גבי החומה. היא בוודאי כבר מתחילה להרגיש אי נוחות. מגיע לה.

"אמרתי לך להשאיר את הידיים שלך גלויות."

היא גלגלה את עיניה. "אתה חושב שיש אפשרות שאוכל לחכות על הקרקע עד שהעובדים שלך יחזרו? אני מבטיחה לא לנסות להכניע אותך בזמן שהם לא פה."

נדמה שהאוויר טעון בחמימות אנטגוניסטית שהיא שידרה כלפיו, והמבטא שלה הקנה למילותיה הארסיות גוון סקסי. היא היתה שילוב אכזרי של יופי ורוח, ואפילו פנייתה המזלזלת אליו לא הצליחה לרסן את הליבידו שלו. אין ספק שמדובר בתובנה מעצבנת.

"אני חושב שאצליח להתמודד איתך."

עיניה נחו על שפתיו והוא הרגיש פרץ של תשוקה מכף רגל ועד ראש. הוא המתין בקוצר נשימה עד שהחמימות במפשעתו תחלוף, אך היא רק הוסיפה להתעצם. ואז עיניה חדרו בלהט לתוך עיניו, והכימיה שממנה הוא ניסה להתעלם הוצתה כמו שדה קוצים.

לפי ההתרחבות של אישוניה הוא חשב שאולי היא קוראת את מחשבותיו, אך זה בלתי אפשרי. וולף נמצא בעולם העסקים כבר ארבע עשרה שנה, והוא יודע כיצד להסתיר את רגשותיו – הוא למד לעשות זאת עוד לפני שלמד ללכת.

אולי היא פשוט היתה שותפה לרגש שבער בקרבו. וזה קצת מצא חן בעיניה, אם אפשר לשפוט לפי מבטה החשדני. אשר העניק לו הפוגה קלה. אם היא עיתונאית – או גרוע מכך איזושהי פעילה פוליטית – היא כבר היתה משתמשת בקשר הזה כדי לתמרן אותו, ולא מנסה להתעלם ממנו כאילו שזה עתה היא נכוותה באש.

עיניו סקרו את פרקי כפות ידיה שנראו דקיקים להפליא מתחת לחפתים של חולצתה הגברית משהו, ומשם הן המשיכו למטה, לאורך כפות ידיה הנאות וציפורניה המטופחות בשלמות. היא לא עוסקת בעבודת כפיים. זה ברור מאליו.

מיד הוא קלט שטענתה לגבי זהותה נכונה. הדבר היה ניכר בהתנהגותה המלכותית, בתנועה הברבורית של צווארה, בתחושה שמגיע לה ובאופן שהביטה בו כאילו שמדובר בעובד זוטר. לעיתים קרובות אמו הביטה כך באביו, והוא תמיד ריחם על האומלל.

היא שוב זזה והוסיפה למקד את עיניה באדמה. "יש לך רעיון איך אני יכולה לרדת מפה?" ובדרך מכובדת, נדמה שגוון קולה רמז.

"אולי תרצי שאשלוף את הסולם הנאמן שלי מהכיס האחורי?" אמר וולף בלגלוג. "אה, חבל. השארתי אותו בבית." הוא הציג את כפות ידיו הריקות. "אני מניח שפשוט תיאלצי לזנק לתוך זרועותיי, נסיכה. איזה תענוג."

הסוס שלו צהל, ועיניה ניצלו את ההזדמנות כדי להעיף מבט בסוס-ההרבעה לפני שהביטו בו שוב. "אתה מתעל את הזורו הפנימי שלך?" היא שאלה במתיקות.

שפתיו נרעדו. "רק מפני שהשארתי את חגורת הבטמן שלי בבית."

"עם רובין?"

הוא צחקק חרף מצב רוחו הלא מזהיר. "נחמד. קודם כל תזרקי את המגפיים שלך." הדבר האחרון שהוא רצה זה שאחד מהעקבים האלה יינעץ בו, ולפי הניצוץ בעיניה, נדמה שזה בדיוק מה שהיא תכננה עבורו.

"יש לי רעיון טוב יותר. למה שלא ארד באותה הדרך שעליתי?"

"לא."

שפתיה התהדקו. "זה הגיוני לגמרי. אני יכולה –"

"תנסי ואני אירה בך."

"אין לך רובה."

"יש לי רובה."

הגוף שלה קפא במקום, רומז לו שהיא מנסה להבין האם הוא דובר אמת. מבטה ירד אל אזור בטנו ורגליו, והוא הרגיש פרץ של התרגשות מפתיעה, כאילו שהיא באמת נגעה בו.

"אתה מתנהג בצורה פשוט מחליאה," היא זעמה.

"זה אפילו לא חצי ממה שאני מסוגל." וולף בקושי הצליח לדכא את תסכולו הגובר נוכח תגובתו הגופנית לאישה שכבר לא מצאה חן בעיניו. "אבל אני בדרך."

"אם תפיל אותי, אני אתבע אותך."

"אם לא תזדרזי ותרדי מהחומה, אני אתבע אותך."

גבותיה השחורות נזקרו. "על מה?"

"על בחינת הסבלנות שלי. עכשיו, תשליכי את המגפיים שלך למטה. בעדינות," הוא הזהיר בעדינות.

היא נאנחה ושמטה את מגפיה אל ידיו המושטות. המרקם שלהן היה חמים ממגעה.

"ועכשיו תורך." קולו נעשה מחוספס – עדות ברורה לכך שחלק ממנו מצפה לשאת אותה בזרועותיו. ומה פסול בכך? ייתכן שהוא לא יהיה מעוניין להתחיל בפרשיית אהבים נוספת לאחר שהקודמת הסתיימה בצורה כל כך איומה, אבל הוא בכל זאת גבר והאישה הזאת בכל זאת יפהפייה.

"אני מעדיפה לחכות לסולם."

גם הוא.

"אז כדאי שתתמקמי בנוחיות. אני מנהל את האבטחה, לא את שירותי החילוץ."

היא שלחה מבט מהורהר נוסף באדמה. "כשהייתי צעירה יותר זה נראה פחות גבוה. ומה קרה לעץ הערמונים שהיה פה פעם?"

"עכשיו את מתבלבלת וחושבת שאני עוסק בגינון, נסיכתי. ומה הלאה?"

עיניה הוצרו. "אל דאגה, בטוח לא אתבלבל ואחשוב שאתה אדם נחמד. והתואר המדויק שלי הוא הוד מלכותך."

הוא ידע זאת. למרות שהוא עצמו איננו בן אצולה, הוא פגש מספיק מהם כדי לדעת כיצד עליו לפנות אליהם. "תודה על העצה. אבל אין לי את כל היום. אז קדימה." הגיע הזמן להפסיק לחשוב על שדיה הזקורים המפתים ועל שפתיה הלוהטות.

"לך אין את כל היום? הודות לך, אני עכשיו מאחרת," היא רטנה.

הוא סימן לה באצבעותיו לרדת. "אני משתתף בצערך."

"אתה פשוט גס בצורה שלא תיאמן."

"את רוצה שאני אשאיר אותך שם למעלה?" הוא שאל בשאריות סבלנותו.

"תסלח לי שאני קצת חוששת."

וולף נאנח והושיט את ידיו בשנית. "מעולם לא הפלתי נסיכה."

"קרוב לוודאי שעד כה לא היתה לך הזדמנות."

הוא הניד בראשו. "את בהחלט יודעת כיצד להציג את עצמך כחלשה, נסיכה."

היא סיננה משהו בצרפתית, והוא רצה לחייך בתגובה. היא כולה להט ו... עזות מצח!

היא השתמשה בידיה לשמור על שיווי משקל והניפה את רגלה מעל החומה כך שהיא נחה עליה כמו סנאי קטן. אצבעותיה הפכו לבנות מעוצמת אחיזתה בקצה. היא הוסיפה להסס, מרימה ירך אחת, ואת השנייה בעקבותיה, כדי לוודא שבד הג'ינס שלה לא ייקרע.

"את רוצה שאספור עד שלוש?" הוא שאל.

היא שלחה אליו מבט אפל ונוקב, עיניה נעוצות בו בעוצמה, ואז הן נעצמו והיא זינקה מהחומה.

וולף הרגיש את גופה החטוב מחליק לאורך זרועותיו בעודו תופס אותה לפני שתפגע באדמה. קשת הצלעות שלה התרוממה בזמן שהיא התנשמה בכבדות, והתנועה הצמידה את שדיה הרכים לחזהו הנוקשה.

זרועותיה נכרכו סביב צווארו בחוזקה, מצמידות את פניו אל הפעימה החמימה בבסיס צווארה. תכף ומיד חושיו הוצפו בחמימותה ובניחוח בושם מתקתק. בדרך כלל הוא לא סבל בשמים. אך הניחוח שהיא הדיפה היה שונה, ונראה שזו הסיבה שהוא החזיק אותה יותר מכפי הצורך. הוא הצמיד אליו את הגוף שלה כאילו שהוא עשה זאת מאז ומתמיד. הוא החזיק אותה מספיק זמן כדי לדעת איך ירגיש כשייכנס עמוק לתוכה.

לוחץ. חמים. רטוב.

ראשו של וולף נזקף לאחור בזמן שחושיו הכריעו אותו והוא מצא את עצמו בוהה לתוך עיניה התכולות המרהיבות. עיניים שגרמו לו להרגיש כאילו שפגע בו טיל קרקע-אוויר.

"אתה כבר יכול להוריד אותי," היא אמרה בעודה מסדירה את נשימתה.

הוא יכול גם לשלוח את ידיו אל ישבנה ולכרוך את רגליה סביב מותניו.

האוויר ביניהם התעבה כאילו שהוא ביטא את מחשבותיו בקול, והוא הרגיש כל חלק מגופה החמים עוטף את גופו.

הוא כמעט נקלע למבוכה מהדחף המטמטם להצמיד את שפתיו לשפתיה, אשר ריתקו את עיניו למשך – אלוהים ישמור – שניות בודדות, כך הוא קיווה, הוא העמיד אותה על רגליה במחווה לא עדינה כל כך ונסוג לאחור.

רק אז הוא הבחין בנפיחות מעל לרקתה הימנית.

"כדאי שתבדקי את זה," הוא ציווה בנוקשות.

"אני בסדר."

"תנעלי את הנעליים שלך. הגיע הזמן ללכת." הוא העסיק את עצמו בטיפול באכילס בזמן שהסדיר את מחשבותיו. מתוקף זכות הוא צריך לערוך עליה חיפוש, לוודא שהיא לא נושאת נשק, אבל בשום פנים ובאופן הוא לא מוכן לגעת בה שוב. מספיק שיהיה עליו להתמודד עם העלאתה על הסוס, מפני שאריק ודיין עוד לא חזרו.

הוא הזעיף פנים ותהה מדוע הם מתעכבים.

"אני מעדיפה ללכת." עיניה נעו בתזזיתיות מסוס-ההרבעה העצבני בחזרה אליו.

וולף הבין שהוא לא מתפקד בשיאו, ושאם היה כעת במבצע צבאי אמיתי, כנראה היה נהרג כבר מזמן. הוא התעשת ושלח בה מבט נוקב. "את יכולה לנסות את הסבלנות שלי, נסיכה, אבל אני ממליץ לך לוותר על התענוג."

היא מצמצה, כאילו שלא ציפתה לדיבורו הגס. "בניגוד לאנשיך, אני לא מקבלת ממך פקודות."

וולף עמד בצורה דומיננטית שהוא ידע שלא חמקה מעיניה. "עוד לא אישרנו את זהותך האמיתית, אז או שאת עולה על הסוס הזה, או שאשתמש באחת מהמושכות האלה כדי לקשור את הידיים שלך ולגרור אותך איתי."

"אני רוצה לראות אותך מעז לנסות," היא אמרה בקרירות.

הוא לא האמין שהגברת המגונדרת הזאת קוראת אותו בכזאת קלות. "אני בטוח שאת רוצה..."

היא הניחה את ידיה על מותניה ומשכה את מבטו אל חמוקיה המחוטבים. לא מהלך חכם מצידו, בהתחשב במזגו שהורכב מתערובת של זעם ותשוקה. מובן שהוא לא יגרור אותה, אך הוא יכניע אותה ויניח אותה על האוכף.

הוא הבחין ברגע שהיא הבינה שהאיום שלו אינו ריק מתוכן.

"רק גברים שאין להם את הציוד המתאים להתמודד עם הבעיה משחקים אותה קשוחים."

"ורק נשים טיפשות להפליא מציבות בפני גבר שהן מעולם לא פגשו את האתגר להוכיח את גבריותו. למרבה מזלך, אני לא מרגיש מספיק מאוים כדי להוכיח את עצמי בפני נקבות ערמומיות."

"מה אפשר לומר?" היא זקפה לעומתו את מותניה בעזות מצח. "אתה מוציא ממני את המיטב."

וולף התנשם בכבדות נוכח התנהגותה הפרובוקטיבית במתכוון. "אני בטוח שאת עוד רחוקה מהמיטב שלך, נסיכה," הוא לגלג.

גבותיה נזקרו באיטיות. וולף הבין שבטעות הוא חשף עד כמה היא מושכת אותו. אין ספק שהיא רגילה לכך, וכמו כל הנשים שנמצאות בחברתו, היא היתה מנצלת את המצב אם רק היתה נתקלת בחצי הזדמנות.

אפשרות שהוא תכנן לסכל בכל מחיר.

לאחר שמאס במחשבותיו החדגוניות, הוא עמד לשים קץ להתנהגותה המרדנית ולהשליך אותה על הסוס. ואז הטלפון שלו צלצל.

"מצאנו את המכונית, בוס. היא בסדר. הארנק שלה בוודאי נפל מהתיק שלה מפני שמצאנו אותו מתחת למושב הקדמי."

וולף נהם את תגובתו והורה לאנשיו לפגוש אותו בקוטג'.

הוא נשא את עיניו בזמן כדי לקלוט את הבעת פניה המתנשאת וידע שהיא שמעה את תוכן השיחה. "נראה שלא שיקרת לגבי זהותך. בפעם הבאה תשתמשי בשער." הוא קירב אליה את אכילס ואחז בארכוף. "תני לי את הרגל שלך."

"אתה אפילו לא מתכוון להתנצל?"

בטון דיבורה נשמעו דורות על גבי דורות של עליונות אשר שמו קץ לכל התנצלות שאולי החלה להתגבש על שפתיו של וולף.

"הרגל שלך?" הוא חזר ואמר, עיניו קרירות ומוגנות מפני הלהבות הרושפות מעיניה.

בעודה מתקדמת, היא הסיטה את שערה לאחור, מעדה על עקבה ונזרקה היישר אל בין זרועותיו.

מפני שכבר היה רגיש למגעה, ולא בטוח אם המהלך היה מכוון בניסיון לתמרן אותו, וולף הרחיק אותה ממנו מיד. "ואל תנסי להשתמש בגוף הקטן והסקסי הזה כדי לסחוט טובות כלשהן, נסיכה."

"תסמוך עלי כשאני אומרת שהדבר האחרון שאני רוצה זה לגעת בך."

היא הפנתה אליו גב נוקשה, אחזה במושכות ביד אחת והניחה את רגלה על ידו. וולף לא ידע אם לצחוק או לכעוס, ואולי אם לא היה עליו להסתלק אחרי החתונה של ג'יילס כדי לפקח על התקנת תוכנה חשובה, ייתכן שהוא היה נשאר בסביבה כדי לבחון את האתגר של הגברת המתנשאת הזאת. אך אין לו פנאי לכך, והוא לא מספיק טיפש כדי להסתבך עם אישה כה אינטנסיבית.

"זוזי אחורה," הוא רטן. בשום פנים ואופן היא לא רוכבת מקדימה, היכן שתצטופף בין ירכיו הקשיחות.

"אתה יודע, כל הפטפטת הגברית הזאת פשוט מיותרת. אתה ללא ספק האדם המעצבן ביותר שלצערי יצא לי לפגוש."

וולף בדיוק התכוון לומר לה שהוא שותף להרגשתה, ואז היא לקחה את המושכות מאחיזתו המרושלת ואותתה לאכילס בעקביה. הסוס הגיב כיאה לסוס גזעי ופתח בדהירה.

וולף הוכה בתדהמה!

לא בלבד שהאישה הלוהטת הזאת הדליקה אותו בעצם קיומה, היא גם הפגינה מיומנות נעלית משלו. שני דברים שלא קרו לו מאז... שלא קרו מעולם קודם לכן!

"לעזאזל!"

וולף סינן קללה חרישית ופלט שריקה חדה. אם ג'יילס אילף את הסוס כהלכה, הוא אמור לעצור עצירה מוחלטת.