מדד הפחד
רוברט האריס
₪ 37.00
תקציר
דוקטור אלכס הופמן נחשב לאגדה במעגלים הפנימיים של אילי ההון: תוכנת המחשב שפיתח מנתחת רגשות אנושיים וחוזה תנודות בשוקי ההון בדייקנות על-טבעית. אין זה פלא שקרן הגידור שלו מרוויחה מיליארדים.
אבל כשיום אחד נפרצת מערכת האבטחה של ביתו, טלטלת שווקי ההון הצפויה מעמידה את הכלכלה הגלובלית כולה בסכנה.
אל מול מחול שדים של פראנויה ואלימות, נאלץ הופמן להתעמת עם אויב מסתורי, מחושב ונטול עכבות.
ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 272
יצא לאור ב: 2013
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
קוראים כותבים (5)
ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 272
יצא לאור ב: 2013
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
1
לִמדו ממני — אם לא מהוראותי, כי אז לפחות מהלקח שלי — עד כמה מסוכנת היא צבירת ידע, ועד כמה מאושר
יותר זה המאמין שעיר הולדתו היא העולם, מזה השואף לגדולה מעבר ליכולותיו.
מרי שלי, פרנקנשטיין (1818)
ד"ר אלכסנדר הופמן ישב ליד האח שבחדר העבודה שלו בז'נווה, סיגר קר, מעושן למחצה נח במאפרה לצדו, מנורת שולחן מורכנת מעל כתפו, והפך את דפי המהדורה הראשונה של הבעת רגשות באדם ובבעלי חיים מאת צ'רלס דרווין. שעון הסבא הוויקטוריאני שבמסדרון הכה חצות, אך הופמן לא שמע אותו. הוא גם לא הבחין שהאש כבתה כמעט. כל כושרו השכלי הכביר היה מכוון אל הספר.
הוא ידע שהספר פורסם בלונדון בשנת 1872 בידי "ג'ון מוריי ושות'" בהוצאה לאור של שבעת אלפים עותקים שהודפסו בשתי מהדורות. הוא ידע גם שהמהדורה השנייה כללה שגיאת דפוס — ההאו — בעמוד 208. כיוון שהכרך שבידיו לא הכיל טעות זו, הניח שמקורו בוודאי במהדורה הראשונה, עובדה שהעלתה את ערכו במידה רבה. הוא הפך אותו ובחן את השִׁדרה. כריכת הבד הירוקה עם אותיות הזהב היתה מקורית, וקצות השדרה התבלו במקצת. זה היה כרך מן הסוג המכונה בעסקי הספרים "עותק איכותי", ששוויו כ־15,000 דולר. הוא מצא אותו ממתין לו כששב הביתה ממשרדו קצת אחרי עשר בלילה, עם סגירת הבורסה בניו יורק. אך משום מה, אף שאסף מהדורות מדעיות ראשונות ואיתר את הספר ברשת ואכן התכוון לקנותו, הוא טרם הזמין אותו.
המחשבה הראשונה שחלפה במוחו היתה שזהו מעשה ידיה של אשתו, אך היא הכחישה. תחילה סירב להאמין לה, הזדנב אחריה במטבח בשעה שערכה את השולחן והגיש לה את הספר לבדיקה.
"את רוצה להגיד לי שלא קנית לי אותו?"
"כן, אלכס. אני מצטערת. זאת לא אני. מה אני אגיד לך? אולי יש לך מעריצה חשאית."
"את בטוחה לגמרי? זה לא יום הנישואים שלנו או משהו? שכחתי לתת לך משהו?"
"בשם אלוהים, לא קניתי אותו, בסדר?"
הספר לא הגיע עם שום הודעה מלבד פתק מאת מוכר ספרים הולנדי: "רוזֶנחארדֶן ונֶיֶינהאוּזֶה, ספרי מדע ורפואה עתיקים. נוסדה ב־1911. פּרינסֶנחְראכט 227, 1016 NH אמסטרדם, הולנד." הופמן לחץ על דוושת הפח ושלף את עטיפת הבועות ואת מעטפת הנייר החומה. כתובת הנמען שהודפסה על מדבקה בגב החבילה היתה מדויקת: "ד"ר אלכסנדר הופמן, וילה קלרמונט, שֶמאן דה רוּת 79, 1223 קולוני, ז'נווה, שווייץ." שליח מאמסטרדם הביא אותה יום קודם לכן.
לאחר שאכלו ארוחת ערב — פשטידת דגים וסלט ירוק שהכינה סוכנת הבית טרם לכתה — גבריאל נשארה במטבח לערוך כמה שיחות טלפון בהולות של הרגע האחרון בנוגע לתערוכתה שנועדה ליום המחרת, ואילו הופמן פרש לחדר העבודה כשהספר המסתורי בידו. כעבור שעה, כשתחבה את ראשה מבעד לדלת לומר לו שהיא הולכת לישון, הוא עדיין קרא.
היא אמרה, "אל תתעכב יותר מדי, יקירי. אני מחכה לך."
הוא לא השיב. היא השתהתה על הסף ובחנה אותו רגע. בגיל ארבעים ושתיים הוא עדיין נראה צעיר, ומאז ומתמיד היה יפה משחשב — תכונה נדירה אצל גבר, שמשכה אותה. ברבות הזמן למדה שהוא לא בדיוק צנוע. להפך: הוא הפגין אדישות מוחלטת כלפי כל דבר שלא ריתק אותו מבחינה אינטלקטואלית, תכונה שזיכתה אותו במוניטין של גס־רוח בקרב חבריה — והיא אהבה למדי גם את זה. פניו האמריקניים הילדותיים שלא כדרך הטבע היו רכונים מעל הספר, משקפיו מונחים על קודקודו העטור שיער חום בהיר; באור האח העדשות נדמו כמבזיקות לעברה מבט מתרה. היא ידעה שמוטב לא להפריע לו. היא נאנחה ועלתה לחדר השינה.
הופמן ידע במשך שנים שהבעת רגשות באדם ובבעלי חיים הוא אחד הספרים הראשונים שפורסמו עם תצלומים, אך מעולם לא ראה אותו קודם. לוחות בשחור־לבן הציגו דוגמניות ציור ויקטוריאניות וחוסים בבית המשוגעים של סארי במצבים רגשיים שונים — אֵבל, ייאוש, אושר, התרסה, אימה — במטרה לחקור את ההומו ספיינס כבעל חיים, עם תגובות אינסטינקטיביות של בעל חיים, ללא המסכה של גינונים חברתיים. כיוון שנולדו מאוחר מספיק מבחינה מדעית כדי להצטלם, עיניהם הלא ממוקדות ושיניהם העקומות שיוו להם מראה של איכרים ערמומיים בעלי דעות קדומות מימי הביניים. הם הזכירו להופמן סיוט מילדותו — מבוגרים מספר אגדות מיושן שעלולים לחטוף אותו ממיטתו באמצע הלילה אל היער.
ודבר נוסף העכיר את שלוותו. הפתק של סוחר הספרים הוכנס בין הדפים המוקדשים לרגשות של פחד, כאילו השולח התכוון במפורש להסב את תשומת לבו אליהם:
האיש המבוהל עומד תחילה כפסל חסר תנועה או נשימה, או משתופף כמו כדי לחמוק מוכנית ממבט. הלב פועם במהירות ובפראות, ולפיכך הולם או מקיש בבית החזה...
הופמן נהג להטות את ראשו ולתקוע את מבטו בחלל בשעה שחשב, והוא עשה זאת כעת. האם זה צירוף מקרים? כן, הניח, זה מוכרח להיות. מצד שני, ההשפעות הפיזיולוגיות של הפחד היו רלוונטיות באופן ישיר כל כך לוויקסל־4, המיזם שהיה מעורב בו בעת האחרונה, שהדבר נראה לו מכוון באופן מוזר. יחד עם זאת, הוויקסל־4 היה סודי ביותר, מוּכּר רק לחברי צוות המחקר, ואף שהקפיד לשלם להם היטב — 250,000 דולר לשנה היתה המשכורת ההתחלתית, והרבה מעבר לזה בבונוסים — בהחלט לא סביר שמישהו מהם ביזבז 15,000 דולר על מתנה בעילום שם. אדם אחד שבבירור היה יכול להרשות זאת לעצמו, שידע הכול על המיזם והיה רואה בכך מהתלה — אם בזה מדובר: מהתלה יקרה — היה שותפו לעסקים יוּגוֹ קווֹרי, ובלי לחשוב על השעה אפילו, הופמן התקשר אליו.
"שלום, אלכס. מה נשמע?" אם קוורי חשב שזה מוזר שמפריעים לו אחרי חצות, נימוסיו המושלמים לעולם לא היו מניחים לו להפגין זאת. חוץ מזה, הוא הורגל למנהגיו של אלכס, "הפרופסור המטורף" כפי שכינה אותו — בפניו לא פחות מאשר מאחורי גבו, ובכך היה טמון חלק מקסמו, לדבר עם כולם תמיד באופן זהה, בפומבי או בארבע עיניים.
הופמן, שעדיין קרא את תיאור הפחד, אמר בהיסח הדעת, "אה, היי. אתה קנית לי ספר?"
"נדמה לי שלא, חבר. למה? הייתי אמור?"
"מישהו שלח לי מהדורה ראשונה של דרווין, ואין לי מושג מי."
"נשמע יקר למדי."
"נכון. חשבתי שאולי זה אתה, כי אתה יודע כמה דרווין משמעותי לוויקסל."
"חוששני שלא. אולי זה לקוח? מתנת תודה, והוא שכח להוסיף כרטיס ברכה? אלוהים יודע שעזרנו להם להרוויח המון כסף, אלכס."
"כן, טוב. אולי. בסדר. מצטער שהפרעתי לך."
"אין בעיה. נתראה בבוקר. יום גדול מחר. למען האמת, כבר מחר. אתה אמור להיות במיטה."
"בטח. אני בדרך. לילה."
כשהפחד מגיע לשיאו, נשמעת צווחת האימים. אגלי זיעה גדולים מנקדים את העור. כל שרירי הגוף רפויים. לאחר מכן מגיעה אפיסת כוחות מוחלטת, והכישורים המנטליים כושלים. הקרביים מושפעים. שריר הסוגר חדל לפעול ואינו מצליח לשאת עוד את תכולת הגוף...
הופמן הצמיד את הספר לאפו ושאף. תערובת של עור ואבק ספריות ועשן סיגרים, חריפה כל כך שהוא טעם אותה ממש, עם רמז למשהו כימי — פורמלדהיד אולי, או גז לתאורה. הוא העלה בדמיונו מעבדה או אולם הרצאות מן המאה התשע־עשרה, ולרגע ראה מבערי בּוּנזֶן על משטחי עץ, בקבוקוני חומצה ושלד של קוף. הוא תחב בחזרה את הפתק כסימנייה וסגר את הספר בזהירות. אחר כך נשא אותו אל המדפים, ובשתי אצבעות פינה לו מקום בעדינות בין מהדורה ראשונה של מוצא המינים, שקנה במכירה פומבית בסותבי'ס בניו יורק תמורת 125,000 דולר, לבין עותק בכריכת עור של מוצא האדם, שהשתייך בזמנו לת"ה האקסלי.
בהמשך ינסה להיזכר ברצף המדויק של מעשיו לאחר מכן. הוא הציץ במסוף הבלומברג שעל שולחנו ובדק את הנתונים הסופיים בארצות הברית: הדאו־ג'ונס, ה־S&P 500 והנסדא"ק נסגרו כולם בירידות שערים. הוא ניהל תכתובת אימייל עם סוּסוּמוּ טָקָהאשי, הסוחר התורן האחראי על ויקסל־4 במשך הלילה, אשר דיווח שהכול פועל כשורה, והזכיר לו שבורסת טוקיו תיפתח בעוד פחות משעתיים לאחר החופשה השנתית בת שלושת הימים של "שבוע הזהב". היא בוודאי תיפתח בירידות כדי להתאים את עצמה לשבוע של ירידת מחירים באירופה ובארצות הברית. והיה דבר מה נוסף: ויקסל הציע לבצע מכירה בחסר של שלושה מיליון מניות נוספות של "פרוקטר אנד גמבל" ב־62 דולר למניה, אשר תגדיל את הפוזיציה הכוללת שברשותם לשישה מיליון — עסקה גדולה: האם הופמן מאשר אותה? הופמן שלח אישור, זרק את הסיגר הלא גמור, הציב סבכת מתכת צפופה לפני האח וכיבה את האור בחדר העבודה. במסדרון וידא שדלת הכניסה נעולה והפעיל את האזעקה באמצעות קוד בן ארבע ספרות: 1729. (מקורו של הצירוף היה בחילופי דברים בין המתמטיקאים ג"ה הארדי וס' רמנוג'אן ב־1920, כשהארדי נסע במונית עם מספר זה כדי לבקר את עמיתו הגוסס בבית החולים והתלונן שהמספר "משעמם למדי", על כך השיב רמנוג'אן: "לא, הארדי! לא, הארדי! זה מספר מעניין ביותר. זהו המספר הקטן ביותר הניתן לביטוי כסכום של שתי חזקות שלישיות בשני אופנים שונים.") הוא השאיר מנורה אחת דולקת למטה — בכך היה בטוח — ועלה במדרגות השיש הלבנות המעוקלות אל חדר האמבטיה. הוא הסיר את משקפיו, התפשט, התרחץ, ציחצח שיניים ולבש פיג'מת משי כחולה. הוא כיוון את השעון המעורר בטלפון הנייד לשש וחצי, ובתוך כך שם לב שהשעה חצות ועשרים.
בחדר השינה הופתע לגלות שגבריאל עדיין ערה, שוכבת על גבה על כיסוי המיטה בקימונו משי שחור. נר ריחני ריצד על שולחן האיפור; מלבד זאת היה החדר שרוי בעלטה מוחלטת. ידיה היו לפותות מאחורי ראשה, מרפקיה זקורים בחדות ממנה והלאה, רגלה משוכלת מעל ברכה הנגדית. כף רגל לבנה, ציפורניה צבועות באדום כהה, ציירה עיגולים קצרי רוח באוויר הניחוחי.
"אלוהים," אמר. "שכחתי את התאריך."
"אל תדאג." היא התירה את החגורה והפרידה את כנפות המשי, אחר הושיטה אליו את זרועותיה. "אני אף פעם לא שוכחת."
השעה היתה בוודאי בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר כשמשהו הקפיץ את הופמן משנתו. הוא נאבק להיחלץ ממצולות השינה, פקח את עיניו וראה חיזיון שמימי של אור לבן זוהר. היתה לו צורה גיאומטרית, כעין עקומה עם שורות אופקיות מרווחות וטורים אנכיים רחבים, אך ללא שום נתונים — חלומו של מתמטיקאי, אך למעשה לא חלום, הבין לאחר שמיצמץ לעברו כמה שניות; מקור האור היה בתאורת החירום של שמונה נורות הלוגן בנות חמש מאות ואט שניצנצו מבעד לרפפות התריסים — כמות מספקת להאיר מגרש כדורגל קטן; הוא התכוון להחליף אותן.
גופי התאורה היו מכוונים על טיימר של שלושים שניות. בעודו ממתין שיכבו, שקל מה היה עשוי להיות הדבר שקטע את קרני האינפרה־אדום המזגזגות על פני הגן וגרם להדלקתם. זה בטח חתול, חשב, או שועל, או עלווה שצימחה פרא והתבדרה ברוח. כעבור שניות ספורות האורות אכן כבו והחדר שוב שקע בעלטה.
אך כעת היה הופמן ערני לגמרי. הוא הושיט את ידו אל הטלפון הנייד. הוא היה חלק מסדרה שיוצרה במיוחד עבור קרן הגידור שלו, וידע לקודד שיחות טלפון ואימיילים רגישים מסוימים. כדי שלא להפריע לגבריאל — היא תיעבה את ההרגל הזה עוד יותר מששנאה את העישון — הדליק אותו תחת השמיכה וחיפש לרגע בצג הרווח־והפסד את נתוני המסחר במזרח הרחוק. בטוקיו, סינגפור וסידני נפתחו השווקים, כצפוי, בירידות שערים, אך ויקסל־4 כבר עלה ב־0.3 אחוזים, ועל פי חישוביו פירוש הדבר שהרוויח כמעט 3 מיליון דולר מאז הלך לישון. שבע רצון כיבה את המכשיר והניח אותו על שידת הלילה, ואז שמע קול: רך, לא מזוהה, ואף על פי כן מטריד משום מה, כאילו מישהו מסתובב למטה.
הוא בהה בנקודה האדומה הזעירה של גלאי העשן המותקן על התקרה והושיט את ידו בזהירות מתחת לשמיכה לעבר גבריאל. לאחרונה, אחרי שעשו אהבה, אם לא הצליחה להירדם עשתה לה הרגל לרדת אל הסטודיו שלה לעבוד. כף ידו סרקה את חמוקי המזרן החמימים עד שקצות אצבעותיו הברישו את עור ירכה. היא מילמלה מיד משהו בלתי מובן והפנתה את גבה, מהדקת את שמיכת הפוך אל כתפיה.
הרעש שוב נשמע. הוא התרומם על מרפקיו וכרה אוזן. שום צליל מובהק — רק חבטה קלושה מדי פעם בפעם. ייתכן שזו פשוט מערכת ההסקה או דלת שנלכדה ברוח פרצים. בשלב זה היה רגוע למדי. הבית היה מאובטח במידה יוצאת מגדר הרגיל, וזו אחת הסיבות לכך שקנה אותו כמה שבועות קודם לכן: מלבד הזרקורים היתה חומה היקפית בגובה שלושה מטרים עם שערים חשמליים כבדים, דלת כניסה משוריינת עם לוח בקרה, זכוכית חסינת כדורים בחלונות הקומה הראשונה ואזעקה רגישה לתנועה, שהיה בטוח שהפעיל אותה לפני שעלה לישון. הסיכויים שפורץ הצליח לחדור את כל זה ולהיכנס היו קלושים. חוץ מזה, הוא היה בכושר: כבר מזמן גילה שרמת אנדורפינים גבוהה מאפשרת לו לחשוב בצלילות רבה יותר. הוא התאמן. הוא רץ. האינסטינקט הקדום להגן על הטריטוריה שלו געש בעורקיו.
הוא חמק מן המיטה בלי להעיר את גבריאל והרכיב את משקפיו, לבש את החלוק ונעל נעלי בית. הוא גישש בהיסוס באפלה אך לא נזכר בשום דבר שעשוי לשמש כלי נשק. הוא תחב את הטלפון הנייד לכיסו ופתח את דלת חדר השינה — כדי סדק תחילה, ואז לרווחה. אור המנורה מלמטה הטיל בוהק עמום על פני המישורת. הוא נעצר על הסף והאזין. אך הצלילים — אם היו כאלה בכלל, והוא התחיל לפקפק בכך — פסקו. כעבור דקה בערך התקדם לעבר המדרגות והחל לרדת באיטיות רבה.
אולי בהשפעת הקריאה בדרווין רגע לפני שהלך לישון, גילה שבעודו יורד הוא מבחין, בריחוק מדעי, בתסמינים הגופניים שלו. נשימתו התקצרה ופעימות לבו האיצו כל כך שהוא הרגיש לא בנוח. שערות גופו היו נוקשות כפרווה.
הוא הגיע לקומת הקרקע.
הבית היה אחוזה בסגנון בֶּל־אֶפּוֹק אשר נבנה ב־1902 עבור איש עסקים צרפתי שעשה את הונו מהפקת נפט מפסולת פחם. הבית כולו, שעוצב במידה רבה בידי בעליו הקודמים, נותר מוכן לכניסה, ואולי משום מכך הופמן מעולם לא הרגיש בו לגמרי בבית. משמאלו היתה דלת הכניסה והיישר לפניו דלת הטרקלין. מימינו היה מעבר שהוביל אל החדרים הפנימיים: חדר האוכל, המטבח, הספרייה וחדר שמש ויקטוריאני שגבריאל השתמשה בו כסטודיו. הוא עמד בדממה מוחלטת, ידיו מורמות בהכנה להגן על עצמו. הוא לא שמע דבר. מפינת המסדרון קרצה אליו העין האדומה הזעירה של גלאי התנועה. אם לא ייזהר, הוא עלול להפעיל את האזעקה בעצמו. זה כבר קרה פעמיים במקום אחר בקוֹלוֹני מאז עברו הנה — בתים גדולים מייללים בעצבנות ללא סיבה, כמו גבירות זקנות, עשירות והיסטריות מאחורי חומות גבוהות עטויות קיסוס.
הוא הרפה את ידיו וחצה את המסדרון לעבר הברומטר העתיק התלוי על הקיר. הוא לחץ על הבריח והברומטר זינק החוצה. לוח הבקרה של האזעקה הוסתר בתא מאחוריו. הוא הושיט את אצבע ימינו להקיש את הקוד המנטרל את המערכת וקפא על מקומו.
האזעקה היתה כבויה.
אצבעו נותרה זקורה בעוד החלק ההגיוני במוחו תר אחרי הסברים מרגיעים. אולי גבריאל ירדה למרות הכול, כיבתה את האזעקה ושכחה להפעיל אותה מחדש כשחזרה למיטה. או אולי הוא עצמו שכח להפעיל אותה מלכתחילה. או שהיא התקלקלה.
אט אט הסתובב שמאלה לבחון את דלת הכניסה. בוהק המנורה השתקף בצבעה השחור המבריק. היא נראתה סגורה לבטח, ללא סימן לפריצה. בדומה לאזעקה זה היה הדגם החדשני ביותר, שנשלט גם הוא על ידי הקוד הארבע־ספרתי. הוא הציץ חזרה מעבר לכתפו, בדק את המדרגות ואת המסדרון המוביל אל פנים הבית. הכול היה שקט. הוא התקדם לעבר הדלת. הוא הקיש את הקוד. הוא שמע בריחים נפתחים בנקישה. הוא אחז בידית הפליז הכבדה וסובב אותה, ויצא אל החצר המואפלת.
מעל מרחבי הדיו של המדשאה היה הירח דיסקוס כחול כסוף שכמדומה הוטל במהירות עצומה מבעד לגושי עננים שחורים שנעו במהירות. הצללים של עצי האשוח הגבוהים שהסתירו את הבית מן הכביש התנודדו ואיווששו ברוח.
הופמן עשה עוד כמה צעדים לעבר שביל החצץ — מספיק כדי להפעיל את חיישני הקרן האינפרה־אדומה ולהדליק את הזרקורים בחזית. האור המסנוור הקפיץ אותו ונעץ אותו למקומו כאסיר נמלט. הוא הרים את ידיו לסוכך על עיניו והסב את פניו אל המסדרון המואר בצהוב, מבחין תוך כדי כך בזוג מגפיים שחורים גדולים שהונחו בקפידה לצד הדלת, כאילו בעליהם לא רצה להשאיר אחריו שובל של בוץ או להפריע לדיירים. המגפיים לא היו של הופמן, ובוודאי לא של גבריאל. הוא גם היה בטוח שהם לא היו שם כשחזר הביתה כשש שעות קודם לכן.
מבטו ננעץ במגפיים והוא פישפש בכיסו אחר הטלפון הנייד, כמעט שמט אותו, התחיל לחייג 911, נזכר שהוא בשווייץ וניסה שוב: 117.
נשמע צלצול אחד בלבד — ב־03:59 לפנות בוקר, על פי משטרת ז'נווה המתעדת את כל קריאות החירום, ושלאחר מכן הדפיסה תעתיק. אישה ענתה בקול חד: "Oui, police?"1
צרפתית: "כן, משטרה?"
בדומייה הסובבת קולה נשמע רם במיוחד באוזניו של הופמן. זה גרם לו להבין עד כמה הוא בולט לעין בוודאי, עומד חשוף באור הזרקורים. הוא פנה במהירות שמאלה, חומק מטווח ראייתו של מי שעלול לצפות בו מן המסדרון, ובה בעת קדימה, אל צד הבית. הוא הצמיד את הטלפון לפיו בחוזקה. הוא לחש: "J'ai un intrus sur ma propriété." בהקלטה קולו נשמע רגוע, דק, רובוטי כמעט. קולו של גבר שקליפת המוח שלו — בלא ידיעתו אפילו — ממקדת את כל כוחה בהישרדות בלבד. קולו של הפחד הגולמי.
"יש לי פורץ בבית."
"Quelle est votre adresse, monsieur?"3
"מה הכתובת שלך, אדוני?"
הוא אמר לה. הוא עדיין נע לאורך החזית. הוא שמע את אצבעותיה מקלידות.
"ושמך?"
הוא לחש, "אלכסנדר הופמן."
אורות הביטחון כבו.
"Okay, Monsieur Hoffmann. Restez là. Une voiture est en route."5
5 "בסדר, מר הופמן. תישאר שם. ניידת בדרך."
היא ניתקה. הופמן עמד לבדו באפלה בפינת הבית. היה קר במידה חריגה לשבוע הראשון של מאי. רוח נשבה מצפון־מזרח היישר מאגם לֶמאן. הוא שמע את המים מלחכים במהירות את הרציפים הסמוכים, מטיחים את המפרשים בתורני המתכת של היאכטות. הוא הידק את חלוק הבית אל כתפיו. הוא רעד בפראות. הוא נאלץ לחשוק את שיניו כדי שלא ינקשו. ואף על פי כן, משום מה, לא הרגיש מבוהל. בהלה היא עניין שונה למדי מפחד, גילה. בהלה היא התמוטטות מוסרית ועצבית, בזבוז אנרגיה יקרה, בעוד שפחד כולו שרירים ודחפים: חיה שנעמדת על רגליה האחוריות וממלאה את ישותך לחלוטין, משתלטת על המוח ועל השרירים. הוא ריחרח באוויר והשקיף מעבר לקיר האחוזה לעבר האגם. אי־שם בסמוך לעורף הבית היה אור בקומה התחתונה. זוהרו שיווה לשיחים הסמוכים נופך פלאי, כמו מערת פֵיות.
הוא המתין חצי דקה, החל לנוע לעברו בגנבה וחצה את הגבול המדושא שהשתרע לאורך צד הבית. הוא לא תעה הנה מאז הראה לו מתווך הנדל"ן את השטח. אך ככל שהתקרב הבין שהמטבח הוא החדר המואר, וכשנעמד מולו והציץ מעבר לאדן החלון ראה בפנים דמות של גבר. האיש עמד בגבו לחלון. הוא ניצב ליד משטח העבודה המכוסה גרניט שבמרכז החדר. תנועותיו לא היו חפוזות. הוא נטל סכינים מתושבותיהם במעמד הקצבים והשחיז אותם במשחזה חשמלית.
לבו של הופמן פעם במהירות כזאת שהוא שמע את הדופק. המחשבה הראשונה שעלתה במוחו היתה גבריאל: עליו להוציא אותה מן הבית בעוד הפורץ עסוק במטבח. להוציא אותה מן הבית, או לכל הפחות להורות לה לנעול את עצמה בחדר האמבטיה עד לבוא המשטרה.
הטלפון עדיין היה בידיו. בלי להסיר את עיניו מן הפורץ, חייג את מספרה. שניות לאחר מכן שמע את הטלפון שלה מצלצל — חזק וקרוב מכדי שיהיה איתה למעלה. הזר הרים באחת את עיניו מן המשחזה. הטלפון של גבריאל היה מונח היכן שהשאירה אותו לפני שהלכה לישון, על שולחן האורן הגדול במטבח, הצג בוהק, מגן הפלסטיק הוורוד רוטט על פני העץ כחיפושית טרופית הפוכה על גבה. הפורץ זקף את ראשו והביט בו. במשך שניות ארוכות נותר במקומו. ואז, באותה שלווה מטריפת דעת, הניח את הסכין — הסכין האהוב ביותר על הופמן, עם הלהב הארוך והדק שהיה שימושי במיוחד להוצאת עצמות — והקיף את אי הגרניט בדרכו אל השולחן. בתוך כך הסתובב גופו למחצה לעבר החלון והופמן זכה לראות אותו כהלכה לראשונה — קודקוד קירח עם שיער ארוך דליל ואפור בצדעיים, אסוף מאחורי אוזניו בקוקו שמנוני, לחיים חלולות מכוסות זיפים. הוא לבש מעיל עור חום מרופט. הוא נראה כמי שמבלה את רוב זמנו בדרכים, מסוג האנשים העובדים בקרקס או ביריד נודד. הוא בהה בתימהון בטלפון כאילו מעולם לא ראה כזה קודם, הרים אותו, היסס, ואז ענה והצמיד אותו לאוזניו.
הופמן נשטף גל זעם רצחני. הוא הציף אותו כמו אור. הוא אמר בשקט, "חתיכת בן זונה, צא מהבית שלי," וחש סיפוק כשראה את הפורץ מזנק בבהלה, כאילו משך אותו מלמעלה בחוטים בלתי נראים. הוא סובב את ראשו במהירות — שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה — ואז נח מבטו על החלון. לרגע פגשו עיניו המתרוצצות בעיניו של הופמן, אך בעיוורון, שכן הוא הביט אל שמשה אפלה. היה קשה לומר מי מבוהל יותר. לפתע הטיח את הטלפון בשולחן וזינק לעבר הדלת בזריזות מפתיעה.
הופמן קילל, הסתובב וחזר כלעומת שבא, מחליק וכושל בין ערוגות הפרחים, לאורך צדו של הבית הגדול, לעבר החזית — מתקשה לצעוד בנעלי הבית, קרסולו מתעקם וכל נשימה נמלטת מפיו כיפחה. הוא הגיע לפינה כששמע את דלת הכניסה נטרקת. הוא הניח שהפורץ עושה את דרכו אל הכביש. אך לא: השניות חלפו והאיש לא הופיע. הוא כנראה נעל את עצמו מבפנים.
אלוהים אדירים, לחש הופמן. אלוהים, אלוהים.
הוא כשל הלאה לעבר המרפסת. המגפיים עדיין היו שם — לשונותיהם משורבבות, ישָנות, רבוצות, זדוניות. ידיו רעדו כשהקיש את קוד הכניסה. בשלב זה כבר צעק את שמה של גבריאל, אם כי חדר השינה נמצא בצד הנגדי של הבית והסיכוי שתשמע אותו היה קלוש. הבריחים נפתחו בנקישה. הוא פתח את הדלת אל האפלולית. מנורת המסדרון כובתה.
לרגע עמד מתנשף על המדרגה, מדמיין את המרחק שעליו לחצות, מחשב את סיכוייו, ואז זינק לעבר גרם המדרגות בצרחות, "גבריאל! גבריאל!" והגיע לאמצע רצפת השיש כשהבית התפוצץ סביבו כמדומה, המדרגות רעדו והאריחים התרוממו, והקירות סביבו נפוצו לכל עבר אל האור.
Aviva –
מדד הפחד
הייתה לי התלבטות עם סיום קריאת הספר “סופר צללים” של רוברט האריס,. במקביל לקריאת הספר גיליתי שהוא מעובד לסרט שיבויים על ידי מי שהואשם באונס קטינה ונמלט מארצות הברית למדינה שאין לה הסכמי הסגרה אתה, רומן פולנסקי. האריס, שכנראה מבכר את הצלחתו על הכלכלית על פני הרבה דברים אחרים, עבד בשיתוף פעולה מלא (גם אם מרחוק) עם האיש, ולי היה קושי לתת יד לקידום סופר שבתורו מקדם יצירה של פושע מין הבורח מעונשו. זאת הסיבה שמאז השתדלתי שלא לרכוש ספרים של המחבר או להתאמץ כדי להגיע אליהם. הצרה היא שהאריס הוא סופר מוכשר, רבגוני, וכתיבתו קוסמת גם לבני משפחה אחרים שלי. וכך, מצאתי את עצמי גומעת במהירות ספר נוסף פרי עטו של היוצר המוכשר שאני עדין מחכה שיצא בקריאה כנגד מעשהו של פולנסקי (האריס עוד לא מאוחר מדי).
כשמדובר על ספרי מתח, ז`אנר פופלארי מאוד, ניתן לחלק את הכותבים לשתי קטגוריות עיקריות: הממחזרים ואלו ששומרים על מקוריות. סופר נוטה לכתוב בדרך מסוימת, זו שמקלה עלינו כקוראים לסמוך על בחירתנו לקרוא ספרים נוספים שלו בעתיד. ז`אנר ספרות המתח מורכב ממגוון רחב של סגנונות ומורכבות, אבל סופריו מאופיינים כסופרים אחרים, בנטייה לכתוב את עצמם שוב ושוב. רוברט האריס שכתיבתו לא מתמקדת בז`אנר כתיבה אחד, מצליח להמציא את עצמו בכתיבה כל פעם מחדש. לכן, אם אהבתם את כתיבתו בספר מסוים לא בהכרח מובטחת לכם הנאה מספרים אחרים שלו. מצד שני, אתם אף פעם לא יודעים איזו חווית קריאה עשויה להיות לכם בספרו החדש. במקרה הנוכחי, ספר המתח שלו ייחודי אף כי לעניות דעתי נופל מספרים אחרים שלו שקראתי.
מדד הפחד הוא מותחן שהתחושה שלך בסיומו כי הוא עתידני מדי. מותחן הבוחן את ההערצה, המהולה בחשש, של בני האדם את המכונות שיצרו. האריס אינו הראשון, וכנראה גם לא האחרון, שעוסק בנושא. לי אישית זכור לטובה פרק נפלא שיצרה סדרת האימה “אזור הדמדומים” ועסק בננוטכנולוגיה ככלי לריפוי. פרק ששודר אי אז בימי הערוץ הראשון והבלעדי בילדותי.
דוקטור אלכסנדר הופמן יושב בביתו שבז`נווה ומעיין במהדורה הראשונה של ספרו של דרווין “הבעת רגשות באדם ובבעלי חיים”. הספר הנדיר, ששוויו כ 15,000$ נשלח אליו במתנה מגורם אנונימי, כשפתק המציין את פרטיו של סוחר הספרים טמון בין הדפים המוקדשים לרגשות הפחד, רגשות הרלוונטיים באופן ישיר לפיתוח האחרון שלו “הוויקסל 4”, פיתוח שנועד לסייע למשקיעיו לבצע מהלכים שיגדילו את הונם על סמך אלגוריתם המנבא תנודות מנייתיות המבוססות על פחד כפי שהוא בא לידי ביטוי בכל מאגרי המידע שלתוכנה גישה אליהם. החשוד המיידי של הופמן הוא שותפו לעסקים, יוגו קוורי, שמבהיר לו בשיחת הטלפון שאין לו שום קשר לנושא. ההרהורים על זהות השולח מלווים אותו למיטתו, שם המתינה לו בסבלנות רעייתו לחגוג אירוע ששוב שכח…
בשלוש וחצי לפנות בוקר הוא ניעור בפתאומית משנתו בשל תחושה שלא נותנת לו מנוח, הוא מתבונן מחוץ לחלון חדרו ומגלה שחיישני התנועה שהותקנו בכניסה לביתם הדליקו את האורות בחצר, שעוצמתם מספיקה כדי להאיר מגרש כדורגל קטן. הוא מבטל את הנושא בהנחה כי שוב מדובר בחתול, שועל או ענפים שנעו ברוח עד שהוא שומע אוושה קלה מן הקומה מתחת…
האירוע הזה הוא פתיחה לשורה של התרחשויות המערערת אט אט את שלוותו של דוקטור הופמן שנודע ביכולת המיקוד הסובייטקיבית שלו, זו שמוקדשת לכל מה שמאתגר אותו אינטלקטואלית ומתעלמת בחוסר מודעות מוחלט מכל מה שמרבית האנשים מגדירים כנימוס בסיסי. דוקטור הופמן מגלה לראשונה את רגש הפחד וכמי שמחפש תמיד להבין את המציאות, בוחן את עצמו אל מול אבחנותיו של דרווין בנושא.
מדד הפחד הוא כינוי של מדד התנודתיות (Volatility Index), האומד את התנודתיות הצפויה במדד המניות S&P 500. הוא מכונה “מדד הפחד”, שכן הוא מבטא את חששות המשקיעים בתקופות בהן שוקי המניות נוטים לרדת בחדות. המדד אינו מבטא פחד מנפילות בלבד, אלא כל חשש משוק תנודתי. האריס למד את המושג לעומק ועושה בו שימוש כפול, כאשר מצד אחד הוא משתמש בו במובנו המוכר מהתחום הכלכלי, ומצד שני, ממשיך עם רעיון מדד הפחד כשהוא מיישם אותו בחיי היום יום.
האריס הוא אמן כתיבה, ככזה מובטחת לקוראים בספר הנאה. כספר מתח הוא עשוי היטב אף כי אישית הצלחתי לפענח את החידה העומדת מאחורי התעלומה המרכזית המובילה אותו, למרות היסחי הדעת ששתל המחבר בצורה עקבית במהלך העלילה, הרבה לפני סיומו.
לימור –
מדד בפחד
מדובר בספר מתח עוצר נשימה מתחילתו ועד סופו, כתוב בצורה טובה שמושכת את הקורא, מומלץ.
גדעון –
מדד הפחד
ספר בלשי עם קצת אלמנטים של מדע( כבר ממש לא בדיוני) ובעיקר עיסוק בכלכלה, בכסף גדול, במחשבים ששולטים על הכלכלה שלנו. הכתיבה תמציתית והעלילה היא העיקר. ספר מעניין מאד
דן –
מדד הפחד
ספר שעוסק בנושא מאד לא סקסי, כלכלה, ומצליח ליצור סביבו סיפור מותח למדי עם הרבה הפתעות וטוויסטים, ואפילו ללמוד משהו בדרך
אור –
מדד הפחד
הספר שנכתב במקור כמתח מדע בדיוני הפך לספר על מדע של ממש שמראה לנו עד כי מחשבים נכנסים ושולטים בחלקים נרחבים בחיינו