מדריכת הטיולים

פרנצ'סקה השתמשה בלחץ מתון על הדוושה כדי לעצור את הווספה מול הרמזור האדום ואז מתחה רגל זהובה ארוכה והניחה כף רגל נתונה בסנדל רצועות על הקרקע כדי לייצב את הכלי הממונע בזמן שחיכתה לחילופי האור.

זה היה בוקר מופז, עדיין מוקדם דיו כדי שהתנועה בקורסו תהיה כה קלה עד שנדמה היה שהכביש היה כמעט כולו שלה.

התרחשות נדירה בעיר מטורפת ופקוקת תנועה זו, חשבה בחיוך כאשר הטילה לאחור את ראשה כדי לזרוק על גבה את שערה החום הבהיר ואז עצמה לשניה את עיניה והרימה את פניה אל החמה כדי להנות מתחושת החום המלטפת את עורה.

האוויר היה מזהיר היום, צלול ובהיר ושטוף באור זהוב ייחודי שהעניק לאיטליה את אותו זוהר חושני כה מפורסם.

חיוכה התרחב ופיה הנדיב והחלק נמתח כדי להדגיש את זוהר הליפגלוס שלה, שיחד עם המסקרה שלה היה האיפור היחיד שלה.

החיים, החליטה, לא יכלו להיות מושלמים יותר. שכן היא כאן, חיה באחת הערים היפות בעולם, ימים ספורים בלבד מאירוסיה הרשמיים לגבר הנפלא ביותר בעולם. בעוד חודש אחד בלבד היא ואנג'לו יתחתנו בכנסיה קטנה ומתוקה המשקיפה אל אגם אלבה לפני שייצאו לוונציה לירח-דבש בעיר הרומנטית ביותר בעולם.

היא היתה מאושרת, מאושרת, מאושרת. היא אפילו נאנחה באושר לעבר השמש בזמן שחיכתה שהאור ברמזור יתחלף, שקועה מדי בחמימות הסיפוק העילאי שלה מכדי להיות מודעת למכונית הספורט האדומה שעצרה לצדה. רק כאשר הנהג החליט להרים את גג המכונית והצלילים הפתאומיים של פוצ'יני מילאו את האוויר, רק אז הבחינה בנוכחותו.

ולפתע ייחלה שלא היתה מביטה הצדה ורואה למה הנהג הרים את הגג. עורה נתן רטט של אזהרה, ועיניה הירקרקות איבדו מיד את הבעת החיוך שלהן – אף שלא היה לזה קשר לאופן בו נבחנה מכף רגל ועד ראש. לעזאזל, זה היה כמעט חובה מצד כל גבר בשר ודם איטלקי לבחון כך אשה כאשר ההזדמנות נפלה לידו. לא, התגובה שלה נבעה מהעובדה שהיא הכירה את הזכר האיטלקי הזה. למעשה, היא ראתה אותו פעם או פעמיים כאשר בילו באותה חברה.

"יום טוב, סניורינה ברנרד," אמר לה, נימת קולו המנומסת והיפהפיה הופרכה כאשר עיניו הכהות אמרו משהו אחר לגמרי.

"סניור," השיבה בהטיית ראש קטנה.

אם הבחין בצינה שהקרינה הרי שבחר להתעלם ממנה, מעדיף להסיט את תשומת לבו ממנה כדי להנחות את אחת מידיו הארוכות אל לוח המחוונים של המכונית. פוצ'יני גווע לכדי מלמול. בזמן שזז, השמש נעה בתוך שערו השחור המבריק. סניור קרלו קרלוצ'י היה גבר שרוב האנשים היו מתארים כיפה-תואר ממש, חשבה פרנצ'סקה בצביטה מורכבת של שרירי בטנה שאילצה אותה לנוע בחוסר מנוחה. עור בגוון של זיתים כהים ובשלים חבק מבנה עצמות מאוזן להפליא שמעולם לא ראתה אצל גבר לפניו. כל אחד מתווי פניו הרזים תאם את האחר, אפילו האף שהיה כל-כך רומאי, עד שאי-אפשר היה לטעות במורשת שלו. קו הלסת שלו היה רבוע, גומת הסנטר שלו, עצמות הלחיים שלו המסותתות מעט והצורה המעוצבת בנחישות של פיו הצר היתה – נו, טוב – מושלמת, הודתה תוך תנועה חסרת מנוחה נוספת.

עיניים חומות כהות נקבעו תחת צמד גבות שחורות וכמעט ישרות והוצלו על ידי ריסים שהיו כמעט חטא באורכם ורכותם השחורה. וכאשר הזיז את פלג גופו הצר והארוך במושב כדי שיוכל להקדיש לה את מלוא תשומת הלב, פרנצ'סקה היתה צריכה להיות מחוסנת לכל הגזע הגברי כדי שלא לשים לב לעוצמה המרוסנת שהיתה בשרירים שהשתרגו מתחת לבד הלבן המבהיק של החולצה שלו.

הוא הקרין קלאסה וסגנון ושליטה עצמית בלתי מתפשרת. כל-כולו אמר מירוק. הוא טרד את מנוחתה אף שזה לא היה צריך לקרות. הוא הפריע לה כאשר ידעה שלא היתה צריכה לתת לו.

אפילו החיוך המנומס להפליא ששלח לעברה הרעיד את קצות עצביה בזמן שאמר בנעימות, "נראית התגלמות האושר בזמן שחלפתי לצדך. אני מניח שאפשר לייחס את זה למזג האוויר הנאה שלו זכינו היום."

אם היתה אמת בדבריו, הרי שהיא פרחה לה, חשבה פרנצ'סקה בזעף. וייחלה שהיתה מבינה למה היא תמיד סובלת מחשד עוקצני שהוא מקניט אותה כל-אימת שהוא מדבר אליה. הוא גרם לה להרגיש כך מהרגע הראשון בו הוצגו זה בפני זה במסיבה שערכו הוריו של אנג'לו. האופן בו התבונן בה גרם לה להרגיש שהוא יודע אודותיה דברים שהיא לא ושהדבר משעשע אותו.

הוא עשה את זה גם עכשיו, החזיק במבטה באותן עיניים קטיפתיות כהות שהעמידו פנים ידידותיים אבל בעצם לא היו כאלה. הוא לעג לה – באמת.

"הקיץ הגיע סוף-סוף," הסכימה, מוכנה לשחק את משחק מזג האוויר שנדרש כדי לשמור על העמדת הפנים הזו עד שהאור ברמזור יתחלף.

"ולכן יצאת בשעה מוקדמת כל-כך." הוא נד בראשו בחומרת סבר, לועג לה – שוב?

"יצאתי מוקדם מפני שזה היום החופשי שלי ועלי לעשות כל מיני דברים לפני שאלך לחנויות לפני שההמון יגיע."

"אה." הוא נד בראשו. "עכשיו אני מבין את האושר. קניות הן אופציה עדיפה על פני הובלת תיירים עייפים בקפלה הסיסטינית או עידודם לעלות במדרגות הספרדיות."

הוא באמת הצליח להפוך את ההקנטה הזו לאמנות, חשבה פרנצ'סקה בזמן שהוא העמיד אותה במצב של התגוננות. היא הדריכה תיירים בריטים באתרים ההיסטוריים של רומא במשך חודשים ולמדה מוקדם מאוד שלמרות שכלכלת העיר נהנית מפירות תעשיית התיירות, הרי שתושביה של העיר לא תמיד מתייחסים לנקודה זו בהערכה לה היא ראויה. הם מתייחסים אל התיירים בצורה לא יפה, לעתים בגסות רוח אמיתית. בעיקר בעונה החמה ממש, כאשר אי-אפשר ללכת לשום מקום בלי להיתקל בקבוצות נושאות מצלמות.

"אתה צריך להתגאות במורשת שלך," נזפה בנוקשות.

"אני מאוד גאה בה. למה את חושבת אחרת? אני פשוט לא רוצה לחלוק בה," אמר. "זה לא בטבע שלי."

"זה נשמע מאוד אנוכי."

"לא אנוכי אלא רכושני כלפי מה שאני מאמין ששייך לי."

"זה עדיין נשמע אנוכי," התעקשה.

"נראה לך?" הוא בחן את הדברים במשך רגע או שניים. ובעשותו כן, הוא הזיז את גופו שוב, מושך את מבטה אל זרוע עטופה בחולצה לבנה, שהורמה עד שהניח אותה על גב העור השחור של המושב. אצבעות שחומות ארוכות עם ציפורניים גזוזות נמתחו והתרוממו לפנים, מושכות את מבטה עמן בזמן שהניח אותן על זוהב לחיו החלקה. הוא היה עוצר נשימה. פיה חרב. שרירי בטנה נצבטו שוב והיא היתה מודעת לפתע לכך שהמנוע הקטן של הווספה שלה פועם בין ירכיה הפשוקות.

"לא, אני לא יכול להסכים אתך, קארה." הוא החל לדבר שוב, גורם לעפעפיה לרעוד בזמן שתשומת לבה נעה אל שפתיו. "האם תחשבי שאני אנוכי אם אצפה ממאהבת שלי להישאר נאמנה רק לי בזמן שאני מצוי עמה במערכת יחסים עמוקה ורצינית?"

האם הוא מצוי במערכת יחסים עמוקה ורצינית עם מישהי? בשל סיבה מטורפת כלשהי, עורה החל להתלהט. די כבר, חשבה בכעס. מה קורה לה? לא היה לה תירוץ להתלהט ולהרגיש ככה ביחס לגבר הזה. היא בקושי הכירה אותו – לא רצתה להכיר אותו. הקרלו קרלוצ'ים של העולם הזה היו מחוץ לליגה שלה והיא שמחה על כך.

"דיברנו על רומא," הדגישה קצרות ומשכה את עיניה אל הרמזור, רוצה שאורו יתחלף במהירות.

"באמת? חשבתי שעברנו לדבר על ההתנגדות שלי להתחלק," מלמל בעצלתיים. מקניט אותה – עוקץ אותה, היתה בטוחה – אבל למה? "את מוכנה לחלוק מאהבים, פרנצ'סקה?" העז לשאול אותה. "אם הייתי המאהב שלך, לדוגמה, האם היית מצפה שאהיה נאמן רק לך?"

זה היה מטופש – מטופש! אני שונאת אותך, אמרה לרמזור האדום המטופש. "מאחר שאין סיכוי שזה יקרה, סניור, אז אני לא מוצאת טעם בדיון הזה," הכריזה בקול האנגלי הקר והמתחסד ביותר שלה.

"חבל," נאנח. "ואילו אני רציתי לבחון את מזלי ולהציע שנמשיך בדיון הזה בסביבה פרטית יותר..."

פרטית...?

הוא התחיל אתה. פרנצ'סקה היתה מזועזעת מספיק כדי להעביר את עיניה הרחבות אל פניו. זו היתה טעות. נשימתה נעתקה. איתותים של אזהרה החלו לדהור במורד עמוד שדרתה מפני שהעיניים המוצלות והכהות האלה נסעו באיטיות לאורך רגלה המתוחה. האוויר שטוף השמש היה טעון לפתע באטומים חדי חושים שגרמו לשכבות הפנימיות של העור המכסה את רגלה לעקצץ כאילו הושיט את אחת מאותן ידיים ללטף את אורכה הזהוב והחלק.

היא כמעט התנשפה בקול נוכח התחושה המחשמלת. הדחף למשוך את רגלה מעיניו היה כמעט חזק מכדי לעצור בעדה. היא נזקקה לכל שליטתה העצמית כדי להחזיק את רגלה במקום בו היתה כאשר הפכה מודעת באופן חונק לאופן בו חצאית הכותנה הלבנה שלה מתוחה על ירכיה הארוכות והדקיקות.

תפסיק! רצתה לצעוק אליו. תפסיק לנסות לעשות לי את זה! אבל היא לא הצליחה להוציא מפיה אפילו מילה אחת והעיניים האלה המשיכו לנוע; כבדות שמורות, כהות ריסים, הן החלו לנוע לאורך חולצתה הכחולה הקטנה, במקום בו שדיה העגולים נלחצו אל הבד הדק. פטמותיה הגיבו, התהדקו במהירות מבליחה. ההלם שבכך החזיק אותה מהופנטת בזמן שהעיניים הכהות התרוממו מעלה עד שמבטיהם נפגשו.

הוא חשק בה. ההכרה הזו הלמה בה בהולם אלים בחזה. להט עטף אותה מכף רגל ועד קו השיער. העיניים האלה אמרו לה שהוא יודע מה קורה לה, וגרוע מזה, הן לא הסתירו את העובדה שאותו הדבר קורה גם לו. היא הרגישה את המתח המיני הקורן מגופה, ראתה את הבעירה בעיניים השחורות משחור. מסרים החלו לחצות את האספלט שהפריד ביניהם ולהוותה, אותו מקום בין ירכיה החל לרעוד מעונג על פני הרקמות הרגישות.

זה היה כל-כך נורא עד שהיא הניעה את אגנה בקפיצה בלתי נשלטת. בכל עשרים-וארבע שנותיה היא לא חוותה מעודה שום-דבר מיני עז כל-כך. במשך עוד כמה שניות נוראות העולם כמו נסגר סביבה. היא לא הצליחה לנשום, לחשוב, לנוע, ל –

"בואי לשתות אתי קפה," מלמל לפתע. "בואי ניפגש בקפה מילנו..."

בואי לשתות אתי קפה, אמרה בינה לבינה, מוחה כה רופס עד שההזמנה לא נשמעה הגיונית. ואז היא נשמעה הגיונית עם כל המשמעויות הנאלחות שלה. היא שאפה אוויר. צופר מכונית נשמע ברקע. העולם החיצוני חזר. היא משכה את עיניה ממנו והביטה ברמזור, ראתה שאורו התחלף לירוק והדהירה את הווספה שלה קדימה כמו יונה במעופה.

מכונית למבורגיני יכולה להשיג וספה בקלות, אבל קרלו נותר במקומו, מתעלם מצפירות המכוניות.

עיניו היו מצומצמות ונעוצות בווספה הדוהרת וברוכבת היפהפיה שלה, ששער המשי שלה התנפנף מאחוריה בזמן שנמלטה. הוא הפחיד אותה, חשב קרלו. האם התכוון לכך? הוא לא ידע בדיוק מה היו המניעים שלו, אבל ההזדמנות הופיעה והוא ניצל אותה – ללא רחמים. עכשיו נראה אותך מעמידה פנים שאני לא קיים, סניורינה, חשב בזעף.

הצלילים ההסויים של פוצ'יני התגברו בקרצ'נדו עז שהחל למלא את מוחו. הוא הושיט את ידו והגביר את הווליום כדי למלא את החלל במוסיקה ואז חזר לנהוג במכונית החזקה. דוק של זעה רחץ את פלג גופו העליון מתחת לבד הדק של חולצתו הלבנה המגוהצת והוא הקדיר פנים. פרנצ'סקה ברנרד היתה האשה החושנית המסעירה ביותר שפגש מעודו והוא לא ייתן לחושניות הזו להתבזבז על כסיל גס ורודף בצע כאנג'לו בטיסט.

המכונית צברה מהירות והווספה כבר פנתה מהצומת וכאשר קרלו הגיע אליו הוא לא מצא שם את הרוכבת.

פרנצ'סקה פנתה לאחת הכיכרות הקטנות, כיבתה את המנוע וירדה מהווספה. היא היתה כל-כך מזועזעת בפנים עד שרגליה היו כג'לי, והיא הלכה אל אחד מבתי-הקפה הקטנים כדי שתוכל לשבת. מלצר הופיע והיא הזמינה מיץ תפוזים סחוט טרי. היא נזקקה נואשות לספל קפה חזק כדי להרגיע את חושיה המרוטים אבל המחשבה על שתיית קפה לא באה בחשבון עכשיו, אחרי שקרלו קרלוצ'י העניק לתענוג הזה ניחוח חדש.

היא רעדה, עדיין אחוזה בהלם מה שקרה. התקרית כולה הפכה אותה לגוש רוטט כל-כך עד שהרגישה עדיין את הזעזועים על פני עורה. היתה לה תחושה שאם היה מושיט יד ונוגע בה, הרי שהיתה עולה בלהבה של אורגזמה על המקום. לא היה לה מושג מאיפה כל זה בא. איך זה הפך משיחה סתמית ברמזור – למה שקרה!

גרונה יבש! היא חשבה שלא תצליח לנשום כל הדרך מאותו רמזור עד שהתיישבה על הכסא הזה. ידיה רעדו, רגליה, זרועותיה – קצות שדיה הזקורים!

הרי לא הכירו זה את זה טוב מספיק כדי להחליף ביניהם יותר מניד ראש מנומס! הם נפגשו – כמה – פעמיים, אולי שלוש פעמים לכל היותר? והיא לא חיבבה אותו אפילו. הוא עורר בה התנגדות ביחסו הציני הזה. מיץ התפוזים שלה הגיע. היא נדה בראשה לאות תודה אל המלצר ואז הרימה את הכוס ולגמה בשקיקה. המשקה הצונן הצליח להרגיע את גרונה אבל כל שאר גופה לא חש הקלה.

היא הניחה את הכוס על השולחן והשתופפה קדימה והביטה במשקה בזעף. היא התחילה להבין באיזו קלות הניחה לו להשפיע עליה. בדרך כלל היתה יודעת טוב מאוד איך להתמודד עם גבר איטלקי מקניט שרק מנסה להעביר כמה שניות של עמידה ברמזור.

אבל קרלו קרלוצ'י לא היה סתם איטלקי מקניט. הוא היה ראשו בן השלושים-וחמש של תאגיד האלקטרוניקה קרלוצ'י הנודע. הוא היה מבוגר ממנה ביותר מעשר שנים ומתוחכם ממנה באלפי שנים. נשים העריצו אותו. לעתים נדירות נראה בלי שיפהפיה מוכרת כלשהי תהיה תלויה על זרועו היקרה. הוא בלט גם בחדר מלא בגברים יפי-תואר, כהים וגבוהים, בני מעמדו.

הוא היה מיוחד. גם כאן, ברומא המתוחכמת להפליא, הוא היה גבר שגברים אחרים רצו לחקות. מדריכת תיירים עלובה מעולם לא היתה צריכה להיות בקשר עם גבר מסוגו. אבל אנג'לו היה בנו של אחד מעמיתיו לעסקים של סניור קרלוצ'י, ופירוש הדבר שהם מצאו את עצמם באותה חברה בזמן שהגיעו לאותן מסיבות במהלך השבועות האחרונים. לא שזה הכניס אותם לאותם חוגים מפני שזה לא, הזכירה לעצמה בקדרות. אפילו אנג'לו קיבל רק ניד ראש צונן מצד קרלו. החברה של אביו של אנג'לו הסתמכה על החברה של קרלוצ'י לצורך עסקיה ואנג'לו היה מבוגר בכמה שנים בלבד ממנה, כך שהוא היה צעיר מאוד וחסר חשיבות בסדר העניינים באירועים חברתיים נוצצים אלה.

אבל לפחות אנג'לו היה חם ועדין ונוח לבריות. הוא העדיף כיף על פני תשוקה. קרלו קרלוצ'י ודאי שכח כבר דבר כה ילדותי כמו כיף.

הוא היה מעבר לליגה שלה, ובכל מקרה, היא אהבה את אנג'לו.

אבל כאשר מגיעים לשורה התחתונה, היא לא הקדישה מחשבה אחת לאנג'לו בזמן שחשבה על קרלו קרלוצ'י כאשר עמדה מול הרמזור הזה.

"אויש." היא השתנקה נוכח גל נוסף של זעזוע, שעד מהרה שטף אותה בגל של אשמה. איך יכלה – איך יכלה לשכוח את אנג'לו מול הרמזור הארור הזה?

בדחף הכניסה את ידה לתוך התיק שלה והוציאה את הסלולרי שלה מתוך כוונה להתקשר אל הגבר שאהבה. היא רצתה להרגיע את עצמה שקרלו קרלוצ'י גרם לה להרגיש לא יותר מאשר רגע של טירוף. היא רצתה נואשות לשמוע קול אוהב וחם!

הסלולרי שלו היה כבוי. ובאותו רגע נזכרה שבאותו יום נסע בענייני עסקים למילנו. הוא עלה על טיסה מוקדמת לשם והיה צפוי להישאר שם כל אותו יום.

ואז המילה 'מילנו' גרמה לה לרעד כאשר השם קיבל משמעות אחרת שהעמידה אותו בממלכת החטא.

די כבר, חשבה והטילה את הסלולרי על השולחן, התרווחה על הכסא ועצמה את עיניה כדי לעבוד קשה ולבנות את דמותו הזהובה של אנג'לו האהוב על פני הדמות הכהה שלא היתה צריכה למצוא את דרכה אל ראשה מלכתחילה!

לאנג'לו לא היתה אפילו פינה אחת כהה. הוא היה כולו אור. עור זהוב, עיניים זהובות וקווצות זהובות ורכות בשערו החום שכה אהבה לטמון בו את אצבעותיה. כאשר נכנס לחדר, הוא לא הטיל את צלו על אף-אחד אחר, אלא האיר אותו בחום הטמפרמנט הזהוב שלו שלא נעלם עדיין מתחת לקליפה קשה ומתוחכמת. כאשר התבונן בה, היא הרגישה חמימה ונאהבת ויפהפיה, לא מפולשת על ידי תאוות אפלות ובלתי קרואות.

נו, טוב, אז היא הודתה בזה. לפעמים תהתה למה מערכת היחסים ביניהם לא היתה לוהטת יותר. למעשה, הם עוד לא עשו אהבה.

"אנחנו נעשה את זה כאשר תהיי מוכנה," יכלה לשמוע את קולו אומר בעדינות.

והוא צדק מפני שהיא לא היתה מוכנה. הוא הבין מלכתחילה שהיא זקוקה לזמן כדי להתרגל לרעיון של אהבה גופנית מלאה. לא שהיתה קרירה, אמרה לעצמה במהירות; אבל – היא פשוט חששה מהלא נודע.

זה נבע מחינוכה על ידי אם אדוקה מאוד שהטמיעה בבתה אמות מידה שעל פיהן ציפתה מפרנצ'סקה לחיות. אמות המידה האלה דרשו חתונה לפני תענוגות בשרים.

עקרונות מיושנים? כן, בוודאי, עקרונות כאלה היו כל-כך לא אופנתיים עד שנדמו כמעט מצחיקים בעיני אחדים. סוניה, חברתה הטובה ביותר ושותפתה לדירה, אכן צחקה ממנה – לעתים קרובות. סוניה לא האמינה שאבות טיפוס מדהימים של המין הגברי דוגמת אנג'לו מוכנים לסבול נערות ממאה אחרת.

"זה טירוף לשחק רולטה רוסית עם גבר כמוהו," אמרה לה. "את לא פוחדת שהוא יילך עם הדרישות המיניות שלו למקום אחר?"

כן, לפעמים. היא אפילו סיפרה לאנג'לו על החששות הללו שלה. הוא רק חייך ונשק לה, אמר שסוניה מקנאת ושהיא לא היתה מזהה עקרונות גם אם היו נושכים אותה באף.

אנג'לו לא סבל את סוניה. סוניה לא יכלה לסבול אותו. הם הקניטו זה את זה כמו שני אויבים באזור מפורז. פרנצ'סקה היתה האזור המפורז הזה. הנערה המיושנת עם העקרונות המיושנים שאוהבת את שניהם אבל – לעצם העניין – ששניהם אוהבים אותה.

חיוך חלף על פיה. זה לא היה חיוך מאיר כמו החיוך שחלף על פניה לפני פגישתה עם קרלו קרלוצ'י, אבל לפחות היה חיוך.

הטלפון שלה צפצף והיא הרימה אותו כדי לבדוק מי מתקשר וחיוכה נעשה זועף. "האם האוזניים שלך בערו?" שאלה.

"כלומר?" תבעה סוניה במפגיע, ואז המשיכה בזעף, לפני שפרנצ'סקה המשיכה, "אני מניחה שאת במקום כלשהו עם אנג'לו היקר שלך, ושהוא מכפיש את שמי."

"לא," הכחישה פרנצ'סקה. "אנג'לו במילנו היום כך שאת יכולה להחזיר את הציפורניים למקום ולספר לי למה התקשרת."

"אני מתקשרת רק כאשר אני רוצה משהו?"

"התשובה הכנה תהיה – כן," ענתה פרנצ'סקה ביבושת.

"טוב, לא הפעם," ענתה שותפתה לדירה. "התעוררתי הבוקר וגיליתי שיצאת כבר. למה יצאת כל-כך מוקדם? זה צריך להיות היום החופשי שלך."

"ואת כבר צריכה להיות בעבודה." פרנצ'סקה הציצה בשעון שלה. "באיזו שעה נכנסת למיטה הבוקר?" זה היה זמן רב אחרי שהיא נרדמה.

התשובה היתה צקצוק שאמר לה לא להתערב בעניינים לא לה. "זה לא העניין," התיזה סוניה. "לאן את הולכת וכמה זמן תיעדרי?"

"החלטתי לנסוע העירה ולעשות קצת קניות לפני שיהיה חם ודביק מכדי למדוד בגדים."

"אה, שכחתי. זה היום שבו את מחפשת שמלה מתאימה כדי לשגע את אנג'לו."

היא באמת אובססיבית ביחס לאנג'לו. "תפסיקי כבר, סוניה," נאנחה בקוצר רוח. "יש לך מושג כמה מעייפת המלחמה הזו ביניכם? אני מקווה שתכריזו על הפסקת אש לפני המסיבה בשבת, אחרת אני עלולה לדפוק לכם את הראשים יחד לפני האורחים."

"אולי תעדיפי אם לא אבוא בכלל למסיבה – ואז לא תצטרכי לדאוג."

היא נעלבה. פרנצ'סקה הפטירה עוד אנחה. "זה כבר ממש ילדותי."

"ואת מתחילה להישמע כמו אמא שלי. אל תעשי את זה, אל תעשי את ההוא. תנסי לפחות להתנהג כמו מישהי בגילך," אמרה סוניה. "קיוויתי כאשר באתי לרומא שאוכל להשאיר את כל זה מאחורי בלונדון."

היא צדקה, חשבה פרנצ'סקה באימה – היא נשמעה כמו אמא שלה עצמה. "מצטערת," מלמלה בכבדות.

"תשכחי מזה," אמרה סוניה ועכשיו היה תורה להיאנח. "אני כלבה בבקרים. את יודעת את זה. לכי לקנות שמלה מדהימה ואני אלך לעבודה כמו ילדה טובה."

השיחה הסתיימה מקץ כמה שניות, ופרנצ'סקה נשארה יושבת שם, תוהה מה קורה ליום היפהפה שלה.

התשובה הגיעה בדמות צמד עיניים כהות וקול צרוד וחושני שאמר, "תשתי אתי קפה בבית-הקפה מילנו."

רוח פתאומית התעוררה, מגיעה מהכיכר, מעיפה מפות ומזיזה כסאות קלים. שערה של פרנצ'סקה התבדר לאחור ועורה התכסה צינה. ואז הרוח חדלה, משאירה בעקבותיה מלצרים מסדרים את התוהו שיצרה, גורמת לפרנצ'סקה להרגיש כאילו נעטפה רוח רעה.

היא קמה, הוציאה כסף מתיקה והניחה אותו על השולחן תמורת המשקה שלה. היא חזרה אל הכיכר, שם השאירה את הווספה שלה, עורה מכוסה עדיין צמרמורת מהרוח. היא הרגישה את השוני עמוק כל-כך בתוכה עד כי היה בו סימן מבשר לבאות בפני עצמו.