פרק א
לא זו השאלה
יש לנו הרבה תשובות לא רעות בנושא דת ומדינה; אלא שלא ברור מה השאלה. לפני שנציג את השאלה שעליה מנסה להשיב הספר הזה, נציג שלוש שאלות שהוא לא עונה עליהן.
1. לא זו השאלה (1): מדינת הלכה
בשנת תרצ"ט (1939), לאחר שהתפרסם "הספר הלבן", עמד הרב הראשי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, וקרע אותו בחמת זעם. המעשה שלו העניק השראה לבנו, חיים הרצוג, לימים נשיא מדינת ישראל, שהיה בשנות השבעים שגריר ישראל באו"ם. כאשר החליטה העצרת הכללית של האו"ם בתשל"ה (1975) שהציונות היא גזענות, עמד הרצוג על דוכן הנואמים וקרע את דפי ההחלטה.
עם הקמת המדינה חלם הרב יצחק הרצוג שתורת ישראל תוגדר כחוקת המדינה היהודית. התקווה הזו, כידוע, נכזבה. לשם הגשמת חזונו היה הרב הרצוג מוכן למתוח את חבל הגמישות ההלכתית. הוא חשב שאם יצליח לקרב את ההלכה לגישה הליברלית המודרנית, יסכימו גם החילונים לאמץ את התורה כחוקת המדינה. הרב הרצוג התחבט בלבטים פנימיים קשים בנושא זה: "כל כמה שאני מוסיף להתעמק בעצות ותחבולות להכשרת [דיינים] פסולים", כתב, "מתעוררת והולכת ומתגברת בי בחילה עצומה".1 כאמור, מאמציו של הרב הרצוג הושבו ריקם. ייתכן שייאושו של הרב הרצוג מתבטא גם בפסק שכתב אחרי קום המדינה, ובו הסתייג מהיתר הלכתי לפעולת המשטרה בשבת. ממילא "הרוב הגדול לצערנו לא מתחשבים עם הוראות הרבנות", כך שההיתר לא יתרום מאומה לעבודת המשטרה בפועַל; ואם כך, למה להקל?2
עם הקמת המדינה, אנשי הציבור הדתיים עסקו בדרך כלל בהסדרים מעשיים, ולא בתכניות תיאורטיות. כאשר מפקדים בצבא גילחו את ראשיהם של חיילים דתיים שסירבו לבשל בשבת, העיסוק בחזון הרחוק של מדינת התורה נראה כמותרות.
רעיון מדינת התורה עלה למרכז השיח הציבורי בפולמוס סוער שחולל פרופ' ישעיהו ליבוביץ. היה זה אולי הפולמוס הציבורי הגדול הראשון שחולל ליבוביץ, אך ודאי לא האחרון. בשנים תשי"א־תשי"ב (1951־1952) התווכח ליבוביץ בלהט עם רבנים שונים, ובעיקר עם הרב משה צבי נריה, על יחסה של הציונות הדתית למדינה. ליבוביץ טען אז שהיהדות הדתית חייבת לגבש תכנית מקיפה להפעלת שלטון התורה, היינו ־ למדינה שכולה מתנהלת על פי דיני ההלכה. עד כאן התביעה הזו נשמעת שמרנית למדי. אך ליבוביץ הוסיף וטען שלצורך כך יש לבחון שינויים מפליגים בהלכה. בתעשיות הכבדות, למשל, אי אפשר לכבות את התנורים בשבת, משום שחימומם מחדש דורש זמן רב. כאשר פוליטיקאים דתיים ניסו לשחרר פועלים דתיים ממלאכות כאלו, הדבר נראה בעיניו כחילול השם. אם מותר ־ מותר לכולם; אם אסור ־ אסור לכולם. ליבוביץ עצמו נטה לצד ההיתר, והציע להתיר לבצע בשבת את העבודות החיוניות לקיומה של המדינה, בדומה "לעבודת הקרבנות בזמן שבית המקדש היה קיים".
מי שמכיר את משנתו המאוחרת של ליבוביץ משפשף את עיניו בתדהמה למקרא השורות הללו. הזהו ליבוביץ, שמאוחר יותר העלה על נס את ההלכה כתחום אוטונומי, שאינו משרת את ענייני העולם הזה? הזהו ליבוביץ, שבז להערצת המדינה ושֹשֹ לכנותה "עבודה זרה"? באירוניה דקה של ההיסטוריה, כתב הרב הרצוג על ליבוביץ שהוא "עושה מהמדינה ומהצבא אלוהות", אותה האשמה שליבוביץ המאוחר יטיח במתנגדיו.3
יש שתולים את השינוי בעמדתו האישית של ליבוביץ באכזבה שלו מן הממסד הפוליטי במדינה. ליבוביץ עמד באותם ימים בראש סיעת העובד הדתי בהסתדרות, ובן גוריון עולל לו תעלול פוליטי, שליבוביץ פירש כבגידה. כך או כך, הרבנים דחו בתוקף את הצעותיו הרדיקליות של ליבוביץ. הרב נריה הוסיף שעצם הניסיון להתוות תכנית למדינת התורה הוא "אוטופיה"; "אפיזודה ספרותית" ותו לא. אחרי הפולמוס הזה שקע רעיון מדינת התורה, "דעך ונעלם כמעט לחלוטין" מהשיח הציבורי, כדברי אשר כהן.4
אפשר לראות בהיעלמות הזו כניעה שטחית, ויתור על יסוד חינוכי חיוני. אך אפשר גם לראות בדעיכת הרעיון של מדינת התורה השלמה נחוצה עם המציאות. אכן, ברמה הערכית והחינוכית התורה תוכל להתגשם במלואה רק במדינת הלכה; אך מדינה כזו לא תוכל לקום כל עוד רוב מוחלט של היהודים לא ישמרו תורה ומצוות. מדינת התורה תקום מלמטה למעלה, ולא להפך; מתוך הפיכת לב רוחנית, ולא מתוך כפייה ממלכתית.
הרבה יש לעיין ולחשוב על דמותה של מדינת התורה האידיאלית. הן על הסדרים פרטיים בה, כמו שמירת השבת בשירותים חיוניים שונים, ועוד יותר מזה על שאלות עקרוניות, כמו מקומם של נכרים במדינה כזו. אלו שאלות נכבדות, אך לא בהן עוסק החיבור שלפניכם. הוא מתמקד בשאלה אחרת, שהיא בעיניי דחופה הרבה יותר: מה יהיה בינתיים, עד שתקום אי־פעם מדינת התורה? אילו רעיונות וערכים אנחנו רוצים לקדם במישור החינוכי והציבורי? מה יש ליהודים לומר מתוך יהדותם על דמותה של מדינת ישראל הממשית של היום?
אני חולם על מדינת התורה, או כפי שמקובל לכנות אותה: "מדינת הלכה". הפולמוס בין פרופ' ליבוביץ לרב נריה עסק בשאלת ההכנה ההלכתית לפעולותיה של מדינה ריבונית המצייתת לתורה. אך בשיח הישראלי, כאשר מדברים על "מדינת הלכה" עוסקים בשאלה אחרת לגמרי. הביטוי הזה מתפרש כחותר למדינה שבה כופים את מצוות התורה על חילונים, שאינם מאמינים בתורה ובמצוות. כאשר ח"כ גנחובסקי מסיעת הפועל המזרחי דיבר בכנסת הראשונה בזכות איסור עבודה בשבת, וציטט את פרשת מקושש העצים בשבת שנסקל למוות, הוא נשאל מיד בקריאות ביניים האם ברצונו להנהיג דין סקילה על חילול שבת במדינת ישראל. בשנות השמונים, עם תחילת התעצמותם הפוליטית של החרדים, התפשט בישראל הסטיקר: "מדינת הלכה ־ הלכה המדינה". כאשר השר בצלאל סמוטריץ' דיבר בתשע"ט (2019) על מדינת הלכה, הוא חולל מהומה, שהפכה לנושא מרכזי באחת ממערכות הבחירות של אותה שנה. החילוני הישראלי חושש שברגע שיהיה זה לאל ידם של הדתיים, הם יכפו עליו להניח תפילין, לשמור כשרות ולהימנע מחילול שבת.
אפשר להבין מאיפה נולד החשש הזה. ההלכה אכן קובעת שאם יש אדם יחיד המסרב לקיים מצוות, יש לכפות עליו בכוח לעשות זאת (כתובות פו). היו שקבעו שרק בית הדין או אדם גדול המקובל על הכול יכולים להפעיל כפייה כזו, כדי שלא נגיע למצב שבו "כל אדם ריק ילך ויכה חברו". ועדיין, ללא ספק מדובר בכפייה. אך שורה ארוכה של פוסקים וחכמים כתבו שבימינו אין להעלות על הדעת כפייה כזו. מדוע? חלק מהם נסמכו על נימוקים מעשיים: בימינו, כל ניסיון לכפות קיום מצוות יביא למלחמות, למאבקים ולשנאה. ההוראה לכפות קיום מצוות נאמרה לחברה שבאופן כללי הנורמות ההלכתיות היו מקובלות על כל חבריה. בחברה כזו, כפייה על קיום מצוות התקבלה בהבנה ובהזדהות. החברה שלנו שונה בתכלית, ולפיכך ניסיון לכפייה מעין זו יוביל להתרחקות מן הדת, ולא להתקרבות אליה.5
על כך יש להוסיף עוד טיעון, והוא נוגע לאינטרס הפנימי של חיי הדת עצמם. לפי ההלכה, "מצוות צריכות כוונה", ואין כל משמעות דתית למצווה שהתקיימה מתוך חוסר מודעות מוחלט למשמעותה כמצווה. אדם שכרך במהירות על זרועו רצועה כלשהי כדי לעצור שטף דם, ולאחר מכן גילה שבדרך מקרה הייתה זו רצועה של תפילין, לא קיים בכך את מצוות תפילין.
אם כך, איזה טעם יש לכפייה על המצוות? הרי הנכפה מקיים את המצווה מתוך אילוץ, כמי שכפאו שד, ללא כל כוונה לצאת ידי חובת המצווה; ואם כך, הוא כלל לא קיים את המצווה. התשובה המקובלת לשאלה הזו נסמכת על דברים שכתב הרמב"ם (הלכות גירושין ב, כ): כל יהודי רוצה לקיים את המצוות, אלא שלעתים היצר הרע מפריע לו לעשות זאת. כאשר כופים עליו לקיים מצווה, מסייעים לו למעשה לסלק את היצר הרע, ובסופו של דבר הוא מרוצה מכך שקיים את המצווה.
יש שרואים זאת כהנחה מטאפיזית לגבי טבעו הפנימי של כל יהודי. אך אני מבין שזוהי הנחה סוציולוגית או פסיכולוגית: כל אדם שרואה את עצמו שייך לציבור היהודי רוצה בעומק לבו להיות יהודי טוב (כשם שכל חייל בעומק לבו רוצה להיות חייל טוב, ויתגאה אם יקבל צל"ש).
האם זה נכון גם בדורנו? יש בינינו יהודים רבים שרוצים להיות שייכים לעם ישראל, אך הם אינם רואים את זהותם הלאומית כקשורה בשמירת תורה ומצוות. הם רוצים להיות "יהודים טובים", אך לא יהודים דתיים. אולי כשמדובר באנשים כאלו גם רצונם הפנימי אינו קורא להם לשמור מצוות, ולכן כפייה עליהם לא תועיל. מטעם זה כתב הרב שאול ישראלי, מגדולי הפוסקים בתחום הלכות מדינה, שאין טעם לכפות קיום מצוות על החילונים שבדורנו, כי הם ממילא לא יזדהו עמן בלבם, גם אחרי הכפייה.6
אינני מכיר אנשים דתיים השואפים להשליט בימינו בכוח הזרוע את חוקי ההלכה. בחברה שכולה מאמינה בתורה וכולה מחויבת למצוותיה, ההלכה אכן מפעילה כוח כפייה כלפי יחידים עבריינים. אך כפייה כזו יכולה להתקיים רק בחברה שכל חבריה, או כמעט כולם, מקבלים עליהם מרצון עול תורה ומצוות.
גם אם שומרי מצוות יהיו רוב בין היהודים במדינה, המצב בעתיד הנראה לעין יהיה רחוק מאוד ממחויבות כוללת וגורפת של החברה הישראלית כולה לתורת ישראל. ועד אז, כפי שכתב הרב יעקב מדן, "אין כלל זכר להלכה של ציבור הכופה את דרך התורה על ציבור אחר". הרב ישראלי הצהיר: "גם אילו היה לנו רוב בעל הכרה דתית בארץ, שבאמצעותו אפשר להעביר חוקה מחייבת באורח פרלמנטרי, לא היה זה מספיק בשבילנו, משום שעיקר היהדות אינה במעשה החיצוני, אלא בעבודה שבלב". אפשר להירגע: איש אינו עומד לכפות על אדם אחר להניח תפילין. "ההלכה הכירה בכפייה", כתב הרב אהרן ליכטנשטיין, "אולם נקטה בה בלב כבד ובתורת בדיעבד".7 ההלכה אינה רוצה לכפות את אורחותיה על אדם הרחוק מהן.
אני חולם על מדינת התורה; אני חולם שכל היהודים יבחרו לחיות חיי תורה ומצוות, ואז תקום מדינה כזו. כל עוד החלום הזה לא התגשם ־ ולצערי, הגשמתו אינה נראית באופק ־ שאלת מדינת ההלכה אינה רלוונטית כל כך. חלומות הם חשובים, אך הספר הזה אינו עוסק בחלומות.
אם כך, מה בינתיים? מה החזון שלנו בנוגע למדינת ישראל? איננו רוצים לכפות את מצוות הדת על אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אך אין זה אומר שעלינו לסגת עד לקוטב הנגדי, ולהפגין אדישות כלפי צביונה של המדינה. מדינת התורה היא בעיניי המדינה הטובה ביותר שאפשר לרצות. אך כשזו אינה ניתנת להשגה, איאבק כדי שמדינת ישראל תהיה המדינה השנייה הכי טובה שיכולה להיות: מדינה יהודית, גם אם לא מדינה הלכתית.
2. לא זו השאלה (2): אתחלתא דגאולה
האם מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, ראשית צמיחת גאולתנו? הדיונים במשמעותה הדתית של המדינה מתמקדים לעתים קרובות רק בשאלה הזו. גם זו לדעתי שגיאה. לא משום שהשאלה הזו אינה חשובה, אלא משום שהיא אינה מתייחסת לשאלה כללית יותר: מה תפקיד המדינה על פי היהדות.
המחלוקת ההיסטורית בין הציונות הדתית לבין החרדים התמקדה בעיקר בשאלת האקטיביות המדינית. הוגים חרדים כמו ר' יואל מסאטמר והרש"ב מלובביץ טענו שהיהודים צריכים להישאר באופן פסיבי בגלות, עד שאלוהים יגאל אותם באופן פלאי. לעומתם, הוגים דתיים־לאומים כמו הרב קוק ראו במדינה את דרך המלך לקראת הגאולה.
בתווך אפשר למצוא הוגים שנקטו עמדות מורכבות יותר. מהצד החרדי נוכל למצוא את ד"ר יצחק ברויאר, הוגה מסקרן, חשוב ונשכח, שצידד באקטיביות לאומית בתנאי שזו תציית בכל מאודה לחוקת התורה. מהצד הדתי־לאומי נוכל למצוא את הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, שצידד באקטיביות לאומית, אפילו אם לעת עתה אינה פועלת מתוך מוטיבציה דתית, אך ניתק אותה מכל השלכה גאולית ומשיחית.
כל הוויכוח הזה לא מאוד רלוונטי לישראל של ימינו. מדינת ישראל כבר קמה והתבססה, ואף שבעיתונות הישראלית עדיין מקובל לדבר על ישראל כעל מדינה צעירה וחסרת ניסיון, למעשה ישראל היא היום אחת מן המדינות הוותיקות והמבוססות בעולם. פרץ האקטיביות המדיני של היהודים כבר התחולל, ועשה את שלו. השאלות שצריכות להעסיק אותנו היום הן אחרות: מה תפקידו של אזרח יהודי במדינה יהודית, ומה התפקיד של מדינה יהודית כלפי אזרחיה.
האם יש הבדל בין הציפיות שלנו כאזרחים יהודים ממדינת ישראל לבין הציפיות של יהודי בלגיה ממדינתם? ומהי באמת הדרכת היהדות לגבי שתי ההתנסויות הללו? יש מחלוקות רבות בעולם העכשווי בנוגע לתפקידה של המדינה. האם יש ליהדות מסר עכשווי בשאלות הללו? נדמה לי שבנקודת הזמן הזו, אלו השאלות שעליהן דחוף יותר לענות.
השאלה לגבי "אתחלתא דגאולה" אינה עוסקת במהותה במדינה עצמה, על מנגנוניה וחוקיה, אלא בתהליך ההיסטורי של הדורות האחרונים. המאמינים ב"אתחלתא דגאולה" סבורים שעליית הציונות והקמת מדינת ישראל באמצע המאה העשרים הן תהליך היסטורי המקדם אותנו לקראת הגאולה. אלו השוללים זאת רואים בדרך כלל את התהליך ההיסטורי הזה כחסר משמעות דתית, או אף כמזיק. אלו ואלו אינם מתייחסים דווקא למדינה, אלא לתהליך ההיסטורי שהביא להקמתה.
אפשר להדגים זאת על ידי בחינה של מציאות בדיונית. נאמר שיום אחד נגלה שמוסד המדינה אינו רלוונטי עוד. אולי בזכות התפתחויות טכנולוגיות מסעירות, הממשל הריכוזי יהפוך למיותר. רובוטים יטפלו בכל צרכינו, יסללו כבישים, יגדלו מזון בשפע וירפאו את כל המחלות. אנשים לא יילחמו זה בזה, כי לא יהיה על מה להילחם; די יהיה בעיריות, והממשלות יהפכו אז למובטלות.
האם במקרה הדמיוני והבלתי־סביר הזה, עדיין יהיה מי שיתעקש שמדינת ישראל תשמור על המבנה המדיני שלה, כמדינה היחידה בעולם כולו המקיימת ממשלה וצבא, משום שהיא "יסוד כיסא ה' בעולם", "ראשית צמיחת גאולתנו"? דומני שלא. מצד שני, האם ביזור כוחה של המדינה יוכיח שתקופתנו אינה "אתחלתא דגאולה"? גם זה אינו נכון. הטיעון בדבר "אתחלתא דגאולה" מתאר תופעה היסטורית: חזרת עם ישראל לארצו והתגבשותו ליחידה לאומית בתוכה. מדינת ישראל היא הביטוי הפוליטי של התופעה הזו, אך אינה ממצה אותה. תחיית עם ישראל בארצו אינה מתבטאת רק בקיומם של מוסדות המדינה. מדינת ישראל היא ודאי אחד הביטויים של התחייה הזו, אך בשום אופן אינה הביטוי היחיד. קיבוץ הגלויות ותחיית השפה העברית, למשל, גם הם גילויים בולטים של תחיית העם בארצו.
הדור הראשון של הציונות הדתית, דור "הפועל המזרחי", התייחס למדינה ולהקמתה מנקודת המבט של סוציאליזם דתי. מתוך נקודת המבט הזו נקבע המוטו של תנועת בני עקיבא, "תורה ועבודה". בני הדור ההוא של מקימי המדינה ־ דתיים ושאינם דתיים ־ כל כך התלהבו מהקמתה של מדינה יהודית, עד שראו במדינה מזור לכל החולאים, ורצו שתנהל את כל תחומי החיים. לאחר מלחמת ששת הימים הופיע הדור השני של הציונות הדתית, שהתייחס ברובו למדינה מנקודת מבט גאולית. עולם המושגים שטבע הדור הזה מלווה אותנו עד היום. האם די בו כדי להשיב לשאלות הניצבות בפני הדור השלישי והרביעי של הציונות הדתית?
שאלת "אתחלתא דגאולה" הייתה קריטית בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר עדיין לא היה ברור לאן מועדות פניה. מספרים שהגרי"ז מבריסק, שהיה אנטי־ציוני קנאי, התהלך אבֵל ונדהם ביום העצמאות העשירי של מדינת ישראל. הוא לא האמין שהמדינה תחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. בימי הוויכוחים הראשוניים ההם, השאלה האם המדינה היא אתחלתא דגאולה נראתה כשאלה הגורלית ביותר שעל סדר היום.
היום מדינת ישראל היא עובדה קיימת. היו שחשבו שהמדינה היא יצור מלאכותי רופף, שלא לומר "מעשה שטן" ארעי. היום כולם רואים שהם טעו. מנגד, היו שחשבו שהקמת מדינת ישראל היא האצה גדולה בתהליך הגאולה, ותוך שנים ספורות יבוא בעקבותיה משיח צדקנו. לדאבון הלב, גם הם טעו. מנקודת המבט שלנו היום, כשמדינת ישראל כבר אינה כה צעירה, גם אם הקמת המדינה הייתה צעד לקראת הגאולה, ההנחה הזו אינה מלמדת אותנו הרבה על משמעותה הדתית של מדינת ישראל העכשווית, או על משמעותה של מדינה בכלל. לאילו נקודות בתפקוד היום־יומי של מדינה יש משמעות דתית? ואולי אין שום משמעות כזו? מה מדריכה אותנו התורה לגבי היחס בין המדינה היהודית לבין אזרחיה? מה החידוש ומה החשיבות של מדינה יהודית, לעומת יישוב יהודי בארץ ישראל שאיננו חלק ממסגרת מדינית? תהא אשר תהא פרשנותנו לתהליך ההיסטורי של שיבת ציון בדורנו, השאלות הללו עדיין דורשות תשובה.
3. לא זו השאלה (3): פתרונות מעשיים לשומרי מצוות
יש בימינו עיסוק רבני לא מבוטל בצביונה של מדינת ישראל הריאלית, אך הוא מתמקד בדרך כלל בהיבט ההלכתי המצומצם: פעילות הצבא בשבת, פעילות המשטרה בשבת וכן הלאה. השאלות הללו נידונות בדרך כלל בעקבות לחץ מלמטה: יהודים שומרי מצוות מתמודדים עם מערכות ציבוריות שאינן מכירות בהלכה, ובדרך כלל גם אינן מכירות את ההלכה.
הדוגמה הבולטת ביותר היא הצבא. כיוון שבני הציונות הדתית מתגייסים לשירות צבאי, וכיוון שהצבא הוא מסגרת אינטנסיבית מאוד, שאינה מנוהלת על ידי שומרי מצוות, כל חייל דתי נתקל השכם והערב באתגרים ובקשיים הלכתיים. לא אחת עמדתי בפני מפקדים והסברתי להם שאסור לנקות נשק בשבת, אלא אם כן הסורים עומדים על הגדרות; שאסור לצחצח נעליים בשבת, גם אם זה מאוד חשוב להופעה חיילית; ושאסור להרתיח מים לקפה בשבת, גם אם ממש קר בחוץ. לא אחת עמדתי גם בפני ספקות: ומה לגבי תיאום כוונות בשבת? ומה לגבי ויתור על תפילה בנסיבות מבצעיות־למחצה? והאם לפתוח את שער הבסיס בשבת לרכב שנמצא בנסיעה לא־חיונית? כל אלו הן שאלות שצריך למצוא להן מענה, כדי שאנשים דתיים יוכלו לתפקד במדינת ישראל של היום. אך הדיונים הללו אינם יכולים להחליף את הצורך הדחוף בניסוח עמדה יהודית לגבי מהותה של המדינה; ודווקא לגבי מהותה של מדינה יהודית שאינה מדינת הלכה.
הציונות הדתית מיטלטלת בין ניסוחים מטאפיזיים על הגאולה וייחול למדינת הלכה אוטופית לבין תגובות נקודתיות לאתגרי השעה. אי אפשר להסתפק בשני הקצוות הללו, כי אף אחד מהם אינו מספק חזון ממשי למדינת ישראל הריאלית, העכשווית. הקצה האחד חומק מעל האתגר הזה תוך התעלמות מהריאליה; הקצה השני חומק מתחתיו, ומתמקד באותיות הקטנות בעיתון של היום. בחיבור זה ננסה להתבונן לשאלה הזו בעיניים, בלי להרים את המבט ובלי להשפילו. מה בעצם אנחנו רוצים מהמדינה שלנו? מה הבשורה שלנו למדינה, ומה הבשורה שלה עבורנו?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.